Epilogue

ההורים שלי עזבו היום אחר-הצהריים, בנשיקות פרידה וחיבוקים ממושכים נפרדנו מהם, זכרתי את מילותיה של אימא וחשבתי על לכתוב אותם ביומן מיוחד שאקדיש רק למילים ולמחשבות שלי. שמעתי על המון נסיכות ומלכות אשר כתבו ביומנן הפרטי, ועד כה לא יצא לי לחשוב על כתיבת יומן אישי, אני מניחה שאם אתחיל לכתוב אותו, הוא ישמע כמו סיפור אהבה שאינו נגמר.
אימא אמרה לי לשמור על המקום שלי בתור מי שאני כאן בדנמרק, היא אמרה לי שאני חשובה לעם שלי ושגם היא הרגישה ככה בהתחלה בארץ זרה וחדשה לה, ואז היא נישקה ללחיי ואיחלה לי כל טוב.
אבא הביט בי במבט ארוך וממושך, מחייך אליי מבלי להגיד לי דבר יותר, רק מאחל לי את הטוב ביותר, ואני קדה להוריי, מרגישה כיצד הצמרמורת מתפשטת על כל גופי כשהכרכרה שלהם מתרחקת ונעלמת לה אל תוך היער שמוביל מחוץ לארמון.

פיטר והארולד הסתובבו ביחד בחצר כשאני הסתובבתי עם גופי בכדי לחזור חזרה אל הארמון, ואז פגשתי בג'ונג-צ'אן שעמד עם ידיו מאחוריי גבו.
"פיטר?" אני קוראת לו והוא מסתובב אליי. גבותיו מורמות למעלה בשאלה ועיניו הכחולות מביטות בעיניי.
"אני צריכה לדבר איתך על דבר-מה." אני אומרת לבסוף. חשבתי שלא יהיה לו זמן אליי, אבל הפעם, בלי להגיד דבר, רק הנהון בראש שנותן לי הסכמה. אני מסתכלת על ג'ונג-צ'אן והוא מחייך אליי, מוריד את ראשו בהבנה וליבי המאוהב מחסיר עוד פעימונת מזוג העיניים שלו, ופיטר מגיע אליי ושנינו פונים אל הצד הנגדי.
אחרי שהתרחקנו מהיכן שהיינו, בשתיקה, התקרבנו אל עצי הברוש הנעים מהבריזה הנעימה ונעצרנו שם, על רצפות האבנים המחוספסות שנראו כמו שביל ארוך ויפיפה.
-"רצית לדבר איתי על דבר-מה?" פיטר גורם לי להפנות את מבטי אליו מהיופי המרהיב של עצי הברוש.
אני מהנהנת.
"למעשה, רציתי לשאול אותך שאלה שלא יצא לי לשאול." אני אומרת והוא מהנהן בסקרנות, מביט בי כמו שהוא הביט בי בפגישתנו על המרפסת, כאשר הלבנה זרחה על שנינו ודיברנו על הנישואים שלנו.
"לפני שעזבת לנורמנדי, פגשתי בסבסטיאן, הכומר סבסטיאן." אני מסיימת לומר וצופה בתגובתו החריגה של פיטר. הוא מנסה להיראות אדיש אך אני רואה את עיוות פניו הברור, ואז הוא מצחקק.
"אני מניחה שאתה כבר יודע מה אני הולכת לשאול."
-"אני אתן לך לשאול את השאלה שלך." הוא מחייך אליי.
כמה מרגיז.
"למה ביקשת ממנו להתפלל עבורי?"
-"איך זה ייתכן שהשאלה הזו לא ברורה לך, מדי?" עיניו מתכווצות באי-הבנה וידיו מונחות על כתפי, מנערות אותי מעט.
"היא אמורה להיות ברורה?" אני שואלת אותו והוא צוחק.
וכמה זה מחרפן אותי שהוא צוחק במקום לענות לי ישירות בתשובה כדי שאני אבין אותו.
"פיטר." אני אומרת בטון רציני, מעט קשוח.
פניו מרצינות והוא מביט בי.
-"אני ביקשתי ממנו כדי שיתפלל למענך, למען בריאותך, כדי שתוכלי יום אחד ללדת לנו ילדים בריאים, יפים ומאושרים."
אני לא מאמינה.
-"ובכן, אני מאושר שיש את סבסטיאן שמתפלל למענך."
"אני לא צריכה שיתפללו למעני, פיטר." אני אומרת, מספיק עצבנית כדי להגיד את זה באותו טון קשוח, והוא צוחק.
-"כל אחד צריך שיתפללו למענו." ידו עולה למעלה כדי ללטף את הלחי שלו אבל אני מרימה את ידי ותופסת אותה, מורידה אותה למטה.
הוא צופה בי עושה זאת, במבט לא מבין וגבות מכווצות בבלבול, הוא בולע את מילותיו.
"אתה עד כדי כך רוצה ילדים?" אני שואלת אותו, ועיניו הכחולות מביטות בי במבט מלא בכאב מוסתר שעד כה לא נחשף.
-"אני לא רוצה דבר. ממך." אני משחררת את אחיזתי בו ולוקחת צעד אחורה.
"מה זאת אומרת-?"
-"שום-דבר. העונה מתחלפת לה, אני מניח שאת צריכה ללכת אל הביתן כדי להזמין לך בגדים חדשים, את לא חושבת ככה?"
אני בולעת את רוקי, לא מבינה כיצד הוא קופץ מנושא לנושא, פתאום מנסה להימנע מקשר-עין איתי.
"א-אני חושבת שכן." אני מיד מסכימה.
-"אז לכי, לכי אל הביתן, אני בטוח שאדון קרלטון הכין עבורך את כל הבדים הרצויים לקולקציה החדשה." הוא אומר ומסתובב, אני צופה בו מתרחק אז גם אני מתחילה ללכת.
-"אני גם ככה אמור לעזוב לעניינים שלי, לא ברצוני לקחת אותך הפעם איתי, אל תיקחי את זה אישית, מלכתי." הוא מסובב את ראשו כדי להסתכל עלי ומעביר לי מבט רציני. מבט של מלך אמתי.
-"תלכי עם ג'ונג-צ'אן." הוא אומר ואז מוסיף, -"הנה הוא עומד שם. מחכה רק לך." ובכך, מבלי שאעצור את פיטר, ההליכה שלו נעשית מהירה מדי בכדי שאעקוף אותו עם נעלי העקב שלי, לא חשבתי על לרוץ אחריו אפילו, לקחתי את הזמן הקצר כדי לחשוב על מה שפיטר אמר ברגעים האחרונים.
הלב שלי פעם בקצב לא נורמלי. ההתנהגות המשונה של פיטר שיגעה אותי. יכולתי להשתגע. רציתי לדעת למה הוא אמר את זה ככה, למה הוא אמר את זה בנימה כזאת מחשידה. את המשפט האחרון שאמר לי הרגע.

יכולתי להיות אני בפעם הראשונה היום, שטח הגן ריק מאנשים וכל מה שאני יודעת זה שיש לי זמן עם ג'ונג-צ'אן ביחד. ככל שאני מתקרבת אליו, אני יכולה לראות אותו ברור יותר, מתבונן בפרחי הגן הצבעוניים והמרהיבים כשאני מתקרבת ונוגעת נגיעה קצרה ועדינה בצד גופו, במותנו, והוא מסתובב.
השפתיים היפות והמחייכות שלו מחייכות אליי ואני צוחקת. יכולתי להיות אני בכל פעם כשאני איתו, בכל פעם שהוא נמצא על ידי.
-"אני מקווה שהכול בסדר, הוד מעלתך." הוא אומר, הקול שלו כמו מנגינת אהבה לחיי, אני מחייכת בעוד שהבריזה נושבת על פניי, נהנית מהרגע איתו כאן.
