Ep 12

אם הדרך המאושרת בחיי הייתה לפני כשבוע, אז זאת הפעם השנייה שאני חווה את אותה הרגשה כשאני צועדת בשמלתי החדשה, בדרך אל הכרכרה שתיקח אותנו אל הספינה שמחכה על שפת הים.
בדרך חזרה לארמון שלי ושל פיטר בדנמרק.

הבוקר הוזמנו אל ארוחת הבוקר האחרונה באימפריית הקיסר בתור אורחיו.
הוא שמח לראות את שנינו שוב, פיטר שוחח איתו על דבר-מה ואני הנהנתי לפתגמיו הקוריאניים, לאחר-כן יצאנו למסדר הבוקר, במבט רופף על כל החיילים שעמדו בשורה כמו ביום הראשון שהגענו לכאן, ראיתי שמישהו היה חסר.
המפקד והגנרל עמדו יחדיו, זה לצד זה, בעוד שמצאו מחליף לסגן-המפקד, חייל בשם ג'ו היון-מין, הוא הועלה דרגה לדרגת קצין והפך לסגן-המפקד החדש בעוד שסגן-המפקד לי ג'ונג-צ'אן, הפך להיות שומר-הראש החדש שלי.
מאותו לילה שהיינו ביחד, נהגתי לצאת כל חצות והיינו נפגשים בחדר המשחקים של הגנרל, היכן שנפגשנו באמת בפעם הראשונה כאן.
לא יכולתי להפסיק להתאהב בו, לא יכולתי לעצור, לא יכולתי להפסיק ליפול בכל פעם שהוא היה מגיע ומרים אותי, הוא גרם לי ליפול ביחד איתו.
הייתי מאוהבת בו מעל הראש, הרגשתי בעננים, כמו הילדה המאושרת בעולם, הוא גרם לי לרצות לחזור לזמנים שבהם הייתי בסך-הכול נסיכה.
הייתי יכולה להמשיך לחשוב על כל הדברים שיכולנו לעשות אם היינו נפגשים בסתר בארמון, לפני כשלוש-שנים, היכן היינו מבלים בסתר מבלי שאף-אחד יידע או ייראה, אבל זה לא קרה בארמון שלי, הכול קרה באימפריה של הקיסר, של הדוד הקרוב של האהוב שלי.
נורה הניחה את הכתר שהוא הביא לי כמתנת יום-הולדת על שיערי והשאירה אותו פזור, אני אמרתי לה שאני רוצה לעזוב את קוריאה עם הכתר הזה על שיערי, אז היא הסתכלה עליי במבט האימהי שלה ושאלה אותי מדוע.
במבט ארוך אל הכתר, היא קטעה את מילותיי שטרם יצאו מבעד לשפתיי והנהנה כמבינה.
-"הבנתי-הבנתי, הוד מעלתך." היא מצחקקת לה והדם שלי מתרכז בשתי לחיי ואני שואלת אותה,
"נורה, תוכלי להגיד לי מה הבנת?" הצחוק שלה מדביק אותי ואני מצטרפת אליה. הרגעים עוברים להם ואנחנו ממשיכות לצחוק, לא הייתי צריכה תשובה, אם כי ידעתי מה היא הבינה, והיא ידעה שידעתי.
-"שומר-הראש שלך, מוצא חן בעינייך." היא אומרת לפתע, גורמת לי להיחנק קלות, אני חוזרת לצחוק אחרי רגע והיא מחייכת אליי את החיוך האימהי שאף-פעם לא קיבלתי מאמי הקרובה. נורה הייתה לי כחברה, הקרובה ביותר אל חברה.
"אל תגידי לי שרואים זאת שקוף על פניי." אני מביטה במראה, רואה כיצד לחיי הפכו לוורודת-אפרסק.
-"מה פתאום, הוד מעלתך," היא מניחה את ידייה על כתפיי החשופות ונעמדת מאחוריי, שתינו מביטות זו בזו דרך המראה, -"את גם מוצאת חן בעיניו, הרבה יותר ממה שאת חושבת לעצמך, ילדתי."
בפעם הראשונה שנורה קראה לי ילדתי וחיוך אמתי-אמתי הופיע על פנייה הנשיות והמעוגלות ועיניה נצצו כמו פתיתי שלג. גופי התלהט מהמילים שהיא אמרה.
היא גרמה לי להגיע לנקודה שבה אני חושבת על כל הפעמים שנפגשנו ונפרדנו והוא אמר לי שהוא אוהב אותי מבלי שום-קשר לשיחתנו כאשר הוא הביט בשפתיי או התעמק בעיניי.
למעשה, היא גרמה לי לחשוב על זה שהיא אכן יודעת על הסוד שלי. לא על המלוכלך מבניהם, נורה ידעה שהוא מצא חן בעיניי. נורה ידעה שהאהוב שלי מצא חן בעיניי.
יותר מזה, הוא גרם לליבי לפרפר ולהיעצר, להחסיר פעימה ולהאיץ פעימה ברגעים. ונשארתי רגועה, כי זו הייתה נורה, ועם כמה שהיא הייתה המשרתת הנאמנה שלנו, שתינו ידענו שהיא תעמוד לצדי במקום לקחת את צדו של פיטר. היה לו את הארולד שהיה כמעט נשוי לו בכל אופן.
במבט אחרון אל חצר הקיסר, אל הזיכרונות שיצרתי כאן, אל המילים שנאמרו והתפזרו באוויר, הרגשתי את הלב שלי מתכווץ במקצת כשחשבתי שלא אוכל לחזור לכאן, אל האגם, אל חדר המשחקים של הגנרל, אל הזיכרונות היפים ביותר בחיי, אל היכן שהמגע הראשון שלנו נוצר, אל הנשיקה הראשונה, אל המבטים הממושכים ואל חלק מנשמתי שתישאר כאן לנצח.
במורד גבי חלפה לה צמרמורת עדינה שהעלתה בעיניי דמעות עצב ואושר.
שנאתי פרידות, אבל אני בהחלט לוקחת איתי את החשוב ביותר, את האחד שיצר איתי את הזיכרונות האלה שילכו איתי עד ליומי האחרון.
הוא חייך אליי את חיוכו הקטן בעודו לבוש בחליפה שפיטר הביא לו הבוקר. ידעתי שאתגעגע להמון דברים, בניהם, אל המדים הצבאיים והקוריאניים שלו שהוא משאיר כאן.
הוא כתב מכתב והראה לי אותו אתמול בלילה, המכתב נשלח אל הוריו היום בבוקר. פניו היפות נשטפו בדמעות. צפיתי בו בוכה. נתתי לו לבכות.
אם כי ידעתי שגעגוע הוא תמיד קשה, כמו הפרידה.
החליפה שהייתה עליו מחויטת, רקמה מוזהבת על שרווליו. רקמה מוזהבת שנחרטה בזיכרוני מהימים בהם ראיתי אותו מהלך עם גלימתו המיוחדת בארמון הוריי כשליבי לכד את מראהו לראשונה.
הקיסר התקרב אלינו וטפח על שכמו של אחיינו אשר קד קידה עמוקה בפניו. הוא בירך אותו בשפה הקוריאנית בעוד שעל פניו של פיטר ישנה הבעה מתרגשת למדי.
היה ברצוני לשאול את פיטר אם הוא עומד לבכות מהפרידה שלהם אך לא עשיתי זאת מכיוון שלא נתתי למחשבה פזיזה וסקרנית לשלוט על מעשיי.
הקיסר הושיט בשתי ידיו סלסלה. היא הייתה עטופה בבד אדום ופיטר לקח אותה בקידה. כמה מילות פרידה אחרונות מהקיסר, הודיתי לו אישית במבט נועז אל תוך עיניו והוא אמר, -"תני לבעלך לשמור עלייך טוב, ממלכה זו ממלכה, שלטון זה שלטון, אבל בתור בני-אדם, עלינו להיות קשובים אחד לשני קודם. תני לבעלך לשמור עלייך, והוא ייתן לך לשמור עליו." אני מהנהנת למילותיו שיהדהדו לי במוח במהלך כל הנסיעה מכאן, ואז הוא מוסיף, לפני שאנחנו מסתובבים ונכנסים אל הכרכרה, -"הכול בא מכאן." הוא לוחץ את כף ידו המבוגרת אל בית חזו.
