Ep 13

מאז אותו יום בחדר המוזיקה, יצאנו בכל אחר-הצהריים מהארמון לטיולים קצרים בחצר בשל מזג האוויר הנעים בימים האחרונים והיינו עולים אל חדר המוזיקה, הייתי מנגנת לו יצירות של שופן והוא היה מצטרף אליי מדי פעם. דיברנו לב אל לב, שיתפתי אותו בכל מה שלא יכולתי לשתף אף-אחד והוא הקשיב, הוא היה שם בשבילי כדי לנשק את שפתיי וכדי להזכיר לי שהוא תמיד יהיה שם. ואני הייתי מאוהבת. לא יכולתי להפסיק לחייך כשהילכתי במסדרונות הריקים לבדי וחיכיתי שילווה אותי למקומות שונים בארמון, אבל מצאתי את עצמי בחיי שגרה מעניינים ומאתגרים מאז שהוא כאן. לא היה לי משעמם יותר, ופיטר היה כה עסוק שהייתי רואה אותו רדום כבר במיטתו, זה היה הזמן היחיד שגרם לי להרגיש רע עם עצמי שהוא נרדם מבלי לשמוע את הלילה-טוב המחויך והישנוני שלו.
לא המשכתי לקרוא את הספר, הייתי בדיוק באותו עמוד שבו עצרתי עוד בקוריאה. עבר כבר זמן-מה מאז שחזרנו, והכול הפך להיות יפה יותר בעיניי, הימים הפכו לנעימים יותר, גופי התרגל לנוכחותו, אל ריחו הפתאומי שהציף בי רגשות עזים. בקושי ראיתי את פיטר, אבל לא התלוננתי על זה יותר, פתאום זה הרגיש לי כאילו ככה החיים שלי אמורים להמשיך, מבלי שאדאג או אשים-לב לנוכחותו של המלך על ידי.
הימים הפכו יפים מדי. חיי הפכו לנוחים, הרגשתי אהובה. הרגשתי אהבה. הרגשתי מאוהבת.
אני עומדת בין קירות המסדרון שבקומה השלישית לבדי, מביטה בקרני השמש שמסנוורות את עיניי כשאני שומעת את קולו של פיטר אשר מתקרב עם צעדים מהירים.
אני מסתובבת עם גופי, דמותו מחייכת אליי וידיו נוחתות על כתפיי בבום מבהיל. הוא תופס בגופי ומסובב אותי בחצי סיבוב-ריקוד וואלס שמסחרר את ראשי.
האושר הפתאומי על פניו גורם לי לתהות מה עבר עליו. מזמן לא ראיתי אותו כה מאושר, בהתחשב בעובדה שלאחרונה הוא לא תפס אותי בין המסדרונות, אם כי לא היה לו זמן כלל.
"פיטר." אני קוראת בשמו, הוא פותח את פיו, שפתיו המחייכות מדברות לפני שהמילים יוצאות.
הוא לוקח את ידיי ואני מביטה מטה, על ידיו הגדולות שנהגו פעם להחזיק ככה בידיי, נזכרת במגע השונה והמרוחק והקר.
-"יש לי בשורה משמחת." הוא אומר ואני בדיוק מרימה את מבטי אליו.
זו כנראה באמת בשורה משמחת, עם חיוך כה ענקי כזה על הפרצוף, אני תוהה לעצמי מה זה כבר יכול להיות ואל מי זה קשור, ואם לא לממלכה, אז אל מי כבר כן.
-"ניקולס פראנסיס." זה כל מה שהוא אומר.
אני מניחה שהוא מתכוון לנסיך צרפת, יורש העצר בבוא היום.
"אתה מתכוון לנסיך צרפת, ניקולס פראנסיס?" אני שואלת והוא מהנהן קצרות בראשו.
-"אכן כן. הרגע קראתי את המכתב שנשלח אליי ממנו ובאתי ישירות אלייך." פיטר מתחיל לצחוק מרוב השמחה ואני לא יכולה לעצור את עצמי גם כן.
"מה זה, פיטר? מה קרה בצרפת שמשמח אותך כל-כך?" שנינו צוחקים ביחד בעוד שהוא מסובב את גופי לעוד חצי סיבוב-ריקוד ורגליי מורמות למעלה מעט מן הקרקע.
-"אני וניקולס הולכים לחתום על הסכם ברית." הוא מוריד אותי ואומר בשקט בין צחקוקים מאושרים.
"אני לא מבינה." אני אומרת, מתאוששת מהצחוק.
-"היום בערב אני עוזב לנורמנדי." גופי עובר למצב משותק ואני מתקשה לבלוע את הרוק שלי פתאום.
-"אל תדאגי, את לא צריכה לבוא איתי, זה בסך-הכול טיול של יומיים לנורמנדי ואז אני חוזר. לכן אני מספר לך את זה כאן ועכשיו, אני יודע שהכול קורה מהר פתאום, זאת החלטה שלקחתי ברגע שסיימתי לקרוא את המכתב."
"מה היה כתוב במכתב?" אני שואלת אותו והוא עוזב את ידיי.
ידיו מחפשות משהו בין כיסי גלימתו והוא מוציא מעטפה מקופלת, מושיט לי אותה.
בידיים מעט רועדות, אני פותחת את המעטפה שהייתה מודבקת בבול עם סמל צרפת ומוציאה משם את המכתב.

לכבוד, פיטר, מלך דנמרק.

זה הוא כבוד אדיר ומחמיא לכתוב לך מכתב, זה אני, הנסיך ניקולס פראנסיס, חבר ילדותך הנוסטלגי, אני מקווה שאתה זוכר כיצד נהגנו להשפריץ מים אחד על השני בחוצפה רבה מבלי לשמוע לקולות הורינו בחצרות סאנט-ולרי.
אני פונה אליך, אל מנהיג מדינת דנמרק, ומבקש ממך לשתף איתי פעולה בסחר באניות צבאיות המיובאות משטחו של אבי, ניקולס מלך צרפת.
הוד מלכותך וחבר יקר ואהוב, אני לא מצפה ממך לשלוח לי מכתב בחזרה ולא מצפה לקבל ממך אותו. אם הוד מלכותך רוצה בהסכם, אני אשמח לראות אותך, כאן, בנורמנדי, ביום שהמכתב יגיע אל יעדו.
בכבוד רב,
ניקולס פראנסיס השני, נסיך צרפת.

אני מושיטה את המכתב הפתוח בחזרה אל פיטר והוא לוקח אותו ממני. מסתכל על פניי.
-"מה את חושבת?" הוא שואל,
"זה מצוין, פיטר, אני לא מבינה בזה הרבה אמנם, אבל אני חושבת שניקולס פראנסיס הוא חבר באמת טוב. איך זה שמעולם לא סיפרת לי עליו בתור מכרך?" אני שואלת אותו בסקרנות והוא מרים בכתפיו.
-"אני מניח שלהיות מלך מונע ממני לספר לך את כל האמת." הוא משיב.
אתה צודק, פיטר, גם אני מניחה את אותו הדבר.
"אז אתה עוזב היום?"
-"אני עוזב היום, אני אחזור מחרתיים, אני בטוח שאת לא תשתעממי בלעדיי." הציניות שבקולו גורמת לי לצחקק פתאום.
-"יש לך את הציפורים ואת החצר, אם את רוצה תזמיני לעצמך בגדים חדשים, העונה מתחלפת בסופו של דבר." הוא אומר ואז מוסיף, -"אני אביא לך מזכרת מנורמנדי." הוא מחייך לבסוף ואני מנידה בראשי.
"המזכרות האלה יקרות למדי, הן מצרפת, פיטר." אני מבקשת ממני שלא יביא לי דבר, אבל ידעתי כמה עקשן הוא היה.
-"הבשמים הצרפתיים תמיד הזכירו לי אותך." הוא אומר לפתע, מה שגורם לי להוריד את מבטי אל הרצפה ולא להגיד דבר על הנאמר.
-"ובכן, אני מניח שהמזוודות שלי כבר ארוזות, יש לי עוד כמה דברים לעשות לפני שאני באמת עוזב." הוא אומר, וכך, בנשיקה מהירה על הלחי, אני צופה בו רץ ומתרחק, לא נראה יותר בשדה ראייתי.
טיול של יומיים לנורמנדי גרם לי לחשוב על כל הזמן החופשי שיש לי לפתע. הלב שלי מתמלא בתקווה מגרה וכפות ידיי מתחילות להזיע.
נפגשתי עם ג'ונג-צ'אן בחדר המוזיקה וסיפרתי לו על כל מה שפיטר סיפר לי, הוא שמח בשבילו למרות שלא הבנתי בדיוק למה אבל לא נתתי לזה הרבה יחס. אחרי שיצאנו מהחדר ביחד, ירדנו למטה כדי ללוות את הכרכרה של פיטר.
פיטר נשק על שפתיי בפניי כולם, בהיצמדותו של ג'ונג-צ'אן אליי. הרגשתי מובכת לרגע ונופפתי בידי לשלום כשהוא נכנס אל הכרכרה, הוא העביר בנו מבט, על שנינו עומדים ומנופפים בידינו לשלום.
יומיים בנורמנדי.
כשנכנסנו בחזרה אל הארמון, זה היה זמן לארוחת הערב אז במבטים נוקבים מדי-פעם בדרך אל חדר האוכל, ראיתי את הניצוץ המיוחד הזה שהופיע בעיניו המלוכסנות.
הניצוץ שהעיר בי כל תא-ותא בגוף.