"גם אם לא, הכול יסתדר בסופו של דבר. אבל עכשיו," אני אומרת בהתרגשות, "אתה בא איתי אל אדון קרלטון." הוא לא שואל מי הוא והיכן הוא נמצא, הוא רק מהנהן וממצמץ בעיניו היפות, ועיניי המאוהבות מביטות בו כמה רגעים לפני שכרכרה עוצרת ואנחנו עולים לתוכה.
אדון קרלטון היה מעצב-אופנה בריטי שייבא בדים מיוחדים מפריז, היספניה ועוד מדינות רבות ועשירות, בדרך-כלל הוא היה מגיע אלינו אל הארמון ביחד עם הבדים כשהקולקציה הייתה מתחלפת ביחד עם העונה, אבל היה לי נוח יותר ללכת אל הביתן, פיטר ידע את זה.
הביתן היה במרחק של כמה קילומטרים מהארמון, במקום שנקרא "הכפר האנגלי" מכיוון שהגיעו המון אנגלים אל המקום לפני מאות שנים והתיישבו שם, הביתנים היו נראים כמו אחוזות קטנות ומיניאטוריות במרחק של כמה בניינים זה מזה, ואני בכרכרה עכשיו בדרכי לשם, נמצאת ביחד עם האהוב שלי, בזרועותיו, בין נשימותיו, על שפתיו, ומשם, רק המלאכים בשמיים יודעים היכן נמצא את עצמנו.

אדון קרלטון נישק את לחיי ובירך אותי לשלום, מביט בג'ונג-צ'אן ארוכות ובלי לשאול דבר, פותח את הקטלוג.
בחרתי במעילי עור בגווני אדומים שונים וחדשים והזמנתי לפיטר זוג נעליי חורף חדשות מבלי שהוא יידע, המשכתי לעיין בקטלוג בסקרנות כשג'ונג-צ'אן הגיע ונעמד לצדי.
-"אני חושב שכל הגוונים שבחרת יחמיאו לך בצורה משגעת, הוד-מעלתך." הוא מעז להגיד בפני אדון קרלטון אשר עומד מולנו.
אני מהנהנת, אך בתוכי אני מרגישה את הבערה שבליבי, הוא עושה זאת דווקא, הוא יודע על אילו כפתורים הוא אמור ללחוץ כדי לגרום לי להשתגע ממנו.
-"אני חושב שהבחור הצעיר והנאה שעומד לידך צודק, הוד-מעלתך." פתאום, אדון קרלטון מחליט לדבר.
אני מרימה את ראשי מהקטלוג וסוגרת אותו, מניחה אותו בחזרה על השולחן.
"ובכן, רבותיי, אני שמחה לשמוע את זה." אני אומרת בחיוך ולחיים סמוקות.
-"הוד-מעלתך הנפלאה, את נראית כה בוהקת מהפעם האחרונה שראיתי אותך." אני מורידה את ראשי בחיוך ביישני ונותנת לאדון קרלטון לנשק את ידי בקידה.
-"השמלות שבחרת לך יהיו מוכנות בימים הקרובים, אני שמח לראותך כאן, הוד-מעלתך." אדון קרלטון והחיוך החביב שלו, תמיד אהבתי אותו, מהרגע שפיטר הכיר לי אותו הוא התחבב בעיניי. הוא היה כמו הדוד שאף-פעם לא אהב אותי כך, ועדיין, פיטר האמין שדודי אוהב אותי כך, במתיקות כזאת שרק דוד יכול לאהוב אחיינית. למעשה, פיטר לא ידע הרבה עליי, אם לחשוב על זה לעומק קצת.
אני מחייכת אל אדון קרלטון ומודה לו, ושנינו יוצאים מהביתן אל הבריזה השוטפת והקרירה והסתווית שמשולבת עם החורף, הנעימה ביותר.
מסביבנו יש שטח ללא ביתנים, במרחק של כמה קילומטרים מאתנו יש עצים שמסתירים יער ובקתת עץ ריקה. פעם נכנסתי אליה כשפיטר ואני הגענו לכאן לפני שנתיים, פיטר הציע לי לא להיכנס אבל אני הייתי מסוקרנת ונכנסתי פנימה, בסופו של דבר הוא נכנס אחריי והתפלא מהאווירה המיוחדת שהייתה קיימת בבקתה הריקה הזאת.
לא היה בה כלום, ועכשיו, כשאני עומדת כאן עם ג'ונג-צ'אן, אני מצביעה אל עבר הבקתה, לפני שהוא מסיט את ראשו כדי להסתכל על מה אני מדברת, אני לוקחת את ידו בידי, בטוחה שאף-אחד לא רואה אותנו וגוררת אותו אחריי.
בין צחקוקים עליזים, מאושרים ומאוהבים, שנינו נכנסים אל הבקתה הריקה והמוארת והוא סוגר את דלת העץ, נועל אותה בקשירת החבל התלוי על יד הכניסה.
הוא מסתכל עליי מתנשפת מההליכה המהירה שלנו לכאן, ואני נזכרת בכל הפעמים שהיינו ביחד, בחדר המשחקים של הגנרל הקוריאני, בחדר המוזיקה, בחדר שלנו, בחדר שלו, והוא כולא אותי בין זרועותיו כשגבי צמוד אל קיר העץ העשוי מבמבוקים המורגשים על גבי.
-"אני רוצה לרקוד איתך." הוא מניח את ידיו על כתפיי ומסובב את גופי, מנתק אותי מקיר העץ בעדינות.
"א-אני לא יודעת…" אני אומרת בהיסוס, למרות שאני רוצה. אני מאוד רוצה. אני רוצה לעשות איתו הכול, אני רוצה תמיד להיות איתו, בחיקו, בחייו, באהבתו.
-"אני אלמד אותך." הוא מצחקק, הוא מיישר את גבו, מזדקף ואומר לי לעשות כמוהו, הוא משחרר את כתפיי עם מגעו העדין ומחייך אליי ברכות.
ואז הוא מוריד יד אחת שתופסת בידי ושוזר את אצבעותיו באצבעותיי, ובידו השנייה הוא תופס בגבי התחתון, מקרב את גופי אל גופו באחת, בחזקה לא כואבת שמפגישה בין הגוף שלי לשלו. והפנים שלו קרובות אליי, ועיניו מביטות בשלי, ושפתיו המזמינות נפשקות מעט.
-"אני לוקח צעד לאחור, ואת לוקחת צעד לקדימה." הוא אומר ואני מהנהנת, אבל הוא עוצר, מניח את ידי על כתפו ומחזיר את ידו על הגב שלי.
הוא עושה צעד לאחור, ואני עושה צעד לקדימה, ואנחנו מתחילים לרקוד. הוא מביט בי לכל אורך הריקוד, ברגעים הראשונים הוא היה מופתע, ואחרי כמה סיבובים של וואלס מסחרר ומדהים, הוא הפסיק להיות מופתע, הוא המשיך להסתכל לתוך עיניי בעודנו רוקדים ללא שום צלילי מוזיקה. אני מדמיינת אותו עם מדי הצבא שלו, עם הכובע הצבאי והיפיפה שלו שהיה שלו עד לפני זמן-מה בזמן שאנחנו רוקדים והוא מפסיק בפנייה חדה כשהוא מטה את גופי כלפי מטה, כך שגבי מתקמר אחורנית וידו מחזיקה בי.
הוא רוכן קדימה אל עברי ועוצר כשהוא מספיק קרוב עם פניו אל פניי. פעימות ליבו מורגשות על גופי ונשימתי נלכדת לבסוף מהנשימות שלו על פניי.
"מאיפה למדת לרקוד וואלס ככה?" אני שואלת, מרוויחה צחוק יפיפה ממנו.
-"ציפית ממני שאאמין לך שאינך יודעת לרקוד וואלס, ככה?" הוא לא עונה על שאלתי, אלא שואל אותי בעצמו.
אני שותקת, אם כי קשה לי לענות לו כשאני בתנוחה הלא-כל-כך רגילה הזאת בעוד שהוא מחזיק בגופי, או שאולי נהניתי מהשתיקה היפה בינינו שנתנה לי עוד זמן בעודי בחיים, להסתכל על יופיו ולהעריץ אותו.
