Ep 6

התעוררתי לציוצי ציפורים וקולות עם טונים קשוחים שלא הייתי רגילה להם.
כותונת הלילה הייתה על גופי וברגע שהתרוממתי מהמזרון, נזכרתי באירועי אמש.
שפתיו טיילו על כל גופי והשאירו את ריחו וטעמו על עורי. רציתי לחזור לאתמול בלילה ולעשות את אותם דברים שעשינו, רציתי לנשק את שפתיו ללא הרף כפי שעשיתי, כאילו והן החמצן לריאותיי.
אני נזכרת איך יצאנו מן בקתת העץ, מחדר המשחקים של הגנרל כששנינו נראים כפי שנכנסנו, כובעו הצבאי חזר אל ראשו ומעילו נראה מגוהץ לאחר ששהה כמה שעות על הרצפה. עמדנו ביחד והסתכלנו על הירח, ואז הוא שזר את אצבעותיו באצבעותיי ואיחל לי לילה-טוב.
הסתכלתי על מבטו, עיניו הביטו בשפתיי והוא התקרב טיפה.
-"הייתי מנשק אותך, אבל אני יודע שאני לא אוכל להפסיק-"
ואני קטעתי אותו בנשיקה מהירה על שפתיו, מה שגרם לו לתפוס בידי, לגרום לי לצחוק ולהפסיק כשנייה אחרי זה.
-"אני אוהב אותך." הוא לחש, הוא עמד כמה סנטימטרים ספורים ממני אבל גרם לזה להיראות מהצד כאילו הוא אומר לי לחזור אל החדר, ורק אני ידעתי מה שפתיו לחשו לי, אז הידקתי את אחיזתי בידו ולחשתי לו גם, בפעם הראשונה.
"אני אוהבת אותך."

והנה היה פיטר, לבוש ומוכן, יושב על רצפת העץ ומכחול עשוי מבמבוק תקוע בין אצבעותיו. תהיתי מה הוא עושה בשעה כזאת מוקדמת והוא הבחין בי קמה מהרצפה.
עצמתי את עיניי בהישמע קולו אשר בירך אותי בבוקר-טוב, אם לא מצוין.
-"יקירתי, איך ישנת?" הוא שואל, מחזיר את עיניו אל הדף שהיה מונח על הרצפה.
קמתי מהמזרון ועשיתי את דרכו אליו בצעדים חרישיים.
"ישנתי טוב." אני מחייכת, פיטר מרים את ראשו ומסתכל על חיוכי וגבותיו מתכווצות בבלבול.
הוא עוזב את מכחול הבמבוק על הרצפה וקם ממנה.
-"אני רואה שחלמת חלום טוב הלילה." הוא מתקרב ומניח את ידו על שיערי, מלטף אותו.
"ובכן…" אני לא מסיימת את המשפט שלי והוא מהנהן, נתתי לו להמשיך להנהן ולהמשיך להאמין שבאמת חלמתי חלום טוב הלילה, כשחצי מהלילה שלי עבר בחלום שהתגשם.
-"אני אקרא לנורה שתלביש אותך ולאחר-מכן נצא אל חדר האוכל לארוחת הבוקר כדי שלא נפספס את המסדר הצבאי והמרהיב שאני משתוקק לראות כבר מאתמול." הוא מדבר אליי ואז מרים את ניירו ומכחולו מהרצפה.
בעוד שפיטר בחדר, מיהרתי לפתוח את אחת מהמזוודות שלי ולהוציא ממנה שמלה מבלי שפיטר יקרא לנורה.
-"אני אקרא לנורה-"
"אני בסדר, פיטר." אני משיבה בחיוך ומבקשת ממנו שיצא מהחדר, והוא, באותו מבט מבולבל וגבות מכווצות, יוצא מהחדר ומשאיר אותי מחייכת לקראת מסדר הבוקר הצבאי.
התחלתי כבר לדמיין כיצד הוא ייראה היום, אם כי ידעתי שהוא ייראה בדיוק אותו הדבר כמו אתמול בלילה, רק יפה יותר כשהוא איתי מאשר בדמיוני.
כאשר דלת החדר נפתחה וחשפה את נורה שמיהרה לעזור לי עם שמלתי, בירכתי אותה בבוקר-טוב והיא חייכה אלי את החיוך המלבב שלה, שואלת לשלומי.
וכל מה שיכולתי לענות לה היו המילים האלה, -"אף פעם לא הרגשתי טוב מזה."
הן יצאו ממני בשקט ובמפתיע, אז בעודנו מביטות זו בזו דרך המראה, היא קולעת את שיערי לתוך צמה ואוספת אותו, לאחר מכן, היא מוציאה קופסא מלבנית מתוך הכיס של שמלתה ומניחה כתר עם פרחי דובדבן העשויים מאבני חן. הכתר היה עשוי מזהב, כתר שעיניי לא הכירו לפני כן.
