Ep 3

עונה התחלפה ועוד עונה והגיע החורף הקר ביותר.
לאחרונה פיטר נהג להסתגר עם אנשיו בחדר המפות מבלי לערב אותי בענייניו אבל הדבר האחרון ששמעתי מאחד המשרתים היה קשור להפלגה.
עוד מעט אחגוג את יום הולדתי העשרים ופיטר יהיה בן עשרים ואחת. המכתבים שההורים שלי שולחים לי בכל חודש קשורים לאותו נושא.
הממלכה רוצה יורש עצר. אני נשארתי רגועה רק בגלל מילותיו של פיטר, הוא תמיד חייך אלי את אותו חיוך בלי להגיד לי שהכול בסדר ואני לא צריכה לדאוג, כבר ידעתי מה החיוך הזה אומר, שהוא מנסה הכול כדי להרגיע את המצב.
עברה שנה וחצי מאז שפיטר הבטיח לי טיול, ומאותו היום הייתה בי איזושהי שמחה לא מוסברת בלב. הלב שלי רקד ובכל פעם שצחקתי, צחקתי חזק יותר בידיעה שביום אחד בעתיד הקרוב אני אראה אותו.
אני אראה אותו.
אז העברתי את הימים שלי לבד לאחרונה כי פיטר היה מאוד עסוק, חוץ מארוחת הבוקר והליכה בצהריים לא עשינו יותר מדי, פעם היינו משוחחים על מזג האוויר אבל עכשיו השיחות האלה הפכו למיותרות ואני הייתי צריכה את זה. לפעמים קיוויתי שקת'רין, אחותו של פיטר, תהיה לצדי לפחות.
התגעגעתי אל הבדיחות המוגזמות שלה ואל הפנטזיות ה-כל-כך חינוכיות שלה. תהיתי איך היא נראית עכשיו, כי אני השתנתי מעט. שיניתי את התסרוקת ואת סגנון השמלות שלי, במיוחד כשתחרה נכנסה לאופנה שהגיעה מצרפת, פיטר אמר לי שהוא אוהב את השמלות החדשות שלי והתבדחנו על זה לכמה רגעים, זה היה לפני שבוע בדיוק, בפעם האחרונה שצחקנו באמת.

אנשיו של פיטר קדו בפניי לפני שעזבו את חדר המפות וסגרו מאחוריי את הדלתות הכבדות. משאירים אותי עומדת ומביטה בגבו של פיטר שהביט מבעד לחלון שמראה את הנוף של דנמרק. היה אפשר לראות את הגבעות וההרים, את הערפל הקר וכמעט את השלג שכיסה חלק מדנמרק. המראה היה מרהיב, עד שעיניי עצרו על המפה הענקית שהייתה פרוסה על שולחן העץ של פיטר.
"שלום. פיטר." אני נותנת לו לדעת שאני נמצאת בחדר כי הוא לא שם לב לנוכחותי.
הוא מסובב את ראשו ומחייך אליי.
-"את נשמעת כמו אימא שלי." הוא צוחק ומסתובב עם כל גופו אליי. אני מתקרבת אל השולחן ומסתכלת על המפה.
"באמת?" אני מצחקקת.
"לא דיברנו המון היום, או לאחרונה בכלל."
-"קיוויתי שלא תיכנסי לחדר הזה היום ותחכי לזה עוד שבוע." אני שומעת את הצעדים שהוא עושה אליי ומרימה את ראשי אליו.
"מה יקרה בעוד שבוע-?"
-"אה, את לא מודעת לזה." הוא מניח את ידו על שיערי ומלטף אותו. בדיוק כמו שאבא נהג לעשות.
אני חושבת כמה דקות שלמות והוא נותן לי את הזמן הזה, כמו שתמיד הוא מביא לי את הדרך, וזה מה שאהבתי כל-כך בפיטר… הוא נתן לי להיות אני.
יום הולדתי העשרים. האסימון מכה בראשי ופיטר רואה את זה, הוא רואה שעליתי על זה.
-"את תחגגי את העשרים שלך, מלכתי."
"אתה זוכר." נותר לי רק לצחוק. אם כי זה הפתיע אותי.
-"כן, ובכן, איך אני יכול לשכוח?" הוא מסתכל אל תוך עיניי ואני מנידה בראשי.