-"נסיכות תמיד יודעות כיצד לרקוד וואלס."
אני צוחקת והוא מושך אותי באחת, אני מזדקפת, מרגישה כיצד הנשימה באמת נלכדת בגרוני הפעם וקול התפלאות נפלט מבעד לשפתיי הפשוקות.
"לא למדתי לרקוד וואלס, נהגתי לעקוב אחרי צעדיהם של כולם ברחבת הריקודים וכך שיננתי אותם לפעמים." אני מסבירה, "אבל עכשיו, כל מה שאני רוצה לעשות זה לרקוד איתך עד שכל כוחי ייגמר." אני אומרת, החיוך שלו נפרש על פניו ואני צועקת מבפנים שהוא שלי. הוא שלי כאן, גם כאן הוא שלי.
והוא מהדק את גופו אל גופי, ואנחנו חוזרים לרקוד, זה כל מה שאנחנו עושים, מסתובבים בריקוד וואלס מסחרר בבקתה הריקה הזאת, הופכים אותה לשלנו, יוצרים עוד זיכרונות ביחד, עד שהוא מפסיק ונותן לגבי להתנגש קלות בקיר העץ שמאחוריי. הוא מתקרב אליי ותופס את פניי. אור בוקע מעיניו המלוכסנות והמדהימות, אני חשה בחום המבעיר את גופי, ואז הוא עושה את כל מה שחיכיתי לו ברגע הזה.
שפתיו מסתערות על שפתיי בנשיקה מסחררת כמו הוואלס שרקדנו עד לפני רגע בלתי-נשכח. הוא מדבר אל תוך הנשיקה, אני מרגישה שהוא אומר שהוא אוהב אותי ואני תופסת בקולר חולצתו בעדינות, הוא משחרר את אחיזתו בפניי ותופס את ידיי, מוריד אותן מטה ומעמיק את הנשיקה.
"חלמתי שאני בהריון…" אני אומרת בזמן שהוא מתנתק ממני ומיד חוזר לנשק אותי, אבל אז הוא עוצר ומסתכל עליי. שפתיו הנפוחות והרטובות רופפות על שפתיי והוא מתנשף באיטיות. אני אפילו לא יודעת למה אמרתי לו את זה עכשיו.
-"א-את מה-?" קולו מגמגם, בעיניים פעורות הוא מביט בי בתדהמה פתאומית ואני מצחקקת.
"זה היה חלום מאוד מוזר, אני לא יודעת למה אמרתי לך את זה עכשיו," אני ממשיכה לצחקק, מביטה בפניו הרציניות שמסתכלות עליי באותה תדהמה.
"אני לא בהריון." אני מנידה בראשי לשלילה והוא ממשיך להסתכל עליי, בקושי ממצמץ.
"זה היה סתם חלום. אני קיבלתי את הווסת שלי, לא שאתה אמור לדעת, אבל אני חושבת שאתה כן אמור לדעת." פתאום, ההקלה מתפשטת על פניו כשאני אומרת את זה והוא פורץ בצחוק.
-"לרגע דמיינתי שאת באמת בהריון ואני-" אני קוטעת אותו בהנדת ראש קיצונית מצד לצד.
"לא. זה לגמרי לא יכול לקרות, זה-" והוא קוטע אותי, עוצר אותי מלהניד את ראשי כמו מטורפת, תופס בפניי.
-"הוד-מעלתך." הוא אומר בלחש, בקול היפה שלו שמעביר בי אינספור צמרמורות.
-"אני אוהב אותך." הוא מוסיף בקוריאנית ואז מנשק קלות על שפתיי, כמה אהבתי אותו כשהוא דיבר אליי בקוריאנית, וכמה אהבתי את קולו, וכמה אהבתי אותו, את כולו.
הוא משאיר את הטעם המשכר הזה של יין דובדבנים שלגמתי ממנו באותו ערב כשראיתי אותו לראשונה וגורם לי לחשוב על מה אם כן… מה אם כן הייתי הרה עם הילד שלו, ולא עם הילד של המלך? למה זה היה הופך אותי? זה היה הופך אותי לבוגדת, זה היה הופך את עולמי. הרי, אני כאן ביחד איתו רק בגלל מי שאני, לא! אני כאן ביחד איתו רק בגלל פיטר.
אני נזכרת במילים שאימא אמרה לי לפני שהיא עזבה ביחד עם אבא, היא אמרה לי להיות זהירה, אבל לא אמרה לי בנוגע למה אני אמורה להיות זהירה, ועכשיו כשאני חושבת על המילים שלה, אני חושבת שאני אמורה להיות זהירה יותר עם האהוב שלי. אבל האסור שאנחנו עושים הופך אותי לאובססיבית, הוא משאיר טעם של עוד, טעם שמושך אותי אליו יותר, טעם שגורם לי לרצות לחטוא ללא סוף כאילו כל מה שאני רוצה לעשות זה לחטוא ולחיות בשבילו.
סיכנו כל-כך הרבה מעצמנו רק כדי להיות ביחד, היינו עסוקים בלסכן אחד את השנייה שלא שמנו לב שאנחנו מקריבים את ליבנו אחד למען השנייה.

בדרך חזרה אל הארמון בכרכרה שלנו, סיפרתי לו את כל החלום, מההתחלה עד הסוף. לקח לו זמן-מה לחשוב על מה להגיד לי עד שלבסוף אמר שזה בסך-הכול חלום, וגם אם זה היה קורה במציאות, הוא היה מוצא דרך להתמודד עם המציאות הזאת ביחד איתי.
הוא החזיק בידי לכל אורך הנסיעה ואמר לי שהוא אוהב אותי, מלמד אותי מילים בקוריאנית בזמן שאני שוקעת שוב, ביופיו, בהערצה שלי אליו, אל מי שהוא, אל החייל הקוריאני שהוא תמיד יהיה בעיניי, ובפעם הראשונה, לפני יציאתנו מהכרכרה, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, בשפה הקוריאנית.
משאירה אותו צוחק מאחוריי, ירדתי מהכרכרה, עושה את דרכי בחזרה אל הארמון, חושבת על העתיד שלנו כאן, איך חיינו ימשיכו, כיצד האהבה שלנו תפרח, ואז, אני מבחינה בפיטר שעומד בכניסה לבניין.
הוא עומד שם ביחד עם הארולד, שניהם מביטים בי ואני שומעת את צעדיו של ג'ונג-צ'אן שמגיעים מאחוריי.
"פיטר, חזרנו מאדון קרלטון-" אני אומרת לו והוא קוטע אותי בקולו העליז והמוזר.
-"אני יודע, חיכיתי לכם." הוא אומר בחיוך, נראה כאילו לא קרה שום-דבר חריג, אבל הכול נשמע אחרת.
הארולד קד קידה בפניי ועוזב כשאני מתקרבת יותר אל פיטר ועוצרת מולו.
ג'ונג-צ'אן קד קידה בפניי פיטר ועוזב גם הוא, משאיר אותנו לבד בשתיקה מביכה של כמה רגעים.
"חיכית לנו או לי-?" קולי נקטע כשאצבעו מורמת ומצביעה עליי.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומחייכת אל פיטר, הוא מחזיר לי באותו חיוך, מעט ערמומי, מעט לא מובן, כנראה אחרי השיחה שהייתה לנו לפני שעזבתי אל אדון קרלטון השפיעה עליו בכל זאת, אני חושבת לעצמי, והוא מתחיל לדבר.
-"יום הולדתי ייערך מחר, אבל הנשף הוחלט להתקיים היום, בזמן שלא היית כאן." הוא אומר לפתע ואני מחייכת אליו, אושר פתאומי הוצף בי. מזמן לא הייתי בנשף, מזמן לא היה לנו כאן נשף.
אבל אז, האושר מתחלף בדאגה פתאומית כשהוא פותח את פיו שוב.
