Ep 4
שמרתי על ההליכה המלכותית שלי כשירדתי למטה במדרגות ופיטר חיכה לי למטה, מושיט את ידו.
בעזרתו, ירדתי והתייצבתי על הרצפה הישרה. הסתכלתי לאחור על הספינה שלנו וחייכתי אל עצמי. האוויר היה כל-כך שונה, הוא היה קריר אך נעים, לא קפוא כמו בדנמרק.
מסיבה מוזרה שלא יכולתי להסביר אותה לעצמי, הרגשתי שהגעתי בחזרה הביתה.
אל בית הוריי, אל הבית שבו גדלתי, הרחתי את הריח שהיה תלוי באוויר והסתכלתי מסביבי.
-"בואי, הכרכרות מחכות לנו." פיטר לא חיכה לתגובה שלי ולקח את ידי. הריצה הקלילה שעשינו אל הכרכרה הייתה קצרה בדיוק כמו הדרך אל אימפריית הקיסר.
זאת הייתה הדרך המאושרת בחיי.
כשהבחנתי מבעד לחלון בשני בחורים שלובשים בגדים קוריאנים מסורתיים, עומדים עם חרבות לצד גופם ופותחים לנו את שערי האימפריה, פלטתי אנחת הקלה.
-"הנה אנחנו כאן." המבטא הדני של פיטר תמיד הצחיק אותי, אבל הפעם משהו אחר העסיק אותי, משהו שחלמתי עליו המון זמן, משהו שחשבתי שלא אראה יותר לעולם, בחיים, אי-פעם מלבד החלומות שלי.
החיילים עמדו דום ואז הרגשתי את הכאב הזה בצד שמאל, זה היה הלב שלי.
זה היה הלב שלי שנדם ברגע שהכרכרה עצרה. פיטר נשא אליי מבט וליטף את ידי, הוא מלמל כמה מילים בשפה הקוריאנית לפני שיצא מהכרכרה, ואני מיד אחריו.
פגשנו בקידה עמוקה את אחד מהאנשים החשובים של הקיסר, הוא לבש גם תלבושת מסורתית בצבע אדום, היא הייתה קטיפתית והיה סרט על ראשו, שפמו היה ארוך ומאפיר.
גילו היה די מבוגר והוא מלמל גם כמה מילים בקוריאנית.
בזמן שפיטר החליף איתו כמה מילים, סידרתי את שמלתי ושמעתי קול שהורה בנוקשות ובקול רם, כמעט צעקה.
זה היה מפקד הצבא.
ועל ידו עמד סגן-המפקד שעמד מהצד הימני שלי, כמה מטרים ספורים ממני.
עיניהם של החיילים מביטות קדימה ואני מחפשת בעיניי את הזיכרון שלי.
צמרמורת חזקה חולפת בגופי.
במבט חטוף וחוזר אל סגן-המפקד ובהשמעת הוראתו של המפקד, רגליי החיילים הוצמדו ברקיעה על האדמה וידיהם הורמו להצדעה.
הלב שלי החל לשנות את מקצבו כשהסטתי את ראשי הצידה שוב פעם, אל הצד הימני, ותפסתי את זוג העיניים המלוכסנות האלה, חסרות העפעפיים.
העיניים היפות ביותר שאי-פעם ראיתי.
בעוד שהם מצדיעים ומסתכלים קדימה, הוא ממצמץ ופוער אותן כשהוא מביט בשלי ואני בשלו.
אני רואה כיצד הוא מנסה לשמור על הבעה רצינית ומפוקסת על פניו ואני מסתכלת על כולו במבט אחד סורק.
הוא מזהה אותי.
גופו, עמידתו הזקופה, עיניו, אפו, שפתיו, תווי פניו שהקשיחו, התבגרו עם הזמן שעבר.
בפעם הראשונה שעיניי לכדו את כולו, הייתי בת שבע-עשרה, ועכשיו אני בת עשרים.
ושום-דבר לא כפי שהיה בעבר.
