Ep 8

לא האמנתי.
ישבתי צמוד אל החלון שבכרכרה והבטתי דרכו על הדרכים בהם עברנו.
הרגשתי את העיניים שלו, ידעתי שהוא מסתכל עליי אך אף אחד מאתנו לא דיבר. רק חריקות הכרכרה שהמשיכה לנסוע ודהירות הסוסים.
ברצון להפסיק את המחשבות הסובבות את ראשי, סגרתי את הווילון ויישרתי את מבטי ישירות אליו.
עיניו ממצמצות ואני פולטת אנחה כבדה מבעד לשפתיי.
-"את יכולה לדמיין את החיים שלנו עכשיו?" השאלה שלו גורמת לי לסרוק את פניו.
"אני לא יודעת."
גבותיו מתכווצות באי-הבנה.
-"לא יודעת?" עיניו נפערות ושפתיו מתבלטות.
-"אנחנו-" המעבר שלי מהמושב שממולו אל המושב שלו הוא מהיר ואני מניחה את ידי על הלחי שלו ומסתכלת אל תוך עיניו כששפתיו מרפרפות על שלו.
"אנחנו מה?" אני מחייכת.
-"אנחנו תמיד נהיה ביחד."
"תמיד?" אני שואלת, והוא כמעט ומנשק אותי אבל עוצר.
הוא מהמהם בקולו הפנימי ואני מתחילה לצחוק.
-"תמיד, לנצח, לעולמי עולמים." הוא אומר עם מבט רציני על פניו.
"יוצא לי לחשוב על זה עכשיו," אני מדברת את מחשבותיי, "ואם היית נסיך אז," אני מורידה את כובעו ומניחה אותו על ידי, חוזרת להסתכל אל תוך עיניו.
"הייתי עושה הכול כדי להינשא לך." גם זה לא היה אפשרי, אבל לפי המבט שלו אליי, יכולתי לראות אותו מחייך ומוריד את ראשו במבוכה.
"למה אתה צוחק?" אני שואלת והוא חוזר להסתכל עליי, מתקרב מעט כך שאני מרגישה את הנשימה שלו על פניי.
-"את לא מרגישה את זה?" הוא שואל בשקט ואני מסתכלת עליו במבט לא מבין, מנידה בראשי לאט.
"לא מרגישה מה?"
הוא נושק לי על שפתיי ואני נרתעת לאחור.
-"שכאילו היינו נשואים פעם?"
"פעם?" אני כמעט פורצת בצחוק אך מצליחה לבלוע אותו בשקט.
על מה הוא מדבר?
-"אני רציני."
"מתי זה פעם?" אני שואלת בסקרנות.
-"אנחנו מתנהגים ככה."
"אנחנו מתנהגים כמו נשואים?"
הוא נותן בי מבט ארוך ואז,
-"עזבי. לא הייתי צריך להגיד את זה." הוא צוחק.
"היית מתחתן איתי?" הוא מפסיק לצחוק, בוחן את עיניי בשתיקה ארוכה.
הכרכרה שלנו עושה פנייה חדה והוא תופס בגופי, שפתיו סוגרות על שפתיי בפתאומיות ועיניי נעצמות.
אני לוקחת את הנשיקה בתור תשובה אחת ארוכה ומקסימה שמשאירה את ריאותיי חסרות חמצן וליבי חסר-פעימות.

אנחנו יורדים מהכרכרה על יד השוק שמלא באנשים שמסתכלים עלינו מדי פעם וג'ונג-צ'אן מראה לי את הדרך שבעוד שמושך בידי.
עצרתי את הכרכרה כששמעתי את ההמון והרגשתי את ריחות המאכלים שחדרו אל הכרכרה שלנו, חוץ מזה שתחושת הצמאה התגברה והפכה את גרוני ליבש, אז ג'ונג-צ'אן ביקש לעצור באמצע הדרך כדי שנוכל לקנות מים, וגם כי רציתי לראות את חייהם של אנשי העם הפשוטים לשם שינוי.
התקדמו לעבר האיש שעמד על יד המון חביות סגורות וכשהגענו, הוא נתן בנו מבט מחויך.
לפני שיכולתי לפתוח את פי ולפנות אל ג'ונג-צ'אן, הוא כבר הספיק לקוד קידה בפניי האיש ולהגיד לו כמה מילים בשפה הקוריאנית.
שפתיו בלטו יותר כשהוא צחקק ביחד עם האיש שהוציא שתי-כוסות מעץ ובעזרת כף ענקית שפך את המים הנקיים מן החבית.