-"אני רוצה שנעלה אל חדר העבודה שלי. יש לי משהו להראות לך."
בצעדים עקביים אחריו, אני צועדת את כל דרכי, בלי לראות את ג'ונג-צ'אן אפילו לא לרגע באחד המסדרונות, מניחה שהוא עלה אל חדרו וחוזרת לחשוב על מה פיטר רוצה להראות לי.
כשאני נכנסת לחדר העבודה של פיטר, תחושת דה ז'ה-וו מכה בי וראשי מסתחרר לרגעים אחדים. כאילו אני חוזרת אל החלום שלי בו אבא עומד ומשוחח איתי על ג'ונג-צ'אן ואני מתעלפת בידיו כשהוא מגלה שאני בהריון בחלום, אבל עכשיו זה פיטר שעומד, בדמות זהה לאבי, הוא מסתובב בחדרו ומתקרב אל המגירה שבשולחן העץ מייפל שלו, פותח אותה ומוציא משם קופסא מרובעת וקטנה בצבע כחול-כהה.
"יום-הולדת העשרים ואחת שלך מתקרב ואתה קונה לי מתנה במקום שאני-?" קולי נקטע במהירות כשהוא פותח את הקופסא.
-"אינני יודע על מה חשבת בזמן הנסיעה שלך אל אדון קרלטון, אבל אני רוצה לשתף אותך במחשבותיי," הוא ממשיך, -"התיישבתי כאן, על הכיסא שלי בניסיון להירגע ולחשוב בהיגיון על איזה מין מלך אני בלעדייך." הוא מדבר בעוד שעיניו מביטות במה שנמצא בקופסא.
-"לא כל אחת נולדה להיות מלכה, ואני מניח שמתחיל להימאס לך מהשיחות האלה שלי איתך. אני לא מצפה ממך לשבת כאן בחדרי ולהציע רעיונות כיצד לפרוץ במלחמה שתבוא בבוא-היום, כי היא תבוא, מלחמות זה אנחנו. את בטח מבינה את זה."
"אני אשמח להבין על מה אתה מדבר, פיטר." אני אומרת, הוא מרים את ראשו ומחייך בשקט. אני מכירה את החיוך השקט הזה. כמה שאני לא אבקש ממנו להגיע אל הנקודה העיקרית בסיפור, הוא ייקח את הזמן בהסבריו.
השקט שבחדר הוא שקט כה רגוע, שאני לא יודעת אם להרגיש בנוח עם זה או ההפך. שומעת את הנשימה העמוקה שהוא לוקח.
-"אני מדבר על השיחה שניהלנו מקודם. אני חושב שאני לא רוצה ילדים, כמוך. אני רוצה להיות מלך טוב, ואני יודע שאני מלך טוב, אבל אני צריך שיתוף פעולה, זה אומר שאנחנו הולכים לחיות ככה, כשאני לא רואה אותך ואת לא רואה אותי."
"אנחנו עדיין חיים באותו הארמון, פיטר, איזה מין שטויות אתה-"
-"אני נמצא עם הארולד, את נמצאת עם ג'ונג-צ'אן, אנחנו חיים בעולמות אחרים, בעולמות נפרדים לגמרי. אותך השלטון לא מעניין, זה כל מה שאותי מעניין באותו רגע, כי אני יודע שבצעד לא נכון שאעשה אני אוכל להפסיד המון, אני לא רוצה להקריב קורבנות, את העם שלי, לשפוך דמים ללא-סיבה במלחמות, אני לא רוצה להפסיד. אני נולדתי למלוך. ואני הולך להשתתף בכל מלחמה שתהיה בעתיד, אני לא מנסה להפחיד אותך, אני לא רוצה לגרום לך לכאב, את יודעת כמה את חשובה לי."
את האמת, ידעתי כמה אני חשובה לו, ועכשיו הייתי מופתעת יותר מלשמוע את כל מה שהוא אמר.
-"את יודעת…" הוא מחזיר את עיניו אל הקופסא שהוא מחזיק בידיו וממשיך,
-"אני שמח שהבאתי לכאן את ג'ונג-צ'אן." כפות ידיי מתחילות להזיע והוא אפילו לא מרים את עיניו כדי שאוכל לחשוב מחשבות שאיני אמורה לחשוב.
"א-אתה שמח?" אני שואלת, היסוס קל נשמע בקולי שנשבר ברגע האחרון.
פיטר אז מרים את ראשו, מהנהן בו ואז מחייך אליי בשתיקה.
שתיקה ממושכת, כה ארוכה.
צעדים כבדים על מרצפות הפורצלן ורעש עקבי נעליו של פיטר, הוא נועל את מבטו במבטי בעוד שליבי לא נרגע. הוא פועם, שכבות של עור בבית חזי מסרבות לו להתפרץ החוצה.
עמדתי בחדר העבודה שלו, מתקשה לבלוע את רוקי, מתקשה לנשום ובכל שנייה שהמשכתי להסתכל בעיניו של פיטר, הרגשתי עוד חץ נשלח אל גבי. הרגשתי את הכאב הפיזי והמנטלי, זה היה נורא, כה נורא.
לא היה לאן ללכת ועיניי לא ידעו כיצד להינתק ממבטו.
ואז, זה קרה…
פיטר התקרב אליי ועצר כמטר לפניי, מולי. הוא סוגר את הקופסא שהחזיק כל הזמן הזה בידיו מבלי להראות לי מה בתוכה.
-"את חושבת שאני לא יודע."
אני מפסיקה לנשום.
החיוך של פיטר מתרחב והוא רוצה לצחוק.
"לא יודע מה-?" אני מצליחה לשאול אותו בין כל הפאניקה והלחץ שהצטבר בתוכי.
במקום לענות לי, הוא צוחק.
חוסר-סבלנות, לחץ דם עולה, דפיקות לב מוגברות ומואצות. אני עומדת לקרוא בשמו, אבל מרגישה את קולי נקטע, נתקע באמצע גרוני ולא נותן לי להוציא קול מבעד לשפתיי כשהוא אומר, -"עלייך ועל סגן-המפקד הקוריאני שהבאתי עד לכאן."
והלב שלי עומד להתפוצץ. אני מרגישה שאני עומדת על קצה הר כשרוח ערבית נושבת על גבי ומאיימת להפיל אותי מטה.
עיניו צוחקות, מחייכות אליי, ועיניי מסרבות לדמוע מהאמת שנחשפת בפניי. מהאמת שפיטר יודע. אני מסרבת להאמין לכל מה שאני שומעת ברגע הזה, וכשאני ממשיכה להסתכל עליו מחייך אליי, כל מה שאני רק רוצה זה לבכות, לבכות כל-כך חזק, אני לא יודעת למה, אבל הכאב בתוכי מתעצם רק מהמבט המחייך שלו.
אני לא מסוגלת להגיד דבר, אפילו לא לפתוח את שפתיי, אני מרגישה שהן דבוקות אחת לשנייה לנצח, גופי משותק.
-"הוא ילד אמיץ." הוא אומר ומתקרב עוד צעד. אני מסרבת לשמוע לקולו, מסרבת שוב פעם להאמין, לראות את החיוך שעל פניו. הוא עושה לי את זה בכוונה. כל הזמן הזה.
כל הזמן הזה.
כל הזמן הזה פיטר ידע. הוא ידע עלינו. הוא ידע. אני מסרבת לראות את הסוף בעיניי כשהכול מתחיל להחשיך.
-"למה את נראית ככה, הוד-מעלתך?" והוא עושה את זה, הוא עושה את הנורא מהכול. הוא מחקה את קולו, את מבטאו שלא נשמע בדרך-כלל כשדיבר, הוא מטה את ראשו כפי שג'ונג-צ'אן עשה בכל פעם ששאל אותי שאלה, הוא מכאיב לי בכוונה, ואני עומדת, משותקת, מסרבת להאמין.
-"הוא ילד מאוד אמיץ, המאהב האסיאתי שלך."