אני פוערת את עיניי כשאני מבחינה בו ממשיך להסתכל עליי בעודו מצדיע, לובש את מדי הצבא שלו וכובעו הצבאי על ראשו.
הורדתי את ראשי במהירות, חושבת על הפנים שלו כשראיתי אותו בפעם הראשונה, ועכשיו, עכשיו הוא נראה כמו שתמיד דמיינתי אותו. ניסיתי להשאיר את פניו בזיכרוני הטרי.
הלחיים שלי שרפו.
כל גופי שרף. עברה בי הרגשה שמישהו נועץ בי מבטים וברגע שהרמתי את ראשי בחזרה והסתכלתי קדימה, יכולתי להרגיש את המבט שלו עליי.
ההרגשה הזאת שהוא הביא לי עם המבט שלו, הייתה המיוחדת ביותר שאי-פעם קיבלתי ממישהו.
היה בו משהו חם, היה בו משהו שמשך את כולי לדעת עליו, אני זוכרת את הלילות בהם ישבתי ולמדתי עליו כדי לדעת כמה שיותר.
וכאן אני עומדת, בקוריאה, כאישה נשואה למלך דנמרק שהתעניין כל חייו בתרבויות אסיאתיות.
אם לא פיטר, אני לא יודעת אם אי-פעם הייתי רואה את פניו.
וזה הרגיש כמו חלום לכמה רגעים, עד שהתחלנו ללכת.
לא שילבתי את זרועותיי בשל פיטר ולא החזקתי את ידו. מאחורינו, עמדו החיילים שליוו אותנו עד לכניסת הארמון של הקיסר.
בפתח דלת העץ חיכה לנו איש קוריאני ואז פיטר לחש לי שזה בעצם הגנרל.
לפי המדים שלו יכולתי לראות את זה. פיטר נורא התלהב והחליף גם איתו כמה מילים, וכשהגיע הזמן להיפגש עם הקיסר, נכנסנו אל החדר וקדנו קידה עמוקה ומסורתית.
פיטר הציג את שנינו אל הקיסר שישב על הרצפה בתלבושת מסורתית ושתי משרתות קוריאניות עמדו על ידו.
אני מורידה את הכפפות שלי ומכניסה אותן אל תוך הכיס שהיה בתוך שמלתי כאות כבוד לקיסר.
-"כיצד אתם מרגישים? איך מזג האוויר הקוריאני בעיניכם?" הוא שואל את שנינו, המבטא הקוריאני שלו די-חמוד והוא נראה כמו מישהו שאבא שלי נורא אהב.
והוא אהב אותו בתור חבר טוב.
"אדון לי המכובד, תודה על קבלת הפנים החמה הזו. אני לא יודעת כיצד להודות לך על זה. הצבא שלך נראה מדהים."
וכשמילותיי יצאו מבעד לשפתיי, ידעתי שמישהו בחדר הזה שומע, מלבד לפיטר, לגנרל ולמפקד הצבא. ידעתי שהוא נמצא באותו החדר אתנו ושומע את המילים שלי. את קולי.
-"אדון לי המכובד. אני שמח שאתה קיבלת אותנו ופינית מזמנך החשוב. אני מודה לך על כך המון." פיטר התיישב על ידי על הרצפה בישיבה זקופה והטקס שלנו התחיל.
המשרתות החלו להביא יינות יוקרתיים, ניחוחות ארומטיים הורגשו בחדר והמון צחוקים בין פיטר ואדון לי. אני רק ישבתי לי על הרצפה ולגמתי מהיין, טועמת מהפירות הטריים שהביאו לנו כשפתאום הבחנתי בתזוזה.
אדון לי קרא לגנרל כדי שיצטרף אלינו ובעמקי ליבי התפללתי שיקרא גם לו, לסגן המפקד, לפחות לזמן קצר, לפחות לעוד קצת.
אבל הגנרל שיחרר אותם, כשהתחלתי לשמוע את הצעדים שהגיעו מאחוריי, הסתובבתי מעט עם גופי, שומרת על מבט יציב על הרצפה ובו-זמנית מבחינה בהצדעה של המפקד וסגנו.