באותו ערב, באמצע ארוחת-הערב כשהוא יושב צמוד אל כיסאי וחדר האוכל ריק ממשרתות, הוא הרשה לרגלו להחליק אל מתחת לשולחן ולהשתפשף בשמלתי.
התיאבון אל האוכל הוחלף בתיאבון לאהבתו ברגעים.
המבטים שלנו נפגשו והחשק גבר בפתאומיות. ניסיתי להתעשת, ניסיתי ללא הצלחה, לא מספיק מדי.
פעימות ליבי לא יכלו להירגע, הדם זרם בעורקיי, שטף את גופי מבפנים, הרגשתי את פעימותיי אפילו במקומות שלא הרגשתי אותן קודם לכן, ההתלהבות בערה בי והרגשות הוצפו בי ברגע.
במסדרון ריק שבקומה השלישית, בצעדים חסרי-סבלנות, נכנסנו אל חדר השינה שלי ושל פיטר בפעם הראשונה. במחשבה ובידיעה שאני עושה משהו שאני לא אמורה לעשות, אף-אחד כבר לא היה יכול לעצור בעדי כשהדלת ננעלה.
הוא לוכד אותי בין הקיר והדלת, פניי מתכסות בנשיקות עדינות וקצרות.
נשימותיו על פניי, על עורי,
שפתיו נישקו את שפתיי,
עיניו מצאו את עיניי,
ידיו פרמו את קשרי שמלתי ומצאו את מקומן על צווארי, שיערו התבלגן תחת מגעי הפרוע ואנחות נשמעות מבעד לשפתינו בהרמוניה מטורפת.
הוא העביר לי מבט שואל ומתחשב שיכולתי לראות בחשיכה, אחרי כל השנים המייגעות, האומללות שבי מתפוגגת ונספגת אל תוך קירות חדר השינה, אני מאבדת את נשימתי ומביטה אל תוך עיניו בעוד ששפתיו מנשקות את צווארי והוא לוחש לי מילות אהבה, בפעם הראשונה שאני שמה לב למבטאו הקוריאני היוצא מבעד לשפתיו האהובות ואני צוחקת, והוא צוחק ביחד איתי, הוא לוקח את ידיי ושוזר את האצבעות שלנו זו בזו. אנחנו מתחילים לזוז אל מרכז החדר, כתפיית השמלה שלי נופלת מתזוזתי והוא עוצר ומסתכל עליי.
-"הוד-מעלתך," הוא אומר בקולו, מתגרה בי כששפתיו רופפות על שפתיי מבלי לנשק אותי.
-"אנחנו נמצאים בחדר שלך ושל הוד מלכותו, הוד מעלתך," הוא מתחיל לדבר לאט בכוונה. עיניו בוערות.
"מה אתה מנסה להגיד לי בזה?" אני מטה את ראשי הצידה כדי להפגיש בין שפתינו והוא נותן לי.
הוא נותן לי לנשק אותו בעוד שכף ידו מתהדקת על כף ידי והוא דוחף את גופי עד שאני נופלת על משטח נוח. הוא רוכן מעליי בתנוחת שכיבה על מזרן מיטת המלך, כמו זוג בני נוער מאוהבים, אנו מביטים זה לזו בעיניים ואומרים שאנחנו אוהבים אחד את השנייה בלחש.
הוא משחרר את אחיזתו בידיי, באצבעותיי שהיו שזורות עד כה בשלו ומחייך אליי חיוך שממיס את כולי.
בנשימה שנלכדת ברגע שהצד הדומיננטי שלו נחשף בנשיקה פרועה ובחוסר-סבלנות שהשתלט על ידיו, עורו החשוף נחשף אל עיניי רגע אחריי שחולצתו מצאה את מקומה על השטיח.
אני נזכרת בפעם הראשונה שאצבעותיו עברו כך על עורי, על כתפי, והורידו את כתפיית שמלת התחרה השחורה בחדר המשחקים של הגנרל בחזרה לזיכרונות מקוריאה. וכך הוא עושה שוב, הפעם בעדינות המשולבת באגרסיביות ולסת מתהדקת, וביחד עם בערה בעיניו המלוכסנות הוא מפריח את נשימתי מעונג המשתלב ביחד עם הכאב.
ליבי מתחיל לגעוש. דמי הולם בכל גופי ותשוקה לוהטת גולשת לי במקום שהרגשתי את הפרפרים בבטן.
הוא מרים את עיניו כדי להסתכל עליי, הן נוצצות בביטחון עצמי גברי והן בוערות, אבודות עמוק בתוך עיניי כשהוא גורם לי לכאב, לפי להיפשק ולעיניי להיעצם ואז לחזור להביט בשלו, זרועותיי נכרכות מסביב לצווארו ואצבעותיי הולכות לאיבוד בתוך שיערו.
בין אנחות ונשימות חמות כשורפות על עורי, קצוות שיערו מלטפות את סנטרי ושפתיו עולות ומעצבות את צורת שפתיי כחלק פאזל משלים.
אני לא בהכרתי בכדי להתייחס לשום-דבר אחר חוץ ממנו ומהמילים שיוצאות מבעד לשפתיו ביחד עם אנחות קצרות ונשיקות על זוויות פי, הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, בפעם הראשונה, בפעם הראשונה כאן, בפעם הראשונה בחיי, בשפה הקוריאנית, ונשימתו החמה מורגשת בעיקול צווארי כשהוא קובר את ראשו בין כתפי לצווארי, שיערו מדגדג את עור פניי בתזוזתו ואני צוחקת, אני מתאהבת בו מחדש, בחיוך שהוא מצליח לחייך על עורי, אני מרגישה את קצב פעימות ליבו הזהות לשלי. הוא חוזר על המילה הזאת שוב, שוב ושוב, הוא לא מפסיק להגיד אותה כשהוא חסר-אוויר, והוא חוזר לנשק אותי, הרומנטיקה נכחה שם, בין הסנטימטרים האחדים שנסגרו בינינו. אינספור הרגשות מתחוללות בתוכי.
-"אני אוהב אותך," נשימותיו כבדות וצחוק עם אנקה נפלט מבעד לשפתיי,
-"אני תמיד אמשיך לאהוב אותך," הוא לוחש, קרוב מאוד אל האוזן שלי ומנשק את המקום, שיניו מתכחכות בזהירות בעורי העדין וגופי מתפתל מתחתיו.
הרגשות בתוכי מתעצמים ואני מהדקת את אחיזתי בו. בכתפיו. ועיניו מורמות אל עברי, הן מתלכסנות יותר, חולמניות יותר, הוא מאושר והוא נושם על פניי כשאני מתנשפת על פניו.
אנחנו משתכרים מהאהבה שלנו אחד לשנייה.
"תאהב אותי תמיד." קולי חלש, שביר ונשימה נלכדת בגרוני. חיוך צדדי מופיע על פניו ועיניי נעצמות. הוא לוקח אותי אל עולם אחר ששייך רק לשנינו.
שפתיו מנשקות את לחיי ויורדות אל הצוואר, עולות אל שפתיי הפשוקות ונפשקות עליהן, משורטטות וכה יפות, מרחפות מעל שפתיי במגע כמעט לא מורגש.
-"כרצונך, הוד-מעלתך." ואני נאנקת ממילותיו, שומעת שהוא משתעשע, מדמיינת את חיוכו בעיניים עצומות.
אחרי כל השנים האלה, אני נותנת לו את כל כולי ברגע הזה. אנחנו מתמסרים זה לזו. אנחנו מתאחדים, חוטאים ללא רגשות של אשמה וחרטה של עכשיו.
סוף-סוף, הוא שלי. בכאב, בעונג, בתשוקה, בנורא ביותר, בטוב ביותר, האהוב שלי.
ובאותו רגע קטן של אהבה, הוא המית בי משהו, משהו שבחיים לא יהיה איתי יותר. אני מושכת אותו אליי, מצמידה את גופי אל גופי כדי להרגיש את הרגע הזה בחיים, בכל רגע אחר חשבתי שאתעורר מחלום ואגלה מציאות אחרת, אבל עכשיו הכול הרגיש כל-כך אמתי, גם אם זה היה חלום,
גם אם זה לא היה אמתי, הוא סיפק לי אוויר בעוד שנשם את נשימתו על פניי, הוא החייה אותי מחדש.
הוא. הוא. הוא.
החייל הקוריאני, בעל הגלימה היוקרתית והעשירה, הרקומה בחוטי זהב והמראה האסיאתי שלכד את עיניי בגיל שבע-עשרה, בהיותי נסיכה. רקמנו סיפור אהבה במבט שהצטלב לפני עזיבתו, בכותונת לילה במרפסת חדרי. הוא הביט בי כך, כמו שמביט בי עכשיו.
אני משתגעת מאהבתו, ממבטו, מריסיו הבלתי-נראות שמלטפות ומעקצצות על עור פניי.
הוא אוהב אותי ואני לא מפסיקה להתאהב ברכות האגרסיבית שלו. גופי כואב וכאוב, מלא באהבה, מלא בו.
הוא נשכב על ידי כשנשימתו מורגשת על גופי החשוף, אצבעי עולה ויורדת על הלחי שלו בעדינות ואני נושקת לשפתיו הפשוקות, טעם יין דובדבנים מתערבב ביחד עם טעם שפתיי.
-"עכשיו אני יודע כיצד המלך מרגיש כשהוא שוכב כאן." הוא אומר בצחוק ואני נותנת לו מכה חלשה בכתף.