המאהב האסיאתי שלך.
הוא קורא לו ככה בעודו מחייך בכוונה מלאה אל הפנים שלי. אני לא מאמינה.
אני לא מאמינה לזה.
הנשימות שלי נעשות כבדות, קשות, ואני רק מאחלת לעצמי להתעורר מעוד חלום. אבל זאת המציאות, זאת המציאות. הלב שלי פועם, הלב שלי פועם, אני חיה.
אני מסתכלת על פיטר ומרגישה סוף-סוף את הדמעה שזולגת על הלחי שלי. היא שורפת על הלחי, היא כה חמה, בוערת, זולגת על חצי מהלחי ונופלת שלמה היישר אל השטיח. ואני מסתכלת על פיטר, גופי המשותק מתחיל לרעוד ואני רוצה לצרוח את נשמתי.
-"אני אעזור לך, מאחר ואת לא יודעת כיצד לדבר במצב שכזה." הוא מצחקק באכזריות, אני לא מאמינה שפיטר היה באמת יכול לפספס את הכול בעיניו. שום-דבר לא היה חומק מהמבט החד שלו. ואני מנסה לזוז, אני לא מצליחה, גופי הקפוא נשאר לעמוד מולו.
-"בערב הראשון שלנו בקוריאה, בחדר המשחקים של הגנרל, כאשר עזבתי אותך לבד בחדר לקרוא את הספר התמים שלך, המאהב האסיאתי שלך נכנס אל החדר." ליבי נדם.
אין לי מילים. אין לי מחשבות בראשי, רק הלם מכה בי בכל פעם שפיטר מדבר. רק הלם.
-"אני מניח שמאז קראתם את אותו ספר ביחד." הוא צוחק ממשחק המילים הפתאומי והכואב שלו שמשאיר אותי נאנקת מבפנים.
-"חשבתי שאת יודעת שאני יודע עליכם עוד מאז שאנחנו בקוריאה, כל פעם הוא היה נמצא על ידך, מביט בך באופן כזה מוזר, באופן כזה כאילו אתם כבר מכירים מהעבר, ואז חיברתי אחד ועוד אחד והבנתי מהשיחות שלי איתך על קוריאה, כשניסית להעביר נושא בכל פעם שהזכרתי אנשים מסוימים, היחס הקר והפתאומי שלך אל המדינה הזאת, וכשהגענו לשם, כששהינו שם, ראיתי את המבט שהיה בעינייך," הוא מוסיף, -"ראיתי שאת מאוהבת."
הוא מהנהן לעצמו בראשו וגופי כואב, גופי כואב יותר מבפנים, כאב מנטאלי.
-"לא אשמתך. איך אומרים, רגשות אמתיים אי-אפשר להסתיר עם כמה שנרצה." הוא ממלמל כאילו לעצמו, ואני שומעת הכול, ואני לא רוצה. אני לא רוצה בזה.
-"אבל," הוא צוחק צחוק משועשע, כה משועשע שאני חושבת לרגע שככה רציתי לראות אותו תמיד, לפחות חשבתי כך.
-"את צריכה להתגאות בבעלך, שהוא כזה חד הבחנה." הוא אומר, -"אני מצפה ממך להגיד משהו להגנתך, אחרי הכול, שנינו יודעים כיצד את יכולה להגן על האהוב עלייך ביותר. ובמיוחד לסכן את עצמך בשביל איזה-" בדיוק ברגע שפניו מתעוותות, עצביו עולים ופניו מאדימות ואני יכולה להבין שהוא הולך להוציא קללה מבעד לפיו וללכלך את שמו של… של ג'ונג-צ'אן, אני לא מסוגלת שם. ואני קוטעת אותו, עם הקול השבור שלי.
"למה לעזאזל נתת לי להמשיך הכול אם ידעת? למה לעזאזל אתה שובר אותי דווקא… דווקא עכשיו?" דווקא עכשיו, כשאני לא יכולה לחשוב על חיי בלעדיו, לא שאי-פעם יכולתי לחשוב על חיי בלעדיו אחרי שפגשתי אותו.
דיברתי בקול חלש ושבור, דמעות חמות זולגות על לחיי ללא הרף והוא חוזר לחייך אליי, שום סימן לרחמים.
-"את מבינה כמה כוח יש למלך, בעוד שהמלכה היא שום-דבר בעצם? את מבינה, שאם מישהו היה תופס את שניכם ביחד, מה היה קורה? תנסי לדמיין את זה במוחך הגאון הקטן שאני כל-כך הערצתי." הערצתי. הוא משתמש בלשון עבר. ואני פורצת בבכי מר, חזק ונורא.
-"בבקשה אל תבכי, הוד-מעלתך. אני רק מיידע אותך, שאני יודע על מעשייך, אני יודע." הוא אומר, כאילו מרחם עליי, כאילו מנחם אותי, בזמן שהוא פוגע בי עוד ועוד, בזמן שאני פגעתי בו יותר, כל-כך הרבה יותר.
ואני בוכה חזק יותר, יודעת שיכול להיות ומישהו שיעבור במסדרון ישמע אותי בוכה.
-"את מבינה כמה כוח היה יכול להיות למלך אחר, לקחת אותך ולהעמיד אותך בפניי העם שלך, לבייש את כולך לכל אורך ההיסטוריה כמו שאת לכלכת את שמך, את שם הממלכה, את שם המדינה שלך?"
לא. לא. לא. אני לא רוצה לשמוע אותו, אני מנסה לצרוח, אבל קולי לא יוצא, אני חסרת קול, בוכה, מייבבת בפניו.
-"את מבינה שהתואר שלך יכול להילקח ממך רק בגלל שאת בוגדת וככה את לא יכולה להיות עם המאהב האסיאתי שלך, הלא זה נכון, הוד-מעלתך? על מה לעזאזל את חשבת, כשאת הסכמת לעשות את הצעד הראשון והפזיז שלך, את כל-כך טיפשה כשאת מאוהבת." הוא אומר, -"אני לא רוצה שתבכי בחדר העבודה שלי, הוא חשוב לי נורא, בדיוק כמו שאת חשובה לי, לא פחות ממך." הוא אומר בטון קשוח, גורם לי להשתיק את עצמי. אני מנסה להפסיק לבכות, עיניי מטושטשות ואני בקושי רואה את דמותו.
-"כבר החלטתי מה אני הולך לעשות, זה לא משנה דבר." הוא אומר ואני עוצרת, הבכי עוצר, פעימות ליבי עוצרות ועיניי המטושטשות מצליחות לראות אותו מסתכל עליי.
בפחד העובר בגופי, אני מצליחה להזיז את ידי כדי לנגב את דמעותיי.
-"הכבוד שלי אל הורייך, האהבה שלהם בשבילך, זה כל מה שמחזיק אותי כאן, זה כל מה שעושה אותי אני. ביקשתי ממך לא ללכלך את שמי בתמורה שלא אלכלך את שמך, ואני לא הולך לעשות את זה למרות שאת עשית את זה. אני לא הולך לשבור לך את הלב כפי שאת שברת לי אותו לחתיכות." אני נחנקת ממילותיו והוא ממשיך,
-"אני לא הולך לגרש את המאהב האסיאתי שלך מהמדינה שלנו, אם כי היחסים שלי עם קיסר קוריאה שהוא במקרה הטוב הדוד הקרוב שלו, הם מצוינים. אם כי איני יכול להסגיר את אחיינו, תוכל להתהפך מדינתי בגלל שניכם." הוא ממשיך, מסתכל אל תוך עיניי הנפוחות והאדומות, -"הוא נולד עם הרבה מזל. המאהב שלך." הוא ממלמל מתחת לשפתיו, ואני מצליחה לשמוע, ואני מצליחה להרגיש את כוחן של מילותיו.
-"בדבר אחד אני מקנא." הוא עוצר את עצמו ולוקח נשימה עמוקה, האוויר בחדר עומד.