"מהיכן הגיע הכתר?"
-"את לא אוהבת אותו, הוד מעלתך?" היא שואלת והבעתה משתנת למודאגת, בהנחת ידייה על הכתר כדי להסיר אותו, אני מנידה בראשי כדי שלא תעשה את זה ותשאיר אותו. הוא היה יפיפה.
"הוא יפיפה בעיניי. האם זה מפיטר?"
יום הולדתי העשרים יתקיים מחר. האם זאת הייתה יכולה להיות מתנת יום הולדת מוקדמת מפיטר?
הנחתי את ליבי על השאלה הזאת ועדיין, לא הייתי בטוחה בתשובה.
נורה מנידה בראשה בעודי מביטה בה דרך המראה, ואז אני מסתובבת כדי לראות את חיוכה מקרוב ותופסת בכף ידה.
אני מכירה את החיוך הזה שלה. היא מחייכת כך לפני שיש לה משהו להגיד לי.
-"אחד מאנשיו של הקיסר ניגש אליי היום בבוקר, הוא קד מלפניי וגרם לי להרגיש שהוא משתחווה אליי מבלי שאכיר בו," בהקשבה מלאה למילותיה, ליבי החל לפעום בקצב מהיר יותר.
-"הוא החזיק בקופסא הזו," היא אומרת ומסתכלת על הקופסא שבתוך כיסה.
-"והושיט לי אותה בראש מורכן וחיוך… זה היה חיוך מתוק, כה מתוק… ואז הוא ביקש ממני להעביר לך את המתנה הזאת. אני לא יודעת כיצד הוא מצא אותי, אבל הוא עצר אותי באמצע הדרך לכאן."
חיוך התפשט על פניי ובמבט סקרני אל נורה, פתחתי את פי.
"וכיצד הוא היה נראה?"
-"ובכן… היה עליו כובע צבאי, ועל מעילו היו סמלים רבים, ביניהם הייתה סיכה שאני מכירה. זאת הייתה סיכה הזהה לשל המפקד, אז אני מניחה שהוא היה סגנו."
זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע מנורה. חזרתי לשבת מול המראה ונתתי לה לכפתר את הכפתורים שבגב שמלתי בעודי מחייכת אל עצמי.
-"את נראית נפלא, הוד מעלתך." נורה קדה קידה ואני מצחקקת.
"כנראה זה הכתר." היא צוחקת מדבריי ואני קמה מכיסאי.
-"הוד מעלתך?" קוראת לי נורה ואני מביטה לעברה.
-"ברשותך, אוכל לשאול שאלה מעט פרטית?"
אני מהנהנת, מפסיקה להסתכל על עצמי במראה.
-"זה בנוגע למתנה המלבבת הזאת שהגיעה מהבחור הצעיר הקוריאני, מסגן-המפקד הצבאי."
ליבי ידע שזה יהיה קשור אליו, ובכל זאת נתתי לה להמשיך לדבר.
-"האם הבחור הצעיר… מכיר אותך אישית?"
אני נושאת מבט אל נורה. מבט מחייך וחם.
"האם זה מרגיש כך?"
-"לא, הוד מעלתך. זאת אומרת- אני דואגת לשלומך, אני רוצה לדעת אם הוא קרוב אלייך עד לנקודה שבה את יכולה לקבל מתנה כזאת ממנו מבלי שהוד מעלותו יידע. למרות שיום הולדתך אט-אט מתקרב, את בטוחה שהוא לא מכיר אותך אישית?"
המשכתי לחייך אל נורה ואז,
"אל חשש, נורה. פיטר וסגן-המפקד מכירים היטב, כך שאני בטוחה שהמתנה הזו הגיעה מתוך כבוד אלינו בתור מלכי דנמרק המתארחים כאן."
הבעתה של נורה לא נרגעה, משהו בה נראה לא ממש טוב כפי שנראה קודם לכן.
"הכול בסדר, נורה?"
-"הוד מעלתך, יש משהו שלא אמרתי לך. בבקשה אל תכעסי עליי-" נורה מורידה את ראשה מטה ומחזיקה את ידייה בתקווה.
לא הבנתי על אילו דברים היא מדברת, אז חיכיתי שתתחיל לדבר.
"את יודעת שלא אכעס עלייך. מה זה?"
אני צועדת אל עברה והיא מרימה את ראשה ומביטה בעיניי.
-"הוא מעלתך. הבחור הצעיר ביקש ממני לא להגיד לאף-אחד על כך שקיבלתי את המתנה ממנו בכדי להעביר לך אותה. הוא שאל אם זה בסדר שאשקר והסכמתי. אני לא יודעת למה עשיתי זאת. מגיע לי כל עונש ש-"
"נורה. אף אחד לא יעניש אותך על שום-דבר. לא עשית שום-דבר שהוא לא נכון."