אני מתבוננת בו בהערצה, -"אני מקווה שלא פגעתי בך." הוא אומר, דאגה שוטפת את פניו כשהגבות שלו מעט מתכווצות ככה, כפי שהן עכשיו.
"למה אתה אומר את זה?" אני צוחקת, מתקרבת אליו מעט עם גופי שמכוסה בסדין משי המכסה גם את גופו.
-"לא פגעתי בך?" הוא שואל בשקט, ידו עולה אל צווארי.
נאיביות מגוחכת נשמעת בין מילותיו.
שנינו שוכבים על צדי הגוף כך שאנחנו נמצאים אחד מול השנייה. זה היה הזמן הנעים ביותר, בחיים לא הרגשתי ככה, כאילו שום-דבר לא מעניין אותי בעולם כולו, שום-דבר אחר לא היה קיים בראשי חוץ ממנו, לא הייתי מסוגלת לחשוב על דברים אחרים בזמן הזה. גופי היה חלש, צחוק שיכור נפלט מבעד לשפתיי, צחוק חסר-אכפתיות.
"למה אתה שואל את השאלה הזאת?" אני צוחקת שוב, צופה בו פורץ בצחוק קצר.
"אני יותר מדי עייפה כדי לענות לך על השאלות שאת התשובה להן, אתה כבר יודע." אני אומרת בחיוך, מתקרבת כדי לקבור את פניי בעיקול צווארו.
"אני אוהבת אותך. הזמנים היחידים שבהם הרגשתי כאובה ופגועה חלפו להם," אני מקשטת את צווארו בנשיקות מתוקות ועולה אל קו הלסת שלו, מפסיקה שם כדי להסתכל בעיניו ואומרת, "אלה היו זמנים שבהם שכבתי לבדי במיטה וחשבתי עליך כשאתה רחוק-רחוק ממני, ועכשיו אתה כאן, אתה איתי, אתה שלי." אני לא מאמינה למילים שיוצאות מבעד לשפתיי בקול חלש, מרחף ומאוהב, והוא מחייך אליי.
-"אני תמיד שלך. לנצח. לעולמי עולמים." עיניו נצצו וברקו כפי שאף-פעם לא לפני. ואז הוא הרים אותן אל התקרה, מניח את ידו על מותני בתחושה מחממת ועוצם את עיניו.
הוא לא אמר את המשפט במילים אחרות, הוא השתמש במילים חסרות ערך אמנותי, בטעם המוני, מתקתקות שמופיעות בהרבה ספרים שבאמת משעממים, אבל זה היה הוא, וקולו שגרם למשפט הזה להישמע כאילו חיי תלויים במילים האלה.

בילינו שעות רבות בחדר שלי ושל פיטר, ביום למחרת בילינו את אחר-הצהריים בחדר שלו שיצא לי לראות לראשונה.
הייתה לו מיטת יחיד והארון שלו היה מלא בחולצות לבנות מכופתרות. וכששהיתי בחדרו, הרגשתי שאני נמצאת בחדרי הישן, בארמון הישן, בחזרה אל הנערה שהייתי.
גופי נחת על מיטתו וצחוק משועשע נפלט מבעד לשפתינו בעוד שהוא עמד והשקיף מחלון המרפסת שהיה חצי-פתוח. בין משפטים קטועים הוא השחיל ציטוטים מן הספר וצחקנו יחד, עד שהוא הגיע ונשכב על מיטתו לצדי. ידיו מאחורי ראשו ועיניו על התקרה הגבוהה של חדרו, עיניי רופפות על יופיו והוא מסיט את ראשו, תופס אותי מסתכלת עליו.
-"מה, הוד-מעלתך?" הוא שואל, מחייך חיוך שובב. כזה שהורג אותי כל פעם מבפנים אבל אינני מראה את זה.
"מה, סגן-המפקד?" אני מתייחסת לשאלתו בהסוות שוויון-נפש ופיו נפער והוא צוחק. עבר זמן-מה מאז שקראתי לו כך, מאז שהוא היה, סגן-מפקד.
הוא מתרומם ונשכב על הצד, נעזר במרפקו וכף ידו מתחת לראשו שמופנה אליי. הוא מביט בי בחיוך לבבי.
-"אני מוצא חן בעינייך, עדיין?"
צחקוק לא מאמין נפלט מבעד לפי ואני מנידה בראשי.
"לכמה זמן המילה עדיין תקפה?" אני שואלת אותו בהתעניינות.
הוא צוחק. והצחוק שלו מספק אותי בצורה מטורפת שאני יכולה להשתגע מלראות את שפתיו הפתוחות והצוחקות ואת עיניו שמתלכסנות יותר עד כדי כך שכמעט ולא רואים את צבען החום.
"אתה מאוד מוצא חן בעיניי." אני אומרת רק כדי לראות מה תהי תגובתו, והוא מפסיק לצחוק בהדרגתיות, מתאושש מהצחוק בעוד ששפתיו עדיין פולטות צחקוקים קטנים והוא מחייך חיוך רחב ויפיפה. עוצר-נשימה.
-"כן?" הוא שואל, מחזיר לי באותה נימה פלרטטנית שלא שמתי-לב שהשתמשתי בה.
והלב שלי מתהפך מהמבט שהוא מעביר בי. זה כמו התאהבות שמתחדשת בכל פעם, משהו שלא חשבתי שיכול לקרות, הרגשתי את קצב פעימות ליבי מתגבר ומתגבר.
"אתה אוהב לשחק בי, ככה?" עיניו מתכווצות ביחד עם גבותיו מהשאלה שלי.
-"אני אוהב אותך, ככה." גופי שהיה שכוב, השתקע מעט במזרון כשהוא רכן מעליי והצמיד את שפתיו אל שפתיי. להט, חום עצום מדהים ועוצר-נשימה כמוהו של תשוקה שטף את גופי.
אנחנו מתמקדים בנשיקות, הנשימות שנלכדות בגרוננו הן העדות לאהבתנו, הוא מביט בי ברוך בעוד שאני מתחילה לפתוח את כפתורי חולצתו.
כל מה שהרגשתי זה את נשימותיו על פניי שוב, שוב ושוב ושוב, פעם אחר פעם, רגע אחרי רגע אחרי משהו שמרגיש כמו אינספור רגעים.
האפים שלנו מתחככים זה בזה בעוד שגופו רוכן מעליי, זרועותיו נטועות בצדי גופי ואז עולות, שולפות את חולצתו מתוך מכנסיו ואז חוזרות בלהיאחז בי.
-"אני לא משחק בך," הוא ממלמל, -"הוד-מעלתך,"
"אל תקרא לי ככה, לפחות לא כאן," אני אומרת תוך כדי אנחות קלילות וצחקוקים,
-"הוד-מעלתך," הוא צוחק, מנשק את צווארי, לאחר מכן את לחיי, את פניי, את אפי. אני מרגישה כמו המלכה החופשיה שאי-פעם הארמון ראה.
"אם אינך משחק בי," אצבעותיי תופסות בשיערו, מסרקות אותו ברכות ובעדינות, "אל תשאל אותי אם אתה מוצא חן בעיניי," אני מוסיפה ללא אוויר והוא מהנהן ואומר, -"עיניי קיימות רק בכדי להביט בך," הוא מביט בי במבט שלו ומוריד את חולצתו,
-"ושפתיי קיימות רק בכדי לנשק את שפתייך שלך," הוא אומר ולוכד את נשימתי, כמו שהוא תמיד עושה. הוא לוקח אותי אל העולם שלו, שוב, ואני מתאהבת בו, שוב, והוא אוהב אותי שוב, ואני אוהבת אותו כל-כך נורא שהכאב מתחלף בעונג ובתשוקה המרחפת בחדרו.
"במשך שלוש-שנים רצופות היית הסוד הכי מלוכלך והכי כמוס שננצר בתוך ליבי," אני לוחשת לו באוזן בעודו מנשק את צווארי.
-"הכי מלוכלך שאי-פעם היה לך?" הוא שואל במבט משועשע, ידיו מלטפות את גופי וחום גופי לא מפסיק לעלות.
"הכי מלוכלך והכי יפיפה שאי-פעם היה לי. אתה." אני אומרת בין נשיקות שמתפזרות אל עבר כל גופי, שנינו חסר-שליטה, אני כלואה בין זרועותיו, כלואה בארמון הסודי שלו בליבו, כלואה באהבתו.
וזה כל מה שאני רוצה להיות, אני רוצה להישאר צעירה כמו שאני עכשיו, ביחד איתו, כאן בחדר הזה, להמשיך לעשות את האסור ביותר, להמשיך לחטוא בכזו מתיקות, להפוך את הכאב לאובססיבי שלא אוכל לחיות בלעדיו. להישאר כלואה בתוך אהבתו. בין נשימותיו החמות, מתחת למבטו ולגופו המזיע.
חטאתי שוב ושוב, לא יכולתי להפסיק, זה היה הזמן המאושר בחיי כשסוף-סוף הרגשתי חופשיה בעודי כלואה בתוך אהבתו. לא יכולנו להפסיק.
אז חטאנו שוב.

החזקנו בממלכה משלנו ביומיים המאושרים ביותר בחיי, מאז שאני זוכרת את עצמי נושמת וחיה.
אהבנו כמו שלא אהבנו לפני כן, חטאנו כמו שלא חטאנו מעולם לפני זה, חצינו את כל הגבולות האפשריים, החלומות שלי התגשמו ביומיים האחרונים, כל ההרגשות שרציתי לחוות, חווינו אותם שנינו יחד כאחד, הפנטזיות והסודות ששמרתי לעצמי, כולן הגשימו את עצמן עם חיוך ממכר וטעם של יין דובדבנים משכר על שפתיי.