-"מהלב."
אני קדה בקידה עמוקה ומסתובבת אל הכרכרה שלי כשאני שומעת אותו מאחל לנו נסיעה בטוחה.
נזכרת בכל הפעמים כשהייתי ילדה, אבא שלי לימד אותי שהכול מגיע מהראש, מדרך החשיבה שלנו, מהמעשים שלנו, בהיותם אנשים קשוחים אך חמים, העם הקוריאני שהספקתי להכיר מקרוב, הבנתי שכל מה שהגיע מהלב היה החשוב ביותר להם.

יצאנו אל הדרך. התמקדתי בפרסות הסוסים הדוהרים ובתזוזה העקלקלה של הכרכרה הגדולה שנשאה את כולנו.
פיטר ישב מולי, עיניו עצומות אך לא רדומות, ביחד עם הארולד.
ג'ונג-צ'אן ישב במושב שלי, קרוב אל חלון הכרכרה ונורה ישבה ביני לבינו בעוד שאני הקרובה לחלון מצד שמאל. כל הדרך הייתי שקועה במחשבות ובשתיקה.
מלך ומלכת דנמרק חוזרים אל הארמון, אני חושבת לעצמי איך העם יקבל אותנו הפעם, האם זה יהיה זהה לאיך שקיבלו אותנו ביום חתונתו?
אני מנסה לדמיין את כל מה שיכול להגיע אל דעתי בקצרה כשפיטר פוקח את עיניו.
-"אני גווע מרעב." הוא מלטף את בטנו השטוחה ומתמתח מעט, -"ג'ונג-צ'אן, אתה יכול להביא לי את הסלסלה שנמצאת מאחוריך, בבקשה?"
עיניי עפות לעבר ג'ונג-צ'אן שמסתובב מעט ומרים את הסלסלה.
-"תתכבדו בבקשה. נורה, אכלת משהו הבוקר?" אומר פיטר בעוד שמוציא לעצמו תפוח עץ ירוק וטרי.
נורה מהנהנת בראשה.
-"הארולד, ג'ונג-צ'אן," הוא פותח את הסלסלה וחושף בפנינו את כל הפירות.
-"לא תודה, אני לא רעב." מזווית עיני אני רואה את ג'ונג-צ'אן מחייך אל פיטר.
-"הוד מעלתך, אתה מזהה את האפרסק הזה?" הארולד מוציא אפרסק מהסלסלה ואני מביטה בו במצמוצים. משום-מה, פיטר אף-פעם לא הציע לי דבר. לעיתים אמר שהבחירות שאני עושה הן נכונות.
האירוניה במשפט הזה הכאיבה לעצמותיי בגוף.
"מה עם האפרסק?" אני שואלת, כמו תמיד, תשומת-ליבם של כולם מוסבת אל עברי.
הארולד ממצמץ בעיניו ושותק.
-"זאת בדיחה פרטית ביני ובינו." פיטר נוגס בתפוח ולועס. גלגול העיניים שלו פוגע ישירות בליבי ואני מזדקפת בכדי להישען קדימה.
-"למה את מסתכלת עליי כך?" פיטר מחזיר את המבט שלו אליי, עוצר באמצע הלעיסה.
לא אכחיש ואגיד לעצמי שאני מרגישה רע כשאני מסתכלת ככה על פיטר ושומעת אותו מדבר על בדיחות פרטיות שהוא לא יכול לספר לי. לא שרציתי אי-פעם, או התעניינתי, בבדיחות הפרטיות שלו ושל הארולד, אבל התחלתי להבין באמת, שיש אנשים שיותר קרובים אל פיטר, אל בעלי, ממני.
אני מנידה בראשי ומסיטה את מבטי אל החלון הפתוח. ולפני שאני יודעת, אני נרדמת מהרוח הדרומית של קוריאה בפעם האחרונה.
עמדתי על המזח בעוד שהמזוודות שלנו הועלו על ספינתנו והבטתי בגלים העולים, על האופק שמעלים את השמש ואז הרגשתי נגיעה קטנה בכתפי.
גופי בער והצטמרר בו-בזמן. זה היה המגע העדין ביותר ועדיין, המורגש ביותר על גופי.
הוא עמד את עמידתו הזקופה, חיוך חצי פתוח וממכר על שפתיו, עיניו המלוכסנות מחייכות ונעשות צרות משהן. יפות כאלה. מציתות בי רגשות.
הופתעתי לגלות שהוא הרשה לעצמו להניח את כף ידו על כתפי החשופה בזמן שסובבים אותנו כל-כך המון אנשים. אבל פיטר היה עסוק, והארולד היה ביחד איתו, ונורה… משום-מה לא מצאתי אותה בסביבה, אז הסתובבתי חצי סיבוב אליו ולקחתי רגע כדי להסתכל על פניו האסיאתיות.
עוצר-נשימה.
זה היה רגע עוצר-נשימה, במיוחד כשהרוח נשבה עליי וניסתה להחיות אותי, הרגשתי מחנק בגרוני מיופיו הטבעי שכה אהבתי. בעודנו שומעים את הדיבורים והקולות הברורים ברקע, הם נעשים עמומים כשהוא מדבר אליי ואני מחזירה את עיניי אל האופק.
-"הוד מעלתך, על מה את חושבת?" הוא שואל, נעמד לצדי.
ידיו מאחורי גבו וברכיו מתקפלות מעט מדי פעם. מבטו בתהייה.
"על מה הוד מעלתה יכולה לחשוב לעצמה?" בנימה פלרטטנית, אני מחזירה לו בשאלה.
יכולתי לראות את פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת בדומה למטוטלת וחייכתי לעצמי. רעש פתאומי ושמח מנתק אותי מהעולם הקטן שלנו, "תסתכל על פיטר." אני פולטת צחקוק ומסיטה את עיניי אל עבר פיטר אשר משחק עם חרב מזויפת ביחד עם הארולד, כששניהם עולים אל הספינה.
אני לא שומעת דבר מג'ונג-צ'אן אז אני מסתובבת אליו ורואה אותו בוהה בתהייה ממושכת באופק. מבט מהורהר שכזה. הלוואי והייתי יכולה לכרוך את ידיי סביב צווארו ולגרום לו להסתכל אל תוך עיניי.
ראיתי את הדאגה בעיניו. ידעתי שהוא דואג. לאחרונה התחלתי להתרגל לתחושה חדשה שהבנתי שאני מרגישה אותו. את מצבי-הרוח שלו.
ובינתיים, כל מה שיכולתי לעשות במצב כזה זה לשאול אותו שאלה אחת פשוטה.
"אתה בסדר?" ולא הייתי צריכה לכרוך את ידיי סביב צווארו כדי לזכות במבט ממנו. בעוד אחד.
אינטנסיביות. זה מה שהוא שידר לי הפעם.
-"כן. זה שום-דבר שעליו את צריכה לדאוג." הוא שובר את הבעת הדאגה שלו עם חיוך ואני מהנהנת, מחזירה לו בחיוך ועדיין יודעת שעם כמה שיגיד לי שזה משהו שאני לא אמורה לדאוג עליו, אני אמשיך לדאוג.
"אני אשאיר את זה כך. תספר לי אם אתה מרגיש משהו שמטריד אותך." הוא רק ממשיך להסתכל עליי ומהנהן בראשו באיטיות.
אף-פעם לא שאלתי למה אני אוהבת אותו. למה התאהבתי בו במקום הראשון כשהייתי עוד נסיכה. מה גרם לרגליי להיחלש כל-כך וליפול בכל פעם מחדש בשבילו.
אף-פעם כנראה לא אשאל.
לא הייתי צריכה להישבע שאף-פעם לא אתחרט על דבר שקשור אליו. אם כי ידעתי שלהישבע לא מונע מאתנו להפר, לבגוד, להחריב להשמיד ולהרוס את השבועה.
אהבתנו אל אותם אחדים ומיוחדים אשר נמצאים בחדר קטן בלב שלנו, בחדר שלעולם לא ייסגר ואף לא ייפתח, לא תלויה בשום שבועה. היא חוצה גבולות, שוברת חומות ומחייה בנו משהו שהרגיש עד כה מת.

