Ep 2

אחרי הלילה והשיחה במרפסת ביחד עם הנסיך פיטר שיצא עם חיוך מהחדר שלי, הכריזו עלינו כזוג מאורס בבוקר למחרת.
לא ידעתי איך להתייחס לזה יותר מדי ברצינות, לא ידעתי שהיינו אמורים לשבת אחד מול השנייה בארוחת הבוקר ולא ידעתי איך להתנהג, האם הייתי צריכה לזייף את אהבתי אליו או להתנהג באמת כאילו אני מאוהבת בו?
אני אהבתי אותו, בתור בן-אדם הוא היה משעשע ומעניין וממש ההפך ממה שחשבתי בהתחלה, אחרי הריב הקצר שלי עם אבא שחשב שהוא לא משאיר לי שום ברירה אלא להסכים לנישואים האלה.
אחרי שהנסיך סיפר לי שהכול באמת תלוי בו, הבנתי שלפעמים מפחידים אותנו בכוונה רק כדי שנסכים, כדי שההורים שלנו יראו אותנו מאושרים.
אחרי הכול, גם אני אהפוך למלכה ואם יום אחד, ארצה לראות את הילדים שלי מאושרים ונשואים באושר.
אחרי שבוע, השבועה הזאת הגיעה, מצאתי את עצמי בשמלת כלה והינומה ארוכה-ארוכה שליטפה את הרצפה כשהתכוננתי ליום חתונתי. הגעתי אל דנמרק, למדתי להכיר את המשפחה שלו קצת יותר מקרוב, כל הנסיעה שלי בכרכרה בדרכים ישרות ובלי אבנים שנתקעים בגלגלים צחקנו אני וקת'רין, היא סיפרה לי סוד על האהבה הראשונה שלה שהכירה בגרמניה, היא תיארה אותו בתור המלאך השומר שלה ואני הבנתי שאנחנו חולות אהבה.
היא לחשה לי באוזן שאסור להם לאהוב אחד את השנייה, בעודה קטנה ממני בחצי-שנה, היא לחשה לי מילים שלא חשבתי שאי-פעם הייתי משתפת עם מישהו, לחשה לי על הפנטזיות הכמוסות שלה עליו.
לפעמים, כשקת'רין צחקה ואני הסתכלתי עליה, קיוויתי שהיא לא הייתה אחותו של מי שאני הולכת להיות אשתו, קיוויתי שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי שתדע שגם אני אוהבת מישהו, ככה.
קת'רין הלכה איתי למדידות השמלה והיא החמיאה לי בכל צעד שעשיתי, צחקנו על כל דבר שצץ והייתה בי תחושת שמחה אמתית.
הרגשתי הכרת תודה, במיוחד אל הנסיך פיטר, אם לא הייתי מכירה אותו, לא הייתי מכירה את קת'רין, נסיכת דנמרק.
כשהגיע הערב וארמון המלוכה הדני התמלא באורחים ידעתי שזה הרגע, הצצתי מבעד לווילון המפואר של חדר ההלבשה שלי, התופרת שלי שהגיעה ביחד איתי עמדה לצדי ביחד עם כמה משרתות שחייכו אלי. קת'רין דחפה אותי אל החלון שוב באמצע המדידה השלישית שלי.
-"הביטי." היא מייבבת.
"את מי רואים?"
היו המון אנשים. המון בחורים צעירים לבושים בחליפות והמון בנות לבושות בשמלות מדהימות. דנמרק הייתה יפיפייה, הנוף הפך אותה לכזאת יפה.
-"הם הגיעו לכבודך." היא מחבקת אותי, ורק אז הבנתי שכל האנשים האלה שלא מכירים בי, לא יודעים עלי שום-דבר, אני אהיה המלכה שלהם, אני אהפוך למלכה שלהם הערב והם יהיו האנשים שלי.
אני עומדת להינשא למלך הבא של דנמרק מה שיהפוך אותי למלכה.
-"את צריכה לחייך יותר." קת'רין למדה לצחוק עלי כדי לגרום לי לצחוק עוד יותר, הייתי מוכנה, התסרוקת שלי הייתה נוחה ויפה והשמלה עלי הייתה מעט צמודה, המחוך דחס את ריאותיי מעט אבל ידעתי שזה יעבור בקרוב.
-"פיטר נולד עם מזל שהוא מתחתן עם מישהי כמוך."
"אל תגידי את זה. אני נולדתי עם מזל כדי להתחתן עם מישהו כמו פיטר."