ייחלתי לעוד ימים כאלה, מלאים בחטא בטעם מתוק ומשכר. אני מאוהבת, וזה הרגיש לי כמו ששום-דבר לא הרגיש לפניי.
אהבתי הראשונה בערה בתוך ליבי, הוא גרם לי להרגיש טוב, כל-כך טוב שזה הרגיש כל-כך מסוכן בו-בזמן.
הבטתי בעצמי במראה לפני שיצאתי מחדר ההלבשה אל המסדרון, ראיתי כמה מאושרת באמת אני, כמה הוא גרם לי להיראות יפה יותר. קיבלתי מחמאות מהמשרתות שלי ובמיוחד מנורה, שחייכה אליי עד שיצאתי מהחדר.
אני תוהה אם היא חושבת על דברים שהיא אינה צריכה לעלות לדעתה.
ומצד שני, לא היה לי ממש לחשוש, זאת הייתה נורה אחרי-הכול.
פיטר אמור להגיע בתוך השעה הקרובה ואני אמורה לרדת למטה כדי לפגוש את הכרכרה שלו. אני מתחילה ללכת, לכל אורך המסדרון עומדים שומרים בודדים ודלת חדר נפתחת בכבדות, אני שומעת את החריקה ואת טריקתה.
עיניי פוגשות בעיניים מלוכסנות, נותנות לי את ההרגשה של הפעם הראשונה וחיוך קטן עולה על שפתיו כשהוא רואה אותי ממרחק של עשרים צעדים.
תמיד כשראיתי אותו רחוק ממני, רציתי לרוץ אליו ולהתעטף בזרועותיו, להתמלא באהבתו שוב.
הלוואי והייתי יכולה לעשות את זה בחופשיות כפי שאני מרגישה מבפנים, חופשיה לזמן מוגבל שכזה, חופשיה עד שצלילי החצוצרה מגיעים אל אוזניי.
גופי משותק וקולי נאלם, כל המילים שרציתי להגיד לו נעלמו לתוכי. בלעתי אותן בחיוך אליו וחיכיתי לו. עד שהוא הגיע אליי, צמוד אל גופי, מתלווה אלי. שנינו הולכים לפגוש את פיטר.

עם חזרתו של פיטר, חשבתי שהכול יחזור להיות כפי שהיה קודם, פיטר יחזור אל חדרו כדי לארגן פגישות עם שרים שונים, יהיה עסוק כמו שהוא היה בכל הזמן הזה, חשבתי שאני אראה את פניו רק בארוחות הבוקר המשותפות שלנו, אבל הכול קרה אחרת מאז חזרתו אל הארמון.
בארוחת הבוקר הראשונה שלנו כשהוא חש בנוכחותו הפתאומית של ג'ונג-צ'אן בחדר האוכל שלנו, ראיתי את המבט על פניו, הוא היה לא מוסבר, לא כזה שיכולתי להסביר במילים, אבל הוא שתק ולא אמר דבר.
כמה רגעים לפני שסיימתי לאכול וקמתי כדי לעזוב את חדר האוכל, הוא קרא בשמי. הוא אמר לי להתיישב בחזרה במקום.
התיישבתי, שומעת את גרירת הכיסא של ג'ונג-צ'אן שמתיישב מיד אחריי והסתכלתי על פיטר.
-"חשבתי עלייך המון ביומיים האחרונים," הוא אמר, ליבי כמעט יצא ממקומו וראשי החל להסתחרר.
לא הבנתי אם זה היה לטוב או לרע, הכוונה במילותיו.
-"חשבתי שאנחנו התרחקנו יותר מדי, הנסיעה אל הנסיך ניקולס פראנסיס השני גרמה לי לחשוב על כמה אנחנו רחוקים אחד מהשנייה. זוכרת את ההתחלה? כמה קרובים היינו אז?" שאלתו מפעפעת אל תוכי.
"ובכן, התפקיד שלך לא היה כה חשוב כפי שהוא עכשיו-" הוא קוטע אותי באמצע המשפט בגרירת כיסאו לאחור, בעמידה זקופה של מלך.
-"בתור אשתי, את אמורה לכבד אותי, בתור המלך שלך, בעלך." לא ידעתי מהיכן זה הגיע בהפתעה.
"אני לא מבינה, פיטר. מתי לא כיבדתי אותך?" אני מטה את ראשי הצידה בהסתקרנות, תוהה מה תהיה תשובתו אליי. הוא בולע את רוקו ושותק כמה שניות, כשחיוך מסופק מופיע על פניי, הוא פותח את פיו.
-"אני רוצה שתתחילי לפעול ביחד איתי. אני לא רוצה שתישארי בחדרך כל היום ותקראי לך ספרים, אני לא אומר לך לא לעשות את זה, אני פשוט מצפה מאתנו להיות יחד."
-"פיטר." אני קמה מכיסאי, זה היה ברור לשנינו כשקראתי לו ככה, ברצינות על פניי, שהשיחה הזאת לא התאימה לחדר הזה.
הוא עלה איתי אל חדר העבודה שלו, משחרר את ג'ונג-צ'אן ואני צופה בהליכתו המתרחקת. עמוק בתוכי רציתי לראות אותו מסתובב ומסתכל עליי, אבל הוא לא עשה זאת, הוא המשיך לצעוד קדימה.
נכנסנו אל החדר בו פיטר ישב עם המפות השרויות על שולחן העץ שלו, קירות החדר הזה שמעו דברים שפגעו היישר אל ליבי כמו חץ רעל בימים ואני מתיישבת.
"אני לא ביקשתי להיות מלכה, אני לא יודעת כיצד לשלוט במדינה שלי, אני יכולה ללכת ולחלק להם סוכריות, לגרום למחירים לצנוח כדי שכולם יהיו מאושרים, לאשר נישואים בין הקתולים ל-"
-"את יכולה להפסיק להגיד את השטויות האלה? את מלכה נהדרת!" הוא תופס בכתפיי, מסובב את גופי אליו בעודי יושבת והוא עומד.
"מלכה נהדרת?" צחקוק מר נפלט מבעד לפי.
"אני לא עושה דבר חוץ מלקרוא ספרים בחדרי ולספור ציפורים נודדות, הלא כך, פיטר?" אני קמה מהכיסא ומסתכלת עליו בגובה עיניים כעת.
"כיצד אתה מצפה ממני לשלוט במדינה שלמה כשאיני יודעת כיצד לשלוט בעצמי?"
עיניו מתכווצות באי-הבנה ואני סוטרת לעצמי בדמיוני.
-"אני מביא לך את כל החופש בעולם, ועכשיו אני מצפה ממך לקחת את ידי ולשלוט ביחד איתי במדינה שלנו."
שתקתי. לא אמרתי דבר. לא הסכמתי ולא סירבתי. לא לקחתי את ידו אבל גם לא היססתי לחשוב על זה.
זאת לא המדינה שלנו, פיטר.
זאת המדינה שלך.
זה ארמונך.
ואלה שנינו שנשואים למדינה שלך, לא אחד לשנייה.
אבל כך עשיתי, מאז אותה שיחה, התלוויתי אל פיטר. הוא דיבר איתי יותר, שיתף אותי קצת יותר, התקרבנו, חזרנו לצחוק על אותם דברים, אבל זה לא מנע ממני לקום מהמיטה כשהוא רדום ולצאת מהחדר אל חדרו של האהוב שלי. למעשה, הקרבה ביני ובין פיטר רק חיזקה את אהבתי אל ג'ונג-צ'אן.
מצאנו לנו זמן להיות חופשיים בחדר המוזיקה, בחדר שלו, בין מבטים מתחלפים במבטים ומסוכנים. תמיד הוא חזר לעשות את זה, לגרום לי להשתכר ממבטו, להתאהב בחיוכו, לחטוא ביחד איתו כאילו אין ולא יהיה עוד מחר, כאילו זה סוף העולם, אהבנו ככה, עד היום הזה שהגיע, לקראת יום הולדתו העשרים ואחת של פיטר, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ואז בעצם, הכול התחיל.
הלוואי והייתי נשארת בזרועותיו לנצח, זה כל מה שחשבתי.

צעדים כבדים על מרצפות הפורצלן ורעש עקבי נעליו של פיטר, הוא נועל את מבטו במבטי בעוד שליבי לא נרגע. הוא פועם, שכבות של עור בבית חזי מסרבות לו להתפרץ החוצה.
עמדתי בחדר העבודה שלו, מתקשה לבלוע את רוקי, מתקשה לנשום ובכל שנייה שהמשכתי להסתכל בעיניו של פיטר, הרגשתי עוד חץ נשלח אל גבי. הרגשתי את הכאב הפיזי והמנטלי, זה היה נורא, כה נורא.
לא היה לאן ללכת ועיניי לא ידעו כיצד להינתק ממבטו.
ואז, זה קרה…

קמתי בתחושה מוזרה הבוקר, כאילו משהו מרגש עומד להתרחש. ועם הצד הריק שבמיטה הבנתי שפיטר קם לפניי מבלי להעיר אותי.
לאחרונה הוא היה מעיר אותי כדי שנלך ביחד ונסיים את ארוחת-הבוקר באותו הזמן, דווקא כשחשבתי שהכול יחזור להיות אותו הדבר, הכול השתנה, השתנה לחלוטין.