בספינה העברתי את השעות הארוכות בחדר שלי ושל פיטר, התראיתי עם ג'ונג-צ'אן בחדר האוכל בבקרים כשכולנו התיישבנו לאכול ויותר מזה לא ראיתי אותו מכיוון שרוב הזמן לא יצאתי בחוץ.
למרות שהוא היה איתי באותו המקום, הרגשתי שהגעגוע בי אליו הולך וגובר, הוא היה במחשבותיי בכל הזמן ששהיתי בחדר, בעיקר בלילות, כשהייתי שומעת את נשימותיו העמוקות של פיטר שנרדם הרבה לפניי.
בכל פעם שהסטתי את מבטי הצידה אל שידת העץ אשר הייתה צמודה אל המיטה, ראיתי את הספר שלא סיימתי, מונח, בלי לגעת בו, המשכתי להסתכל עליו סגור.
מחר אנחנו אמורים להגיע אל דנמרק. ואני שותה מכוס היין שמונחת על הספר לכבוד חיי החדשים.

ההמון חיכה לנו.
ירדנו מהספינה אל הכרכרות שחיכו לנו, אל האנשים שלנו, אל האווירה השונה מזו של קוריאה.
נתתי לפיטר מבט שאומר לו משפט ארוך והוא הרים בכתפיו כלא יודע בזמן שהוא ידע. משפט שאמר, לא אמרת שיצאנו לטיול סודי ואף-אחד לא אמור לדעת עליו?
האזרחים ידעו שעזבנו. המידע דלף לו, החדשות כנראה גם הגיעו אל הוריי וראשי החל לכאוב. יכול להיות בגלל שינוי הטמפרטורות או הזמנים. הנחתי שזה יעבור בעוד שפיטר לקח את ידי, יורד מהכרכרה בחצר הארמון ואני אחריו.
רגליי דורכות על אדמתי בחזרה ואני לוקחת רגע כדי להסתכל על הכול מסביבי, אני שומעת את ההמון הרועש והמריע ומנופפת לילדים הקטנים שמחזיקים בדגל מדינתנו לשלום.
כאב ראשי גבר וברגע שאנשיו של פיטר עשו את דרכיהם אלינו, לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי.
משרתות הארמון התבקשו לקחת את המזוודות שלנו על עגלה עשויה מברזל אשר הזכירה לי במקצת את המערפת, הגליוטינה המפורסמת.
קיבלו אותנו בקידה ופיטר עזב את ידי.
בצעקות והרעות "יחי המלך" ותחיי המלכה" מיהרנו להיכנס אל הארמון.
בעוד שאני מחייכת אל אנשי הארמון שלנו שלא ראיתי המון-המון זמן, פיטר ממהר לגשת אל כיסא המלך שלו ושם, כולם מתכנסים יחדיו.
שומרי הארמון רוכנים בראשם לבואי, פיטר נושא את מבטו אליי כשאני עולה את המדרגות הספורות אל כיסא המלכה ואני מתיישבת.
עבר המון זמן מאז שישבתי על הכיסא שלי, בהיכל ההתכנסות של הארמון, עבר המון זמן מאז שהסתכלו עליי במבטים מכבדים כאלה.
מהיכן שאני נמצאת, אני יכולה לראות את המשרתות שלי מתאחדות ביחד עם נורה, את הארולד שעומד ביחד עם עוד כמה שומרים שהיו קרובים אל פיטר, אדוארד בעל השיער הג'ינג'י והנמשים ופראנסיס, שהיה כמו חבר-טוב של פיטר.
עם תגובות שנזרקות באוויר אל פיטר כמו, "הוד מלכותך! כיצד עבר עליך הטיול?" וצחקוקים רבים, פיטר ביקש שקט בהיכל לאחר שענה כמה תשובות קצרות.
עמד שם אחד שהתבלט יותר מכולם, או שזו רק אני שחושבת כך מהיכן שאני יושבת ועיניי רופפות על יופיו.
פניו בעלות מראה אסיאתי ועיניו מעט מעוגלות אך צרות, מלוכסנות וחסרות-עפעפיים. אני ממשיכה לבהות בו עד שהוא מרים את ראשו לעברי, כמרגיש שמביטים בו.
מבטינו מצטלבים וקולו של מלך דנמרק עולה ונשמע בכל חלל ההיכל, מרתיע את ליבי ואני מסירה את עיניי ממנו באחת.
-"תודה על הדאגה. אני ואשתי בילינו בקוריאה לכבוד יום-הולדתה העשרים באימפריית הקיסר המכובד הקוריאני, טיילנו במקומות מרהיבים ואכלנו טוב, ועכשיו חזרנו אל הבית שלנו. אני מקווה שכולכם התגעגעתם אלינו כפי שאנחנו התגעגענו אל כולכם. ההשראה שטומנת בי קוריאה, אי-אפשר למצוא אותה בשום-מקום אחר בעולם." והסיפור של פיטר הוא ארוך יותר, הוא ממשיך לדבר ולהסביר על הטיול שלנו ואני לוקחת את הזמן כדי להסתכל על כולם, קשובים ומרוכזים במילותיו הריקות של פיטר.
אני מבחינה בנורה, שמחייכת אליי בפתאומיות ומגלגלת את עיניה אל עבר ג'ונג-צ'אן, שבמקרה עומד כמה צעדים ממנה לצד ימין.
אני מורידה את ראשי ואז, פיטר קורא בשמי הפרטי, בפעם השנייה, מרתיע את ליבי.
-"אני אשמח אם תאמרי כמה מילים." פיטר מחייך אליי חיוך חושף שיניים ואני מיישרת את מבטי אל אנשי הארמון שלנו.
אני מכחכחת בגרוני ועיניי מתחילות לנדוד מנקודה לנקודה, איש לאישה, חרב לחרב, שמלה לשמלה.
"ואיך שלא, הארמון שלנו הוא הבית והבית נמצא היכן שהלב שלנו נמצא. אני שמחה שעברנו בשלום את הדרכים הארוכות אל קוריאה ובחזרה אל דנמרק. אני בטוחה שהמלך פיטר יהפוך את דנמרק ליפה ביותר, לידידותית ביותר, למדינה שתביא לשלום בין כולם."
לראות את החיוכים על פניהם של אנשי הארמון, לראות את האושר האמתי שהבאתי להם, אני והמילים שלי, לרגע היה נדמה שזה היה הכול בשבילי.
עיניי נעצרו על החיוך הבהיר ביותר שהזכיר לי שכל מה שהיה בינינו, במבט שארך כמה שניות אחדות, היה הכול בשבילי. הוא הזכיר לי את העולם הקטן שרקמנו יחד ומילאנו בזיכרונות אסורים. חטאתי אפילו על כיסא המלכה עם מחשבותיי, אחרי שדיברתי אל האנשים שלי, אחרי שאמרתי שהמדינה שלנו תביא שלום בין כולם.
החיוך שלו היה כה בהיר. ומבטו מלא בגאווה שהפשיטה אותי ברגע דל. והלב שלי פרפר מהמחשבה הזאת שגרמתי לו להיות גאה בי.
אחרי הכול, הוא התאהב במלכת דנמרק.
-"אנשינו הנכבדים, עכשיו שחזרנו בחזרה אל המדינה האהובה שלנו, ברצוני לערוך טקס קטן לשם כך התכנסנו." פיטר קם מכיסאו ואני צופה בו, בידו המורמת אשר מצביעה ישירות אל ג'ונג-צ'אן.
נשימתי נעצרת.
ראשים מסתובבים בכדי לראות על מה בדיוק המלך מצביע.
-"מאחר ולאשתי, המלכה," פיטר מסתובב ומסתכל עליי, -"לא נמצא עד כה שומר-ראש, ברצוני לערוך טקס לג'ונג-צ'אן, שיהפוך אותו לשומר-ראשה של מלכת דנמרק. אתה מתבקש להתיישב על ברכיך." קולות מתפעלים ולחשושים אופפים את היכל ההתכנסות, אני מצליחה לשמוע שחלקם מדברים על מראהו האסיאתי והשונה בעוד שהוא עושה את דרכו אל המדרגות ובאחת, מתיישב על ברכיו.