נורה מביטה בי בעיניה הגדולות.
-"א-א-אבל, הוד מ-מעלתך, הוא ביקש ממני להסתיר את האמת מהוד מעלתו. מה אם הוא יגלה? מה אם הוא-?"
בהנחת ידיי על כתפיה הלחוצות של נורה, הרגשתי כיצד גופה רועד.
"נורה. את אישה נהדרת ואת מכירה את פיטר, את מכירה אותו לא פחות ממני ושתינו יודעות שפיטר לעולם לא יעשה משהו, גם אם הוא יגלה שהמתנה הגיעה בסוד. הייתי מדברת איתו על זה אם זה היה מעניין אותו מספיק."
-"באמת, הוד מעלתך?"
"נורה." אני מביטה בעיניה ורואה כיצד היא פורצת בצחוק צנוע וביישני.
"באמת." שתינו צוחקות.
"ועכשיו, תוכלי להגיד לי אם סגן-המפקד נראה יפה בעינייך?" אני שואלת ולוקחת את ידה.
היא שותקת כמה רגעים ומסתכלת עליי בעודנו צועדות אל מחוץ לחדר התלבושות הקוריאני. פוגשות בבחורים צעירים אשר קדים בפנינו וחולפים על פנינו במהירות, לבושים בתלבושות המסורתיות שלהם.
-"יפה?" היא שואלת ואני מהנהנת, מסתכלת קדימה.
-"ובכן, אפשר להגיד שאכן כן, הוד מעלתך."
איך היה אפשר להגיד אי-פעם שלא, אני חושבת לעצמי.
"באמת?"
-"כן, הוד מעלתך."
"יותר יפה מפיטר?"
-"הוד מעלתך, אינני יכולה לענות על השאלה הזאת."
אני צוחקת ועוצרת באמצע המסדרון שבין החצר והבקתות.
"אני לא אגיד לפיטר מילה על השיחה הזאת. מבטיחה."
ידעתי כיצד להצחיק את נורה ולהפוך אותה מרצינית לכיפית, וגם הפעם הצלחתי במשימה.
"אלא אם את חושבת שכולם פה יפים יותר מפיטר-"
-"מה פתאום, הוא מעלתך. הוד מעלתו נראה מקסים, והוא מלך טוב והוא יפיפה."
הייתי יכולה לשמוע שיש המשך למשפט שלה.
-"הוד מעלתך. האם לא פגשת עדיין בבחור הצעיר שאת שואלת? האם אינך יודעת כיצד הוא נראה?"
התחלתי ללכת ונורה ביחד איתי, הנדתי בראשי ונשכתי את שפתי. שיקרתי לנורה בעוד שהרגשתי את טעמו המשכר על שפתיי.
"אני שואלת אם הוא נראה יפה יותר מפיטר, בעינייך."
-"אני חושבת שהוא נראה יפה, אך לא מהוד מעלתו."
אני מהנהנת ופורצת בצחוק קצר.
פיטר היה שונה ממנו בהרבה, למרות שפיטר באמת היה יפה. באמת.
"ומה את חושבת, נורה?"
-"מה אני חושבת על מה, הוד מעלתך?"
"בואי נשאיר את זה בנינו." אני לוחשת לה באוזן, "את חושבת שאני הייתי אוהבת את יופיו?"
-"הוד מעלתך." אני שומעת את היסוסה בקולה, -"לפי החיוך שעל שפתייך, אני חושבת שהיית אוהבת את יופיו, הוד מעלתך."
והאם זה לא כל מה שרציתי לשמוע, בבוקר שכזה.

ארוחת הבוקר הייתה קלילה, אני ופיטר ישבנו עם כל אנשי הקיסר באותו השולחן ואכלנו בשקט בעוד שכמה לחשושים בקוריאנית נאמרים ברקע.
מסדר הבוקר הצבאי היה אמור להתחיל אך היה נראה שהקיסר היה עסוק מדי בכדי להופיע בו, אז המשכנו לשבת מסביב לשולחן בעוד שאני מחייכת אל אנשי הקיסר המחייכים ברכות אליי.
אני חושבת על מתי תינתן לי ולסגן-המפקד ההזדמנות להיות שוב זה בחיק זו.
מתי אוכל לנשק שוב את שפתיו ולשמוע אותו אומר לי מילות אהבה שונות, מתי אוכל להיות ביחד ולבד, בלי כל ההמון והרעש.
ואז הרגשתי יד מונחת על שמלתי.
זה היה פיטר, שניתק אותי מהמחשבות.