יצאתי מחדרי בחיפזון עם תיק קטן ובתוכו שמלתי המקופלת, מבלי לחכות לנורה שתיקח אותי לחדר ההלבשה, דחפתי את דלתות חדרו של ג'ונג-צ'אן ונכנסתי פנימה.
החדר היה ריק, מה שאומר שהוא יצא ממנו לפני זמן-מה, התהלכתי כמה רגעים בחדרו, מסניפה את ריחו ונזכרת בנו בכל פעם שהיינו מגיעים אל החדר הזה, התיישבתי על מיטתו ועל סדיניו החדשים והוצאתי את שמלתי מתיק העור הקטן שלי שהיה בדמוי מזוודה.
וילונות החלון הפתוח התנופפו מהאוויר הקר והצח של דנמרק ובדיוק כאשר נשענתי לאחור עם גבי, דלתות החדר נפתחו.
האהוב שלי.
הוא רואה אותי וסוגר מיד את הדלתות, מתקרב אליי בצעדים מהירים ואני קמה ממיטתו. הוא מחבק את גופי חזק בסיבוב ומרים אותי מעט מהקרקע. קובר את פניו בעיקול צווארי ואני צוחקת.
-"התגעגעתי אלייך כל-כך הרבה," הוא אומר, מנשק את צווארי באיטיות.
התחושה המוזרה חוזרת אליי, היא עוברת בקנה נשימתי ולאחר-מכן יורדת מטה. זאת תחושה שבדרך-כלל מרגישים כשמתרגשים ממשהו, אבל זה הרגיש לי חדש פתאום.
"גם אני," אני עונה לו בחזרה, -"איך ישנת הלילה?" הוא שואל, מסתכל עליי עכשיו בעיניו, קרוב אל פניי כמו שאני אוהבת.
"אני אוהבת אותך." אני אומרת מבלי לענות לו על שאלתי,
הוא מתחיל לצחוק את הצחוק הקופצני שלו ומהדק את אחיזתו במותניי, מצמיד את גופו אל גופי והתחושה הזאת מתגברת. הוא קורא את פניי ומבטו מתחלף למבט מודאג.
-"גם אני אוהב אותך, אבל… קרה משהו?"
אני מנידה בראשי, מתקשה לפתוח את פי כדי לענות לו ובידי, מנסה לגרום לו לשחרר אותי מאחיזתו והוא עושה כך. הוא לא מחבק בי יותר כשידי עפה אל כיוון שפתיי ומנסה לעצור את הבחילה הפתאומית.
הוא מתכופף כדי להבין מה קורה לי ומניח את ידיו על כתפיי, ראשי מסתחרר ואני מתחילה לראות מטושטש, וברגע, ראייתי חוזרת לברורה ואני רואה את פניו המודאגות ושומעת את קולו קורא בשמי.
-"את חיוורת…"
"יש לי בחילה…" אני אומרת בשנייה האחרונה לפני שמתחילה ללכת לכיוון הדלת, אני פותחת אותה ויוצאת ממנה במהרה, רגליי לוקחות אותי אל חדרי וכשאני נכנסת פנימה, אני שומעת את צעדיו המהירים שמגיעים אחריי, אני שומעת את החצוצרות שמודיעות על אורחים ואני נכנסת אל חדר השירותים.
אני מקיאה, ובו-בזמן מחזיקה בראשי, עיניי דומעות ואני חושבת על מה אכלתי, רגליי נחלשות ואני פותחת את הברז ומביטה בפניי דרך המראה כשג'ונג-צ'אן מגיע בהיסטריה ומתחיל לשטוף את פניי.
בעוד שהוא שוטף את פניי במים קפואים, אני נזכרת שימי הווסת מתקרבים והדאגה חולפת. אנחנו נשארים לעמוד שם כשהוא מחבק את גופי בעוד שאני עדיין בכותונת הלילה שלי ואנחנו מחובקים, הוא לא מפסיק להגיד לי שהכול יעבור ומבקש ממני ללכת להיבדק אצל הרופא ואני לא רואה את זה לנכון אבל אני מהנהנת, כדי שלא ידאג לי יותר מדי, ואנחנו חוזרים אל חדרו.
הוא מסתכל על שמלתי ואני מבקשת ממנו שילביש אותי כמו שעשה פעם, אבל קולה של נורה קוטע את כל התוכנית שלי ואני יוצאת מחדרו במהירות בעודי מחזיקה בשמלתי ופוגשת בה.
אני יודעת שהוא מביט בי. אני מרגישה את זה.
והתחושה המוזרה הזאת חוזרת. הבחילה עולה שוב ואני עוזבת את נורה בתירוץ ששכחתי משהו בחדרי, ואני מקיאה שוב.
אלה בטח ימי הווסת המתקרבים, אני מרגיעה את עצמי.
-"הוד מעלתך, ההורים שלך, הוד מעלותם, הגיעו." אני שומעת קול גברי ומוכר, זה הוא השליח שעומד בפתח חדר השינה שלי, אני מקווה מאוד שהוא לא שמע אותי, אבל הוא יודע שאני כאן, אז אני נשארת לעוד כמה רגעים בחדר השירותים, מביטה בעצמי במראה ולוקחת נשימה עמוקה.
יכול להיות בגלל זה התחושה הזאת מכה בי בפתאומיות, אולי כי הרגשתי שההורים שלי הגיעו.

דמעות שטפו את פניי כשהוריי חיבקו אותי בזרועותם. הדמעות לא פסקו מאותו רגע שראיתי אותם, אימא קראה לי בשמי מרוב געגוע ואבי ניגש אל פיטר וחיבק אותו קצרות, שניהם לוחצים ידיים.
הייתי כל-כך עסוקה בלחבק את אימא שלא שמתי-לב שהבן-אדם היחיד שלא רציתי שיראו יופיע פתאום למולם. אבל הוא הגיע. הרגשתי בנוכחותו כמו שתמיד הרגשתי.
ליבי מאיץ פעימותיו ועיניי נוחתות על דמותו של אבא שלי שעומד ומעביר מבט אל אימא. שניהם מסתכלים זה על זו, ואז פיטר פותח את פיו, אבל באותו הרגע, מובילים אותנו אל חדר האוכל הגדול שבהיכל השני, היכן שפיטר היה מקבל את אורחיו השרים ממדינות שונות, היכן שלא נמצאתי כמעט.
פיטר לא הציג את ג'ונג-צ'אן בפניהם, ואני הרגשתי שאבא רוצה להגיד שהוא מוכר לו, מאוד מוכר לו, אבל נתתי להכול לקרות כפי שהכול צריך לקרות. שתקתי, אך ליבי רצה לפרוץ החוצה, ויכולתי לחזור לנשום רגיל כשג'ונג-צ'אן הסתובב עם גופו ועזב במהירות מבלי להגיד דבר.
כאשר כולנו התיישבנו מסביב לשולחן, המלצרים מניחים את המנות הראשונות על שולחננו ועוזבים בהוראה את חדר האוכל הגרנדיוזי, אנחנו נשארים לבד.
ההורים שלי, פיטר ואני.
מהר מאוד הגיעו השאלות, החיוך של אימי לא השתנה כלל בשנים האלה שהייתה חסרה לי, ושיערו של אבי קצת האפיר יותר, החיים עברו מהר מדי מאז.
-"אז איזה מין אישה היא, אני רוצה לשמוע הכול על ילדתי, על אשתך." הטון הקשוח של אבא שהסתיר מעט ציניות הרתיע אותי אך צחקקתי למילותיו. אחרי-הכול, התגעגעתי לזה, כמעט ושכחתי איך זה להיות איתם, איך זה להיות שלהם.
פיטר מסיט את עיניו אל עברי ועוזב את המזלג ולאחר מכן את הסכין על השולחן, מניח אותם.
-"היא אישה נהדרת." אין היסוס בדבריו ואני בולעת את רוקי בכבדות, מחייכת אל ההורים שלי שיושבים מולנו.
-"הילדה היפה שלי, התגעגעתי אלייך המון-המון, כמה יפה את." אימא מדברת אליי, גורמת לאבא לצחוק ולפיטר להצטרף אליו, אני מסמיקה קלות ומבקשת ממנה להפסיק בעודי מצחקקת, ואז פיטר מחליט להגיד משהו שגורם לי להיחנק קלות מאוויר מיותר שחודר לריאותיי.
-"אני מזכיר לה את זה בכל יום שעובר,"
זה היה שקר. עבר המון זמן מאז שהוא אמר לי שאני יפה, למרות שאנחנו נמצאים אחד ליד השנייה המון לאחרונה, אבל זה היה לא נכון להגיד כעת.
"כן, הוא אומר לי את זה בכל לילה כשאנחנו הולכים לישון." אני אומרת, משתפת אותם בעוד שקר, אני מרגישה כיצד פיטר נועץ בי את מבטו, מבין מה אני עושה כשגם אני משקרת ביחד איתו. הרי לא הלכנו לישון ביחד, הוא היה נרדם לפניי בכל פעם.
למעשה, הייתי נרדמת לדקות ספורות בזרועות של האהוב שלי, האהוב שלי היה זה שאמר לי בכל יום שאני יפה, הוא זה שהזכיר לי כמה יפה אני ברגעים. המחשבות עליו גרמו לי לאי-נוחות מסוימת כשאני נמצאת ביחד עם הוריי ופיטר נועץ בי את מבטו.
אני מנסה כמה שיותר להימנע מקשר-עין איתו עכשיו, באמצע הארוחה, ונותנת לגופי להירגע בנוחות על כיסאי כשנוכחותו של ג'ונג-צ'אן אינה קיימת כאן, על ידי, כפי שהיא תמיד בכל ארוחת בוקר, צהריים וערב.