אני חושבת על מה אם פיטר באמת אוהב אותי עם הלב שלו, אם הוא באמת נמשך אליי כמו… ואני מפסיקה לחשוב מהר במחשבה על מה אם הוא יודע על מה אני חושבת. זה היה טיפשי לחשוב שהוא יודע, אבל לא יכולתי לעשות את זה כשהוא הסתכל עמוק בעיניי.
"ומה אתה מתכנן עם המפות?" אני צוחקת, "עם כמה שאני אוהבת מפות, אני לא חושבת שאני רוצה את זה בתור מתנת יום הולדת עשרים."
הוא מצקצק בלשונו ומסיט מבטו הצידה אל המפה שעל השולחן.
בהנחת אצבעו על אמצע המפה, עיניי עפות אל האותיות הכתובות בכתב ברור. זה היה כתב ידו של פיטר.
המילים נתקעו בגרוני, הן צלצלו באוזניי וגרמו ללב שלי ליפול אל מתחת לאדמה.
-"מה את חושבת על זה?"
"זה…" ניסיתי לדבר אבל הוא נכנס בדבריי עם קולו השמח.
-"מדהים, נכון? ביקשתי מהמשרתות שלך לקחת את השמלות החמות ביותר שלך, לקחתי את המידות שלך מהתופרת שלך, קלרה? כן… אני מניח שקוראים לה ככה. היא תתפור לך שמלות חמות יותר להפלגה. אנחנו יוצאים בעוד יומיים כדי להגיע לשם ביום הולדתך."
-"רציתי שזאת תהיה הפתעה ואני אפתיע אותך עם הכרטיסים החתומים שלנו מחרתיים בבוקר אבל… אני מניח שככה טוב יותר." הוא מניח את ידו ומלטף את שיערי האסוף.
-"ועוד דבר אחד קטן. אנשיי דיברו עם אנשיי הקיסר והקיסר בעצמו שלח לי מכתב, את יכולה לקרוא אותו אם את רוצה, הוא נמצא מתחת לכר שלי בחדר השינה. אנחנו נגיע לשם בכרכרה שלנו אבל אף-אחד לא יידע שאנחנו מלכי דנמרק, רציתי לשמור על פרטיות סודית. אז בקוריאה יפגשו אותנו אנשי הקיסר היחידים שידעו מי אנחנו, אבל יותר מזה, אנחנו נתארח שם כתיירים פשוטים. האם זה לא כל מה שרצית?"
הסתכלתי על הקו המצויר והאסימטרי שהיה על המפה התחיל בדנמרק ונגמר בקוריאה.
-"אני מבין שאת בהלם." פיטר צוחק ותופס בפניי בפתאומיות.
"פיטר…"
-"אל תגידי כלום, זה בסדר, גם אני מתרגש לפגוש את הקיסר ולטייל בקוריאה היפיפייה, זאת בטח העונה של פריחת הדובדבן שם, אני חייב לבדוק."
"תודה, פיטר." אני לא מצליחה להרים את מבטי ולהסתכל בעיניו כשאני מודה לו.
-"על מה?" הוא מצחקק ונושק לי בלחי.
"על… על הכול." אני אומרת בשקט.
ברגע שפיטר יצא מחדר המפות שלו, אני נשארתי לעמוד שם והסתכל על המפה המצוירת. רק אם יכולתי, רק אם יכולתי לצרוח את נשמתי החוצה מרוב האושר שהיה טמון בליבי כשעיניי עברו על אותה נקודה ששמה קוריאה, הייתי עושה את זה, רק אם יכולתי להגיד לפיטר תודה על קיומו, הייתי אומרת לו את זה בלב שלם, כי אני מתחילה להרגיש שאני מתקרבת אל האהבה שלי.
אני הולכת לראות אותו בפחות משבוע.

המזוודות שלנו לא היו מרובות, פיטר ביקש שניקח רק את הדברים הכי חשובים לנו, הוא היה בטוח ששתי-מזוודות שלי יספיקו לי.
הן אכן הספיקו לי. לא הייתי צריכה יותר מזה.
כתבתי מכתב אל ההורים שלי לפני שעזבנו.