אני מרימה את עיניי כשדלתות העץ נפתחות ושניהם יוצאים, ופתאום, כמו לפני שלוש-שנים, הוא מסתובב עם גופו וקד, לפני שידיו סוגרות את הדלתות, הוא מתיישר ומסתכל ישירות אל תוך עיניי, מבטו רך יותר מפעם ושפתיו, שפתיו מעזות לעלות לחיוך והוא מחייך.
הוא מחייך אליי.
עברו שלוש שנים מאז שהייתי בת-שבע עשרה, עומדת על מרפסת חדרי ומתבוננת באנשי הקיסר עוזבים את הארמון שלנו.
אז הוא היה חייל בדרגת סרג'נט-מג'ור ועכשיו אני רואה אותו בתור סגן המפקד, יפה מתמיד.
והוא זיהה אותי.
הוא זכר אותי מאז.
פיטר לקח אותי אל החדר המשותף שלנו, שני מזרנים עם מצעי משי עבודת-יד היו על הרצפה.
הבטתי מסביבי וראיתי תמונות כתובות על נייר אורז וכתב קוריאני שמוכר לי מספריו האהובים על פיטר, בזמן שפיטר סידר לעצמו מקום לשבת, רק המשכתי לחשוב על רדת החשיכה, קיוויתי שהזמן יעבור מהר ונצא כבר מהחדר.
-"האוכל היה כל-כך טעים." פיטר טופח על בטנו ומתיישב על רצפת העץ בעודי מהלכת בחדר.
-"למה את לא מתיישבת?"
"אני רוצה ללכת לטייל." אני אומרת והוא קם מהרצפה.
-"עוד מעט יזמינו אותנו לחדר המשחקים של הגנרל, תבואי איתי."
"אני חייבת?" אני מחמיצה את פניי ומבפנים, מבפנים אני רוצה לצרוח תשובה חיובית.
-"את לא חייבת שום-דבר-"
אני קוטעת את קולו ואומרת, "אני אבוא איתך, פיטר. אני לא יכולה לשבת בחדר הזה ולהשתעמם-"
-"את… בבקשה יכולה להנמיך את טון קולך? מה אם אחד מאנשי הקיסר יעברו וישמעו את המילים שלך?"
"אני מצטערת. אני לא מתכוונת לזה שהחדר משעמם, אני משועממת."
ועם סיום דבריי, קול מוכר נשמע מחוץ לחדרנו.
דלת העץ נפתחה וחשפה בפנינו את הארולד ביחד עם עוד כמה חבריו של פיטר. עוד לפני שהם הוציאו מילה מהפה, הבנתי שההזמנה לא לקחה כל-כך הרבה זמן ויצאתי מהחדר, פיטר מיד אחריי.
פיטר והארולד שוחחו על משהו ביחד עם בחור קוריאני שדיבר בשפה שלנו באופן שוטף כל הדרך אל אותה בקתה קוריאנית.
ספרתי את פעימות ליבי בכל רגע שעבר עם כל צעד שעשיתי אל אותה בקתה.
הגברים נכנסו פנימה ואני אחריהם.
הריח שהשתרר באוויר היה קליל ונעים עם ריח חריף של קטורת שהתחלתי לאהוב עם כניסתי אל בקתת העץ המסורתית הזאת.
התחושה שעברה בי באותו הרגע הייתה זהה לפעם הראשונה שנכנסתי אל חדר ההימורים בארמון של הוריי.
נרות האירו את החדר הגדול שבמרכזו היה שולחן עגול לעשרים אנשים, מסביב לשולחן ישבו שני חיילים ששתו מכוסיות קטנות ושקופות משקה שקוף ואלכוהולי.
הם בירכו את פיטר בשלום ומשכו כיסא כאות כבוד כדי שיתיישב.
הם הרימו את מבטיהם מעלה והביטו בי, קדים בעודם יושבים ואני קדה בחזרה.
-"בואי, תשבי אתנו." פיטר אומר לי ואני מסרבת.