פיטר לוקח את הוריי אל החצרות היפים והמטופחים שלנו, אימא תמיד נמשכה אל היופי שבתוך מבוך השיחים הקצוצים והמרהיבים, אז לשם היא הלכה ביחד איתי, פיטר ואבא הצטרפו מאחורינו בעודם משוחחים. שני מלכים מאחורה ושתי מלכות מקדימה, בצעדים נינוחים על הדשא הרך צעדתי ביחד עם אימא, וברגע, משהו גרם לי להתמקד בדבריו של אבי שהסיחו את דעתי.
-"אני לא יכול להישאר מסוקרן יותר מאיך שאני כרגע, אני חייב לציין שראיתי פנים שמאוד הזכירו לי מישהו מפעם…" זה היה הרגע שבו ליבי החל להאיץ את פעימותיו, הרגשתי את זרימת הדם בעורקיי אבל המשכתי ללכת קדימה.
-"הוא היה ממש צעיר בזמנו. חייל קוריאני בשם ג'ונג-צ'אן, אני בטוח שראיתי אותו כאן בארמון." מתוך אינסטינקט ראשוני, גופי מתכוון להסתובב אל אבא אבל אני שומעת את קולו של פיטר, וזה מה שעוצר אותי מלעשות משהו בחיפזון שאצטער עליו.
-"חייל קוריאני בשם ג'ונג-צ'אן?" יכולתי לדמיין את צורת שפתיו של פיטר המעצבת מרוב תדהמה.
קרני השמש סנוורו את עיניי, מחממות את פניי החמות ממילותיו של אבא ואני מסתובבת לבסוף אליהם, אימא עוצרת גם היא ומסתובבת.
אבא מביט בי ביחד עם פיטר, ואני מהנהנת בראשי.
"פיטר, אינך זוכר שסיפרתי לך שאנשי הקיסר הקוריאני הגיעו להתארח אצלנו לפני כמה שנים?" אני פונה אל פיטר והוא ממצמץ בעיניו. רק אם הייתי יודעת מה עובר בראשו ברגעים אלה, אני אפילו לא מצליחה לקרוא את הבעת פניו כרגע.
-"א-אני זוכר." פיטר מגמגם.
זה לא היה באופיו כלל. הוא אף-פעם לא גמגם, אף לא פעם אחת, הוא תמיד היה בטוח במילים שאמר, כאילו וחשב עליהם שנים לפני שפתח את פיו והוציא ציוץ.
-"ילדתי, אינך זוכרת את החייל הקוריאני ההוא? הוא התארח אצלנו המון-זמן," המון זמן, אבא אומר ומסתכל עליי. עיניו מתכווצות וראשי נע מצד לצד בשלילה.
כפי שפיטר מעולם לא גמגם בתחילת משפט, כך גם עיניו של אבא לא התכווצו להן ללא סיבה.
הסיבה להכול התרוצצה במוחי, רקדה סחור-סחור ללא מנוח נפשי שגרם לי לתהות אם הם חושדים משהו.
מה שלא יהיה, אסור להם לחשוד בדבר. האמנתי בכוח שלי, אני מאמינה בכוח שלי, אם כי אני מאמינה שהיחיד שמביא לי את הכוח ההוא זה הוא. החייל הקוריאני שעליו אנחנו מדברים כעת.
"הייתי צעירה מדי אז, לא כך?" אני משיבה בחיוך.
-"אני מסוקרן לדעת מה הוא עושה כאן." אומר אבא ואימא מתחילה לצחוק,
-"העולם הוא כה קטן שאני מאמינה בצירופי מקרים כאלה." ידעתי שאימא אמרה את זה בכוונה כדי לגרום לי להרגיש בנוח, עם כמה שהראיתי על עצמי שאני לא באמת זוכרת אותו מבקר אצלנו בארמון לפני מספר שנים, אימא תמיד ידעה כיצד אני מרגישה.
-"הוא שומר ראשה האישי של מלכת דנמרק." פיטר מביט בעיניי כשהוא עונה על שאלתו של אבא.
נותר לי רק להנהן.
-"כיצד זה קרה?" צחוקו של אבא שמתלווה בצחוק פתאומי של פיטר.
"לכבוד יום הולדתי העשרים, פיטר ואני הפלגנו אל קוריאה הרחוקה, אני מניחה שהוא לא סיפר לך על אהבתו אל קוריאה," אבא מהנהן ואני מביטה בפיטר במבט שואל, בדיוק באותו מבט שהוא מסתכל עליי.
"בכל מקרה, מלך דנמרק המתחשב, מרוב דאגות אל אשתו האהובה, לא חיפש הרבה ולקח את אחד מחייליו החשובים של קיסר קוריאה, הלא-גם שהוא היה גם בתפקיד סגן-המפקד הצבאי ובנוסף לזה, אחיינו של הקיסר, להיות שומר-הראש האישי שלי. ככה הוא מצא את עצמו כאן, אצלנו, בדנמרק. צירוף מקרים או לא, זה כנראה הגורל שניסה להפגיש אותי עם מישהו שלא יצא לי לפגוש לפני מספר שנים, אבא, ועכשיו אם תניחו לי, נעשיתי צמאה." בקידה צנועה, אני מסיימת את דבריי ועוזבת את הוריי ביחד עם פיטר, הזיעה מתגברת ביחד עם צעדיי ואני מוצאת את עצמי במסדרון שבארמוני, הגב שלי כואב, מקרין כאב אל ברכיי ונשימותיי נעשות כבדות.
ידעתי שזה מה שיקרה, ידעתי שאבא יתחקר את העניין עד הסוף, ולא היה לי אכפת יותר משום-דבר.
לא ראיתי דבר מרוב אהבתי אל החייל הקוריאני שלי.

ג'ונג-צ'אן לא הופיע במשך יומיים אבל ראיתי אותו בחצות, אתמול, סיפרתי לו על כל מה שקרה והוא הנהן, הוא נישק אותי ואמר לי שהכול יהיה בסדר ושאני לא אמורה לדאוג, צחקנו קצת על ההיסטריה על פניו של פיטר כשהוא שמע את דבריו של אבא, שיתפתי אותו בכאביי והוא עיסה את גבי מעט, הרגשתי שהוא כמו קוסם, בכל דבר שנגע, הכול הפך להיות טהור ויפה כפי שלא היה קודם. הלבנה האירה דרך חלון חדרו על פניו בעוד שישבתי על ברכיו והוא עיסה את גבי. הסתכלתי בעיניו המלוכסנות והוא בעיניי, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי וחיזק אותי יותר.
למחרת בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר המהירה, מצאתי את עצמי עומדת ביחד עם אבא, בחדר העבודה של פיטר, אחרי הליכה בגן הארמון הוא ביקש ממני להראות לו את חדרו של פיטר מאחר ופיטר עזב לעסקיו.
-"מלך זה מלך." אבא מלמל מתחת לשפמו. רק אם הייתי יכולה לצחוק על זה בחופשיות.
שתקתי וגררתי כיסא כדי שאבא יוכל להתיישב, אבל הוא הניד בראשו ונשאר לעמוד, וכך גם אני.
-"אז כיצד זה להיות ביחד עם פיטר?"
לחשוב שפעם השאלה הזאת העירה בי רגשות.
"אנחנו לא נמצאים כל-כך הרבה ביחד, אבא. הוא רוצה שאהיה איתו יותר לאחרונה, יכול להיות שמעת ממנו יותר על אילו דברים הוא רוצה."
-"אני מבין." עיניו נושאות אליי מבט ואני מורידה את ראשי למטה, אל מרצפות הפורצלן.
-"מה עם יורשי עצר?"
חשבתי שתיפול בנינו שתיקה מביכה. אבל מיהרתי להשיב.
"אנחנו לא… לא דיברנו על זה."
הוא שותק כמה רגעים ומהנהן לעצמו.
-"לאחרונה את נראית קצת חיוורת. תנסי לכסות את החיוורון באמצעות קצת איפור, זה מה שאמך הייתה עושה." הוא מדבר אליי בעוד שהוא מרים חפץ מסוים משולחנו של פיטר ומתבונן בו.
"ימי הווסת שלי מתקרבים, אבא, זה קורה לכולן."
-"זה מסביר את ההליכה הצולעת שלך." הוא מחזיר את החפץ, מסיט את מבטו אל עברי.
אני בולעת את רוקי.
"כאב שמקרין לגב ולברכיים, אלה התסמינים הידועים. איני מבינה למה אנחנו נמצאים כאן, באנו לשוחח על הוו-?" קולי נקטע בטון יהיר ונוקשה. מזכיר לי את הימים בהם לא הייתי מסכימה עם דבריו של אבא למרות היותי נסיכה קשובה וממושמעת.
-"באנו לשוחח כאן על משהו שהטריד אותי מהרגע ששמעתי ששומר-הראש האישי שלך הוא לי ג'ונג-צ'אן."
ואיך בלעדיו. איך חיי יכלו להימשך בלעדיו, איך בלי לשמוע את שמו עולה בשיחה פתאומית ומפתיעה שכזאת.
אני מכחכחת בגרוני.
"אני מתקשה להבין כיצד זה מטריד אותך, אבא." האדישות שעל פניי היא ההפך ממה שקורה בליבי.
-"זה מקסים." הוא אומר מבלי שאני אבין אותו,
"מה מקסים?" אני שואלת.
-"הנימה הרכה שבקולך."