כתבתי שפיטר חוגג את יום ההולדת העשרים שלי ביחד איתי, רחוק מדנמרק, רחוק מהארמון ומחיי כמלכה. כתבתי שאני הולכת ליהנות מכמה רגעים בתור מישהי שלא יכבדו כבוד מלכותי, אני ופיטר נהפוך לתיירים בקוריאה הרחוקה. כתבתי שהספינה שלנו אמורה לצאת בעוד כמה שעות ואני כבר מוכנה.
כתבתי שאני אוהבת אותם המון ואני מתגעגעת והוספתי בסוף שלא ידאגו יותר על יורש העצר, כתבתי שהכול בסדר אצלי ואצל פיטר ונאלצתי לשקר להם שוב שאנחנו אוהבים ככה אחד את השנייה.
לא יכולתי לכתוב את האמת.
אף-פעם לא יכולתי לכתוב את האמת. כי היא הייתה רבה והיא הייתה טמונה בלב שלי.

פיטר התיישב מולי והניח את ידו על השולחן, לוגם מהתה החם בעוד שאני מביטה לאופק מבעד לחלון הקטן של החדר שבספינה שלנו.
-"אני רואה שאת חושבת המון ואני סקרן לדעת על מה." הוא צוחק.
-"יכול להיות את חושבת שלא יקבלו אותנו יפה בקוריאה?"
"מה פתאום." משהו במילים שלו גרמו לי להסיט את מבטי מהשמש השוקעת אל הים.
-"אז על מה את חושבת?"
לא ידעתי מה להמציא באותה שנייה, אז אמרתי, "אני חושבת על מזג האוויר בקוריאה, אם הוא כזה קר גם שם."
-"אני טיפש שאני לוקח אותך באמצע החורף לקוריאה."
"אל תגיד את זה."
הוא מקרב את ספלו כדי ללגום מן התה אבל עוצר את עצמו אחרי המשפט שלי.
"אני תוהה לפעמים," אני מסיטה את מבטי בחזרה אל החלון, אם כי אני לא יודעת איך להסתכל בעיניו ולהגיד לו את זה.
"אם קיימת אצלך בלב מישהי אחרת."
המלך לוגם מן התה ונחנק, הוא מתחיל להשתעל ואני קמה כדי לעזור לו.
"פיטר!" הדאגה מתפשטת על פניי ואני מנערת את גופו אך הוא עוצר אותי, מתחיל לצחוק מ-איך שאני נראית.
-"אני בסדר, אני בסדר!" הוא מנמיך את טון קולו.
-"אמנם באמת נחנקתי, אבל אין סיבה להילחץ." הוא מרגיע אותי.
"אני מצטערת. אני גורמת לך לכל הרבה-"
-"אל. תצטערי." הוא אוחז בידי בחוזקה ומסתכל עליי.
-"אם הייתי אוהב אחרת, היית יודעת שיש לי מישהי."
חשבתי על המילים שלו, על הצורה בה הוא ניסח את המשפט שלו.
"אני חושבת שהלב שלי היה נשבר." אני אומרת.
-"למה את אומרת את זה?"
"אני לא יודעת איך המלכות סבלו את המאהבת הכי קרובה אל בעלן, כשהוא הבעל שלהן. הוא שלהן. פיטר, זה לא הגיוני."
-"גם אני לא מבין את זה." הוא מגרד את מצחו ולאחר מכן מסדר את שיערו הבלונדיני.
-"אבל…" הוא אומר כשאני מתיישבת בחזרה, מולו.
גלי הים מתחזקים מתחת לספינה שלנו שחותכת אותם והחשכה מתפשטת על חצי מכדור הארץ.
-"למה את שואלת אותי את השאלה הזאת?"
"כי אני רוצה לדעת אם הייתה מישהי שאהבת אי-פעם."
הוא שותק ומדבר איתי במבטים. אני רואה את הניצוץ הזה שמופיע בעיניו והוא מחייך.
-"הייתה… הייתה מישהי בגיל חמש-עשרה שהייתי בטוח שנתארס ונתחתן מיד."
"ח-חמש-עשרה?" קולי גמגם.
בגיל חמש-עשרה תפרתי לראשונה את שמלת הנשף שלי שנראית כמו שמלת-כלה הדורה.
-"כן. אהבתי אותה נורא, היא אהבה אותי גם. את יודעת, זה מהאהבות האלה, את בטח קוראת עליהם בספרים שלך. דרך אגב, איזה ספר את קוראת עכשיו?"