-"לפחות פיטר לא סובל מהמחוך." היא צוחקת ואני צוחקת חזק יותר, בדיוק כשהמלך, אבא שלי, נכנס אל חדר ההלבשה וקולות של נשים מתפלאות במבוכה נשמעים.
-"את נראית נפלא. איך את מרגישה?"
"אני מרגישה נפלא." אני משיבה ומראה לו את השמלה, -"ההינומה לא ארוכה לך מדי?"
"לא רציתי לקצר אותה. היא בסדר גמור."
-"את מתרגשת?" הוא מחזיק את פניי בידיו הגדולות ומסתכל עלי.
"מעט."
-"גם אני. לא מעט."
הוא מחבק אותי ולבסוף יוצא מהחדר.
-"הוד מלכותו מקנא בשמלה שלך." היא צוחקת על אבא ואני לא יכולה להירגע יותר, דמעות צחוק יורדות על לחיי.

נשבעתי, אני, שאני אוהב את פיטר עד שאראה חושך בעיניי, וגם הוא נשבע שהוא יאהב אותי עד יומו האחרון, ולפני שהשחלנו את הטבעות אל אצבעותינו, הוא הבטיח לי שהוא יעמוד לצדי בכל חייו.
אני זוכרת שבאותו רגע המלך, הזיל דמעה, והמלכה חייכה חיוך שלא רציתי שייעלם לעולם.
הכתרים היו על ראשינו והקהל הרחב מחא לנו כפיים, "תחי ממלכת דנמרק!" אני זוכרת את הצעקות האלה, צורבות באוזניי, מעבירות בי הרגשה בלתי-מוסברת.
בין קהל של אנשים שאינני מכירה בעלי תארים שונים, דוכסים ונסיכים שונים, החברים הכי טובים של בעלי, פיטר, מלך דנמרק, עברתי עם השמלה השנייה שלי כדי להגיע אל קת'רין שעמדה עם כמה בנות ודיברה איתן.
היא קפצה עליי בחיבוק כשראתה אותי והן קדו בפניי.
"הוד מעלתה." זה היה מאוד מוזר לשמוע, "את יודעת מה עושים בלילה של החתונה?" אחת מהן שואלת ואז מתנצלת, קת'רין עושה לה מבט ואני שותקת כמה שניות ומתחילה לצחוק.
-"רוקדים את ריקוד החתונה. איפה פיטר- זאת אומרת, איפה המלך?"
"את מודעת לזה שאת מדברת עם אשתו."
קת'רין חוזרת להסתכל עלי ואז אומרת.
-"אה, בסדר, אשתו של המלך שלא יודעת היכן הוא נמצא."
"לאשתו של המלך קוראים מלכה." אני צוחקת איתה בטון רציני והיא עושה לי את אותו מבט שעשתה לבחורה הצעירה שעומדת על ידינו.
-"הוד מעלתך, איפה בעלך, הוד מעלתו, נמצא?"
"אין לי מושג." אני אומרת וכולן צוחקות.
קת'רין הציגה אותן, סופיה, הבלונדינית ביותר, אמלי, הברונטית והמופנמת שמזכירה לי את עצמי ואדריאנה, הצעירה מבין כולם, האחת ששאלה על המעשים שעושים בליל החתונה.
סופיה לוקחת את ידי ברשותי ואז קת'רין, ואנחנו רצות אל רחבת הריקודים.
אז אני מרגישה שדנמרק משנה אותי. הנסיכה שהייתי אז, בדנמרק, אני מלכה אחרת שרוקדת כי אני נמצאת בלב רחבת הריקודים, כל תשומת-הלב עליי ואני הבחורה המדוברת בדנמרק, בחזרה אל הארמון שלי, גם שם מדברים עליי, הפכתי להיות הנסיכה המדוברת ביותר, ההפך ממה שהייתי אי-פעם.
הרגשתי את המשיכה הקלילה הזאת, את האחיזה הפתאומית ואת המבט של פיטר עליי. הוא הסתכל עלי, מבקש ממני לרקוד איתו.
הוא מושך אותי לריקוד צמוד ואני שומעת את מחיאות הכפיים הסוערות, המלך, אבא שלי, רוקד עם המלכה, אימא של פיטר, ואימא שלי, המלכה, רוקדת עם המלך, אבא של פיטר.
אני מניחה את ראשי על כתפו של פיטר והוא זז ביחד איתי מצד לצד, יד אחת נמצאת על המותן שלי והשנייה בתוך כף ידי.
"איפה היית, הוד מעלתו?" אני לוחשת לו.
הוא מתקרב עם פניו אליי, קרוב מתמיד, גורם לי להוריד את עיניי למטה מרוב מבוכה.