לא ציפיתי לסוג כזה של מענה.
"אתה חושב שלא סיפרת לך את האמת לפני יומיים? אתה חושב שהמצאתי הכול? אם כן, אז למה פיטר לא עצר אותי באמצע-" קולו קוטע אותי שוב, הפעם הוא מתקרב ומניח את ידו על שיערי ואני נרתעת לאחור.
-"פיטר סיפר לי שאת והשומר האישי שלך ביחסים ממש טובים." אני לא מאמינה.
"פיטר יודע שום-דבר. ברור שהוא יגיד שאני ושומר-הראש שלי ביחסים ממש טובים, כי עד לפני זמן קצר פיטר לא היה נמצא לצדי, זאת הסיבה ללמה יש לי שומר-ראש אישי!" לא יכולתי להעביר את הנושא בשתיקה הפעם. אי-האמון הזה הטריף אותי, הטריף את כולי, גם בהיותי בוגדת, מי שלא אהיה, אני תמיד אעמוד ואלחם עליו. אני אלחם עליו עם חיי. כי זה מה שהוא עשה למעני.
הוא סיכן הכול.
הוא סיכן את כל העולם שלו, את עצמו.
"רק כי אני מצאתי שפה משותפת ביחד עם ג'ונג-צ'אן פיטר הגיע עם הרעיון להפוך אותו לשומר-הראש האישי שלי. אני לא ביקשתי ממנו דבר, אני לא אמרתי לו דבר, למעשה, ניסיתי להתנגד בהתחלה-"
אבא קורא בשמי המלא ואני מפסיקה לדבר. הוא מתקרב אליי את הצעד שהתרחקתי ממנו ומסתכל עליי.
-"את הילדה שלי. את האוצר הכי יקר שיש לי ולאמך. את וודאי יודעת את זה. ואיני רוצה בלהטריח אותך, לגרום לעצביך, במיוחד לא במקום כזה, ביום יפה שכזה," הוא ממשיך, אך ליבי עדיין לא נרגע, אני רותחת מבפנים, -"אני רק רוצה לוודא שג'ונג-צ'אן לא מנסה לעשות עלייך צעד."
גבותיי מתכווצות ועיניי נעשות צרות. עכשיו אני באמת עצבנית.
"צעד? צעד על מה?" אני שואלת בתוקפנות, ומה שמעצבן אותי יותר זה הצחקוק הקליל של אבא.
-"את מלכת דנמרק, אהובה. את צעירה ויפיפייה ובקלות כל-אחד יכול להפיל אותך, במיוחד אם הוא לא שייך לאזור. גם אם הוא קשור למשפחתו של קיסר קוריאה החביב, בממלכה אין לך חברים, כולם הופכים להיות האויבים שלך, כולם מנסים להוות איום רציני." הוא מנסה להפחיד אותי לשווא, חושב שאני אותה ילדה בת-שבע עשרה שתקשיב לדבריו השקריים כמו ביום שניסה לחתן אותי ביחד עם פיטר בתקווה שאסכים, ולבסוף פיטר הוא זה שהחליט.
אני מנידה בראשי, לא מוכנה לקחת את מילותיו ברצינות הפעם.
"אני סומכת על פיטר אם הוא בחר בג'ונג-צ'אן להיות שומר-הראש האישי שלי." הייתה בי תקווה שהמשפט הזה יגרום לו לעזוב ולשכוח מהכול. אבל מלך זה מלך, כפי שהוא אמר, ועכשיו לא ממש רציתי לצחוק משלושת המילים האלה.
-"ועדיין, את אמורה להיות פיקחת. את צריכה להיות חזקה-"
"אני חזקה. רגע, אבא, אני לא מבינה אותך. האם פיטר ביקש ממך לקחת אותי לשיחת אב-בת כדי להבהיר לי דברים סתמיים שכאלה?" פניו מרצינות בן רגעים.
הוא לוקח נשימה עמוקה במקום לענות לי, אני רואה שהוא מתאפק הפעם.
-"אני כאן כדי להזהיר אותך לא לגרום לשום שומר-ראש אישי להתאהב בך ולגרום לך לעשות מעשה שתתחרטי עליו עם החיים שלך."
המשפט הארוך הזה שיצא מפיו מהדהד בראשי כמה פעמים ואני מתחילה לצחוק.
-"זה לא אמור להצחיק אותך."
"זה מצחיק אותי." חום גופי עולה בהדרגה ואני חשה בזה בעודי צוחקת.
-"תשמרי על יחסים טובים עם בעלך, יחסים טובים עם שומר-ראש אישי לא יעשו טוב לאף אחד. במיוחד לא לאנשים שלך בממלכה, מה אם יתחילו לרוץ כאן שמועות? את חושבת שאת חזקה מספיק כדי להתגבר עליהן?"
כמו צלילי כינורות שגורמים לאוזניי להיחרש, כמו צלילי כינורות שחורקים על תאי העצב שלי במנגינה מחרידה, ככה נשמעות מילותיו.
-"אנשים אוהבים להמציא דברים שנראים להם לעין, הם לא ישאלו אותך מכיוון שאת המלכה שלהם, הם ינסו ללכלך את שמך! את לא חושבת שזה נראה קצת ידידותי מדי מה שקורה בינך ובין שומר-הראש האישי שלך?"
"מה פיטר סיפר לך עלינו? אנחנו אפילו לא מדברים במסדרונות כדי שיגידו שאנחנו קרובים מדי."
-"פיטר לא צריך לספר לי דבר. אני מרגיש בקרבה שלך איתו דרך המבט הזה בעיניים שלך." אני מנידה בראשי, מנתקת כל קשר עין עם אבא.
"אני לא מסוגלת לשמוע מזה יותר." אני אומרת וישר מתפתלת מרוב כאב פתאומי בגבי התחתון.
-"את צריכה לראות רופא." אבא תופס במותניי ואני עוצרת אותו עם ידי. אני מסתכלת ארוכות אל תוך עיניו ומנידה בראשי.
אנקת כאב נפלטת מבעד לשפתיי בעוד שאבא מחזיק אותי בזרועותיו. עיניו נפערות כשמשהו מכה בראשו באחת.
הלב שלי פועם, הדם זורם בעורקיי, הגוף שלי מתמוטט וראשי מסתחרר, הבחילה שוב עולה ואני עוצרת אותה כשאני מנידה בראשי כאילו אני קוראת את מחשבותיו של אבא דרך המבט שהוא מעביר לי.
-"את בהריון…" הוא ממלמל חרישית, ואני לא מסוגלת לשמוע את המילים האלה, ניסיתי להדחיק כל מחשבה אפשרית שקשורה לזה עד כה, לא הזכרתי לעצמי את המילה הזאת, ועכשיו כשאבא מסתכל עליי ככה, גופי קורס, ברכיי נחלשות ועיניי נעצמות.
זה לא יכול להיות, אני ממלמלת, חסרת-קול.
זה לא יכול להיות.

התעוררתי.
פקחתי את עיניי. אני מוצאת את עצמי על מיטתי, מביטה בתקרה וברגע שאני שומעת את נשימותיו של פיטר אני מבינה שזה היה חלום.
אני מזיעה קצת ומתרוממת מהמיטה, כאבי הגב אינם, הבחילות נעלמו כלא היו, אני מנסה להבין מה מהמציאות שלי הפכה לחלום. חלמתי שאבא מגלה שאני בהריון בעוד שאני מגלה שקיבלתי את הווסת שלי.
איני בהריון.
אני נאנחת קלות ועושה את דרכי אל חדר ההלבשה כדי שנורה תלביש אותי, לאחר מכן, אחכה על יד חדרו של ג'ונג-צ'אן כדי שייקח אותי לארוחת הבוקר מבלי לחכות לפיטר שממילא ישן.
איני זוכרת את אירועי ליל אמש, אבל מה שכן באמת קרה היה התחקור של אבא בחצר, מה שאומר שהחלום שלי יכול להתגשם בכל רגע כשאבא יתפוס אותי לפני ארוחת הבוקר, וממה כבר היה לי לחשוש כשאני יודעת את האמת?
חייכתי לעצמי בדרכי אל חדרו של ג'ונג-צ'אן שהיה בסמוך לחדר שלנו, אבל הדלת הראשונה שנפתחה הייתה דלת חדרנו, רגע לפני שאני טורקת את דלתו של שומר-הראש שלי, פיטר פוגש אותי בחיוך מלבב ועליז.
-"איך את מרגישה?" הוא רץ אליי בדאגה שחתומה על פניו, אני קדה בפניו ואומרת לו שאני מרגישה טוב יותר, שואלת אותו בחזרה.
-"אני מרגיש מצוין כשאני שומע שאת מרגישה טוב, את מחכה לשומר שלך?" הוא מרים את אצבעו ומצביע לעבר הדלת.
"זה מה שאני עושה בדרך-כלל כשאתה ישן, או לא נמצא." אני משיבה לו בחיוך והוא מהנהן.
-"אני יודע, מאחר ודיברנו אתמול עליו, למה שלא תביאי אותו אל חדר האוכל? יש לי עניין מהיר לסדר," הוא אומר בזמן שהוא מכפתר את חליפתו, בהתרגשות לא מוסברת, אני מסכימה.
הוא משאיר אותי לחכות לג'ונג-צ'אן, לדלת שתיפתח עם הנקישה שלי עלייה ואראה את הפנים שלו.
הדלת נפתחת ואני רואה אותו, ליבי קופץ, מחסיר פעימה כה חשובה.