-"לפחות תשבי על ידי."
"אני האישה היחידה כאן-" קולי נקטע ברגע ששמעתי את הכיסאות נגררים לאחור וראיתי את החיילים קמים מהשולחן, פיטר מיד אחריהם ביחד עם הארולד והבחור הקוריאני שהתלווה אלינו.
-"הגנרל!" הם מצדיעים למי שעמד ממש מאחוריי, בסיבוב מהיר לאחור ולב שמחסיר פעימה, אל מול עיניי עמד סגן-המפקד שהסתכל עלי ומיהר להוריד את מבטו ישר למטה.
צדי שפתיו מתוחות מעט למעלה והוא מחייך אך מסתיר את החיוך הזה, ששוב יוצא לי לראות.
אני עומדת, חסרת-חמצן לריאותיי. בכל חיי כאשר לבשתי את המחוכים הכי צמודים אל ריאותיי, לא חשתי כך כפי שהוא גורם לי.
אני מנתקת את עיניי ממנו כדי להסתכל על המפקד ואז על הגנרל שעומד הכי קרוב אליי. החיילים מאחוריהם עומדים בשורה ישרה.
-"כמה טוב לראות אתכם אתנו במשחק!" קולו של הגנרל היה קשוח, אבל כשהוא דיבר אל פיטר והסתכל עליי, יכולתי לשמוע את האושר והשמחה שהתחבאה בתוכו. תמיד האמנתי שמאחורי כל גבר קשוח מסתתר לו ילד.
-"גבירתי, גם את מצטרפת אלינו, נכון?" הוא צועד קדימה וחייליו מתיישבים מסביב לשולחן, ואיך שהוא התחיל לדבר, כאילו כל הפקודות שלו נעלמו והמשחק התחיל.
אני התיישבתי במרחק של כמה שולחנות מהם בעודי מעבירה את זמני עם הספר שלי שלא סיימתי. ישבתי בחשכה אבל הנרות האירו על דפי הספר ולא על פניי, ככה שיכולתי לעשות את מה שרציתי.
הגנבתי מבטים אליו באמצע המשחק, שומעת כיצד הם מריעים, בעיקר שמעתי את הצחוק של פיטר ואת הצחוק שלו שהיה זהה נורא לצחוק ששמעתי לפני, כשהייתי בת שבע-עשרה.
כעבור משהו כמו זמן טוב שהם יושבים ומשחקים, הגנרל החליט שהוא רוצה לצאת החוצה להתאוורר, כמה חיילים התלוו אליו ביחד עם המפקד, פיטר והארולד, לפני שפיטר יצא מהחדר הוא נופף לי בידו וצחק על עוד משהו שהבחור הקוריאני זרק אל האוויר.
צפיתי בסגן המפקד יוצא מן החדר ומביט לאחור, כשהוא ראה אותי, הוא עשה את זה שוב.
כאילו והוא יודע מה זה עושה לי מבפנים, כאילו והוא משחק בי, הוא מחייך אלי את החיוך המצמרר שלו ואז אני שומעת את הדלתות נסגרות.
לפני שיכולתי להבין שנשארתי רק אני בחדר המשחקים של הגנרל, נאנחתי בקול והנחתי את ראשי על הספר שסגרתי לפני רגע.
הייתי לקראת הסוף אבל כל מה שיכולתי לדמיין זה היה את פניו המחייכות אלי, עיניו ומבטו הנוקב.
כשקמתי מהכיסא והתחלתי לעשות את דרכי אל השולחן שלהם, עצרתי על יד הכיסא שעליו הוא ישב והנחתי את ידי על השולחן, חשתי בהרגשה מוזרה בידי כשהבנתי שהנחתי אותה על ספר שהיה מונח על השולחן ולא שמתי לב אליו.
ראשי הסתחרר לרגע ועיניי התכווצו בשאלה.
איך הספר שלי הגיע אל השולחן הזה אם השארתי אותו על השולחן השני?
זה היה הספר של הסופר צ'וי סונג-ג'י שקראתי רק בשפה אחרת.