לא הייתי מוכנה לראות את כל זה. לא חשבתי שפיטר יעשה זאת מול כולם. הוא היה אמור להודיע במוקדם או מאוחר, אבל לא ציפיתי שהכול יקרה ככה.
-"לי ג'ונג-צ'אן הוא חייל קוריאני, אחיינו הקרוב של קיסר קוריאה, בחור נמרץ ויהיר שנבחר בתור שומר-ראשה של מלכת דנמרק." פיטר מודיע בקולי-קולות ואני מצליחה ללכוד את מבטו בשלי רגע לפני שהוא מוריד את ראשו מטה ומסתכל על הרצפה.
-"אני רוצה שתציג את עצמך בשם מלא ולאחר מכן, תישבע, שאתה תעמוד לצדנו, לצד אשתי ותדאג לשלומה ולביטחונה בכל עת." השניות נספרות לאחור וג'ונג-צ'אן, החייל הקוריאני שלי, מתחיל לדבר.
-"אני, לי ג'ונג-צ'אן, נשבע בזאת שאעמוד לצד מלך ומלכת דנמרק, אשמור על ביטחונה בארמון ומחוצה לו, אעמוד על המשמר, יום וליל. בזאת אני, לי ג'ונג-צ'אן, נשבע לשרת את מדינת דנמרק, בתור שומר-ראשה של הוד מלכותה, מלכת דנמרק."
בגופי ננעצות אין-ספור חרבות מדומות עם כל מילה שיוצאת מבעד לשפתיו, עם מבטאו החלק וקולו שנהג ללחוש לי את כל אשר היה בליבו כשהיינו יחד. הוא נשבע.
הסתכלתי הצידה וראיתי כיצד מושיטים לפיטר חרב חדשה ונוצצת. פי נפתח כמוכה הלם כשפיטר הוציא את החרב והניף אותה מעל לראשו.
כשג'ונג-צ'אן נעמד על שתי רגליו, פיטר ניגש אליו ואמר לו להושיט את שתי ידיו קדימה.
הוא הניח את החרב הארוכה על ידיו, מסתכל אל תוך עיניו ואני על המבטים המתחלפים ביניהם.
ג'ונג-צ'אן קד קידה בפניי פיטר ואחד משומרי הארמון מתקרב אליו ומצמיד חגורה אל אגנו של ג'ונג-צ'אן בשביל החרב. במבט כמעט לא מאמין, הוא מביט בחרב ומכניס אותה אל החגורה, בקידה ובצעדים לאחור, הוא מרים את מבטו היישר אליי וקד בפניי קידה עמוקה.
עיניו אומרות מילים ששפתיו לא אמרו, מעבירות בי זרמים עוקצניים בכל גופי, דמותינו עולות אל מול עיניי באירועים ומקומות שונים כששנינו ביחד. סיפור אהבתנו מסופר בשפה חרישית ולא נשמעת כשהוא נושא עיניו אל עברי.
בין כותלי ארמון דנמרק, אנחנו מתאהבים מחדש.

אני חוזרת אל חדרי בליווי האהוב שלי אבל לא רק. פיטר החליט להצטרף במהירות ושיחרר את הארולד לארוחת צהריים למרות שהערב כבר ירד.
פיטר השאיר את דלת חדרינו פתוחה בעוד שג'ונג-צ'אן המשיך לעמוד מחוץ לו.
-"אני מתלבט," פיטר שובר את השתיקה, נעמד באמצע חדר השינה שלנו בעוד שאני סורקת אותו. הוא נראה נקי יותר מפעם, יכול להיות אני מדמיינת.
"מתלבט?" אני שואלת בסיבוב אליו,
עיניו מבריקות וחיוך קטן על פניו.
"מה זה, פיטר?" אני צופה בחיוך שלו שנמחק מפניו המרצינות ברגע וצוחקת.
-"חדרו של ג'ונג-צ'אן אמור להיות בקומה מתחתינו או בקומה שלנו?"
פעימת ליבי מחסירה כאשר הוא קורא לו להגיד אל חדרינו. אני לא מאמינה שפיטר מתייעץ איתו על ההחלטה שהוא אמור להחליט עליה לבד.
הוא היה החלטי למדי, אבל משהו גרם לו להסס הפעם.
צפיתי בדמותו נכנסת, בהליכה הרשמית שלו שהתאהבתי מהרגע הראשון כשהוא מסתובב עם הגב שלו אלינו וסוגר את הדלתיים. כשהוא מסתובב, עיניו המלוכסנות סורקות ביסודיות את חדרינו בזריזות והוא ניצב מול פיטר.
-"כן, הוד מעלתך?"
-"אני אשמח אם תאמר לי היכן אתה מעדיף לגור."
-"סליחה, הוד מעלתך?" גבותיו זזות באופן כה חמוד ומבולבל לרגע שאני פורצת בצחוק ושניהם מסובבים את ראשם כדי להסתכל עליי.
אני מבחינה בג'ונג-צ'אן שמחייך בנימוס אל עברי ומורידה את ראשי.
"אני מתנצלת, פשוט הבחירות של פיטר תמיד נעשות מהר באופן די חלק, אני לא מבינה למה-"
-"אם כך, תן לי להראות את החדר החדש שלך. הוא נמצא בקומה הזאת." פיטר קוטע אותי במהרה ובהחלטה מידית ופתאומית. אני מרימה את ראשי ופוגשת בזוג עיניו המלוכסנות של ג'ונג-צ'אן במקום בשל פיטר.
"אני אשאיר את שניכם לבד." במבט ישיר אל הרצפה ובחום גוף שעלה, אני מבינה שאני צריכה לצאת להתאוורר, אז אני יוצאת במהירות מהחדר, אל המרפסת ומביטה באופק.
חדרו הולך להיות אחד מהחדרים שבקומה שלנו. המחשבות שעולות אל מוחי לא פוסקות לרגע ואני מתעופפת עם הרוח אל עולמות אחרים.
בהישמע כלי החצוצרה שהגיע מהיכל ההתכנסות בפתאומיות, גופי משתתק ואני מסתובבת בכדי להיכנס פנימה.
אני לא מחכה לפיטר אבל שומעת את הצעדים שלו מאחוריי בעוד שאני יורדת במדרגות במהירות, מרימה את שמלתי שלא הספקתי להחליף, אל נגד עיניי עומד שליח הדואר עם מכתב בידו.
-"במה מדובר?" פיטר עוקף אותי והשליח קד קידה בפנינו.
-"הוד מלכותכם." לפי נשימתו העמוקה שהשליח לקח, הבנתי שהמכתב קשור אליי יותר מאשר אל פיטר, ואז הוא הודיע לנו.
ההורים שלי יגיעו אל הארמון שלנו בקרוב.
בפעם הראשונה מאז שהתחתנתי ועזבתי את ביתי, אני הולכת לראות את הוריי.
אני מסתובבת בחזרה אל המדרגות במחשבות ארוכות בזמן שמחשבה אחת נכנסת אל מוחי ומסירה את האחרות.
מה אם אבא שלי יזהה אותו ביום שיגיע. מה אם הכול יתגלה בפניי פיטר, שמאז ימיי בתור נסיכה, אני מכירה את ג'ונג-צ'אן.
הלב שלי דפק במהירות וחשבתי ששום-דבר לא יעצור את הפעימות המואצות האלה מרגע-לרגע, בצעדים גם כן מואצים במסדרון הרחב של הקומה השנייה, שמעתי צעדים מוכרים אשר פסקו לפתע.
כשהרמתי את ראשי, ליבי נדם.
חזרתי אל היום בו ראיתי אותו לראשונה ועצרתי גם אני. במרחק של מלא צעדים בינינו, הוא עמד והביט בכולי.
רציתי לרוץ אל תוך זרועותיו ולהתנגש בגופו בחזקה ולחבק אותו חזק-חזק ולעולם לא לעזוב.
אבל נשארתי עומדת מבלי להגיד דבר, רק מחשבות אופפות אותי, וזוג עיניים מלוכסנות אשר מסרבות להינתק משלי נושאות אליי מבט מחייך.