ג'ונג-צ'אן הודה לו וזרק כמה מטבעות אל תוך כף ידו של האיש והסתובבנו בחזרה.
"אני יכולה להגיד שהוא הוקסם ממך." אני לוגמת מכוס העץ שלי ושומעת את צחוקו של ג'ונג-צ'אן.
-"למה את אומרת את זה?"
עיניי לוכדות חנות בגדים בהמשך השוק ואני מתחילה ללכת לעברה, ג'ונג-צ'אן מיד אחריי.
"כי אתה מקסים." אני אומרת ומיד מרגישה את אצבעותיו אשר תופסות את שלי. הוא נצמד מהצד אליי עם גופו ומסתיר את הידיים שלנו ואני מסתכלת עליו.
-"אל תדאגי כשאני נמצא על ידך." הוא אומר ולחיי מתחילות לבעור שוב, תחת מגעו ומילותיו.
אני עוזבת את ידו כשאנחנו מגיעים אל חנות הבגדים ורואים אישה הלבושה בשמלה קוריאנית מסורתית מקבלת את פנינו בחיוך.
אני מסתכלת על הבגדים, והיא מצביעה על המדף עם קישוטי השיער מאחר וראיתי אותה סורקת את שיערי המסודר.
ניגשתי אל המדף ובעוד שאני מחפשת משהו, עיניי מוצאות סיכת ראש, אני מרימה את ידי בכדי לקחת אותה ואז ידו של ג'ונג-צ'אן מושטת למעלה והוא מוריד אותה.
"איך ידעת שאני-?" אני שואלת אותו והוא קוטע אותי בחיוך שלו.
-"זה ייראה יפיפה עלייך." הוא אומר בשקט, יודע מה הוא עושה לי כשהוא מדבר בטון הזה ובמיוחד כשעיניו נמנעות בכוונה מלאה מקשר עין איתי.
"אתה תאהב את זה עליי?" אני שואלת בשקט והוא, מבלי להסתכל לצדדים, מלטף את הלחי שלי ומהנהן.
אנחנו פונים אל האישה שמוכרת והוא משלם על סיכת הראש החדשה שלי.
"לא הספקתי להגיד לך תודה על הכתר." הוא מושיט לי את הסיכה ואני מביטה בה.
-"אני אוהב אותך." הוא אומר בנונשלנטיות, בלי שום-קשר לשיחה הקצרה שלנו.
"מישהו עלול לשמוע אותך."
-"הם לא מבינים את השפה שלנו." הוא מתקרב עם פניו אליי ואני מתרחקת, מרגישה שרגלי דורכת על משהו די רך ומגלה שדרכתי בטעות על רגלו של ילד קטן שעומד ובוהה בי בחיוך מבויש.
בבהלה ודאגה, אני מתכופפת ומסתכלת על נעליו שהתלכלכו.
-"מה קרה?" ג'ונג-צ'אן מתכופף ומסתכל עליי,
"דרכתי עליו בטעות."
ואז, במבט אל הילד, הוא מסיט את ראשו אל ג'ונג-צ'אן שירד לגובה עיניו.
-"שלום." הילד קד קידה בפנינו ואני מרגישה את ליבי נמס, "תגיד לו שאני מצטערת." אני אומרת לג'ונג-צ'אן והוא מצחקק.
-"איך אתה מרגיש?" אני מסתכלת על ג'ונג-צ'אן שמדבר אל הילד.
אני מבחינה בניצוץ הזה שהופיע לשניהם כשהם הסתכלו זה על זה.
-"אני בסדר." הוא אומר בטון מבויש, למרות שאינני מבינה את השפה, אני מתרגמת את דו-השיח שלהם לעצמי בראש.
ג'ונג-צ'אן אז מרים את ידו ומבלגן מעט את שיערו החלק, מה שגורם לו לצחוק.
-"גם אני רוצה להיות חייל כשאני אהיה גדול."
-"אה, באמת?" עיניו של ג'ונג-צ'אן מחייכות אל הילד.
-"כן. אני רוצה להיות כמוך כשאהיה גדול." הילד מצביע על מעילו הצבאי של סגן-המפקד הצבאי של אימפריית הקיסר והלב שלי נשבר לחתיכות.
ג'ונג-צ'אן צוחק צחוק מלבב ואז מסיט את מבטו אל עברי, אצבעו מצביעה עליי ואני מחייכת אל הילד שמביט בי באותו מבט שיש לג'ונג-צ'אן.