-"הוד מעלתו? באמת?" הוא פורץ בצחוק ואני דורכת על רגלו.
-"אחחח!"
"אתה מלך." אני אומרת.
-"זאת לא סיבה לקרוא לי הוד מעלתו, כשאת אשתי."
כשהוא אמר לי את המילים האלה, ליבי קפא, הסתכלתי עליו, הוא נראה כה צעיר כדי להגיד לי את זה, בהתחשב לעובדה שהוא גדול ממני בשנה.
אנחנו בסך הכול בני שמונה-עשרה-תשע-עשרה, מה שבטוח שבארמון הזה היו צעירים יותר מאתנו.
"פיטר." אני קוראת לו.
-"כן?"
"אתה באמת התכוונת לזה שתאהב אותי עד הסוף?"
-"תלוי היכן נמצא אותו הסוף. כן."
"אתה חושב שנוכל להקים משפחה?"
-"למה לא? בכל מקרה, אל תתני לזה להטריד את מוחך כעת." הוא מקרב אותי אל גופו ככה שאני לא יכולה להסתכל על פניו יותר, ראשי על כתפו שוב ואני עוצמת את עיניי לנגינת הפסנתר והכינור ברקע. משהו במגע של פיטר היה מרגיע, מצאתי את עצמי רוקדת עם מלך דנמרק, בעלי, בעוד עיניי עצומות ובמוחי אני מדמיינת את עצמי ביחד עם החייל הקוריאני. הלב שלי התרומם כשפניו הופיעו בזיכרוני, חשבתי שאני חוטאת כשאני חושבת עליו בעוד שאני רוקדת עם בעלי, מלך דנמרק.
וזה הרגיש טוב. הדמיון הזה שאני נמצאת בזרועותיו החזקות של אותו חייל, זה כאילו הרגיש בטוח יותר, יותר מאשר להיות בזרועות של מלך שמחזיק באירופה כולה.
זה הרגיש בטוח יותר מזה.
הדמיון הזה.

סופיה דחפה אותי לרקוד והעברנו את הלילה בשתיית יין, מחיאות כפיים והמון חיוכים בנינו, פיטר רקד עם המלכה, אימא שלי, ואני רקדתי עם אביו בעודי מחליפה מבטים עם המלך, אבא שלי.
הוא היה מאושר ואני הייתי מוטרדת מהמחשבות שהתרוצצו במוחי. בעיקר מהערב, כיצד הוא הולך להיגמר.
והוא נגמר כמו כל ערב, עם הכתרים החדשים שעל ראשנו והתואר הגבוה שקיבלנו, נפרדנו בכרכרה חדשה שנבנתה במיוחד לנו, למלך ולמלכה החדשים של דנמרק.
נפרדתי מהוריי בנשיקות וחיבוקים, בקידה אל ההורים של בעלי ובחיבוק אחד ארוך אל קת'רין וחברותיה.
החגיגה נגמרה, הרעש איננו, למעשה, הרעש היחיד שהיה אז היה מהגלגלים של הכרכרה ודהירות הסוסים. השעה הייתה מאוחרת, אני ופיטר ישבנו זה לצד זו מקדימה, והאנשים שלנו ישבו מאחורינו, וילון כדלת הפריד בנינו כדי לשמור על פרטיות.
לא דיברנו, לא הסתכלנו אחד על השנייה אפילו, אני זוכרת שראיתי את פיטר מניח את ראשו על חלון הכרכרה ומביט דרכו במבט חושב.
הנחתי את ידי על ידו והוא הסתובב כדי להסתכל עלי, אבל כל מה שעשה אז, במקום שמילים ייצאו מבעד לשפתיו, הוא נישק אותי בפעם הראשונה.
לא התנשקנו בטקס החתונה שלנו, לא בטקס ההכתרה, גם מעולם לא לפניי.
עצמתי את עיניי במהירות וחשבתי שזאת הנשיקה הכי ראשונה שלי, והיא עם מלך דנמרק שהוא גם במקרה בעלי בן התשע-עשרה.
הרחקתי אותו מעט כדי להחזיר את החמצן לריאותיי והסתכלתי עליו כמה שניות.
לא חשבתי על דבר.
-"א-אני מצטער."
שתקתי.
הוא מסתכל אל תוך עיניי ונאנח.
-"החדר שלנו בארמון החדש מוכן, אם את חוששת ממשהו, פשוט תגידי לי ואני אפתור את הבעיה. אל תשאירי לעצמך סודות." הוא מניח את ידו על הלחי שלי ואני נרתעת מעט, מהנהנת.