-"הוד-מעלתך." הוא אומר, מעט מופתע, לוקח רגע כדי להסתכל עליי בחיוך ואז על עצמו.
"התגעגעתי אליך." אני לוחשת לו בשקט והוא מרים את ראשו, עיניו לוכדות את עיניי בשלו וידיו מפסיקות לזוז בכדי לסדר את בגדיו.
-"לא כמוני. איך את מרגישה, הוד-מעלתך?" הוא מעביר ישר את הנושא כשאנחנו מתחילים ללכת, מתלווה אלי צמוד אל גופי.
"אני מרגישה מצוין. איך אתה?" אני שואלת והוא מסתכל עליי, עונה לי במבט שלו כשקצוות שפתיו היפות עולות לחיוך קטן, כך הוא גרם לי להרגיש, סמוקת-לחיים רק מהחיוך הקטן הזה.
"חלמתי חלום מאוד מוזר."
-"חלום?" גבותיו מתכווצות ואני מהנהנת,
"אני אספר לך בקרוב, אבל עד אז," אני מוסיפה, "ההורים שלי רוצים לפגוש אותך. חשבתי שהמשפט הזה בחיים לא יצא לי מהפה."
ג'ונג-צ'אן מביט בי כמה רגעים ואז מהנהן בראשו. הוא לא אומר דבר ושנינו ממשיכים בדרכנו אל חדר-האוכל.

-"לי ג'ונג-צ'אן." על פניו של אבא הבעה מופתעת, הוא גורר את כיסאו לאחור וקם לקראתנו.
ג'ונג-צ'אן קד קידה עמוקה בפניו ואבא מניח את ידו על כתפו, כמין טופח על שכמו וסורק את כולו בזריזות.
-"גדלת מקסים,"
-"העונג הוא כולו שלי לפגוש אותך כאן, הוד מלכותך." הוא מחייך אל אבא את החיוך היפיפה שלו בעוד שפיטר מתיישב וגורר את כיסאו צמוד אל השולחן.
-"הוד-מלכותך." ג'ונג-צ'אן לוקח את ידה של אימא וקד קידה בפנייה.
-"כמה זמן עבר מאז שראיתי אותך? איני זוכר ממש." אבא נשמע עליז, והחיוך שפרוש על פניו הוא חיוך שמפתיע אותי יותר, אם אני חוטאת כשאני חושבת עכשיו שאבא נהנה יותר לראות את ג'ונג-צ'אן מאשר את פיטר אז אני חוטאת בוודאות במחשבותיי.
-"עברו שלוש-שנים, הוד-מלכותך, והביטו, איזה עולם קטן, אנחנו נפגשים שוב."
-"אני מאוד שמח לראות אותך כאן, מגן על החשוב ביותר." אבא נושא אליי מבט מהיר ומחזיר את עיניו אליו, ג'ונג-צ'אן מסתובב ומסתכל עליי כמה שניות ואני מורידה את עיניי אל הרצפה.
-"הכול קרה באופן מאוד מוזר, אבל אני מאושר מאוד שאני כאן. זה כבוד עצום עבורי." אומר ג'ונג-צ'אן כשהוא מחזיר את מבטו אל אבא שגורר את כיסאו בכדי לשבת, גם הוא עושה כך, ואני מתיישבת על יד פיטר.
-"זה אומר שוויתרת על מדינתך, אז?" שואל אבא, ופתאום, פיטר מתפרץ לדבריו.
-"זה לא נקרא לוותר על מדינה. ג'ונג-צ'אן היה סגן-מפקד בצבא האימפרי הקוריאני, אם אני לא טועה, הוא לא נמצא ברשימת העצר מכיוון שהוא בחר לשרת למען מדינתו." פיטר מסביר וג'ונג-צ'אן מהנהן.
-"הוד מעלתו צודק."
-"אז ספר לי כיצד זה מרגיש כאן, בדנמרק." שואל אבא שוב, הפעם פונה עם פניו אל ג'ונג-צ'אן. אני לא יודעת אם פיטר הבין את הרמז או לא, אבל הוא לוקח את כוס היין האדום שלו ולוגם ממנו, הוא נראה רגוע לחלוטין, מתעניין בשיחתם.
-"זה מרגיש נפלא. האוויר שונה, האווירה גם כן שונה, בחזרה לקוריאה, הכול נראה מסורתי ושייך לעם ויש שם אווירה של בית, אבל ללא-ספק, כאן מצאתי את עצמי האמתי."
אבא עושה מבט מתפלא ומנענע בראשו מצד לצד כלא מאמין. הוא שמח, לפי החיוך שאני רואה.
-"עולם אכן קטן." אבא ממלמל מרים את כוס היין שלו, -"בואו נשתה לחיים מאושרים ביחד." הוא אומר, כולנו מרימים את הכוסות שלנו, וכשכוס היין שלי מתנגשת בשל ג'ונג-צ'אן, הוא יוצר איתי קשר-עין של כמה שניות לפני שהוא לוגם ממנה, הוא מחייך אליי. הוא מחייך אליי את החיוך הזה, החיוך הצדדי שמסתיר את העולם הסודי של שנינו, את המחשבות האסורות ואת כל מה שעשינו, את כל הרגשות שלנו שהתאחדו בפעמים.
פיטר ואבא דיברו על הטיול שלו לנורמנדי, על הסכם הברית ביחד עם הנסיך הצרפתי, ניקולס פראנסיס והשיחה דעכה לה אל תוך שקט נעים, עד שכחכוח גרונו המוכר של אבי, גורם לכולנו להרים את ראשנו מהצלחת.
-"אם יורשה לי לשאול," אבא מתחיל לדבר באמצע הארוחה, אני לועסת את חתיכת הלחם שאני מכניסה לפה וצופה בו.
-"מתי המלך והמלכה מתכננים להביא יורש עצר לעולם?"
אני מפסיקה לאכול, שומעת איך הסכין של פיטר מתנגשת בצלחת הפורצלן וגורמת לרעש בחלל החדר, ורק ג'ונג-צ'אן יושב, נינוח, כוס יין בידו והוא לוגם ממנה, ברגע שהוא מסובב את ראשו כדי להסתכל עליי, אני חוזרת להסתכל על אבא.
-"זה לא בתכנון שלנו," אומר פיטר ואז מוסיף במהירות, -"זה לא בתכנון שלנו, עדיין." הוא משלים, חוזר להסתכל על צלחתו.
ראיתי כיצד זה שינה את מצב-רוחו, התיאבון שלו הולך ונעלם מרגע-לרגע.
-"הממלכה מחכה ליורש עצר. כולנו מחכים לזה." אומרת אימא בשקט, היא מסתכלת עליי ואז על פיטר שמסתכל על צלחתו עדיין.
"האם זה לא כל מה שכולם רוצים?" אני מחזירה לה במבט מחייך.
"אני חושבת שאנחנו לא מוכנים עדיין, כפי שפיטר אמר." פיטר מרים את מבטו אליי ומחייך אליי חיוך קטנטן שאומר תודה. שמחתי לקחת את הצד שלו הפעם, מזמן לא עשיתי את זה, למעשה- לא זכור לי שעשיתי את זה פעם.
-"לא מוכנים להביא יורש עצר לעולם כדי שתהיו רגועים?" שואל אבא, ואני צוחקת.
כולם מסתכלים עליי עכשיו, כשאני צוחקת משאלתו חסרת-ההגיון של אבא.
"כדי שנהיה רגועים? אבא, בבקשה. מי אמר שאנחנו לא רגועים כאן ועכשיו?"
-"את לא חושבת שיהיה רגוע יותר אם יהיה לכם כאן יורש עצר, יקירה?" הוא מנסה לעקצץ אותי במילותיו באופן הכי עדין שקיים.
"מה אם זאת תהיה יורשת עצר, אז?" אני שואלת ורגע קטן של שקט נופל בין כולם.
והוא עונה לי בחכמה, תשובה שלא ציפיתי לשמוע.
-"אז היא תהפוך למלכה כמוך בבוא-היום."
ואני לא מתכוונת לשתוק על זה.
"לא פעם ולא פעמיים, אמרתי לך, אבא, שאיני מבינה את חיי השלטון והמלוכה, אני מבינה שיש כאן חוקים ברורים מאוד, אבל בשבילי, הם לא ברורים כלל. אני נורא מצטערת על זה." אני מדברת, מרגישה את השקט של ההקשבה והריכוז, מרגישה את המבטים המרוכזים שלהם עליי.
"אני נורא מצטערת שהבת שלכם, מלכת דנמרק, לא רוצה שיהיו לכם נכדים עדיין. יורשי עצר או לא יורשי עצר, הייתי מעדיפה שילדיי יהיו ילדים רגילים לחלוטין בלי שום תואר-"
פיטר מושיט את ידו במהירות קדימה ומניח אותה על ידי, קוטע את קולי בכך.
-"מספיק עם זה." הוא אומר במלמול ברור.
אני מבינה עכשיו שזה חשוב לו. כה חשוב לו כדי לעצור אותי באמצע המשפט ולא לתת לי לסיים אותו.
-"ובכן, אני מבין אותך, אחרי הכול את מחליטה על דברים לקרות, הוד מלכותך." אומר אבא ומוריד את ראשו אל צלחתו, אני לא יודעת כיצד להרגיש אחרי ששמעתי את דבריו, אחרי מה שאמרתי להוריי, אבל באמת התכוונתי לזה, במיוחד ברגע שכזה.
החלטתי רק על דברים שבאמת עניינו אותי, לא את העם שלי או את הארמון.