-"את יודעת, לפעמים זה מעניין אותי יותר לדעת על מה את חושבת שם," הוא מרים את אצבעו ונוגע בראשי, -"במוחך."
"אני תוהה מה נעשה היום." אני נוגסת בלחם שבצלחתי.
-"היום שלנו מתוכנן היטב. אחרי מסדר הבוקר, אמורות להגיע לכאן הכרכרות שלנו אל נהר ששכחתי את שמו… איך יכולתי." הוא ממלמל לעצמו כמה מילים.
-"ואז, אחרי הסיור בנהר, אנחנו הולכים לדוג דגים ביחד עם דייג מפורסם בשם ג'י מין-וו. ואז נחזור אל ארוחת הצהריים אצל הקיסר."
"נשמע מרתק." אני אומרת ואז לוגמת מהיין.
-"שכחתי לשאול אותך איך עבר עלייך אתמול הלילה."
כמעט נחנקתי משאלתו.
-"את בסדר?" הוא רוכן ואני מזיזה את ידו הצידה, "אני בסדר, פיטר." אני מחייכת אליו.
"הלילה עבר… טוב." אני מסכמת בתקווה שלא יגיעו עוד שאלות.
-"טוב." הוא חוזר אחריי.
-"לפחות… דיברתם על משהו מעניין?" הוא חוזר לדבר על זה בעוד שהוא ממשיך לאכול.
"לא." אני משיבה בקצרה.
אני שמה לב לפעימות ליבי המורגשות בגופי.
-"באמת? ג'ונג-צ'אן הוא בחור מאוד מעניין, תמיד מוצא על מה לדבר."
לשמוע את פיטר אומר את שמו, מדבר על שמו ועל הלילה שעבר היה כמו להזכיר לי מהו כאב.
"הסתכלנו על הירח עד שהגשם פסק."
-"אה." עכשיו פיטר מסתכל עליי ומנגב את שפתיו עם המפית.
-"מוזר…" הוא ממלמל לעצמו לפני שנוגס בחתיכת הבשר שבצלחתו.
"מוזר? מה בדיוק מוזר לך?"
-"אתם קוראים את אותו הספר הרי, לא דיברתם עליו אפילו לא לרגע?"
העברתי כמה רגעים בשתיקה.
"הנחתי שהוא לא ירצה לדעת יותר מדי על ההמשך. אתה יודע, בכל זאת אני בסוף הספר."
-"מה זאת אומרת?" הוא מכווצת את גבותיו בבלבול, -"היכן הוא נמצא בספר?"
ושכחתי שפליטת הפה שלי הייתה יכולה לעלות לי בשאלות קשות מפיטר.
"אה, שכחתי לציין בפניך שהוא אמר לי שהוא בהתחלת הספר."
פיטר מהנהן בראשו ומסתכל עליי.
"מה?" אני שואלת אותו.
-"שום-דבר." הוא סורק את פניי ושובר את הבעתו הרצינית בחיוך פתאומי.
-"דרך אגב, הכתר שעל ראשך מחמיא לך. ממי קיבלת אותו?"
לקחתי נשימה עמוקה.
הייתי צריכה לחשוב מהר.
"ארזתי אותו בטעות במזוודה."
-"אני לא זוכר שהיה לך אותו." הוא עונה ישירות.
"כן, כי קיבלתי אותו מדודי כמתנת חתונה ומאז שמרתי את הקופסא בארון."
ראיתי את עיניו של פיטר אשר התכווצו בחשד, אז לגמתי מהיין ואז חייכתי אליו.
-"דודך שמעולם לא פגשתי כנראה אוהב אותך המון."
לא הבנתי את פשר מילותיו אז ביקשתי ממנו שיסביר לי למה הוא אמר את זה.
-"פרחי הדובדבן, בתרבות היפנית, מסמלים תשוקה ואהבה עזה ובעיקר יחס. את בטח שואלת מה היחס קשור, אז אני אגיד, כשאת רואה את פריחת הדובדבן, עוד לפני שאת פוגשת במראה המדהים של העץ המיוחד הזה ופרחיו המדהימים, את יודעת שעינייך בדרך לראות יופי. אז את שמה-לב יותר לכל המתרחש מסביב. פריחת הדובדבן גורמת לך לשים לב לקיומם של דברים מסוימים, את מבינה?"
אני מהנהנת בעוד שאני מבינה את המשמעות למתנה הזאת.
הרגשתי את ההרגשה הטובה ביותר בחיי, כאילו חזרתי להיות מי שהייתי בגיל שבע-עשרה, על מרפסת חדרי הישן, עוד לפני שעיניי פגשו במראה המדהים שלו, ידעתי שהן בדרך לראות יופי.