בהישמע קולות גבריים צוחקים, שמעתי את דלת העץ נפתחת מאחוריי וקפאתי במקום. ניסיתי לדמיין את פיטר, אבל בהישמע סגירת הדלת במהירות, עם כמה שהכרתי טוב את פיטר, הוא לא היה סוגר את הדלת לפני שהיה קורא בשמי.
ידי עדיין מונחת על הספר ואני מושכת בכפפה שלי, מורידה אותה לגמרי מידי.
חזי עולה ויורד עם כל צעד שנשמע על רצפת העץ הארגמנית ואני כבר יודעת מי זה שהולך ככה.
ההליכה הזקופה שהרגה אותי בפעם הראשונה, הופכת לאיטית, מרגל לרגל, אני מדמיינת את ידיו בתוך כיסי המדים שלו ואני מסתובבת.
אני בולעת את הרוק שלי כשאני מבחינה בו עוצר את הליכתו ומסתכל עליי, מחזיקה בספר שהרמתי לפני רגע מבלי לשים לב איך ולמה.
הוא היה קרוב אליי, הספקתי להסתכל על כתפיו שהתרחבו מעט, על גופו שהפך לבוגר יותר.
עיניו הצרות והקוריאניות חוזרת להביט בעיניי, כאילו והוא מחפש בהן את מה שכל חייו ניסה למצוא.
-"את מחזיקה את הספר שלי." קולו מחייה בי משהו שהרגיש מת עד עכשיו. שפתיו פולטות צחקוק עדין.
הוא מדבר אליי בפעם הראשונה.
ליבי מפסיק לפעום או שאני מפסיקה להרגיש אותו ואני מאבדת כל תחושה בידיי והספר נופל על הרצפה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להתכופף במהירות ולהרים אותו מהרצפה, אבל הדבר הבא קרה.
הוא התכופף גם ושנינו הנחנו את ידינו על הספר, כך שנוצר מגע פתאומי וברגע שלאחר-מכן אנחנו הסתכלנו זה על זו. הוא היה קרוב אלי כמו שפיטר לא היה קרוב אלי אף-פעם.
המתח היה שרוי באוויר ועיניו ירדו מטה אל שפתיי. הוא ניתק את מבטו ממני ואז, ידו נאחזה בידי בחוזקה.
בידו השנייה הוא הרים את הספר והניח אותו בחזרה על השולחן כשעדיין מחזיק את ידי.
"אני מצטערת. חשבתי שזה הספר שלי."
שפתיו הוורדרדות נפשקות והוא מצחקק, עוזב את ידי וקד בפניי קידה.
-"גם את קוראת את הספר הזה?" הוא שואל בנימוס, המבטא שלו כמעט ולא נשמע. אני מרגישה שמילותיו צורבות באוזניי בדיוק כמו צחוקו.
מבטו מתעניין ואני מרגישה שהוא הורג בתוכי משהו ומחייה בתוכי משהו.
"אני לקראת הסוף." הוא מהנהן ומסתכל עליי.
עיניו מחייכות, הן מתלכסנות יותר כשהן מחייכות.
-"כדאי לי להמשיך לקרוא אותו? אני התחלתי לפני יומיים."
"יש לך זמן לקרוא ספרים?"
שנינו צוחקים, פתאום כל המבוכה הזאת שהייתה טמונה בתוכי יוצאת אל אוויר העולם ועוזבת אותי. האינטימיות בנינו, כל מילה שיוצאת מבעד לשפתיו נאמרת עם מבט נוצץ בעיניו.
השיחה שלנו הלכה לאט, הרגשתי שאנחנו מפלרטטים אחד עם השנייה בשפת המבטים ובתוך ליבי, חשבתי על כל הלילות שעברו מאז שלא הפסקתי לחשוב עליו, על הימים שבהם הייתי יושבת לבד וחושבת עליו.
ואנחנו כאן עכשיו, כמו חלום שמתגשם.