פיטר היה פיקח, הוא היה בחור חכם, אחד החכמים שאי-פעם פגשתי או ראיתי.
הוא הבחין בספר שקראתי רק פעם אחת מול עיניו וזכר את זה. זה היה רומן שנכתב על ידי סופר קוריאני מפורסם והוא תורגם לחמש שפות. בשביל לתרגל את הגרמנית שלי, קראתי אותו בגרמנית והעלילה שלו משכה וסחפה אותי מהשורות הראשונות.
"אני קוראת את "בבקשה" של-"
-"צ'וי סונג-ג'י." הוא משלים אותי ואני מהנהנת.
-"הספר הזה שיעמם אותי, יש שם כל-כך הרבה פירוטים על האהבה שלהם-"
"קראת אותו?" אני שואלת בפליאה.
-"קראתי אותו כשהייתי בן חמש-עשרה, לפני שפגשתי אותה." הוא אומר, ואני לא בטוחה אם להאמין לו או לא הפעם. אני לא יודעת מה זה שבקולו נשמע כל-כך לא אמין עכשיו, אבל אני נותנת לזה להיות.
"איך קראו לה?"
-"אדלינה." הוא אומר ואני מהמהמת בהבנה.
"ואיך התאהבת בה?"
הוא שותק ומסתכל עליי.
-"ממבט ראשון, כמו בספרי שייקספיר המייגעים האלה. בדיוק ככה, כאילו הייתי רומיאו והיא ג'ולייט. כאילו ויכולנו לעשות משהו עם האהבה הזאת בכלל. אני הייתי אמור להפוך למלך בכל רגע שאסכים להתחתן והיא הייתה פשוטת-עם שהסתובבה על יד חצר הארמון שלנו, אהבתי לראות אותה יושבת על הספסל וקוראת ספרים, זה היה מאוד מוזר לראות אותה קוראת את אותו הספר שאני קראתי בכל פעם."
עכשיו שנינו שותקים ומסתכלים זה על זו.
"היא עדיין קיימת שם…?" התכוונתי אל הלב שלו כשאמרתי "שם".
-"היא לא קיימת בשום מקום כבר. עצם העובדה שנולדתי למשפחת מלוכה הרסה לנו את הגורל לגמרי."
"אז… זה אומר שאתה לא מדמיין אותה?"
-"מדמיין אותה איפה?" הוא מצחקק, פתאום האווירה שבחדר נעשית לנוחה יותר. התגעגעתי להרגשה הזאת, הבנתי שהתגעגעתי לשיחות שלי ושל פיטר פתאום.
-"את מתכוונת לזה שאני מדמיין אותה לפעמים ב-? מה פתאום. אמרתי לך שהיא לא קיימת יותר. היא לא הייתה קיימת חוץ ממבטים שהחלפנו וחיוכים. לא יכולתי להפוך פשוטת-עם למלכה. לא יכולתי ללכת כנגד החוק הזה. את יודעת למה זה היה הופך אותי, לא?"
"כן. זה היה לוקח את כל הזכויות והסמכויות שלך בתור נסיך, לא רק בתור מלך."
-"בדיוק. זה כמו אם הייתי בוחר להתחתן עם אישה שהייתה כבר עם גבר אחר." אני מהנהנת בהבנה ונאנחת.
אני מבינה כמה שהחיים שלנו באמת לא הוגנים לפעמים.
-"ומה איתך? מה עם סיפור האהבה הראשונה שלך?"
הלב שלי כמעט קמל לשאלתו של פיטר ואני מנסה להשאיר את מבטי עליו.
"אין לי סיפור אהבה ראשונה." איני משקרת הפעם, אם כי זו באמת האמת. האהבה הראשונה שרציתי שתהיה לי, עדיין לא איתי, עדיין לא שלי.
-"א-אין לך?" הוא נדהם, פעור פה הוא פורץ בצחוק ומסתכל הצידה, מחזיר את מבטו אלי כמה שיותר מהר.
-"אני מניח שאת יודעת על אהבה רק מהספרים."
"פיטר."
-"כן?"
"אתה חושב שהיית יכול לעזוב אותי כדי שאהיה מאושרת?"
גבותיו מתכווצות כאילו והוא לא מבין מה אני שואלת.
-"את לא מאושרת?"