-"הכתר מחמיא לך, במיוחד כשאת יום לפני העשרים שלך." אומר פיטר וחוזר להביט בצלחת שלו.
הרגשתי מאוהבת.
-"אז אני מניח שאת חשובה מאוד לדודך, לא כך?" פיטר שואל בעודו נוגס בחתיכת הלחם ואז לוגם מן היין.
"כנראה כך." אני משיבה ומנגבת את פי במפית.
הייתי מאוהבת.

חיילי הקיסר עמדו בשורות ישרות והמראה באמת היה מרהיב, פיטר התלהב כמו ילד קטן מכל תזוזה ומכל רעש.
הם הרימו את הנשקים שלהם ובקריאה, נכנס הגנרל אל שדה ראייתנו.
הספירה לאחור החלה בליבי, יישרתי את הכתר שעל ראשי, הכתר שהאהוב שלי הביא לי כמתנה ליום הולדתי העשרים. והנה הוא היה.
בהליכה זקופה, עוקב בצעדיו התואמים לשל מפקדו, הוא צעד קדימה.
הסתכלתי על יופיו מהצד, בעוד שאני ופיטר עומדים ומביטים במסדר.
הגנרל הרים את ידו, ובקריאתו התוקפנית, החיילים הסתובבו עם גופם עם פניהם אלינו.
ביד המורמת להצדעה, בכובע שהיה בצבע בין בז' בהיר וחקי, עמד האהוב שלי, צמוד אל מפקדו ואל הגנרל.
באחד מהרגעים השקטים לפני הוראת הגנרל ליריות שפותחות את הבוקר באימפריית הקיסר, עיניו פזלו לרגע שהרגיש כמו חצי-שנייה, אל המקום בו עמדתי.
ראיתי את זה קורה, וזה רק הפך אותי לחסרת-סבלנות.
הרמתי את ראשי למעלה והסתכלתי על שמי הבוקר שמעל האימפריה, שקעתי בדמיונות.
דמיינתי את עצמי רצה אל תוך זרועותיו ומחבקת אותו כל-כך חזק עד שהייתי שומעת את צחוקו. את האושר שלו.
חלמתי בהקיץ והחלום התנפץ ברגע שנשמעו היריות אל השמיים.
פיטר תפס בידי מיד והתחיל לצחוק מהמבוכה.
-"אני לא מאמין שהייתי שקוע כל-כך במסדר המדהים הזה שלא שמתי-לב לקריאה שלפניי הירייה." הוא לחש באוזני ואני הנהנתי.
צפיתי בחיילים קדים ואומרים מילה מסוימת בתור מקהלה ונכנסים בשורות ובהליכה ישרה אל תוך מסדרונות האימפריה.
חזרתי להיות שקועה בדמיונות של עצמי שלא הבחנתי בגנרל שהגיע ונעמד מולנו.
-"הוד מלכותכם." הגנרל אומר ומחייך אל שנינו, מנתק אותי מכל דמיון ומחזיר אותי אל המציאות, ואני, אני עומדת ממש מול ג'ונג-צ'אן שעומד מאחוריי הגנרל, צמוד אל המפקד.
הוא עומד עם ידיו מאחורי גבו וראש מוטה למטה.
-"בוקר-טוב, גנרל לי." פיטר לוקח את ידיו של הגנרל וקד קידה בפניו.
-"לעונג הוא לי לראות את שניכם, כה יפים על הבוקר, מלווים אותנו בכזאת שמחה במסדר." אומר הגנרל ואני מחייכת אליו.
"לעונג הוא לנו להתארח כאן אצלכם." בעוד שקולי קוטע את של פיטר שרצה להגיד כמה מילים לפניי, אני מצליחה להשחיל את המשפט ולזכות בתשומת-הלב של סגן-המפקד שהרים את ראשו למעלה.
חייכתי אל הגנרל וכשראיתי מזווית עיני שסגן-המפקד מביט בי, הורדתי את מבטי אל האדמה.
-"הייתי שמח ללוות את שניכם לכל אורך הטיול, אך לגנרל תמיד יש דברים שאינו יכול לבטל, אז אני נאלץ להיפרד מכם לזמן-מה, ברשותכם." הגנרל מחייך אל שנינו וכשפיטר משיב לו, הוא אומר,
-"אני משאיר לשניכם את מלאכי גן-העדן שלי." הוא אומר ומסתכל לאחור.
המפקד וסגן-המפקד מתקרבים צעד קדימה וקדים אלינו, ג'ונג-צ'אן מסתכל קודם עליי ואז על פיטר, במבט חוזר אליי, הוא קד בפניי שוב.
-"המפקד קים ג'אה-סוק." הגנרל מציג את המפקד והמפקד מרים את ידו להצדעה.
אני קדה קידה בפניו של המפקד והוא מחייך אל שנינו.