-"ואתה תאהב גם בחורה יפה כזאת כמו שאני אוהב?"
ואז הילד מהנהן וצוחק צחוק שמסתיר עם ידו. פניו היפות של סגן-המפקד מוסטות לעברי ונושאות אליי מבט חם ורך.
וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הילד שעומד בנינו.
בחיוך מאושר ובליטוף שיערו של הילד, אני מסדרת אותו וצובטת את הלחי שלו בעדינות ובחיבה, חושבת על מה אם אי-פעם גם לי יהיה כזה משלי.
הוא הזכיר לי המון את ג'ונג-צ'אן, וכשעזבנו, הוא נופף לנו לשלום וחייך.
-"הוא הבטיח לי לאהוב מישהי כמוך כשהוא רוצה להיות מישהו כמוני."
"אני לא מאמינה שאמרת לו את זה." שנינו צוחקים ואני רואה את הכרכרה שלנו שעומדת בצדי הכביש.
-"למה לא?" הוא צוחק ומסתכל על פניי כשאנחנו בדרך אל הכרכרה.
-"הוא ממש התלהב מהמדים הצבאיים שלי."
"איך אפשר שלא." אני ממלמלת והוא עוצר את הליכתו. נושא אליי מבט.
-"מה אמרת?" הוא שואל במבט סקרני.
"כלום." אני נושכת את הלחי שלי מבפנים בכדי לא לצחוק אבל מאוחר מדי כשהוא תופס את ידי לפני שאני יכולה להגיד משהו.
-"אני שמעתי את זה." הוא גורר אותי למקום שרגליי אינן מכירות. אנחנו נכנסים במהירות אל תוך ספרייה שוממת ללא-אנשים, ג'ונג-צ'אן מביט ימינה ואז שמאלה ולוקח אותי פנימה, ובמרווח הצר שיש בין שתי ספריות מלאות בספרים, הוא עוצר ומצמיד אותי אל הספרים שאני מרגישה בגבי.
הוא מסתכל אל תוך עיניי ואני משפילה את מבטי למטה.
מבלי להרים את סנטרי, הוא רוכן לעברי.
אני מסתכלת על שפתיו הפשוקות והוא לוכד את נשימתי בנשימתו.
מתחיל לנשק את שפתיי.

ידיו מלטפות את פניי וידיי כבר הספיקו להזיע מההרגשה שהוא נותן לי בעודו מנשק אותי.
לפתע, דעתי מוסחת מכל הקסם שאופף אותי, מהנשיקה המסחררת והמפתיעה שלו ואנחנו מתנתקים. שומעים קול של איש מבוגר אשר מדבר עם עוד אחד.
ג'ונג-צ'אן מסובב את ראשו לאחור, עיניו מתלכסנות יותר בניסיון לראות את אותם אנשים ואז אנחנו שומעים אותם עוזבים, צחוקם הולך ונעלם והוא מחזיר את עיניו אליי.
אני מסתכלת עליו כמה שניות.
חיוך צדדי עולה על שפתיו ואני ממצמצת אין-ספור פעמים כשאני מוצאת את עצמי כלואה בין זרועותיו ומגעו.
"יכולת לנשק אותי גם בכרכרה."
הוא מהנהן, מצחקק ואז מהמהם בקולו הפנימי.
-"אני יכול לנשק אותך בכל מקום."
חשבתי על המשפט הזה לרגע והסתכלתי על שפתיו.
"אתה יכול להגיד את זה שוב?" אני לוחשת בשאלה והוא מתקרב, משאיר בנינו סנטימטרים ספורים.
אני עוקבת אחר תזוזת שפתיו. בכל מילה שנפלטת מבעדן ליבי מגביר פעימותיו.
-"אני יכול לנשק אותך בכל מקום." הוא מחייך את החיוך הצדדי המנצח שלו בפעם הראשונה.
"אז למה דווקא כאן?" עיניי רצות וסורקות את כל פניו, פתאום להסתכל רק אל תוך עיניו לא גורם לי לתחושת סיפוק ואני צריכה יותר מזה.
-"למה דווקא כאן?" הוא שואל אחריי ואני מהנהנת.
-"כי בכל פעם שהייתי מגיע לכאן אחרי מסדרי הבוקר, הייתי יושב כאן, על הרצפה," הוא מצביע על המקום בו אני עומדת, -"ונזכר בך."
אני נוגעת בפניו, מעבירה את אצבעי על אפו ואז על שפתיו אשר נפשקות עם המגע שלי ואני משאירה אותה שם, על השפה התחתונה שלו.