"אני רוצה לדעת מהי תשובתך. אני לא אמרתי שאני לא מאושרת."
-"אם הייתי יכול לעזוב אותך כדי שתהיי מאושרת, זה כל מה שהייתי עושה." הוא מסיים להגיד וקורא שוב את פניי אשר מחייכות אליו אבל מבפנים זה כואב כל-כך לדעת שזה כל מה שהוא היה רוצה בשבילי. שאהיה מאושרת.
פיטר קם, לוקח את הספל שלו ויוצא מהחדר שלנו בלי להגיד לי דבר.
אני חוזרת להסתכל על הגלים שנחתכים עם כל תזוזה של הספינה, הים הפך להיות כחול-כהה בדיוק כמו השמיים ואני רק מחכה שנגיע.

ביום שהגעתי אל עמודו האחרון של הספר, פיטר הגיע אל החדר והסתכל עליי. חיוך לא מוסבר על פניו.
"למה אתה מחייך ככה?" אני מניחה את הספר על המיטה ומסדרת את שמלתי.
-"בעוד פחות משעה, אנשי הקיסר יקבלו אותנו." החיוך שדבוק אל פניו גרם למילותיו להישמע כל-כך שמחות ומאושרות שקמתי מיד מהמיטה.
-"לאן את הולכת?"
"אני הולכת להחליף את השמלה שלי."
-"שכחתי מזה לגמרי. את יודעת, אנחנו אמורים להיראות כמו תיירים רגילים."
"פיטר." אני נותנת בו מבט.
"כל השמלות שלי הן מפוארות, יכולת לכוון אותי במחשבות על זה."
-"בסדר, זה לא אומר שבשמלה של פשוטת-עם את נראית פחות…יפה."
הוא משאיר אותי צוחקת.
-"את מבינה שזה לא טיול עסקי-פוליטי בין שתי מדינות אלא טיול של שני אנשים רגילים."
"שני אנשים רגילים? אתה מלך דנמרק."
הוא מרים גבה.
-"ואת מלכת דנמרק. רק אנשי הקיסר הצמודים אליו יודעים את האמת, השאר יודעים שמגיעים אליהם תיירים אירופאיים שהפליגו ימים ולילות כדי לראות את יופייה של קוריאה. אני יודע מה את חושבת, רק עשירים יכולים לעשות את זה, אז חשבתי גם על זה."
"אתה כזה חכם." קמצוץ של ציניות על לשוני והוא צוחק ממני.
-"אני ואת מגיעים ממשפחות עשירות באירופה אבל אין לנו תואר כבוד כלשהו."
"מה לגבי הזוגיות שלנו?"
-"אה. מה איתה?" הבעת פניו משתנה לרצינית יותר.
"אנחנו בעל ואישה או-?"
-"אנחנו בעל ואישה תמיד. את צריכה להבין את זה. אנחנו לא הולכים לחיות בקוריאה, זה בסך הכול טיול, מיוחד, נכון, אבל עדיין, אל תשכחי שזה בסך הכול טיול."
"רגע, זה אומר שאנחנו נצטרך לישון באותו החדר?"
-"את האמת, רציתי לשמור את זה ממש לסוף אבל-"
פתאום הדלת נפתחת, אבל דפיקה קלילה נשמעת קודם לכן וקוטעת את קולו של פיטר.
הארולד, אחד מחבריו הצמודים של פיטר, שומר הראש האישי שלו, עומד ומוריד את ראשו מטה כאות כבוד.
-"הוד מעלתך, אנחנו מתקרבים אל היעד." הוא מודיע.
-"תודה שאתה מודיע לי על כך, תוודא שהכול מסודר." אני צופה בפיטר ששולח את הארולד בחזרה אל ענייניו ודלת החדר נסגרת.
"פיטר. דיברת על החדר שלנו בקוריאה." אני מחזירה אותו לשיחתנו מאחר והוא נראה מרחף מעט.
-"בגלל שיש לי קשר אל הקיסר הנחמד של קוריאה, קיבלנו חדר משותף." הוא מרים את ידו בעליזות ומצפה ממני להביא לו את ידי בתור כיף, אבל אני רק מחייכת אליו.
"ומה זה שרצית להגיד לי ממש בסוף, אם עכשיו אנחנו לקראת יציאה?"