-"כמו שאמרתי קודם, חוקים לא מעניינים אותי ממש, אז כל מה שהולך לקרות היום בלילה יכול להתבטל אם את מרגישה שאת לא-"
"זה בסדר, פיטר. אני פשוט עייפה. אני חושבת שאני אירדם עוד לפני שאני אצא דרך השמלה הזאת, והמחוך-"
הוא מחייך את החיוך הפשוט שלו וחוזר להסתכל על דנמרק הזוהרת בחושך.
-"אז אני אראה לך את החדר המיוחד שלי אחר-כך."
"איזה חדר מיוחד?"
-"לא אמרת שאת עייפה?" הוא מסובב את ראשו באחת אליי שוב ומתקרב עם פניו.
"פי…טר." הוא נישק אותי שוב.
-"אנחנו כבר מגיעים אל הארמון החדש שלנו, אז את כבר תראי הכול."
הוא נישק אותי שוב פעם, מחזיר את מבטו אל החלון ומרים את אצבעו, מצביע על הארמון שמסתתר מאחורי היער שהכרכרה שלנו נכנסת. אלה הם החיים החדשים שלי. אני ממלמלת אל עצמי.

המשרתות שפיטר הצמיד אליי היו נחמדות, הן היו דניות, המבטא שלהן היה חלקלק על לשונן והחיוך שלהן היה נדיב. קיוויתי שהן יאהבו אותי בתור המלכה שלהן.
הן עזרו לי להוריד את המחוך ושאלו אם הוד מעלותה תרצה לבחור שמלת לילה וצחקקו ביניהן. ידעתי למה הן מתכוונות.
הלילה של החתונה הוא הלילה הקובע, הלילה שכולם מתפללים אליו והלילה שכולם יודעים מה קורה.
פיטר הרגיע את ליבי כשהיינו בדרך אל הארמון בכך שאמר לי שהחוקים לא מעניינים אותו. אני יודעת איך זה היה קורה לפני כמה שנים, כאשר האימהות שלנו נישאו בגיל חמש-עשרה ובלילות התכנסו כל אנשי הארמון החשובים ביותר והקרובים אל המלך, מוודאים המלך והמלכה הטריים מבצעים את המשימה המבוקשת.
זה היה דוחה לחשוב על זה.
לא יכולתי לדמיין את עצמי ביחד עם פיטר עדיין, לא יכולתי לדמיין את החדר מלא באנשים שאינני מכירה צופים בי מתפשטת. המחשבה הייתה נוראית למדי.
ואז שמעתי נקישה קלילה על הדלת, למדתי כבר שפיטר נוהג לעשות את זה. לבושה בכותנת לילה מיוחדת ללילה ראשון בתור המלכה בארמון החדש שלי, קיבלתי את פניו של המלך.
המשרתות, נורה ואליזבת', עזבו מיד החדר בקידה צנועה וסגרו אחריהן את הדלת.

-"איך זה לנשום בלי המחוך?"
חשבתי שפיטר לא יודע שזה מוחץ לנו את כל הריאות. אני צוחקת.
"זה מרגיש נהדר." אני מסתובבת ומתלהבת מכותונת הלילה החדשה שלי, "עכשיו, אתה יכול להראות לי את החדר המיוחד שלך?"
-"זה בסדר מבחינתך שהמשרתות יראו אותך בכותונת הלילה הזאת?"
אני מרימה גבה.
-"כותונת הלילה הזאת מיועדת רק ללילה אחד, את יודעת את זה, נכון?" הוא כמעט ולא מאמין שאני לא יודעת למה היא מיועדת, אז אמרתי לו שאני יודעת לאיזה לילה היא מיועדת והוא צחק.
-"רק רגע." הוא אומר ומוריד את הגלימה הארוכה שלו, מניח אותה עליי.
-"עכשיו את נראית טוב יותר."
"הגלימה הזאת כבדה."
-"את רואה, למלכה מחוך ולמלך גלימה כבדה." הוא אומר ואני צוחקת שוב. פיטר הצחיק אותי, אבל בכל פעם שהיה מתקרב ומנשק את פניי, לא יכולתי להחזיר לו את אותה אהבה, לא יכולתי לעשות את אותו הדבר, לגשת אליו ולנשק את שפתיו. אם כי היה אחר בראשי, אחר שלא יכולתי לשכוח.
חשבתי שאם אשכח, לא אוכל להיזכר יותר בדבר הטוב ביותר שאי-פעם עיניי ראו.