-"הייתי חושב עלייך הרבה, למרות שהייתה בי תקווה לראות אותך יום אחד מאותו היום שעזבתי את הארמון שלך, חשבתי שלא אראה אותך לעולם." אני מרגישה את שפתו זזה על אצבעי וממשיכה להסתכל עליו.
-"אז אני רוצה לנשק אותך כאן, עוד פעם אחת לפני שאנחנו-"
אני נעמדת על קצות אצבעותיי ומושכת אותו אליי. שפתיי מוצאות את הבית שלהן.
הוא מניח את ידו על עורפי ומעמיק את הנשיקה, לוקח את השליטה ממני ברגע ואני נמסה. ליבי נמס, במקום שבו הוא היה יושב וחושב עליי, פעם.

באמצע הדרך חזרה לאימפריית הקיסר, עוצרים את הכרכרה שלנו ואני קמה מרגליו של סגן-המפקד.
היינו באמצע רגע של צחקוקים שיכורים מאהבה ומבטים מאוהבים מקרוב, נישקתי את פניו ואז הכרכרה עצרה לפתע.
החלפנו מבטים והוא קם ממושבו ופתח את הדלת, מסתכל לצדדים ואל מול פנינו נמצא איש קוריאני אשר מחזיק בידו מכתב. ליבי מגביר את קצב פעימותיו והאיש מביט בי בסקרנות ואז נותן מבט בג'ונג-צ'אן שעסוק בלקרוא את הכתוב.
"מה כתוב שם?" אני שואלת בעודי מסדרת את שמלתי ואת שיערי שהספיק להתבלגן מעט.
-"זה מכתב מהוד מעלותו." סגן-המפקד מודה לאיש בקידה ונכנס בחזרה אל הכרכרה שמתחילה לזוז.
"זה היה מכתב מהיר. לא היינו אמורים להיות בדרך אל הדייג…?"
-"כן. זה בדיוק מה שהוא כתב. הוא כתב שהוא דאג בהתחלה שאנחנו מאחרים עם הכרכרה שלנו שנעלמה באמצע הדרך ואז הוסיף שאנחנו משנים את המסלול בחזרה."
"בחזרה לאן?"
סגן-המפקד לוקח את ידי ושוזר את אצבעותיו באצבעותיי.
-"בחזרה אל הקיסר." הוא מחייך.

הבקתות, האימפריה השלמה והמרהיבה והמראה הנקי, הבטתי על הכול כשהתחלנו להתקרב עם הכרכרה דרך החלון הקטן.
עם הכרכרה אשר התקרבה למקום בו הייתה אמורה לעצור, ידו של סגן-המפקד משכה את הווילון וידו השנייה תפסה בעורפי בעדינות.
הוא מקרב את הפנים שלי אל שלו ומצמיד את שפתיו הרכות אל שפתיי.
-"סיימת כבר את הספר?" הוא שואל כשהוא מתנתק ממני, מבט מתעניין על פניו ואני מצחקקת.
"לא,"
-"היית אמורה לסיים, נכון?"
"אכן. אני מניחה שאסיים אותו כשאירגע מעט."
-"למה אינך לא רגועה?"
"ובכן, זאת שאלה שלא שואלים מלכה,"
הוא עושה מבט מבין ושנינו צוחקים.
הפרצוף הצוחק שלו, השיחות הקטנות האלה שיכולות להתגלגל למקומות אחרים ושונים לגמרי, זה מה שהדליק בי את הרצון להיות שלו בכל פעם.
היה לו אכפת.
וזה לא שלפיטר לא היה אכפת ממני, הוא כן התעניין בי, אבל הוא התעניין בעצמו במקום הראשון. וזה לא מה שרציתי מתישהו, יחס, לא דרשתי תשומת-לב רבה, אבל כשקיבלתי אותה במבט שסגן-המפקד העביר לי בעיניו בפעם הראשונה שהוא הסתכל עליי, התאהבתי בתחושה הזאת. חשקתי בה, רציתי בה כמה שיותר קרוב, היא הייתה מתוקה אך הכאיבה כמרה.
הוא נתן לי את כל מה שלא ידעתי שחסר לי.
"לאיזה פרק הגעת בספר?"
הוא מסתכל עליי במבט חושב כמה רגעים ואני מנצלת אותם בכדי ללמוד את פניו שהכרתי מקרוב, רציתי לנשק אותו בלי סוף.