-"אני מקנא בנאיביות של שניכם, הוא, המאהב האסיאתי שלך שנשבע שהוא יעמוד על המשמר וישים את חייו בסיכון למען ביטחונה של מדינתו, ואת, מלכה של מדינה שלמה, שניכם, הנאיביות שלכם הייתה יכולה להרוג אותי. את מבינה את זה? אני מקנא בנאיביות שלכם שגרמה לשניכם להתעוור מרוב אהבה. אתם לא רואים את העולם, אתם לא מודעים למה שקורה מסביבכם, את יודעת שאני צודק. את יודעת שאני תמיד צודק. שניכם איבדתם את טיפת השפיות שהייתה בכם בגלל האהבה הזאת. כמה… אומץ." הוא מתחיל למחוא כפיים אחרי הנאום שלו ועם כל מחיאת כף, הלב שלי נהרס יותר ויותר.
-"ואת כבר שברת את כל האמון שהיה בנינו, אז זה כבר לא משנה באמת." הלב שלי כואב, הקלה מתפשטת בגופי כשאני שומעת אותו אומר את המילים האלה. לא ציפיתי לזה, לא ציפיתי מפיטר לרחם עליי, לא ציפיתי ממנו להשאיר אותו, ציפיתי ממנו לשבור אותי עד הסוף, לבוא ולזרוק אותי מקצה ההר במקום לתת לרוח לעשות את זה.
-"רק שתדעי שיכולתי להיות נוקשה איתך, יכולתי לא לתת לך את החופש שהבאתי לך, יכולתי לעשות דברים אכזריים מאוד שמלכים עושים, העונש לבוגדת הוא חמור מאוד, דיברתי איתך על זה פעם, אבל אני מניח שזה לא משנה כשכל מה שאת רואה בעינייך זה את החייל הקוריאני הזה, אני מניח שתואר אצילי לא באמת עניין אותך אחרי הכול. ואני לא מאשים אותך, מלכתי. מעתה ואילך, כל מה שאת הולכת לעשות עם המאהב האסיאתי שלך, הוא על אחריותך בלבד. את יודעת מה יקרה אם יתפסו אתכם יום אחד, חלילה. זה כבר לא יהיה קשור אל המלך, אני מצטער."
הסתכלתי על פיטר בעיניי המטושטשות וראיתי אותו מסתכל עליי במבט הכאוב שלו שראיתי לעתים נדירות מאוד.
-"שניכם קוראים את אותו רומן, שניכם חושבים שהרומן הזה הוא משעמם בעיניי, כשאתם לא יודעים שקראתי אותו יותר מעשר-פעמים לפני שהתחתנתי איתך." הוא מתקרב אליי בצעדים איטיים, מושיט את הקופסא הכחולה קדימה, מנתק את קשר העין איתי.
-"אני לא רוצה לאבד אותך, אבל את כנראה כבר איבדת אותי ממזמן." הוא ממלמל בשקט לפני שהקופסא הכחולה נופלת אל תוך ידיי.
הוא עושה את דרכו אל היציאה מחדר העבודה שלו, כבר כשאיני רואה את אותו, אני שומעת את הצעדים שלו מפסיקים רגע לפני שהוא פותח את הדלת.
-"חלק ממני באמת שמח שהבאתי את ג'ונג-צ'-" הוא קוטע את עצמו במהרה ומתקן, -"את המאהב האסיאתי שלך לכאן, אחרת לא הייתי מסוגל לראות אותך בוכה כל היום." הוא ממלמל ויוצא מהחדר. דלתות החדר נסגרות וגופי משותק, לסתי נשמטת ממה שקרה כאן בזמן האחרון, הוא משאיר אותי לבד עם הקופסא הקטנה והכחולה בידיי ואני מהססת לפתוח אותה.
בידיים רועדות, אני פותחת אותה ועיניי נפערות, אני נושכת את שפתיי מרוב הכאב הפנימי ודמעות חדשות מתחילות ליפול מעיניי.
בתוך הקופסא נמצאת טבעת הנישואים של פיטר.
ואני נזכרת ביום חתונתו, כשרקדנו ביחד על רחבת הריקודים את הריקוד הראשון שלנו בתור בעל ואישה, בתור מלך ומלכה.
"פיטר." אני קראתי לו אז והוא הביט בעיניי.
-"כן?"
"אתה באמת התכוונת לזה שתאהב אותי עד הסוף?" כה נאיבית, כה טיפשה.
-"תלוי היכן נמצא אותו הסוף. כן."
תלוי היכן נמצא אותו הסוף שעליו דיברתי, אני מניחה שהגענו לזה, כשהטבעת שלו איננה. לא נמצאת על אצבעו יותר.
אני סוגרת את הקופסא מהר, אם כי זה מכאיב לי לראות את הטבעת שלו, הזהה לשלי, נמצאת במקום אחר, ואני מתקשה לחשוב על לעשות את זה גם.
אני משאירה את הטבעת שלי על אצבעי, אם כי אני נשארתי כאן, אם כי הכול קרה בזכותו, אם כי אני שום-דבר, בלעדיו או בלעדיו.

אני נותנת לנורה לקשור את שמלתי חזק יותר כשאני מביטה בעצמי דרך המראה, שמלת הנשף שלי היא יפיפייה ואני מתחילה לחשוב שלא מגיע לי ללבוש אותה הערב.
אחרי כל מה שקרה עד כה, החלטתי שאני לא הולכת להגיד מילה לג'ונג-צ'אן על מה שפיטר יודע.
לא ראיתי את שניהם עדיין, ואני כבר מתחילה לשמוע את האנשים שמגיעים אל תוך הארמון, בעוד כמה זמן, כולנו נתכנס בהיכל הנשף ואנשי הארמון ינאמו נאום יום-הולדת דני מסורתי לכבוד מלך דנמרק, לכבוד פיטר, וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהגיד כמה מילים, חשבתי מעט למרות כל ההמון שקרה, חשבתי שאני לא אתגבר כפי שהתגברתי בתוך הזמן הקצר הזה. כשנורה סיימה לאפר אותי וקראה לי כמה פעמים, הבנתי שאני חולמת בהקיץ. תחושת התרגשות בערה בתוכי כשהייתי צריכה לצאת מהחדר, כאילו זאת הפעם הראשונה.
בתור מי שהייתי, נסיכה, מלכת דנמרק, בוגדת, מאוהבת חסרת גבולות, בתור מי שהייתי, יצאתי בשמלת הנשף שלי לקראת יום הולדת העשרים ואחת של פיטר וירדתי במדרגות מטה.
פגשתי בכל האנשים שהריעו ושמחו לראותי, אותם אנשים שתמיד הפתיעו אותי, כי אני לא הכרתי אותם, אבל הם הכירו אותי בתור המלכה שלהם.
עשיתי את דרכי אל היכל הנשפים הגדול שלנו וברגע שנכנסתי, פגשתי בהמון בנות לבושות בשמלות מרהיבות ונוצצות, הרגשה של אושר אמתי אפפה אותי. חייכתי אל המראה המדהים הזה כשהתחילו להריע לי שוב, בהליכה מהירה בין אנשים, חיפשתי את פיטר או לפחות את הארולד, ואז הוא נכנס, בלי הארולד, לבוש בחליפה לבנה, תואמת לשמלתי.
-"יחי המלך והמלכה!" המון כוסות הורמו גבוה-גבוה, הצעקות ומחיאות הכפיים גורמות לי לצחקק בעוד שפיטר ממשיך את צעדיו אל רחבת הריקודים הריקה, בצעדים מהירים, אני עושה את דרכי אליו ונעמדת על ידו, קדה קידה בפניי כל האנשים שהגיעו לכבודנו, לכבודו.
בהישמע הכינורות המשתלבים עם האורקסטרה שבהיכל, פיטר לקח את ידי לוואלס פותח ראשון.