זה לא היה הכתר המכוסה ביהלומים, זאת לא הייתה הטבעת שכל נסיכה דמיינה על ידה, זה לא היה הארמון המרהיב הזה או האוכל הטעים, זה לא היה השם המהודר הזה, התואר, הכבוד שכולן רצו לקבל, כולן רצו להיות מלכות, ורק אני, בתור מלכה, רציתי להיות עם מישהו אחר.
זה לא שלא נהניתי בחברתו של פיטר, אהבתי את הבדיחות שלו ואת הרצינות שבו, אהבתי את איך שהוא ימלוך יום אחד כי ידעתי שהוא יהיה מלך טוב, לא הטלתי ספק בזה מהרגע הראשון, אבל זה הרגיש לי כמו דבר אחד.
זה הרגיש לי כאילו השארתי את האהבה שלי מאחור.
ואז נחשפתי לחדר המיוחד של המלך. הוא היה בקומה השלישית, כמה חדרים מהחדר שלי ושל פיטר.
בעוד שפיטר משחק עם צרור המפתחות שהחזיק, אני נכנסתי אל תוך החדר והורדתי את הגלימה שלו.
ציורי שמן על בדי קנבס וספרייה שלמה על תרבויות שונות.
עיניי עצרו על מדף עם ספרים וכיתוב מסובך עליהם. הכיתוב המוכר הזה שמלטף את גופי בצמרמורת ומזכיר לי שראיתי את האותיות הכתובות האלה בעבר.
אני מעבירה את אצבעי על המדף הזה וממשיכה למצמץ.
-"מרהיב, נכון?" אני שומעת את קולו של פיטר אשר מתקרב אליי.
"כן." אני משיבה בשקט.
-"ממה את בהלם?"
לא יכולתי להבין כיצד הוא הבין את ההלם שעל פניי המסכה שלי.
"אני לא בהלם. אתה מעריץ אדיר של כל התרבויות. זה מטורף. פיטר." אני אומרת ומלטפת את המילים החרוטות והלא מובנות האלה.
-"אני במיוחד מקדיש את זמני לתרבותיות האסיאתיות. את יכולה לראות את זה כאן על המדף שהקדשתי במיוחד בשביל זה."
תרבויות אסיאתיות.
-"הספר הזה הוא בקוריאנית. אני דובר אותה כבר חמש-שנים רצופות, יש לי מורים שהגיעו היישר מקוריאה. יש לי גם מורה אחת מצפון סין, היא האהובה עלי ביותר, והשפים שלנו כאן יכינו לנו מנות יפניות מסורתיות, אני מת עליהן!"
הלב שלי היה יכול להתפרק באותו הרגע, באותו אמצע משפט.
הורדתי את ידי מהספר והסתובבתי להסתכל על פיטר.
-"מה קרה?"
עוד לפני שהבנתי, העיניים שלי התמלאו בדמעות. עמדתי לפרוץ בבכי מול המלך, מול בעלי, בפעם הראשונה.
הוא קורא בשמי ומחזיק בכתפיי. כל מה שראיתי היה מבט מודאג על פניו בראייה מטושטשת מדמעות שעומדות לפרוץ בכל רגע.
-"למה את בוכה? את לא מרגישה טוב?" הוא שואל שוב ושוב, ואני חסרת-תשובה, מתעלפת אל תוך זרועותיו של מלך דנמרק.

פיטר לא שאל אותי על מה שקרה בלילה הראשון בארמון, אני רק זוכרת שהגיע הרופא כדי לבדוק אותי ואנשי הארמון נורא דאגו לשלומי. חשבתי לעצמי שהחדשות יגיעו בקרוב אל הוריי והם יתחילו לשלוח לי מכתבים מלאים בדאגת שווא.
פיטר יצא איתי ועם אנשי הארמון לסיור על סוסים בחצר, הוא סיפר לי על בני-הדודים שלו שנמצאו בצרפת ועל המכתבים שהוא מקבל מהמורים שלו.
כל פעם שהמילה אסיה עלתה לשיחה שלנו, ניסיתי להעביר את הנושא או לא להגיב. גרמתי לפיטר להסיט את מבטו אל עבר דבר מסוים שלא עניין אותי בכלל, רק כדי לגרום לו לשכוח על מה שהוא דיבר. עד שידעתי שהוא לא טיפש והוא יעלה על זה והוא עצר אותי יום אחד, כעבור חצי שנה שלמה שאנחנו נשואים.
באותו יום הוא לקח אותי לשיחה בחדר העבודה שלו, ובאותו היום קיבלתי מכתב ראשון מההורים שלי.

הוא טרק את הדלת, מה שהצביע על מצב רוח מעט סוער, לא ממש הבנתי למה הוא מרגיש ככה כי הוא לא סיפר לי דבר באותו היום.