-"עצרתי לקראת סוף הפרק המותח ההוא כאשר…"
"כשבעלה מבין שהילד שלהם הוא בעצם לא ממנו!" אני קוטעת אותו בצעקה מתלהבת והוא מניח את ידו על שפתיו מרוב הלם.
-"אני לא מאמין…"
שפתיי נפשקות ואנחנו מביטים זה על זו במצמוצים רבים.
הרגע גיליתי לו סוף אחר של פרק שהוא עדיין לא הגיע אליו, אני מבינה.
"א-אני מצטערת." אני מעוותת את שפתיי, "לא התכוונתי…" צחקוק נפלט מבעד לפי וידו נופלת על רגלו.
-"גילית לי על פרק אחר!" הוא אומר, מבט אשם על פניי והכרכרה עוצרת.
-"כבר הגענו?" גבותיו מתכווצות וידי מושכת בווילון כדי להסתכל מבעד לחלון ולבדוק אם באמת הגענו, אבל הווילון נסגר במהירות והוא תופס במהירות את פניי.
-"בתמורה למידע המסגיר פרט חשוב בעלילה," הוא לוחש ופניו מתקרבות אל פניי, אני מצליחה לשמוע את רקיעות הסוסים שבחוץ וידיי מתחילות להזיע בכל רגע שעובר.
-"אני אנשק אותך מבלי לעזוב." והוא מנשק אותי, תופס את ידיי בחזקה ולא נותן לי להתנתק ממנו עד שאני נמסה אל תוך הנשיקה ונכנעת.
אני מרגישה שיש לו כוח חזק אל מולי, אני מרגישה שאני תמיד אכנע למגע שלו, למבט שלו ולנשיקות האסורות האלה ברגעי השנייה האחרונה לפני שדלת הכרכרה שלנו נפתחת.
רגע אחד לפני שהדלת נפתחת ואנחנו רואים את המפקד ג'אה-סוק עומד ביחד עם פיטר, אנחנו מתנתקים והוא עוזב את ידיי.
חיוך צדדי וחצוף מרוח על פניו ואני נוגעת בשפתיי אשר נושאות את טעמו.
לפני שסגן-המפקד יוצא מהכרכרה, במבט לאחור שמעביר בי תחושת דה-ז'ה-וו מטורפת, הוא מסתכל עליי ושפתיו זזות ללא קול.
-"אני אוהב אותך." הוא מעז כמעט ללחוש ואני מורידה את מבטי למטה במהרה, יודעת שהוא מחייך.
לפני שאני יורדת, אני מסתכלת על הכרכרה הזאת ששומרת כל-כך הרבה רגעים שלנו ביחד ולא רוצה לעזוב. משהו קורה ללב שלי כשאני יורדת.
פיטר מושיט לי את ידו כמו בכל פעם ומביט בי בחיוך.
-"מה שלומך, הוד מעלתך?" אני מכווצת את גבותיי באי-הבנה לעברו.
"הו, פיטר, ממתי אתה קורא לי כך?"
-"מאז שאת מאחרת כמעט בחצי-שעה לארוחת הצהריים." הוא אומר, וזה נשמע עוד יותר מוזר כשהוא ממשיך לחייך אליי.
-"מה שלומך, סגן-המפקד ג'ונג-צ'אן?" הוא מפנה את מבטו לעבר ג'ונג-צ'אן שעומד ומסתכל על פיטר בחיוך גם הוא.
"יצאנו אל השוק באמצע הדרך כי הייתי צמאה למים." אני מסבירה לפני שסגן-המפקד עונה לו.
-"אה, אני מבין." פיטר חוזר להסתכל עליי, ואז מסתכל על סיכת הראש החדשה שלי.
"היא יפה, נכון?" אני שואלת ופיטר מהנהן פעם אחת בראשו.
"אני מצטערת שאיחרנו, הדרך הייתה ארוכה."
-"אני מקווה שלא משעממת. בכל זאת, שניכם קוראים את אותו הספר."
אני מעיזה להרים את עיניי אל סגן-המפקד ולהביט בו לרגע, הוא מחזיר לי מבט רציני.
-"ובכן, הוד מעלתו, הוד מעלתה חשפה בפניי פרט חשוב בעלילה בעודי בעמודים הראשונים של הספר."
פיטר מתחיל לצחוק והלב שלי מתחיל להירגע מעט.
-"לפחות היה לכם נושא לדון עליו."
"היה, אך דיברנו מעט."
פיטר מרים גבותיו למעלה.
-"אז שנחזור אל הקיסר?"