-"סגן-המפקד לי ג'ונג-צ'אן." וכשהשם שלו נאמר כך, כשהוא עושה את הצעד הזה וידו מורמת להצדעה, עיניו נלכדות בשלי ואותה תחושה שורפת בגוף עוברת בי.
אני קדה גם בפניו של ג'ונג-צ'אן ואז מרימה את מבטי כדי לראות אותו מחייך.
-"שניהם ילוו את שניכם בטיול שלכם כל עוד אתם כאן, אני מקווה שתיהנו המון ואל תשכחו לשתות מים. ברשותכם, אני אעזוב."
בטפיחות קלות על השכם של שני מלאכי גן-העדן שלו, הגנרל עוזב אותנו ואנחנו נשארים איתם.
אני וג'ונג-צ'אן עומדים זה מול זו, ורק מבטים מדברים בינינו, עיניו הממצמצות ושפתיו, שפתיו שהיו שייכות לי עד לפני כמה שעות ספורות.
-"אנחנו נשמח לעמוד לצדכם בכל אורך הדרך, אנחנו מבטיחים לכם שנשמור עליכם ועל הדרך שתהיה הבטוחה ביותר." מדבר המפקד.
פיטר מהנהן, -"מה עם הכרכרות?" הוא שואל.
-"אה, בנוגע לכרכרות." המפקד מסיט את מבטו אל עבר סגן-המפקד, שמסתכל ישירות אליו.
"מה עם הכרכרות?" אני שואלת את פיטר בזמן שהשניים מדברים ביניהם.
-"היה איזשהו נושא קטן על הכרכרות, לא שאת צריכה לדאוג." אומר פיטר ומסנן אותי במבט. הוא מנסה להאזין לשיחתם של המפקד וסגנו.
"אני רק רוצה לדעת מה איתן." אני אומרת לו בחזרה, ולפתע, אנחנו שומעים את דהירות הסוסים.
הכרכרה הראשונה הגיעה והשנייה בדרכה אלינו, במבט מבולבל אני מביטה בפיטר שמביט בי בחזרה הפעם.
-"הוד מעלתו, בשביל שהטיול שלנו יהיה בטוח יותר, הוחלט הבוקר על שתי כרכרות נפרדות." קולו של ג'ונג-צ'אן גרם לי להסתכל עליו בעודו מדבר אל פיטר ואז, הוא לוכד את עיניי בעיניו בכוונה.
שתי כרכרות נפרדות.
הכרכרות עצרו על ידינו.
-"מה פשר הדבר?" שואל פיטר את סגן-המפקד.
-"הכרכרות לא יכולות לשאת את כולנו ביחד, גם מהסיבה הזו וגם מהסיבה הביטחונית לאירוע."
-"אני מבין."
ואז המפקד מדבר, -"אתה אמור לעשות את ההחלטה שלך עכשיו."
לא הבנתי על איזו החלטה הם מדברים ביניהם, ובזמן שפיטר חשב והתייעץ עם המפקד, יצא לי וסגן-המפקד להסתכל זה על זו.
בעוד שאני מתעניינת במה שהוא חושב שם בראשו, אני רואה כיצד הוא מביט בי וחיוך מפציע על פניו.
ואז שמו נפלט מבעד לשפתיו של פיטר.
-"סגן-המפקד לי ג'ונג-צ'אן. אני סומך עליך, לכן אני מפקיד את ידי אשתי בידיך."
ליבי הלם והרגשתי מחנק בגרוני ממילותיו של פיטר.
אלה היו המילים הכי כבדות, מלאות במשמעות, מלאות בכל-כך הרבה הסברים, שאי-פעם שמעתי מפיטר.
הסתכלתי על ג'ונג-צ'אן אשר קד והרכין את ראשו בפני פיטר ואז הסתכלתי על פיטר.
-"את תיסעי איתו ואני אסע עם המפקד. אתה מוכן?" פיטר שואל את המפקד קים ג'אה-סוק אשר מהנהן, ואז הוא טופח על שכמו.
סגן-המפקד עושה את דרכו אל הכרכרה הקרובה אלינו ופותח את דלתה.
אני קדה בפניי פיטר ואז הוא תופס בידי, מסובב אותי קלות אליו ונושק ללחיי.
-"נסיעה בטוחה. אנחנו ניפגש בקרוב."
לא יכולתי לדבר בפניי פיטר, לא יכולתי להביט בעיניו, אז הסתובבתי, מרימה את שמלתי בעוד שאני מרגישה שמסתכלים עליי מכל צד אפשרי ונכנסתי אל הכרכרה.
סגן המפקד נכנס מיד אחריי והתיישב מולי.