זה היה אחר הצהריים, השמש עוד זרחה על חצי מפניי כשהתיישבתי על הכיסא, מסדרת את שמלתי ומחכה שפיטר יתיישב.
אבל הוא לא התיישב, הוא המשיך ללכת בחדר העבודה שלו, ההליכה שלו הייתה קצרה וקולעת.
תכננתי לספר לו על המכתב שההורים שלי שלחו לי, על המילים שכתבו לי, במיוחד שהם מחכים ליורש עצר, במיוחד ליורש עצר ולא יורשת. תכננתי לעשות את זה, אבל הוא דיבר ראשון.
-"את זוכרת את היום של החתונה שלנו?"
אני בלעתי בקושי את הרוק שלי והסתובבתי כדי להסתכל עליו.
"כן. מה עם היום הזה?"
-"את זוכרת מה אמרתי לך לגבי החוקים הלא-מעניינים של הממלכה?"
"כן. אמרת לי שהם לא מעניינים."
-"תראי." הוא עוצר כדי להסתכל עלי, מתקרב ולוקח את ידי, גורם לי לקום מהכיסא.
-"לאחרונה משהו מטריד אותי, משהו נורא קטן שאני מדחיק אל כל סוף יום והולך לישון איתו בלילה, נזכר בו בכל בוקר ומדחיק אותו שוב."
"על מה אתה מדבר, פיטר?"
-"אני יודע שאנחנו לא קרובים כמו שאר הזוגות בממלכות שונות. תנסי לתאר לעצמך איך ההורים שלנו התאהבו."
לא הבנתי לאן הוא מנסה לחתור עם זה.
"אנחנו לא כמו ההורים שלנו. החוקים אצלנו לא קיימים."
-"תראי. את מאוד יפה ואני אוהב אותך בתור אשתי."
"פיטר…" ניסיתי לקטוע אותו אבל קולו התגבר.
-"אני לא עושה שום-דבר שאת לא רוצה בכוח, אני מבין את זה, לא כולם אמורים לאהוב ככה אחד את השנייה ולא אכפת לי שההורים שלך רוצים לשמוע שאת נכנסת להריון עם יורש עצר. אני כן מתעניין בילדים לאחרונה אבל…" הוא מתנשף, נאנח ומסתכל עליי.
-"יש חוקים שאני לא יכול לשבור, עם כמה שארצה."
"על מה אתה מדבר ואיך אתה יודע על המכתב של הוריי-?" עוד לפני שסיימתי את המשפט הוא קטע אותי בצחוק.
-"אני אמור לדעת עלייך המון, את אשתי אחרי הכול. אני מבין שאת צריכה את הפרטיות שלך, אבל עם מלך אחר אני לא חושב שהיית מקבלת את הפרטיות הזאת. לכן אל תכעסי עליי, אני מכבד כל דרך שאת בוחרת לעשות את הדברים שלך."
גיליתי שפיטר הולך לדעת על כל מכתב שיגיע אליי עוד לפני שהוא באמת יגיע אליי.
"מה זה שמטריד אותך? זה שאני לא יולדת לך ילדים? אני עדיין לא מוכנה לזה-" הוא קטע אותי והחזיק בידיי הקרירות בידיו החמות והגדולות.
-"מאחר ואנחנו נשואים, בתור מלכה, אסור לך לעבור על חוק אחד שהוא הכי חשוב שיש." הוא מסתכל אל תוך עיניי.
-"איך אני אגיד לך את זה? אין בנינו אהבה. אין בנינו את הקרבה הזאת, אני לא אומר שהייתי רוצה שתהיה, אם היא הייתה אז הייתי מאושר, אבל אני מאושר גם עכשיו,"
אני מקשיבה למילותיו ומהנהנת. החום עולה לי, ידיי כבר לא כאלה קרירות.
-"אני מאושר עם מה שיש לנו עכשיו, אבל אין בנינו את הקרבה הזאת של בעל ואישה, אני מבין שאת לא מוכנה, אני מבין את זה עם כל ליבי." הוא מדבר אלי בשקט.
-"אני רוצה שתבטיחי לי דבר אחד ואני אבטיח לך את אותו הדבר."
הלב שלי הלם במהירות מטורפת.
-"בתור מלך, אני יכול שיהיו לי המון נשים שיעבירו את זמני. את מבינה את זה."
שפתיי נפשקו ממילותיו ולא רציתי לשמוע את קולו יותר. לא חיכיתי להמשך אבל המשכתי לעמוד מבלי לזוז מילימטר.