אני מסתכלת עליו במבט מבולבל שוב. משהו באווירה מרגיש לי שונה, כה שונה שאינני מצליחה להבין מה זה בדיוק.
"ה-הקיסר?" אני שואלת, מוציאה את המניפה שלי מתוך כיס השמלה.
-"כדי להחליף את שומר הראש החדש שלך למישהו שתוכלי לדבר איתו, לא מעט."
פיטר מסיט את מבטו אל עבר ג'ונג-צ'אן וקורץ לו, מניח את ידו על שכמו וטופח כמה פעמים.
וברגע שאני מבינה על מה הוא מדבר, ידי עוצרת והמניפה מתקפלת מעצמה. הנשימה נלכדת בתוך גרוני ואני מתחילה להשתעל שיעול שחולף במהירות.
-"הוא מעלתך." קולו של סגן-המפקד מגמגם והוא מנסה להבהיר אותו.
-"בואו נכנס פנימה אל חדר הקיסר, הוא מחכה לנו, למרות שתפקידך החדש יצא לתוקף." פיטר מסתכל על שנינו ואז מסתובב עם הגב שלו אלינו, מתחיל לצעוד קדימה.
ג'ונג-צ'אן מסתכל עליי במבט רציני, מלא בהלם, עיניו מאושרות ופעורות וכה יפות וליבי צורח.
ליבי צורח.
סגן-מפקד הצבא האימפרי של קיסר קוריאה, הפך לשומר-הראש האישי שלי.
האהוב שלי.

לפני שנכנסתי אל חדרו של הקיסר, נורה לקחה אותי להחליף את בגדיי ומיד הבנתי לפי התלבושת שהייתה שרויה על המיטה.
אני עומדת להיכנס אל חדרו של הקיסר עם תלבושת קוריאנית מסורתית.
-"הוד מעלתך, כיצד עבר עלייך הטיול?" היא שואלת בעודה משחררת את הסיכות שהחזיקו את התסרוקת שלי.
שיערי מתפזר על גבי החשוף.
"היה מהנה. הדרכים הישרות של קוריאה מאוד מעניינות." אני משיבה בחיוך.
-"הוד מעלתך, האם פגשת כבר בסגן-המפקד?"
עיניי תופסות את עיניה והיא מורידה את ראשה.
"אני חושבת שראיתי מישהו שדומה לו נורא," אני עובדת עליה והיא מרימה את ראשה.
-"ובכן?"
"כן?" אני שואלת, לא מבינה מה ההמשך.
-"הוד מעלתך, אם את חושבת שראית מישהו שדומה לו מבלי לדעת כיצד הוא נראה, כנראה היה זה הוא."
"את יודעת, נורה," אני אומרת כשהיא מרימה את השמלה המסורתית מעל לראשי, מלבישה אותי לתוכה.
"סגן-המפקד ואני נסענו ביחד באותה כרכרה." אני אומרת, צופה בתגובתה אשר משאירה את לסתה שמוטה.
-"א-אז הוד מעלתך… זה אומר שאת מכירה אותו."
"ובכן, אפשר להגיד שהכרנו בזמן הנסיעה." אני מצחקקת ונותנת לה לקשור את סרט המשי מסביב לאגני.
-"הוא מעלתך." היא מסובבת את גופי בעדינות כך שגבי פונה אל פנייה.
"כן, נורה?" אני מביטה בעצמי דרך המראה ומרגישה כיצד היא קושרת את הסרט, לאחר מכן, היא תופסת בקצוות שיערי ואוספת אותם עם סיכת הראש החדשה שלי, משאירה את שאר השיער פזור.
זאת הפעם הראשונה שיראו אותי עם שיער פזור, בדרך-כלל התסרוקות שלי מאוד מושקעות, אבל הפעם ביקשתי משהו פשוט ונורה תמיד ידעה להבין אותי.
-"ברשותך, הוד מעלתך, אני עומדת לשאול מה את חושבת על יופיו של סגן-המפקד?"
אני מסתובבת אליה והיא סורקת אותי בשמלה הקוריאנית המסורתית.
"יש לו יופי עוצר-נשימה, נורה." אני מתקדמת בצעדים אל דלת העץ ומסתובבת אליה בחיוך, מגלה שהיא מופתעת.
-"יש לך סומק על הלחיים, הוד מעלתך."
"לא תיארתי לעצמי שיהיה לי חם כל-כך בתוך השמלה הקלילה הזאת." אני מעמידה פנים שהסומק מגיע מהחום ולא מהמחשבות.