בין כותלי הארמון, בין מסדרוני הארמון, אני אמצא את עצמי אוהבת אותו כפי שבחיים לא אהבתי אותו לפני כן, ידעתי זאת בוודאות.
-"הוד מעלתך." הוא מתחיל לעשות את דרכו אליי, בצעדים איטיים, גם אני מתחילה ללכת לכיוונו.
הקול המתוק שלו שמעביר בי צמרמורת כשהוא קורא לי ואני שומעת את החיוך דרכו.
-"את נראית חיוורת." הוא אומר ואנחנו מתקרבים יותר, -"את נראית כה יפה." הוא אומר כשאנחנו קרובים מספיק באמצע מסדרון ריק.
"ההורים שלי בדרך אל הארמון." אני מודיעה לו בשקט.
-"באמת?" עיניו נפערות בשמחה.
"עבר כל-כך הרבה זמן מאז שראיתי את שניהם. ועכשיו כשהם יראו אותך כאן-"
הוא תופס את ידי ואני מיד משתחררת מאחיזתו. נושא אליי מבט מצטער, מצטער שהוא לא יכול להחזיק את ידי, לפחות לא כאן.
-"אביך אהב אותי מהרגע הראשון." הוא מצחקק ואני מביטה בחיוכו הקרוב, בשיניו החשופות ובשפתיו שמקבלות את צורתן המחייכת.
הלוואי ואבא היה אוהב אותו באמת, בתור מישהו שהוא שלי.
אני שותקת כמה רגעים לפני שאני מחליטה לעזוב וממלמלת בשקט, "איך אפשר שלא."
אני מתחילה לצעוד בצעדים מהירים, מסובבת את ראשי כדי לגלות שהוא מסתכל עליי ומסתובב עם גופו כדי להמשיך להסתכל עליי, שנינו שומרים על קשר-עין כשאני מתרחקת ממנו ועיניו בוערות, וגופי בוער ממבטו. נותר לי רק לדמיין מה הוא היה עושה אם פיטר לא היה מגיע.
מה אני הייתי עושה, מאחר וחדרו נמצא כאן, ממש בקומה השלישית.

באותו ערב כשנכנסתי אל חדר השינה שלי ושל פיטר לאחר מקלחת חמה באמבט, תהיתי לעצמי בכותונת הלילה ובהליכה שקטה על השטיח, שבכל בוקר, צהריים וערב, בכל מקום שאהיה, אל כל מקום שאלך או ארצה לפנות, הוא תמיד יהיה איתי שם.
ברגע שהבנתי שהוא הופך ממש לשלי בפניי פיטר, אני נזכרת במילותיו של הארולד.
ברגע שתתרגלי אל שומר-הראש החדש, את תרגישי שאת נשואה לו.
אני עוצרת באמצע החדר כשדלת החדר נפתחת ואנחה קלילה יוצאת מבעד לפיו של פיטר ואני מסתובבת כדי להסתכל עליו, עייף, רגליו החלשות עושות את דרכן אל המיטה והוא זורק את גופו לבסוף.
"דיברת פוליטיקה המון זמן? התגעגעת לזה?" אני צוחקת, מופתעת לגלות שהוא לא צוחק איתי הפעם.
הוא רק מהמהם לרגע ומכסה את עצמו בשמיכה.
זה היה בעלי. שונה קצת מבעלי לפני שלוש-שנים. ציפיתי לשינוי הזה, ידעתי שלא תמיד נאהב להתבדח ולשוחח על סוגי פרחים ועצים ודברים שטותיים כאלה שעניינו אותו אז.
עכשיו הוא דיבר פוליטיקה כמו מלך אמתי. גם לזה ציפיתי. ידעתי שהוא יהיה למלך טוב, אבל היחס שלו אליי הלך ודעך עם הזמן, והייתי צריכה אותו, הייתי צריכה לקבל יחס כלשהו באותו הרגע, וזה מה שגרם לי להיאנח ולהסתכל עליו בעצבות, לגלות שהוא לא פקח את עיניו כדי להסתכל עליי הפעם.
הנחתי שהוא עייף מדי אחרי המסע הארוך שלנו, וגם אני הייתי עייפה, אבל הייתי עייפה מכל מה שקרה לי ביחד עם פיטר לאחרונה.
לא רציתי להאשים אותו בדרך, אם כי הוא עשה את תפקידו בדרך הטובה ביותר. ידעתי שאם אדבר איתו על היחס שאני צריכה, הוא ייקח את זה ברצינות וינסה להרשים אותי מחדש, כי כזה הוא היה, הוא ניסה לרצות אותי בהתחלה, אבל גם אם הוא היה מנסה, הוא לא היה מצליח להעיר בי את האש הזאת שהייתי זקוקה לה.
את האש שהייתה קיימת בזוג עיניים מלוכסנות, האש שאליה השתוקקתי עד כדי שגופי נחלש. האש שהבעירה בי את התשוקה בכל פעם מחדש, שגרמה לחיי להיראות שווים בכל רגע קטן, שגרמה ללחיי לבעור ולגופי ללהוט מנשיקות קצרות שמרגישות כמו תה-חם ששורף את קצה הלשון.
"אני מניחה שזה לילה טוב, אז. פיטר." אני ממלמלת בשקט, בספק אם הוא שומע את הקול שלי כשהוא נראה חצי-רדום.
אלה היו החיים שלנו. מחר נתעורר לבוקר חדש כאן בדנמרק, חזרנו אל הבית, חזרנו אל האנשים שלנו, ובינתיים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אפילו עייפה לא הרגשתי. התיישבתי על הכורסא שהייתה במרחק כמה צעדים מהמיטה וקיפלתי את ברכיי, מחבקת אותן אל גופי. תוהה מה האהוב שלי עושה, היכן הוא נמצא בארמון, אם הוא סיים כבר לאכול את ארוחת הערב שפספסתי או שמחליף את בגדיו. דמיינתי אותו מוריד את חולצתו מגופו, את עורו החשוף ואת גופו הרזה ועדיין, המתבגר, חשבתי עליו במשך כל הלילה, רציתי לברוח מהחדר אל תוך החדר שלו אבל היה מוקדם מדי.
והוא היה קרוב מדי אליי עכשיו, אז לא היה לי ממה לדאוג.
חייכתי במחשבות עליו, נזכרת במגע האחרון שלנו היום באמצע המסדרון כשלא נתתי לו לגעת בידי. השתוקקתי לריח גופו שוב.
זה היה הלב שלי שדפק כל-כך חזק והלם בכל גופי.
לא הייתי מסוגלת לחשוב על איך בעוד כמה שעות בבוקר כשאראה אותו, לא אוכל לנשק את פניו.
זה היה הלב הפועם שלי שדפק כל-כך חזק והלם בכל גופי וידע שגם הוא, באותו רגע חושב רק עליי.

פיטר חזר אל שגרתו במהרה. הוא חזר להיות המלך שהיה, מרוחק ממני כפי שהיה לפני הטיול. ועוד חשבתי שלעולם לא נחזור להיות רחוקים ככה. אבל התקווה בליבי הפכה לחלום מתגשם. היה לי אותו, את האחד שתמיד רציתי שיהיה. מצאתי את עצמי לבד במיטה ביום שלמחרת ונאנחתי.
נתתי לנורה להלביש אותי ולאחר מכן לקלוע את שיערי לצמה שתיאסף מסביב לשיערי הפזור, לאחר מכן יצאתי מחדר ההלבשה ופגשתי במשרתות שקדו בפניי, הסתכלתי על תלבושתם של השומרים במסדרון שעמדו זקופים כחיילים וברגע שרגלי דרכה על מדרגה מתחתיי הבחנתי בצל שהגיח מאחוריי.
בחצי מבט מסובב, יכולתי לראות את גשר האף הקצר וקטן שלו ואת זוג עיניו המלוכסנות שנראות מעט עייפות.
-"בוקר טוב, הוד מעלתך." הוא אומר בקול המדהים ובעל הנוכחות שלו שכה התגעגעתי אליו. אני מתחילה לרדת במדרגות והוא מצטרף אליי באותו הקצב.
אני משיבה לו בהנהון קצר בראשי וחיוך.
הגעגוע אליו כאב בתוכי, הריקנות נעלמת אט-אט כלא הייתה.