-"בתור מלכה, את בטח תמצאי את עצמך ביום אחד חושבת על גברים אחרים שימצאו חן בעינייך יותר ממני, אבל זה אסור מבחינת החוק."
השתיקה נופלת בנינו ואנחנו מסתכלים זה על זו.
-"מה שלא יהיה,"
-"מי שזה לא יהיה,"
-"אסור לך. כי באותו הרגע, אם ביום אחד בעתיד, את תרגישי משהו אל גבר אחר ואת תחצי את הגבול,"
הוא מתקרב אל האוזן שלי ולוחש לי את המילים הבאות.
-"אני לא רוצה לדמיין את זה, אני בסך הכול מזכיר לך; מה שעלול לקרות הוא נורא מסוכן, ואני לא רוצה לאבד אותך."
-"אני לא רוצה לאבד אישה, אבל אני לא רוצה שהאישה שלי תבייש את שמי ואת מדינתי."
-"אז תבטיחי לי שאת לעולם לא תחצי את הגבול הזה. אסור שיהיו שמועות, ברגע שהן יתפזרו, את תוכלי ליפול."
כשפיטר סיים את דבריו, לא הרגשתי את ליבי פועם יותר. הוא הרים את הזרת שלי וחיבר אותה ביחד עם שלו.
-"אני מבטיח שאני אכבד כל החלטה שלך, גם אם זה אומר שאנשים יתחילו לדבר על כך שאת לא יכולה להרות ממני, אני אעשה הכול כדי שהשם שלך יישאר נקי, אבל את צריכה לוודא שאת שומרת על שמי נקי קודם."
נשארתי בלי מילים אחרי שפיטר סיים את המשפט הזה, הוא לא המשיך להסתכל עלי ופשוט הסתובב ויצא מחדר העבודה שלו.
השיחה שלו גרמה לי לחשוב על הכול.
במיוחד על המחשבות האסורות ביותר ששמרתי בסתר ליבי.

כתבתי להוריי מכתב בחזרה, שהכול בסדר ואני מרגישה מצוין, שפיטר הוא הבחור המדהים ביותר שאי-פעם פגשתי והוא המלך הכי טוב והכי יפה שיכולתי אי-פעם לדמיין. כתבתי שקרים.
וכתבתי שהארמון הוא מדהים ואנשי הארמון הם תמיד לצדנו, כתבתי גם אמת.
כתבתי בקצרה על הטיולים שלי ושל פיטר בלילות לפני שאנחנו הולכים לישון ולא כתבתי יותר מדי על ילדים. כתבתי שאני עדיין לא מוכנה לזה ושאני מקווה שהם יקבלו את ההחלטה שלי כפי שהיא וכשיגיע הזמן, הכול יגיע. כתבתי שאני מתגעגעת אליהם והבאתי לאיש הדואר האישי שלי את המכתב.
בעוד יומיים המלכה, אימא שלי, תקרא את המכתב ביחד עם המלך, ואני מקווה שהם ינסו לדמיין את הבת שלהם, המלכה של דנמרק, בתור המלכה המאושרת ביותר, במיוחד כשמילותיו של מלך דנמרק צורבות באוזנייה והדמעות מסרבות לצאת.

בכל פעם שהסתכלתי על פיטר מאז אותה שיחה וראיתי את החיוך החכם הזה שלו כשהוא דיבר עם אנשי הארמון, חשבתי לעצמי אם הוא אוהב מישהי אחרת, או אם הייתה מישהי בליבו לפני שאני באתי והרסתי הכול.
כן הרסתי הכול. אנחנו חיים למען המדינות שלנו. אנחנו לא חיים אחד למען השנייה, אנחנו לא אוהבים. אבל למה ההורים שלנו כן יכלו לאהוב אחד את השנייה? יכול להיות וההורים שלנו לא באמת אהבו? אבל אם זה קרה ככה כפי שאני מדמיינת את זה קורה, איך אנחנו נולדנו להיות אהובים אם לא הייתה שם אהבה?
לא ראיתי את עצמי ביחד עם פיטר אבל המשכתי להזכיר לעצמי שאלה הם החיים שלי שאני אמורה לחיות, המשכתי להזכיר לעצמי שאני ופיטר אמורים להישאר ביחד עד הסוף.
ניסיתי להראות את הצד הכי נשי שלי על ידו, הלכנו יד ביד בדרך-כלל והתנהגנו כמו זוג נשוי, אבל הלבבות שלנו לא היו מחוברים ככה.

בלילה אחד, הבחנתי בפיטר שהסתובב מצד לצד על המיטה ולא הצליח להירדם.