-"יש לי זמן ליותר מזה." הוא אומר ואני שותקת. אני מוצאת את החברה שלו בתור החברה הכי חמה שהייתי בה אי-פעם, היה בו משהו שמשך אותי נורא לעוד.
המשיכה שלי אליו חצתה את גבולות העולם. היא חצתה את הגבולות.
-"אני מכיר אותך." הוא אומר, מבט נוקב בעיניו.
אני מסתכלת אל תוך עיניו, ואז על עיניו המלוכסנות, עיניי מטיילות אל אפו הקטן ואז אל שפתו העליונה, ושם אני עוצרת במחשבה קצרה שחולפת, מחשבה על כמה פעמים נישקתי את השפתיים האלה בחלום.
"אני יודעת. גם אני מכירה אותך." אני אומרת, מסתירה את החיוך שלי בעוד שחיוך חושף שיניים מופיע על פניו והוא צוחק. לחייו הופכות לוורודות מעט והוא מוריד את ראשו כפי שעשה קודם לכן.
"היית אז חייל."
הוא מרים את ראשו ומהנהן, מחייך כשהוא נראה כאילו נזכר בזמנים ההם.
-"הייתי אז בן שבע-עשרה."
ורק עכשיו אני מגלה שהיינו בני אותו הגיל, עוד כשלא הייתי מאורסת, שלא לדבר על נשואה למלך חשוב.
אבל מה כבר היה אפשר לעשות אז?
המחשבות על "מה היה אפשר לעשות" נמחקות מראשי, כי כשאני מסתכלת עליו עכשיו, אני חושבת שהייתי חוצה את כל הגבולות כדי להיות איתו.
"אז אתה בן גילי."
צורת שפתיו מתעגלת בפליאה.
-"את נראית בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותך." החיוך שלו, רציתי להכיר אותו מקרוב, את החיוך שלו.
"אני נראית בדיוק כמו פעם?"
הוא מהמהם בחיוביות.
"גם אתה נראה בדיוק כמו פעם, רק יפה יותר."
-"מה אמרת?"
אני מניחה את ידי על שפתיי ומסתכלת עליו בעיניים פעורות.
הוא צוחק בשקט ועושה צעד אליי.
-"את יודעת," הוא ממצמץ בעיניו ואז ממקד אותן בעיניי.
-"חיכיתי המון-המון זמן לראות אותך ופתאום כשאת פה," מילותיו מלטפות את גופי כמו כותונת לילה מבד המשי הקריר שמצמרר את הגוף בכל פעם שאני שמה אותו עליי, ואז הוא אומר את המילים שחיכיתי לשמוע, לראות את תזוזת שפתיו ולהרגיש את נשימתו על עור פניי כשעיניו מביטות בשלי מקרוב, -"ופתאום כשאת פה, זה מרגיש כאילו דרכנו מעולם לא נפרדו." קולו כמעט לוחש וברכיי נחלשות תחת המבט שהוא נושא אליי.
-"חשבתי שלעולם לא אראה אותך יותר."
הוא דיבר את מחשבותיי. הוא דיבר אותן בשפה היפה ביותר.
גשם התחיל לטפטף, היה אפשר לשמוע את הטפטופים על תקרת הבקתה. מבטו השתנה, פניו הרצינו ועיניו לא הפסיקו להביט בי.
היה אסור שמישהו יראה אותנו ככה, קרובים ככה, מביטים זה על זו ככה.
במיוחד כשרק עכשיו אנחנו נפגשים ומדברים לראשונה, כאילו אנחנו מכירים שנים, כאילו דרכנו מעולם לא נפרדו.
-"חשבתי ששכחת ממני מאחר ולא הכרנו אז." הוא אומר ואני משלימה אותו בתוך ראשי וחושבת,
אבל הנה שנינו כאן.
"באמת חשבת כך?" אני שואלת בנימה משועשעת, משהו בו עשה לי את זה, העיר בי את כל החושים הרדומים, האיץ את פעימות ליבי, המריץ את דמי בעורקיי, החייה את החשק בתוכי בכל פעם מחדש כשפניו הופיעו בזיכרוני.