-"איך ישנת, הוד מעלתך?" הוא שואל מאחר ואיני מדברת.
"ישנתי כמו מתה." אני לוחשת לו, הוא מכווץ את גבותיו ואני משירה את מבטי, מחייכת אל סבסטיאן הכומר שמסתובב בהיכל ההתכנסויות שאליו אנחנו יורדים.
-"הוד רוממותך, כמה טוב לראות אותך על הבוקר, כיצד את מרגישה?" שואל סבסטיאן בחיוך רחב כשאנחנו יורדים את המדרגות,
"אני מרגישה נהדר, סבסטיאן. מה שלומך?" אני מתייצבת אל מול סבסטיאן שממשיך לחייך שקד קידה בפניי ואז מרכין בראשו כאות כבוד.
-"תודה לאל." הוא אומר, בצעד אחד וחצי הוא מתקרב אליי ומנמיך את טון קולו השמח שמרצין לרגע.
-"אני שמח שאני נתקל בך פתאום. רציתי להגיד לך דבר-מה," הוא מתקרב אליי קרוב יותר ולוקח אותי הצידה, בצעדים קטנים אני מתקדמת ביחד עם סבסטיאן כשג'ונג-צ'אן עוקב אחרינו.
"מה זה, סבסטיאן?"
-"הוד מלכותו, הוא ביקש ממני להתפלל עבורך." הוא אומר בשקט.
אני מביטה בו בהבעתי המבולבלת.
"להתפלל עבורי? מדוע?"
הוא מניד בראשו כלא יודע ומרים בכתפיו.
"הוא לא אמר לך למה, סבסטיאן?"
-"איני יודע למה. לכן אני אומר לך זאת, את נראית נהדר, אני רק אוסיף. אבל אני מפחד לשלומך, האם הכול בסדר?"
"הכול מצוין. רק חזרנו מהטיול שלנו בקוריאה הרחוקה." הוא מהנהן כיודע ומגניב מבט אל עברו של ג'ונג-צ'אן.
-"וזה הוא?" ראשו זז מעט בכדי לסמן לי שהוא שואל על ג'ונג-צ'אן.
-"אני מניח שהוא שומר-הראש החדש שלך מאחר ושמעתי שיש לך אחד כזה." אני מהנהנת בהסכמה וג'ונג-צ'אן לוקח צעד אלינו ומציג את עצמו.
-"אני אוהב את החום שהעם הסיני משדר לעיתים, זה משהו נדיר." אומר סבסטיאן. במצב שאני נמצאת כרגע, השפתיים שלי עצלות מדי בכדי לצחוק מדבריו ואני מסיטה את מבטי לעבר ג'ונג-צ'אן,
-"העם הסיני שונה מהעם שלנו." הוא ממהר לתקן אותו.
סבסטיאן לוקח רגע אחד ממושך בכדי להסתכל על ג'ונג-צ'אן ומיד מגיע להבנה.
-"אני מתנצל על הבורות. איני יודע דבר על קוריאה." סבסטיאן פורץ בצחוק שלו שגורם גם לג'ונג-צ'אן לצחוק. אני מביטה בשניהם כמה רגעים ואז חוזרת אל השאלה שהטרידה והעסיקה את מחשבותיי ברגעים האחרונים,
"סבסטיאן, פיטר לא אמר לך מדוע אתה אמור לשאת תפילה עבורי?"
שניהם מפסיקים לצחוק וסבסטיאן מסיט את מבטו לעברי בפנים מרצינות.
-"הוא לא אמר דבר, הוד מעלתך." אני מהנהנת ומודה לו בקצרה, מאחלת לו ליום נפלא והוא קד בפניי לפני שאני עוזבת ומתחילה ללכת אל עבר מסדרונות המובילים אל חדר האוכל. ושם אני מקווה מאוד לראות את פיטר, ובמיוחד לשמוע כמה הסברים ברורים ממנו.
ג'ונג-צ'אן מתלווה אליי, במסדרונות הריקים, שנינו צועדים בצעדים מהירים, לא קצביים במיוחד.
-"למה התכוונת כשאמרת שישנת כמו מתה?" אני שומעת את שאלתו, מבחינה בדאגה שעל קצה לשונו כשאני רואה את דלת חדר האוכל נפתחת ומשם יוצא פיטר בגלימתו האדומה והארוכה, הארולד מיד אחריו.
לפני שפיטר פוגש במבט שלי, בעודו עסוק בשיחתו העמוקה עם הארולד, אני מסתובבת אל ג'ונג-צ'אן בבת-אחת.
אני סורקת את פניו כי לא יכולתי לעשות את זה מוקדם מדי.
מעיניו המלוכסנות אני יורדת אל אפו ואז אל השקע הקטן שמעל שפתיו המשורבטות.
"אני אספר לך הכול אחרי ארוחת הבוקר, מבטיחה." הוא מהנהן בראשו וידי עולה אך עוצרת באמצע הדרך בכדי לסדר את שיערו, אבל אני לא יכולה לעשות זאת. הוא מסתכל עליי ומחייך, מוריד את מבטו ארצה.
-"בוקר טוב למלכת דנמרק!" בקול רם אשר משאיר אחריו הד שחוזר על עצמו, אני שומעת את פיטר שמתקרב ואני מסתובבת.
ג'ונג-צ'אן קד בפניו קידה והוא עוצר ביחד עם הארולד למולנו.
-"כיצד עבר עליך הלילה הראשון כאן, בארמון?" עיניו של פיטר נמצאות עליי אבל פנייתו מופנת אל ג'ונג-צ'אן במפתיע. פי נפתח ונסגר באחת.
-"ישנתי טוב, הוד מעלתך." ג'ונג-צ'אן משיב לו בקצרה. עיניי מנסות לתפוס את מבטו של פיטר אשר נלכד בשלי ברגע ואז הוא שואל, -"איך ישנת הלילה?" בלי שום התעניינות ממשית בקולו ואני רואה את זה. ומה שכואב יותר, זה שאני מצליחה לראות את חוסר-ההתעניינות הזאת.
"את האמת, היו לילות טובים יותר." המתח משתרר באוויר כשהוא מחזיר את עיניו אליי מהיכן שהן לא נמצאו עד לפני רגע.
"אני מניחה שסיימת לאכול כבר-" הוא קוטע אותי בהנהון ואומר, -"אני מצטער שלא חיכיתי לך. אני צריך לסדר כמה עניינים."
אני מביטה אל תוך עיניו ומעבירה לו מבט הקרוב ביותר לשנאה.
-"עליי לסדר כמה דברים ביחד עם השרים שאמורים להגיע בקרוב, זה לא משהו שאת אמורה להיות בו, אני רק אומר." מזל. כי ממש הייתי מצטרפת לשיחה פוליטית עם שר התרבות שאינו יודע דבר על תרבות אמתית. משהו גרם לי לפקפק במעשיו הפתאומיים של פיטר, ועדיין הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהוא המלך.
"אני צריכה לדבר איתך על דבר חשוב." אני אומרת בציפייה שהוא ייתן לנו כמה שניות כדי להקשיב לקולי ולשאלתי. אני צופה בידו אשר מונחת על כתפי וכבר יודעת מה הוא הולך לענות לי.
-"אני צריך ללכת, תזכירי לי אחר-כך כשאראה אותך?" הוא נושק במהירות למצחי ועוזב. הארולד קד קידה עמוקה בפניי בזמן שאני שומעת את צעדיו הפזיזים של פיטר, הולכים ונעלמים להם במסדרון, הארולד מתחיל לרוץ אחריו וגופי קופא.
ג'ונג-צ'אן מתקרב צעד ונעמד לצדי בעוד ששנינו מקשיבים לשקט ועיניי נעצמות. וליבי כואב פתאום.
"אני לא חושבת שהייתי רוצה להמשיך לחיות ככה יותר אם לא היית נמצא כאן." אני נותנת לקולי להישמע בחדות.