-"אה. זה…"
הוא סורק את החדר שלנו ואז תופס את מבטי הסקרן.
-"אנשי הקיסר יקבלו אותנו בצעדה פרטית של צבא הקיסר, אז ייקח זמן עד שנגיע אל עצי הדובדבן."
זה היה המשפט שגרם לי להסתובב עם הגב שלי אל פיטר, להסתכל דרך החלון ולנשוך את שפתיי, נשיכה שמסתירה חיוך וסוד אחד כמוס.
צבא הקיסר.

המשרתת שלי, נורה, הוציאה שמלה יפיפייה מהמזוודה שלי והצמידה אותה אל גופי.
השמלה הייתה בצבע שחור, שמלה עם מעט תחרה ובלי מחוך מלכותי. היא עזרה לי להיכנס אל תוכה והלבישה את כפפות התחרה על זרועותיי.
-"הוד מעלתך, את נראית נפלא."
"תודה, נורה." נתתי לה חיוך חם ולקחתי את ידה שהובילה אותי אל מחוץ לחדר ההלבשה. על מרפסת הספינה עמדו כל הגברים, ביניהם פיטר והארולד ששוחחו בקול רם על משהו.
הרגשתי את הרוח שעל פניי. היא הייתה שונה מאוד מהרוח האירופאית שלנו, היה משהו רוחני באווירה ועיניי כבר הספיקו להבחין באורות שהגיעו מאימפריית הקיסר, הם היו אי-שם באופק ואני לקחתי לעצמי רגע וחייכתי.
הרגשתי מאושרת. כמעט מסופקת, זה היה קרוב, מאוד קרוב.
שמעתי את אנשי הארמון שלנו שבירכו אותי בשלום ואת צפירת הספינה הארוכה שהודיעה שאנחנו מתקרבים.
עמדתי מאחורי פיטר והארולד, שומעת את השיחה שלהם שגרמה לידיי להזיע.

-"שמעתי שיש להם שם חדר משחקים. החיילים משחקים עם הגנרל משחקי קלפים ומהמרים, מה דעתך על זה? זה מסקרן אותי מאוד, תמיד רציתי להמר."
-"הו, פיטר. אתה מלך דנמרק."
-"כן, אבל זה חדר הגנרל, אחד האנשים הכי מכובדים בעיניי."
מבלי להתערב בשיחתם, הארולד הבחין בנוכחותי.
-"הוד מעלתך."
פיטר הסתובב אלי, מסתכל על דמותי, סורק את כולי.
-"השמלה הזאת מחמיאה לך."
-"הוד מעלתו צודק." הבחור ששמו הארולד מחייך אלי חיוך חושף שיניים.
"תודה רבה." אני קדה בפניהם, "אתה באמת מתכוון להמר?" אני פונה אל פיטר במבטי.
-"הם הולכים לארח אותנו בחדר הזה."
"מה?" עיניי מביטות במבט השואל הזה שמופיע על פניו של פיטר.
-"כי אלו הם האנשים היחידים שילוו אותנו במסע הזה בקוריאה." פיטר מתחיל לצעוד קדימה, אבל קודם, לוקח את ידי בידו.
-"אה, ועוד דבר." הוא מתקרב אליי ולוחש, ובכל פעם שהוא עשה את זה, זכרתי את המילים שלו טוב מאוד, המילים האלה הן אלה שלא נתנו לי להירדם בלילות, המילים שרדפו אותי. אחריי.
-"אם תנסי להיזכר ממש טוב באנשי הקיסר שביקרו אצלך בארמון לפני המון זמן, יכול להיות תזהי כמה מהם היום."
כל מה שרציתי לעשות היה לשתוק. שתיקה אחת ארוכה. אבל פיטר היה חכם מדי, אז חייכתי אליו ובצחקוק קל אמרתי לו, "הייתי צעירה מדי אז, אני לא טובה בלזכור פרצופים של אנשים, במיוחד לא קוריאנים."
דמיינתי את פיטר ממשיך את השיחה הזאת איתי, אבל הוא לא עשה זאת, במקום, הוא הידק את אחיזתו בידי שנייה לפני שעזב ואמר שאנחנו יורדים בנפרד.
בלי יותר מדי שאלות, הסכמתי עם דבריו וחיכיתי שהוא יעזוב את הספינה.