האנחות שלו היו כבדות ומלאות מחשבה שהתחילו לאט-לאט להטריד אותי. קמתי מהמיטה והדלקתי נר כדי שאוכל לראות את פניו.
הוא התרומם על המיטה והסתכל עלי גם הוא.
"מה קרה, פיטר?"
-"אני לא מצליח להירדם."
"אתה רוצה לספר לי מה קרה?" אני מתיישבת על ידו והוא מסתכל עלי בחיוך ישנוני אך פיקח לחלוטין.
-"אני רוצה לקחת אותך למקום מיוחד ואהוב עלי."
"מה?" אני מתחילה לצחוק, השעה הייתה די מאוחרת והשקט שהשתרר בארמון היה מחריש אוזניים.
-"אני רוצה לקחת אותך לצפון-מזרח אסיה, אל המקום האהוב עלי ביותר."
אני חושבת שפניי נפלו ונשכבתי בחזרה על המיטה בלי להגיד דבר.
-"אני חושב שאת תאהבי את המקום, הוא מאוד יפיפה ונקי, הוא מאוד שונה מכאן, הוא שונה מאירופה."
"כן, אני יודעת."
-"את יודעת?"
"כן, ראיתי את התלבושות המסורתיות שלהם פעם כשהייתי צעירה. אבא שלי הזמין כמה מאנשי קיסר אסיאתי. לא ממש זוכרת מי." אני משקרת.
-"קיסר אסיאתי?"
השקרים הקטנים שלי התחילו להרוס אותי מבפנים לאט-לאט. זה קרה ממש לאט.
"כן."
-"ובכן, למה לא סיפרת לי קודם?"
"הייתי אמורה?"
הוא מהנהן ומצחקק. -"אני חושב שאת אמורה להכיר את בעלך מקרוב יותר. את יודעת כמה אני אוהב את התרבויות האלה. את לא יכולה לנסות להיזכר בשמו של הקיסר?"
"הוא היה קיסר אסיאתי שלא הגיע אל הארמון שלנו ושלח כמה מהאנשים שלו. הם התארחו אצלנו שבוע, זה קרה מזמן."
פיטר שותק ואני מסתכלת על התקרה הגבוהה של החדר הענק שלנו.
-"הם היו יפניים?"
"הם היו קוריאנים." פליטת הפה שלי גורמת לליבי לנתר ולמבט שלי להישאר על התקרה.
-"הם היו קוריאנים? הם אף-פעם לא ביקרו אצלנו, אפילו לא פעם אחת! הצניעות שלהם הרגה אותי, את יודעת שהייתה תקופה שחיכיתי כל יום שהם יגיעו לבקר אותנו?"
"אה."
-"אני מקווה שהם לא משעממים אותך."
"אני אוהבת לטייל." אני אומרת בעייפות, "אבל, יש לך קשר עם קיסר קוריאה?"
-"אני לא מכיר אותו אישית, אני מכיר את האנשים שלו."
אני שותקת שתיקה ארוכה ומתוקה שגורמת לי לחייך חיוך שאני מוחקת מהר מפניי.
הוא אומר את שמי ומתחיל לצחוק.
-"אני רואה שלא התלהבת מהקוריאנים."
אני שותקת ונותנת ללב שלי לכאוב.
-"זה מה שגרם לי להחליט עכשיו." הוא לקח את ידיי בתוך ידיו ואז אמר, -"אני אקח אותך אל קוריאה."
כאילו ובלעתי את לשוני, הסתובבתי עם הגב שלי אל פיטר ובנשיפה אחת כיביתי את הנר.
החושך התפשט בחדר והדם שהתרכז בלחיי הפך לסומק ורוד-ורוד. התפללתי שפיטר לא יישמע את פעימות ליבי באותו רגע ועצמתי את עיניי.
בדמיוני עלתה תמונה מהזיכרון שלי, מביטה בחייל הקוריאני שמביט בי בחזרה כמה רגעים לפני שהוא עוזב את הארמון.
באותו לילה, חלמתי שאני מתנשקת עם אותו חייל, חלמתי על שפתיו הרכות ועל המבט החודר שלו, על כל מגע שלו על גופי, חלמתי על העיניים המלוכסנות והצרות שלו שהיו היפות ביותר, מביטות בי מקרוב ועל אצבעותיו, חלמתי שהוא אוהב אותי בעודו במדי הצבא שלו, חלמתי על כל מה שהיה אסור לי.
חלמתי על כל מה שרציתי לעשות איתו בעוד שהוא חייל השייך אל צבאו האישי של קיסר קוריאה ואני, אני מלכת דנמרק.