ופתאום כשאני רוצה לפנות אל פיטר, אל החצי השני שלי למדינה שלנו, כשהוא אמר לי שאנחנו אמורים להיות יחדיו כי אין מלך בלי מלכה, הוא לא נמצא שם, לא לשניות אחדות בכדי לשמוע את מה שאני רוצה לומר לו, לא לרגע אחד בצד ביחד, הסימפטיה שלו מתפוגגת, למעשה, זה למה הוא הפקיד אותי בידיו של ג'ונג-צ'אן בתור שומר-ראשי, כדי שלא אספור את הציפורים לבדי, כי כמה כבר היה אפשר להביט בנדידת הציפורים אם פיטר חושב שזה לא מעניין.
אני מתחילה לחשוב שהיא איננה כבר ממזמן, הסימפטיה שלו כלפיי ובפעם הראשונה בחיי, בתור מי שחשבה שעושה את האסור,
אני מרגישה כה נבגדת.
וליבי בוער, מרוב כל אהבתי אל הבן-אדם היחיד שעומד לצדי, ורגליי נחלשות ובכל רגע שאני מעבירה בשתיקה, הן רוצות רק לרוץ מכאן ולברוח הרחק-הרחק.
זאת תחושה שמרגישים בעמקי הנשמה, בתוך הלב, עמוק בפנים.
אני מרגישה נבגדת.
וזה כל-כך כואב. זה נורא, תחושת הבגידה.

לפני שאני נכנסת אל חדר האוכל וג'ונג-צ'אן אומר לי שהוא הולך אל חדר האוכל של כל השומרים שנמצא בבניין הצמוד אל הבניין שאנו בתוכו, אני לוקחת את ידו בידי ונכנסת פנימה אל תוך החדר השקט.
עיניי שוהות על השולחן הארוך והערוך והריק, המשרתות עוצרות באמצע דרכן וקדות בקידה בפניי כשאני עוזבת את ידו.
"אתה הולך לאכול איתי." בטון ציווי, אני מודיעה לו ומושכת בכיסא שעליו תמיד ישבתי.
אני תופסת אותו נועץ בי מבט ומסמלת לו להתיישב על ידי, בהיסוס קל, הוא מושך בכיסא ומתיישב.
-"הוד-מעלתך, המלך אמר שחדר האוכל של השומרים נמצא-" אני שומעת אותו מדבר ולוקחת בידי מזלג, תוקעת אותו בחתיכת הבשר שמונחת על צלחת במרכז השולחן וקולו יורד ללחישה חרישית עד שהוא מפסיק.
אני מסובבת את ראשי אליו.
"המלך לא נמצא כאן עכשיו." אני אומרת, "הוא לא כאן. אם כשהוא נמצא מולי ואני מרגישה שהוא אינו שם, איך הוא יכול להיות כאן?" אני מחזירה את עיניי אל הצלחת, נותנת לכל עצביי להתפזר באוויר.
-"הוד-מעלתך, בבקשה אל תתני לזה להטריד את מוחך." הוא גורם לי לסובב את ראשי שוב אליו ולהסתכל עליו ממושכות. זה כל מה שרציתי לעשות, לשבת ככה קרוב ולהסתכל עליו בשקט.
כשהבטנו זה בזו הייתי שוכחת מכל הסובב אותי, מכל המציאות, מכל מה שחשבתי עליו לפני כן. שחכתי מי אני, מי אני לא רוצה להיות, שכחתי שאני מלכה למדינה ענקית ואני כביכול אישה חשובה מאוד. שחכתי שאני נשואה, שחכתי מכל שבועה שאי-פעם נאמרה. שחכתי מהכול.
המבט הזה מחק את כל חיי, המבט הזה, העיניים האלו, החיו בי חיים חדשים כשהייתי איתו.
"אתה הולך לשבת כאן, על ידי, בכל ארוחת-בוקר מהיום הזה." אני קובעת ומזדקפת, ביד שמאל מחזיקה את הסכין שחותכת את חתיכת הבשר שאני מחליטה לאכול על הבוקר.
-"כן, הוד-מעלתך." וההסכמה שלו, זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע.

אחרי ארוחת-הבוקר בדרך-כלל הייתי יוצאת אל חצר הארמון ושותלת כמה פרחים חדשים, אבל ידעתי שיש מי שידאג לשלומם במקומי. אהבתי את השמש המחממת של החודש הקר ואת הרוח הקפואה שהקפיאה את ריאותיי, תמיד חשבתי שהרווחתי עוד רגע בחיים כשנשמתי את רוח-דנמרק החורפית.
לאחר שסערת-הרגשות שעברה עליי חלפה לה לקחתי את ג'ונג-צ'אן אל חדר המוזיקה שהיה בקומה השנייה, שנינו התיישבנו מול הפסנתר בשתיקה ארוכה. מנורת נרות הייתה דולקת והאירה את כל החדר, חלון ועליו וילונות כבדים שמנעו מקרני השמש לחדור אל החדר וכיסא מתנדנד מאחורינו. הכול נראה כפי שהוא נראה תמיד, כאילו אף-אחד לא נכנס אל החדר הזה חוץ ממני. וכשאני חושבת על זה, פיטר מעולם לא היה כאן, פיטר גם מעולם לא שמע אותי מנגנת.
התגעגעתי אל החדר הזה, למרות שלא ממש הייתי מגיעה אליו. נהגתי לחשוב שהחדר הזה סגור מדי, חשוך מדי, פרטי מדי, בפעמים כשהייתי מגיעה לכאן, הרגשתי כל-כך לבד, הייתי מתאחדת ביחד עם המוזיקה, עם צלילי הפסנתר שגרמו לי לחשוב שהעולם הוא מקום יפיפה. ניגנתי את חלומותיי, את הפנטזיות שבעולמי הסודי וניגנתי במחשבות עליו ועכשיו כשישבתי כאן איתו הבנתי שהחדר הזה יהפוך להיות שלנו.
בכל מקום שאהיה איתו, הוא יהפוך לשלנו.
-"את מנגנת?" הוא שואל לפתע, מתקרב עם גופו מעט אליי.
"כן." אני משיבה, "אני מנגנת מגיל חמש בערך," אני מסיטה את מבטי אל עברו, פניו קרובות אליי והוא מניח את ידו על כתפי החשופה, מטה את ראשו אל הצד עד שהוא מוצא את מקומי על כתפי.
-"אתמול בלילה קראתי את פרק עשרים, היא ניגנה לו את המנגינה שאימו נהגה לזמזם בכל פעם שהייתה מרדימה אותו. את זוכרת את הפרק?" כמה נעים זה היה כשהרגשתי את הרטט של קולו על גופי, על כתפי, עובר בזרמים בכל כולי.
הוא מזדקף ואני מחזירה את עיניי אל הפסנתר. שחור לבן, כמה שהצבעים האלה יפיפיים.
"אני זוכרת את הפרק," אני אומרת בשקט בחיוך.
אני ממקמת את אצבעותיי על אריחי הפסנתר ומתחילה לנגן, התחושה שמזכירה לי נשכחות חוזרת אל קצות אצבעותיי הרוקדות בין המעברים שבוואלס מספר עשר של שופן.
עיניי רצות על אריחי הפסנתר, בניסיון להתרכז במוזיקה שממלאה את החדר כולו, אני רואה מזווית עיני את גופו שמתנועע מצד לצד ועיניו שננעצות בי ברכות. ניגנתי אהבה, אם זה כל מה ששופן עשה כשהוא כתב את המנגינה הזו, יש לי הרגשה שהוא חשב על אהבה. בין המעבר לקראת הסוף, הוא מתקרב אליי ומניח שפתיו על עור כתפי, אני מביטה לעברו בחיוך וממשיכה בנגינה הקרובה אל הסיום והוא מרים את עיניו המלוכסנות שצופות בי מסיימת, סנטרו על כתפי ואני רק רוצה להמשיך לנגן כששנינו ככה.
-"זה היה מדהים." אני חוזרת להרגיש את אותו רטט על גופי כשהוא אומר ושפתיו מנשקות את כתפי שוב.
"זה היה וואלס מספר עשר, של שופן." הוא מהנהן ואז עוצר, גבותיו מתכווצות.
-"מעולם לא ידעתי כיצד קוראים ליצירה הזאת, אבל אני בטוח ששמעתי אותה בעבר."
"באמת?" אני מניחה את ידיי על שמלתי ומסתובבת מעט עם גופי על כיסא הפסנתרן שעליו שנינו יושבים.