רקדנו את הוואלס ההוא, בעוד שהוא נמנע מקשר עין איתי, אומר לי שאני נראית יפה הערב ואני מודה לו בשקט. אחרי שהוואלס מסתיים, זה הזמן של האורחים לרקוד. פיטר הולך אל הארולד ואני מתקרבת אל שולחן המלך והמלכה שלנו, מבקשת מהמשרת לפתוח את בקבוק יין הדובדבנים שנמצא על השולחן.
היין נמזג אל תוך כוס יין ארוכה ואני מיישרת את שמלתי בכדי לשבת על הכיסא בעוד שעיניי נודדות להן על הזוגות שרוקדים את ריקוד הוואלס, אני מקרבת את כוס היין שלי אל שפתיי ונעמדת כאשר, כמו דפיקה מפתיעה על דלת החדר, עיניי לוכדות את מראהו, גופו, עמידתו הזקופה, עיניו, אפו, שפתיו שמחייכות.
בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו, לפני שלוש-שנים, בהיכל הנשפים בארמון הוריי, בהיותי נסיכה בת שבע-עשרה, בשמלתי הכחולה שתפרו לי שבוע לפני, עכשיו אני, בשמלת הנשף הלבנה והחדשה שלי, מלכת דנמרק, אני עומדת ומביטה בו מרחוק, לוגמת מהיין המתוק שמזכיר לי עוד טעם, טעם אחר.
אני מביטה בכניסה המפתיעה שלו אל היכל הנשף. המבט הלא רגיל שלו לוכד את עיניי שסירבו לנתק את קשר העין הארוך שלי עם השהות שלו,
ומשהו מרגיש כה מחשיד, כמו תחושת דה ז'ה-וו ששולחת אותי אל העבר כשאני בהווה, מסתכלת על כל מה שנראה כמו העתיד שאני רוצה.
האווירה משתנה. העיניים שלנו נפגשות. המבט המשכר שלו שלא קיבלתי אז, זה כל מה שעיניי רואות, משתכרות מאהבה אליו.
אני צופה בו עושה את דרכו בין כל האנשים עד שהוא מגיע ונעמד מולי. כמו חלום שמתגשם, אחרי כל מה שהיה בנינו, זה מרגיש כמו פעם ראשונה.
ואני מחייכת אליו, וחושבת, כמה קיוויתי שהוא יעשה את זה לפני שלוש-שנים, כשהייתי נסיכה, מודחקת לפינה עם כוס יין דובדבנים, לא מודעת לכמה מסוכן הוא הופך את המצב, לא מודעת לכמה קווים אחצה ביחד איתו.
-"הוד-מעלתך, את נראית מאוד יפה הערב." הוא לא סורק אותי, ממשיך להסתכל על פניי ואני צוחקת, והוא מתחיל לצחוק ביחד איתי.
"יין?" אני מציעה לו, בדרכי להרים את בקבוק היין כדי למזוג לתוך כוס היין הריקה שעל השולחן כשהוא לוקח את הבקבוק מידיי ומוזג בעצמו.
-"יין דובדבנים?" הוא שואל, מרים את כוסו ומקרב אותה אל אפו כדי להריח את הריח המשגע של היין.
גבותיו מורמות למעלה. הוא מורשם וטועם מהיין.
"האהוב עליי ביותר." אני ממלמלת לעצמי וטועמת גם מהיין, עד שאני מסיימת את כל תכולתו.
-"היין מעולה." הוא אומר, שומר את מבטו עליי בעוד שהוא לוגם מהיין שוב, ואני מחייכת אליו ומניחה את הכוס הריקה על השולחן.
"האהוב עליי ביותר." אני אומרת בקול ברור יותר והוא צוחק, כאילו יודע למה אני מתכוונת כשאני אומרת את המילים האלה.
אתה.
אתה האהוב עליי ביותר.
בתור מי שהייתי, נסיכה, מלכת דנמרק, בוגדת, מאוהבת חסרת גבולות, בתור מי שהייתי, מי שאני עכשיו ומי שאהיה, בחיוך והרגשה מרגשת שאופפת אותי, בדמעות בקצוות עיניי שמסרבות לצאת, אני מחייכת אליו ומצטטת את השורה האחרונה מהספר ששנינו קראנו.
-"זה מדהים, לחשוב על אותו אחד בהמון זמן שיש לנו בחיים, הלא כך?"
והוא מהנהן, יודע בדיוק על מה אני מדברת, כשאני הנחתי שהוא לא הציץ אל העמוד האחרון שבספר שקראנו. שנינו נשארנו שם עוד קצת, עוד קצת ועוד קצת שהפך להמון זמן שיש לנו בחיים.
אני והחייל הקוריאני שלי. בין מבטים ספורים, סודות כמוסים שהתגלו ונחשפו, בין דמעות ולילות ללא שינה, בין אהבה שלא נגמרת, קצת ועוד קצת הפך להמון זמן שיש לנו בחיים.
וואלס מספר עשר של שופן מתחיל להתנגן, מציף בי אינספור רגשות, במיוחד כשאני רואה את אותו הצל.
אני רואה את הצל שלו מאורות היכל הנשף.

וכמה זה היה מדהים, לחשוב על אותו אחד בהמון זמן שהיה לנו בחיים.
אני סוגרת את היומן הסודי שהלך איתי במשך כל השנים האלה, איני נראית כפי שנראיתי פעם, התסרוקת שלי אכן השתנתה והקמטים על פניי הפכו אותי ליפה יותר, כך פיטר אומר בימים, ואני צוחקת, ממשיכה לכתוב ביומני ונזכרת כמה יפים היו הימים ההם, מרגישים לי כמו חלום שלא יכול להישכח ממוחי, ובחדר הסמוך שלי ושל פיטר, יושב הנכד שלי מול הפסנתר בחדר המוזיקה והיצירה הזו מתחילה להתנגן.
אני קמה משולחני ומכניסה את יומני הסודי אל תוך כיס שמלתי כפי שתמיד עשיתי ועושה את דרכי אל מחוץ לחדר.
אני נעמדת על יד הדלת הפתוחה של חדר המוזיקה ומקשיבה לנגינה של נכדי, צ'ארלס בן השבע-עשרה, מנגן את וואלס מספר עשר של שופן.
ואני נזכרת בימים היפים ההם. בעוד כמה רגעים היצירה של שופן תסתיים ועוד לילה יעבור, וכשאני מרימה את עיניי ומביטה קדימה, אני רואה צל.
צל גופו של צ'ארלס שיושב ומנגן את כל חיי בדקות אחדות.
ולרגע אחד, אני נותנת לעצמי לדמיין את החייל הקוריאני, שהיה בן שבע-עשרה כשנפגשנו לראשונה, יושב ומנגן את חיי כך, והדמעות נופלות, וכמה זה היה מדהים, לחשוב על אותו אחד בהמון זמן שהיה לנו בחיים.
כמה מדהים.
ואני בוכה וצוחקת, מכמה יפה היה הוא, וכמה שצ'ארלס הזכיר לי אותו, כמה קרוב היה הוא, החייל הקוריאני שלי, וכמה רחוק היה הוא עכשיו, רחוק כפי שמעולם לא היה. וכמה אהבתי אותו, ולמעשה, תמיד אהבתי אותו, גם כשהוא כבר הפסיק להיות שלי, כשהוא עזב אל קוריאה הרחוקה, ידעתי שהזמן הזה יגיע. ידעתי שהוא יאלץ לעזוב אותי, ידעתי שלא אצטרך עוד לשומר-ראש אישי. אני זוכרת את ארשת פניו העצובה שחייכה אלי לשלום בפעם האחרונה כשעמד על הספינה ונופף לי בידו כשהיא שילחה עצמה אל הים, אל האופק, אל הנצח שלא היה שלי.
לא בכיתי מולו, הרגשתי מאושרת, מאושרת שהיה לנו את הזמן להיות ביחד, מאושרת שהיה לו חלק ממני, ולי תמיד יהיה חלק ממנו. תמיד אהבתי אותו.