הכרכרה הייתה די קטנה אך יפה למדי, היה בה חלון עם וילון מבד עבה שמנע מהאור לחדור אל הכרכרה, אז פתחתי אותו והסתכלתי מבעדו, עד ששמעתי את הכרכרה של פיטר יוצאת לדרכה, ואז הרגשתי בתזוזה של הכרכרה שלנו, ידי משכה בווילון שלא הספקתי לסגור כשידו של ג'ונג-צ'אן הונחה על ידי ומשכה את הווילון עד הסוף.
ואז הוא משך את ידי, מושך את כל גופי אליו.
ידיו תופסות בפניי.
הסוסים החלו לדהור והתזוזה הואצה.
ישבנו זה לצד זו. כשהוא מחזיק בפניי ומביט בתוך עיניי ובתוך רגע, לסתו התהדקה ושפתיו הוצמדו אל שפתיי באגרסיביות.
-"אני…" הוא משחיל מילה תוך כדי שהוא מנשק את שפתיי,
-"התגעגעתי אלייך…"
וכמה אני התגעגעת להרגשה הנעימה הזאת שעברה בכל גופי כששפתיו רפרפו על שפתיי. טעמו המשכר והרכות, המילים שלו, קולו, מגעו העדין והכה אגרסיבי.
בהישמע מילותיו היוצאות כאנחות קלילות מבעד לשפתיו המנשקות את שפתיי, הרמתי את ידי והורדתי את כובעו מראשו.
אנחנו מתנשקים בכרכרה הנפרדת שלנו. אני לא חושבת על שום-דבר חוץ ממנו, אני כל-כך שמחה שהאושר בתוכי רק רוצה לצאת ואני צוחקת ומהמהמת לתוך הנשיקה שלנו והוא דוחף את עצמו קדימה, נושך את שפתי בעדינות ואני פולטת צחוק שמשאיר אותו צוחק ביחד איתי.
הפסקתי לנשק אותו והנחתי את ידיי על צווארו. מסתכלת על כולו כאילו אני עומדת לשכוח איך הוא נראה.
ליבי מאיץ פעימות, מחסיר, מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ, מרגיש כאילו הוא מחייה את עצמו מחדש ושוב פעם נחלש.
"לא חשבתי שנסע ביחד, לא חשבתי שיהיה לנו זמן היום להיות ביחד." אני לוחשת לו בשקט ורואה את החיוך הצדדי והשובב שמופיע על פניו.
אני לא חושבת פעמיים ועוצמת את עיניי, מנשקת את שפתיו, מנשקת את חיוכו והוא מושך אותי לנשיקה ארוכה.
-"זה היה הרעיון שלי." הוא מצחקק בשקט ומנשק לשפתיי שוב,
"מה היה הרעיון שלך?" אני שואלת ומסתכלת על עיניו. יכולתי לטבוע בתוכן בכל פעם שהבטתי לתוכן, האהבה שהייתה בתוכי אל המבט הזה, האהבה הזאת.
-"הגעתי אל הקיסר היום לפני המסדר וביקשתי ממנו שתי כרכרות נפרדות."
ואז זה מכה בראשי. ואז אני מבינה.
-"רק רציתי להיות איתך לבד שוב," הוא מוסיף, -"חוץ מזה, הקיסר הסכים איתי ישירות כי הוא חשב שאני מתכוון לעניין הביטחוני. עם כרכרה גדולה יותר שמושכת תשומת-לב, האזרחים יבינו שאנחנו קשורים אל אנשי הקיסר ויתחילו לדבר."
הסתכלתי עליו בפעם המאה שבדקות האחרונות וליטפתי את פניו, מבינה שאני מתחילה להתאהב בדרך שבה עיניו הביטו בשפתיי כשדיברתי, "איך אתה יכול להיות כזה?" אני שואלת אותו וחיוך מפציע על פניו. חיוך כה מתוק, כמו שנורה אמרה לי הבוקר, כה מתוק וכה מלוכלך, כה רשע, כה יפיפה בצורה הורסת, כה הורג ומחייה בו-בזמן, כה מושך באופן חד ואגרסיבי.
-"להיות כמו מה?" החיוך השובב הזה על שפתיו שיודע למה אני מתכוונת רק מושך אותי יותר.
"חכם ויפה באותו הזמן."
הוא צוחק ואני מוצאת את עצמי מתחילה להתאהב בכל דבר שהוא עושה כשהוא קרוב אליי.
-"בשבילך אני אכן יכול להיות הכול."
אצבעותיי משחקות בצווארון החולצה הלבנה שלבש מתחת למעיל הצבאי שלו ומבטי משתנה למודאג.
עיניו המלוכסנות מתכווצות גם הן בדאגה ואני מצחקקת, לא יכולה להישאר רצינית כשהוא נראה ככה.