"הקיסר מחכה כבר המון-זמן, תודה לך נורה." אני מטה כלפי מטה את ראשי כתודה והיא קדה בפניי.
-"הוד מעלתך, תיזהרי מהמדרגות." היא תמיד דאגה לשלומי, היא הייתה האישה הכי אכפתית והכי חרוצה, היא חכמה ויהירה והכי נאיבית.
אהבתי את נורה ועכשיו אפילו יותר, כי היא היחידה שהייתי יכולה לספר לה על סגן-המפקד.

נכנסתי וקדתי קידה עמוקה אל הקיסר שישב וצחק ביחד עם פיטר.
המראה אכן היה מדהים כמו שתיארתי לעצמי.
הם ישבו מסביב לשולחן ערוך, זיהיתי את הגנרל וכמה מהחיילים שפגשתי במבטי לפני כן, המפקד ישב צמוד אל כיסאו של הגנרל והנה הוא היה, יושב לו בשקט ומאזין לשיחתם המשעשעת של פיטר והקיסר, ואז מבטו של פיטר הוסט לעברי והוא גילה שאני עומדת בפתח חדר האוכל של הקיסר.
הוא הביט בי וקם ממושבו. מיד כל תשומת-הלב הוסבה אל נוכחתי.
הרגשתי את העיניים של כולם עליי, במבט עוקב אל סגן-המפקד שישב וסובב את ראשו, לכדתי את מבטו בשלי ונשארתי לעמוד שם שניות ארוכות.
שפתיו היו פשוקות לרווחה והוא סרק אותי בשמלתי החדשה, תהיתי מה הוא חושב לעצמו עד שפיטר הגיע אליי ולקח את ידי.
-"המלכה נראית נפלא, הלא כך, חברים?" קולו המבוגר והחביב של הקיסר הזכיר לי שאני אמורה לקוד קידה שוב, גופי מתקפל במהירות ואני מורידה את ראשי.
-"לבשת את ההאנ-בוק." פיטר מחייך אליי ולוקח את ידי, מוביל אותי אל הכיסא הפנוי שנמצא לשמאלו.
אני מסתכלת על הכיסא שנמצא מול כיסאי ומגלה שסגן-המפקד יושב עליו.
הלב שלי כבר התכונן לקרב מבטים מסוכן, הלב שלי התכונן.
"תודה רבה לך, אדוני הקיסר, על השמלה הנהדרת הזו."
הקיסר נושא אליי מבט מברך ומרים את כוס היין שלו.
-"התכנסנו כאן היום לארוחת צהריים ביחד, לפני שאני שואל כיצד עבר עליכם היום הראשון כאן אצלנו, הסיבה העיקרית לדחיית הסיור השני שלכם אל הנמל המרהיב שלנו הוא בעצם בעלך, או שאני אגיד את זה כך, הבקשה של בעלך שהגיעה אליי מוקדם בבוקר."
הייתי מסוקרנת לשמוע את כל מה שהיה לקיסר להגיד, אז הנהנתי והרמתי גם אני את כוס היין המלאה שלי.
-"ובכן, שמעתי שהכרכרה שלכם איחרה במעט ולא הספקתם לשמוע את ההצהרה שלי, אני אגיד את זה כאן." הוא מרים את כוסו גבוה יותר וכולם מיד אחריו.
ראשם של כולם מוטים כלפי מטה וגם אני עושה כך, כשאני מביטה קדימה עם עיניי, אני מבחינה בסגן-המפקד שמסתכל ישירות אליי כשראשו מוטה מטה וכוסו בידו. עיניו מתכווצות כמו שהן מתכווצות בחיוך ואני מורידה את מבטי אל צלחתי הריקה.
-"בואו נשתה כולנו יחד לשנים רבות של שיתוף-פעולה, אהבה הדדית ושלטון חזק."
בקולות קריאת התלהבות והסכמה, כולם מקרבים את כוסות היין שלהם אל פיהם ולוגמים, וכך גם אני.
העפתי מבט קצרצר לקדימה בעודי שותה מן היין, סגן-המפקד מביט בי בעודו מלקק את שפתו התחתונה אחרי שהוא סיים לשתות.
הלב שלי מתהפך והצמאה מתגברת, אני מסיימת את כל היין בפעם-אחת ומניחה את הכוס על השולחן.
פיטר תופס את ידי ומסתכל עליי ואז על כוס היין הריקה.