והוא חוזר להנהן, ואני, אני מחייכת. כי זאת הייתה היצירה שהתנגנה ברגע ההוא, ברגע הראשון ביותר שעיניי הבחינו בו.
עבר המון זמן מאז ששמעתי שהנגינה שלי מדהימה. למעשה, אלה היו רק הוריי בזמנו.
המורה שלי לפסנתר, סר אנדרסון, נהג להעיר לי שאצבעותיי זזות מהר מדי, ואני חשבתי שאני יצרתי מוזיקה נפלאה עם אצבעותיי.
-"אני יכול לשבת ככה כל היום ולהקשיב לנגינה שלך," הוא אומר בשקט, הקול השקט שלו ליטף את גופי והעביר בי צמרמורות עדינות.
"אני יכולה להגשים לך את החלום," אני אומרת לו והוא מצחקק, שפתיו מנשקות את כתפי שוב ושוב עד שהוא מתחיל לעלות מעט למעלה, אל כיוון צווארי.
-"רצית לספר לי משהו אחרי ארוחת-הבוקר," הוא משאיר נשיקה קצרה על צווארי ומזדקף, מישיר את מבטו אליי.
נזכרתי שאמרתי לו שאספר לו על הכול אחרי ארוחת-הבוקר, והנה אנחנו כאן.
"לא יוצא לי לדבר עם אף-אחד על פיטר. עד לפני שהוא לקח אותי לטיול שהוא אירגן כשנה לפני היחסים שלנו היו לא משהו. אני לא יודעת מתי הכול התחיל להיות כזה…רחוק. התרחקנו, פעם היינו קרובים, ואני ממשיכה להגיד לעצמי שהוא יתרחק יותר בעתיד כי הוא מלך. הלוואי והייתי מבינה שהוא באמת מלך ויש לו דברים חשובים יותר לעשות מאשר להיות איתי, אבל זה לא מה שאני דורשת ממנו שיעשה," אני ממשיכה, במבטים עוקבים אחרי תזוזת שפתיי ובחזרה אל עיניי, הוא מקשיב ומבט מרוכז וכה עוצר-נשימה על פניו.
"אם לא הוא אז לא אנחנו. לא אנחנו כאן, לא אנחנו בשום-מקום חוץ מבדמיונות רחוקים ואומללים. אם לא פיטר, אז לא היינו מוצאים את עצמנו יושבים כאן ביחד, לא הייתי רואה אותך ואני לא מסוגלת לחשוב על זה כשאנחנו כן ביחד.
אני מניחה שחלק ממנו באמת מסור אליי, חשבתי שהוא מאבד את הסימפטיה שלו כלפיי אבל כשאני נזכרת במה שהוא עשה בשבילי אני רואה שהאכפתיות שלו עדיין שם. לפני שעזבנו את קוריאה, אחרי הטיול שלנו באגם, אתה זוכר את היום הזה?"
הוא מהנהן בראשו וחיוך תמים מתפרש על שפתיו.
-"אחד הימים הכי יפים של חיי." הוא משחיל את המשפט בין מילותיי ואני עוצרת כדי להסתכל עליו. נזכרת בכמה נשיקות חלקנו באותו היום, זה היה אכן אחד הימים הכי יפים של חיי.
"אחרי שחזרנו אל החדר ולפני שהוא נרדם, שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי עד כדי כך כדי לכעוס עליי לשווא." ג'ונג-צ'אן ממצמץ בעיניו, הניצוץ בעיניו נושא ציפייה להמשך.
"הוא ענה לי ב-אני דואג לך, והלב שלי כאב באותו רגע." אני אומרת לו וצופה בו מפסיק למצמץ. עיניו נשארות פתוחות כשהן מביטות בעיניי והוא פולט אנחה.
"הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל הוא דאג לי, והוא סיפר לי שהוא רואה כיצד אני מתמודדת עם חיי בתור מלכה בארמון בין כל הלבד שיש לי. כאילו וידע מה אני חושבת לעצמי כשהוא עוזב בכל פעם, לא לוקח אותי ביחד איתו כי הוא יודע שאני לא מעוניינת בשיחות פוליטיות כאלה או אחרות, הוא ידע שאני יודעת שהוא יסתדר תמיד כי הוא חכם, הוא מאוד חכם. וזה מה שאני אוהבת בו, את החוכמה שלו שלא מאחרת בשום-מקום." ג'ונג-צ'אן בולע את רוקו ומהנהן בראשו, לא אומר מילה וממשיך להקשיב לי בהקשבה מלאה.
זאת הפעם הראשונה שאני מספרת על מה שאני חושבת על פיטר. הוא הבן-אדם הראשון שאני עושה איתו המון דברים לראשונה.
ואני אוהבת אותו כל-כך נורא.
אני מסתכלת עליו ושפתיי מסרבות להישאר כפי שהן, הן עולות לחיוך פתאומי ואני מורידה את מבטי ארצה.
"אני אוהבת אותך המון ואני לא יודעת כיצד אי-פעם אוכל להודות לפיטר על היותו הוא. יש לי אותך בזכותו. שנינו יודעים שלא היינו נפגשים אילולא הייתי נשואה למלך אחר אשר מתעניין בעצים ומבזבז כסף על נעליים יוקרתיות וטפטים מזעזעים.
לפני שאני חושבת שאני רוצה לברוח ביחד איתך, אני יודעת שאין לי לאן לברוח כי כשאנחנו ביחד, אנחנו כבר נמצאים בסוג של בריחה. ועד כה לא היה לי למי לספר על פיטר, על המחשבות שלי, אפילו לא לקת'רין, שהיא אחותו של פיטר, אחת מהחברות הכי קרובות שאי-פעם היו לי לפני שהתחתנתי."
או שזה היה מבט מלא ברחמים או שניסיתי לקרוא אותו ללא הצלחה.
הבטתי בו כמה שניות בעוד שהוא מסתכל על פניי, לומד אותן, סורק אותן מקרוב.
-"אני מבין אותך." הוא אומר, ידו מונחת על ידי, אצבעותיו מלטפות את אצבעותיי והן נשזרות יחדיו.
-"אני מבין את הכעס שלך אל העולם, אבל אל תתני לזה להגיע אלייך בכזו קלות, אני יודע שאת חזקה." הוא לוחש לי כמו אל ילדה קטנה ומניח את ידו השנייה על הלחי שלי. מקרב את פניו אל פניי.
-"יש לנו אחד את השנייה עכשיו." אני מביטה היישר בעיניו.
-"אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, ואני דואג לך, ואני מעריץ אותך על מי שאת ואני נשבעתי שאני אעמוד לצידך תמיד. נכון?" אני מהנהנת בראשי באיטיות.
-"עכשיו כל מה שיש לי זה אותך. את הבית שלי, את המקום אליו תמיד רגליי ייקחו אותי. את המשפחה שלי ואני המשפחה שלך, כמו שאמרת לי על יד האגם ביום ההוא," הוא מסיים להגיד, עוברות כמה שניות של שקט לפני ששפתיו מתנפלות עליי בנשיקה.
סוף-סוף.
אני טובעת.
אני מצליחה לשמוע את מילותיו של הארולד שנאמרו בדרך חזרה אל אימפריית הקיסר מהאגם; ברגע שתתרגלי אל שומר-הראש החדש שלך, את תרגישי שאת נשואה לו.
טעם שפתיו נפלא כיין דובדבנים משכר שנהגתי לשתות בעוד שבריזה נעימה של סתיו נשבה על פניי במרפסת חדרי הישן, כשהייתי נסיכה.
אני טובעת אל תוך מגעו, שפתיו ואל קרבתו, אל נוכחותו אשר מביאה לי את הכוח העצום שבחיים לא היה לי.
בחדר המוזיקה הקטן שכאן, בארמון דנמרק, בארמון שלי, ביחד עם החייל הקוריאני שלי, אני נחשפת לאהבה מסוג אחר, אהבה משולבת בדאגה ונחמה ששוטפת את גופי.
אני עושה טעויות סודיות אבל תמיד מודה בליבי לפיטר, עם כמה שאכעס עליו, תמיד אשא תפילה קטנה המוקירה לו תודה.