-"קרה משהו?" הוא שואל, שפתיו מפציעות בחיוך קטן שלא מבין.
"אני לא רוצה שתהיה בשבילי הכול, אתה מסכן את עצמך."
ואז הוא שותק ועיניו מביטות בשלי. הוא נאנח ומרים את ידו, מלטף את הלחי שלי.
-"אני אוהב אותך."
עיניי ממצמצות בבהייה ממושכת בעיניו וגופי נחלש.
-"אני לא חושב שיש מישהו שיעצור בעדי."
"ג'ונג-צ'אן…" עיניו נפערות וראשו נשמט לאחור ועיניו נעצמות. זאת הפעם הראשונה שאני קוראת בשמו הפרטי.
אני מתקרבת אל פניו ומנשקת את קו הלסת שלו והוא נאחז בשתי ידיו בצווארי, שפתיו מתרסקות על שלי שוב, שוב ושוב.
-"כל מה שאני רוצה לעשות זה…" הוא עוצר, מסתכל על שפתיי ומטה את ראשו הצידה, חוזר לנשק אותן, ואז שוב פעם מפסיק ולוחש אל אוזני,
-"לברוח איתך הרחק-הרחק מכאן, למקום שאין בו חוקים, למקום בו איש לא מכיר אותנו. אני רוצה להיעלם מכאן ביחד איתך."
הוא מנשק את צווארי ושפתיי נפשקות ואז עולה בחזרה.
הוא נושך את שפתי התחתונה בעדינות ואני תופסת בצווארו ומנשקת אותו ארוכות, חושבת על כל מה שהוא אמר, חושבת שאם כל המחשבות שלי עליו היו כמו חלום ועכשיו הם מתגשמים, אז מה אם המילים שלו היו יכולות להתגשם.
שנינו המשכנו להתנשק, בידיעה שאף-פעם לא נוכל לברוח הרחק-הרחק מכאן למקום בו אין חוקים ואיש לא מכיר אותנו, לא יכולנו להיעלם מכאן, אבל איפשהו, עמוק-עמוק במחשבותיי, חשבתי שזה אפשרי, והוא חשב את אותו הדבר. יכולתי להרגיש את זה. הוא העביר בי את התחושה הזאת.
הנשיקה הייתה מלאה בכאב המשולב בתשוקה.
הלב שלי כאב.
התנתקנו בעוד ששנינו מתנשפים ומסתכלים אחד לשנייה בעיניים.
-"אני מבטיח לך שאני אמצא לנו דרך לצאת מכאן," הוא אומר ומחייך בשקט.
שפתיי נפשקות מהלם והסתכלתי עליו בעוד שאני מנידה בראשי לשלילה מוחלטת.
"א-אתה לא… אני לא אתן לך לעשות את זה. אני לא אתן לך לסכן את החיים שלך למעני."
הבעתו נשברת ומשתנה, עיניו ממצמצות באושר ומחייכות אליי, והצחוק שלו כואב אבל שמח.
-"את לא תתני לי?" הוא ממשיך לצחוק.
"שנינו יודעים איך זה יכול להיגמר." אם היה דבר אחד שהפחיד אותי, זה היה העונש החמור ביותר.
-"את נשואה למלך דנמרק. את מלכת דנמרק. ואני, אני אחיינו של קיסר קוריאה, אני סגן-מפקד הצבא האימפרי. אני נשוי לאימפריה הזאת, אני נשוי לחיי הצבא, למלחמות הקרבות, אני נשבעתי שאמות למען מדינתי,"
אני מנידה בראשי שוב ומשפילה את מבטי למטה,
הוא מרים את ראשי בעזרת אצבעו ומסתכל אל תוך עיניי. -"אבל אני לא נולדתי בשביל זה. אני לא נולדתי כדי לשרת את מדינתי."
"שנינו נולדנו בכדי לשרת את המדינות שלנו. שנינו נשואים למדינות שלנו."
-"שנינו אותו-הדבר." עיניו נפקחות בהבנה.
"ושנינו בוגדים במדינות שלנו." הוא מסתכל עליי ומהנהן באיטיות בראשו.
-"וזה כל מה שאני אמשיך לעשות ביחד איתך." הוא לוקח את ידי.
עיניו מביטות שוב בטבעת הנישואים שלי והוא מתחיל להוריד אותה אט-אט מאצבעי.
-"כל עוד הדם זורם בעורקיי וליבי פועם," הוא רוכן לעברי, -"זה כל מה שאני אמשיך לעשות ביחד איתך." שפתיו מונחות על שפתיי והוא מנשק אותי בעדינות, מעמיק את הנשיקה שמתארכת בעוד שטבעת הנישואים שלי נמצאת בידו. בפעם הראשונה מאז יום חתונתי, אצבעי חסרת-טבעת.