עיניי מסננות אותו במבט קליל ואני נאנחת בשקט. סגן-המפקד עשה זאת בכוונה. הוא ידע שאסתכל, הוא ידע שאפזול לכיוונו בעודי שותה, הוא ידע מה לעשות כדי לגרום לי להרגיש ככה מבפנים, צמאה לעוד, הוא ידע כיצד להתעלל בי עם המבט שלו בעוד שאנחנו יושבים… למען-השם, ישבנו בחדר האוכל של הקיסר.
-"בעלך סיפר לי רבות עלייך, הוא סיפר לי על תחביבייך המעניינים ועל כמה שאת מעניינת בעצמך, ואני רואה את זה במו-עיניי הזקנות," אני נושאת את מבטי אל הקיסר והוא צוחק את צחוקו המבוגר.
-"הוא סיפר לי שלא חסר-לך דבר עד שהוא הגיע לכאן והוא הרגיש את זה. הוא אמר שמכיוון שהוא עסוק, כמו כמונו המלכים והקיסרים, אז הנשים משתעממות יותר," אני צוחקת מדבריו ומסתכלת במבט חטוף על פיטר שמהנהן בראשו.
אני לא מאמינה שפיטר דיבר עליי עם הקיסר.
-"בחזרה אל ארמונכם בדנמרק, יתלווה אליכם מישהו שכה חשוב ללב הזקן שלי, חשבתי כל חיי שאני אצטרך להתמסר לעובדה הברורה שאני קיסר של אימפריה שלמה, אבל כשזה מגיע לעניין העיקרי, אנחנו מבינים שזאת משימה שאנחנו יכולים לעמוד בה." התקשיתי להבין את הכיוון אליו הקיסר ניסה להראות לי במילותיו. אבל כשהוא הפסיק לדבר והסתכל על פניי, הרגשתי צמרמורת שמכסה את כל גופי לפתע.
-"בעלך סיפר לי שבכל הזמן שאתם ביחד, היה חסר לך מישהו לצידך שיבין אותך קצת-יותר טוב ממנו, מישהו שתוכלי לצחוק ממנו ולהעביר את שעות הנסיעה שלך איתו, מישהו שישמור עלייך כמו שהוא בעצמו לא יכול."
המילים האלה העבירו בי פחד.
לא האמנתי שפיטר עשה את הכול מבלי שאספר לו דבר על מה שאני ממשיכה לעשות. על החטא שאני מבצעת עם הבן-אדם שהוא חושב…
לא האמנתי למה שקורה סביבי. ראשי הסתחרר והתחיל לכאוב. הרגשתי את פעימות ליבי כמו פטישים בכפות ידיי והמשכתי להסתכל על הקיסר.
-"לבקשת בעלך, ולכל הנוכחים כאן, הגנרל ג'ו סונג-דו, המפקד קים ג'אה-סוק, בזאת, אני מונה בפניכם, את שומר-ראשה החדש של מלכת-דנמרק, סגן המפקד, לי ג'ונג-צ'אן, אחייני האהוב. ועכשיו, להמון שנים של יחד ושלטון מנצח, אני מברך אותך בשומר-ראש חדש שיגן עלייך מכל. את תוכלי לפנות אליו בכל זמן שתצטרכי עזרה, מעתה והילך, הוא יתלווה אלייך."
חיכיתי לזה.
חיכיתי לרגע שבו אקום מהחלום ואשפשף את עיניי, אביט מסביב ואראה את פיטר בתנוחת השינה שלו. אבל זה לא קרה, כל מה שיכולתי לדמיין באותו רגע היה את ארמוני הישן, ארמון הוריי, ארוחת צהריים מסביב לשולחן, יכולתי לשמוע את קול אבי מציין את שמו של ג'ונג-צ'אן בפניי בתור בעלי לעתיד, אבל זה לא היה גרוע יותר, זה לא היה נורא יותר.
כשכולם קמו מהשולחן וקדו קידה, ג'ונג-צ'אן נשא ישירות מבט אליי ואני אליו.
הוא מרים את כובעו, כפי שעשה לפני שלוש-שנים כשעמדתי על מרפסת חדרי בכותונת הלילה שלי, ומחייך אליי ברכות.
יכולתי לדמיין אותו מחייך ככה, ואת קולו העדין שלוחש באוזני שאנחנו לא צריכים לברוח הרחק-הרחק מכאן כדי להיות ביחד, אנחנו תמיד נהיה ביחד, ואני שואלת בליבי, תמיד?
והוא עומד שם, מולי, עכשיו, ממשיך לחייך אליי את החיוך הזה שאומר, תמיד, לנצח, לעולמי עולמים.