-"קיוויתי שאראה אותך על אותה מרפסת שנה אחר שנה, ואז שמעתי שאין לנו ביקורים בשנים הקרובות. הייתה בי תקווה." הוא דיבר ואז הוא התיישב על כיסאו ולקח את ספרו בידיו.
היה מוזר לי לשמוע אותו אומר את המילים האלו, זה כל מה שרציתי לשמוע כל הזמן הזה, אבל זה היה מוזר כי שנינו לא הכרנו אחד את השנייה אז.
זה קרה ממבט אחד. וזה מזכיר לי את השיחה שלי ושל פיטר על אהבה ממבט ראשון ושייקספיר וכמה שהוא משעמם ואני לא רוצה לחשוב עליו כשאני נמצאת עם סגן-המפקד כאן.
עמדתי והסתכלתי עליו כאילו קורא בספר עד שהוא הרים את עיניו המלוכסנות שהצטלבו בשלי וחייך. תווי פניו התרככו ומילותיו כמו שיר אהבה היפה ביותר שאי-פעם יצא לי לשמוע.
הוא תופס בידי רגע לפני שאני מסתובבת כדי לחזור אל מקומי והמגע הלא מוכר הזה, מרגיש כמו המגע הנעים ביותר.
אני פולטת נשימה והוא מביט בי עם עיניו הנוצצות שצועקות לי שהן רוצות עוד.
מיתרי ליבי נקרעים כשהוא מעביר את אצבעותיו הארוכות על טבעת הנישואים שלי ואני מסתכלת עליו.
אני מסתכלת על האחד שאני רוצה ומוכנה לחטוא בשבילו.
אני מתחילה להתרחק מהשולחן שלו כשצעדים וקולות מתקרבים אל דלת הבקתה ומתיישבת על הכיסא שלי, פותחת גם אני בספר שלי שהיה מונח על שולחני, בפרק האחרון שחשבתי שאסיים עוד בספינה, אך כנראה לא אסיים אותו עוד הרבה זמן.
והוא מרגיש לי כמו החטא הטוב ביותר.
כשדלת העץ נפתחת, אני רואה את פיטר ביחד עם הארולד ועוד כמה חיילים, צוחקים כפי שעשו לפני שעזבו את הבקתה.
פיטר עצר באמצע החדר, מחפש משהו בעיניו ואז מוצא אותי.
אני מחזירה את עיניי אל הספר כאילו ולא ראיתי אותו ומרגישה עוד זוג של עיניים שנועצות בי. ואני יודעת שהן לא של פיטר.
-"לא השתעמם לך כאן לבד עם הספר הזה?" הוא מניח את ידו על כתפי ואני נרתעת מהמגע.
כמה שהוא היה שונה מהמגע ההוא, הוא היה פחות עדין אבל לא נוקשה מדי, התחלתי לחשוב שהמגע של פיטר לא שינה בגופי שום-דבר, לעומת המגע ההוא.
"אני עומדת לסיים אותו בקרוב." אני אומרת, מחייכת.
-"חשבתי שסיימת אותו כשהיינו בדרך לכאן?"
"מעולם לא סיפרתי לך על הסוף."
-"את לא מספרת לי על סופים של ספרים אף-פעם." פיטר מרצין ואני מרימה את עיניי כדי להסתכל עליו ועל מצבו.
"נכון. אבל-"
-"אני לא מאמין שהספר הזה גורם לך לחייך ככה, מזמן לא ראיתי אותך מחייכת ומסמיקה בצורה כזאת. יכול להיות ואני אתן הזדמנות שנייה לספר הזה?"
הלב שלי מחסיר פעימה מדבריו של פיטר ואני אפילו לא רוצה להיזכר בחוקים שלו.
לפתע, סגן-המפקד מגיח מאחורי פיטר בעודו מחזיק בספרו.
יכולתי להרגיש את ליבי נופל אל מתחת לאדמה. ידיי התחילו להזיע.
-"הספר הזה נורא מפורסם כאן, בקוריאה."