והוא תמיד היה הסוד הכמוס שלי שמלבד פיטר אף אחד לא ידע עליו. לא תפסו אותנו, כפי שפיטר חשב שיקרה, כפי שהוא לא קיווה שיקרה, לא איבדתי את המקום שלי על כס המלכות ולא אזכר בהיסטוריה בתור מלכת דנמרק הבוגדת, אבל אולי, יום אחד, מישהו ימצא את היומן הסודי שלי ויקרא אותו. והוא יסחף אל תוך הקריאה כמו שששנינו נסחפנו אל תוך האהבה.
אני תמיד אוהבת אותו. גם כשהסיבה לליבי השבור היה בכל זאת הוא, גם כשהוא גרם לי לבכות המון בגללו כי הוא עזב, אהבתי אותו במבט האחרון כפי שאהבתי אותו מהמבט הראשון, מוכת הלם אך מאושרת מבפנים, היה בו משהו שגרם לי להרגיש כפי שהרגשתי בפעם הראשונה כשהבטתי בו והוא אפילו לא הסיט את מבטו לעברי כשהייתי בת שבע-עשרה.
עמדתי על המזח והבטתי בספינה המתרחקת בהילוך איטי, בגלים הנשברים ובדמותו אשר מתרחקת לה, הוא עדיין נופף בידו אם זיכרוני אינו מטעה אותי עכשיו, ואני חייכתי אליו, לא הייתי מסוגלת לבכות. ידעתי שזאת הפעם האחרונה.
כעבור זמן-מה, נכנסתי להריון עם יורש עצר, זו הייתה תקופה מהירה, למעשה, הכול הפך להיות מהר כפי שלא היה. הזמן לא עצר יותר, אם כי הוא עצר כשהוא היה כאן, בארמון, איתי.
וכשביקרתי בקוריאה בפעם השנייה בחיי, כשאני ופיטר מצפים לעוד ילד, רציתי לראות את פניו, השתוקקתי לראות אותו לפחות לרגע, לראות את היופי שלו בעיניי שוב, רציתי להביט בעיניו האסיאתיות שלו שהיו מחייכות אליי תמיד, לחבק את גופו, רק לחבק אותו, אם כי לא ראיתי אותו המון-זמן עם המדים שלו מאז היום האחרון שלנו בטיול בקוריאה כשהוחלט שהוא שומר הראש שלי, איזו מאושרת הייתי.
ואז, באותו היום, גיליתי שהוא עבר אל מחנה אימונים רחוק מחצר הקיסר, הוא מאמן טירונים, וכבר אז ידעתי, שלא אראה אותו עוד. לא יותר, לא עוד, אפילו לא לקצת. זהו. זה נגמר. נשארו רק הזיכרונות, רק התמונות העולות לראש, רק הזימזומים באוזניים, רק עוד צחוק שאשמע מזר שיזכיר לי את הצחוק שלו. נשאר רק הזמן לעבור, נותר רק הזמן כדי לגרום לי לשכוח מקולו.
חשבתי המון על היום בו אני והוא נסענו בכרכרה, בדרך אל חצר הקיסר ועצרנו בשוק כדי לקנות מים, ואז הוא קנה בשבילי את הסיכה המרהיבה ששמורה בתוך קופסת תכשיטים במגירתי, ואז פגשנו בילד קוריאני. חשבתי המון על הילד הקוריאני. חשבתי על מה אם הדרכים שלהם הצטלבו שוב, אם כי, הילד הזה היה היחיד שראה אותנו יחד כאחד באותו צהריים נעים.
חשבתי עליו בלי סוף, על המאהב האסיאתי, כפי שפיטר קרא לו, הוא לא נקב יותר בשמו הפרטי מאז שהוא גילה עלינו לפני שנים רבות, כמה דמעות אז, על השטיח בחדר עבודתו של פיטר. חשבתי עליו בלי סוף, בכיתי עליו בימים, ואז, כשהבנתי שאני שייכת לכס המלכות, הפסקתי לבכות. איני יודעת מה גרם לי להבין שאני שייכת לכס המלכות, אולי היבבות והבכי של התינוקות שלי שהפכו אותי לאישה בוגרת יותר. אולי הקמטים שהופיעו עם הזמן. אבל זה הרגיש כאילו לא היה על מה לבכות יותר. הזמן עבר מהר מדי, והוא תמיד עובר שם, הוא תמיד עובר מול עיניי. זאת דמותו, כפי שהיא, במדי צבא, מדי פעם עם הכובע, לעתים רחוקות הוא עם הגלימה המוזהבת שראיתי אותו לראשונה בה, בעמידה זקופה.
כך או כך, זה תמיד הוא.
הייתי שייכת לכס המלכות והוא היה שייך לחיי הצבא, ושנינו מצאנו אחד את השנייה לתקופת נצח קצרה שבה לא רצינו להיות מי שהיינו. שייכנו אחד לשנייה.
כתבתי ביומני את כל מחשבותיי עליו, את כל שאלותיי עליו שאת תשובתן לא יכולתי למצוא, ועכשיו כבר מאוחר מדי בשביל לשאול אותן. רציתי לכתוב לו מכתב בתקווה שהוא יגיע אליו, אבל לא יכולתי לחכות יותר. לא יכולתי לדמיין את המכתב שלו מגיע אליי, אז לא עשיתי זאת.
כל המכתבים שכתבתי לו שמורים אצלי ביומן. מעולם לא נתלשו, מעולם לא נשלחו.
כמה נאיבית הייתי אז, במרפסת, כשצפיתי באנשי הקיסר עוזבים את ארמון הוריי וחשבתי לעצמי שלא אראה בפניו שוב. חשבתי שלא יהיה יום ולא יהיה ליל, אבל הנצח הגיע. ואחרי שהוא באמת עזב בפעם האחרונה, השמש המשיכה לעלות ולרדת לשקיעה, הירח זרח ונעלם, חידש את עצמו, הפרחים המשיכו לפרוח ולנוול. העולם המשיך להתקיים בלעדיו.
אבל בכל זאת הוא בחיים לא יפסיק להיות שלי. כי היה לי משהו ממנו. הוא נחקק בזיכרוני לנצח, לעולמי עולמים, כפי שהוא היה אומר אז, תמיד, לנצח, לעולמי עולמים. ואני תמיד אוהבת אותו, גם בגילי המאוחר עכשיו, גם עכשיו, כשאני מסתכלת בבכי מעורבב בצחוק על התמונה שמופיעה אל מול עיניי.
הרוח הסתיווית נושבת והוילונות מתעופפים, נוגעים בגוף הפסנתר מדי פעם בעודי ממשיכה להביט באצבעות הרצות על האריחים שצבועים בלבן ושחור. הירח זורח ומאיר על גופו, ועל רצפת העץ מופיע צל.
אני מחייכת ודמעותיי שוטפות את פניי המזדקנות.
זה היה הצל.
הצל שהחזיר אותי אל גיל שבע-עשרה.
ואחרי הכול, אחרי ההתאהבויות, האכזבות, הרגשות, הלידות, הגילאים, ימי-ההולדת, הדמעות המאושרות, הדמעות המרות, התקפי געגועים, הדאגות, האושר, הצחקוקים, התבגרותנו, הזדקנותנו, אחרי הכול, כשאני צופה בצל הזה עכשיו, כל מה שאני רוצה לעשות זה רק לרקוד איתו רק עוד וואלס אחד עד שכל כוחי ייגמר. זה לא אפשרי, אבל זה כל מה שאני רוצה, כשאיני צעירה עוד, כשהוא לא איתי עוד, עד שכל כוחי ייגמר.
זה תמיד יהיה הצל שראיתי בגיל שבע-עשרה.
ואני מאושרת, איני בוכה יותר, צופה בנגינתו של נכדי ואז בצל גופו.
וואלס מספר עשר של שופן מתנגן פעם אחר פעם,
כאילו לעולם לא יפסיק להתנגן. כאילו הוא מעולם, לא הפסיק להתנגן.