פיטר מביט בסגן-המפקד ומחייך אליו, ואני מרגישה כאילו נעצו בתוך ליבי חץ.
-"הו. סגן-המפקד לי, לא ראיתי אותך המון זמן. גם אתה ישבת כאן, בחדר?"
פיטר שם-לב תמיד לדברים הקטנים, זה לא מצליח לחמוק מעיניו.
החץ ננעץ חזק בתוך ליבי ומישהו מסובב אותו בתוכי.
-"כן. נסחפתי לתוך הספר הזה, הוא אחד הספרים הכי סוחפים שאי-פעם קראתי, ואני לא קורא בכלל."
המילים שלו גרמו לגבי להזדקף ולחשוב על מה אם הוא מרמז כאן עליי כשהוא מדבר על הספר.
הפנים המחויכות של סגן-המפקד מעירות בי את כל הדאגות שבעולם. הוא לא הכיר את פיטר כפי שהכרתי.
פיטר היה פיקח, הוא תמיד ידע היכן דברים שנמצאו אמורים להימצא. הוא הבחין כמעט בכל דבר. הוא פספס אולי פעם אחת ואף-פעם לא טעה, וגם הפספוס היה משתלם לו.
אני שומרת את עיניי על הספר עד שפיטר אומר, -"אני זוכר שהתחלתי לקרוא את הספר הזה וזרקתי אותו הצידה. זה מלא באהבה. סגן המפקד לי, אתה לא חושב שזה לא גברי מדי?"
-"הוא כתוב בצורה מאוד מפורטת. אתה יודע מה אני חושב?"
אני בולעת את החיוך שמתפשט על שפתיי מקולו של סגן-המפקד.
השיחה שלהם הרגישה לי כאילו הם שני מפקדים של שני-צבאות אשר יוצאים למלחמה.
-"אמור לי מה אתה חושב, סגן-המפקד לי?"
-"בן-אדם שאוהב מישהו, יסחף לספר שכתוב בצורה כה מפורטת, כי כל מה שיוצא לו זה לדמיין את האהוב עליו ביותר."
הניצוץ והמבט הזה, הרוח שלו שמשדרת את כל מה שאני אוהבת, את כל מה שמושך אותי בו, זה מה שהניע את דופק ליבי.
-"אני ממליץ לך על הספר הזה. אשתך בחרה בספר מדהים."
הוא משתמש במילה "אשתך" במקום "הוד מלכותה", מגניב אליי מבט מחויך ומיד מסתכל על פיטר.
הוא יודע שאני נשואה לפיטר.
ברור שהוא יודע. הוא יודע גם שאנחנו מלכי דנמרק, ומה שהוא יודע יותר טוב מהכול, זה לקחת את הסיכון הזה כשהוא עומד ומדבר עם פיטר על הספר.
-"תודה, סגן-המפקד לי."
-"העונג הוא כולו שלי, הוד מעלתך." הוא משיב, ואז פיטר צוחק ואומר,
-"אין צורך בלקרוא לי ככה."
-"אז…" סגן-המפקד מניח את ידו על כתפו של פיטר ומוסיף, -"אין צורך בלקרוא לי סגן-המפקד."
פיטר מחייך אליו ואני מסתכלת על שניהם.
-"תודה, לי ג'ונג-צ'אן." פיטר מצדיע לו ושניהם צוחקים.
לי ג'ונג-צ'אן.
השם הזה התאים אל פניו. השם הזה.
-"אני אשמח אם תקרא לי רק צ'אן."
-"תודה על ההמלצה, צ'אן."
שניהם צוחקים והוא מסתובב, בעוד שפיטר עם גבו אליו, אומר לי משהו שקשור אל השיחה הארוכה שניהלו עכשיו, אני מסתכלת על סגן-המפקד לי, אני מסתכלת על ג'ונג-צ'אן שמחייך אלי את החיוך הזה שגורם לי לנתק את עיניי ממנו ולהחזיר אותן בחזרה אליו, אל החיוך הזה שהיה אסור לו לחייך אליי, והוא המשיך לחייך.
תגובות (0)