Ep 11

ידו עשתה את דרכה מקצוות שיערי אל צווארי ואז אל מותני בעוד ששתלתי נשיקות קטנות על פניו, גורמת לו לצחקק מדי פעם.
אצבעותיו הרגישו כמו בית, שפתיו הרגישו כמו החמצן לריאותיי ועיניו המלוכסנות היו כל מה שאי-פעם רציתי לראות.
הבל נשימתו החמימה מדגדגת את שפתיי והוא מצמיד אותן ברכות שוב, סוגר על פי ועיניי נעצמות, קולי הפנימי נאנק מרוב אהבתי אליו ושפתיו מתחילות לרקוד על שפתיי. הן נעות על שפתיי בפראיות והוא מטה את ראשו לכיוונים נגדיים משלי.
-"אז אני לא המאהב שלך?" הוא מתנתק ממני וידו עולה כדי לתפוס בפניי בעוד שאני שוכבת על הדשא, אני פוקחת את עיניי ומסתכלת עליו.
"אני לא אוהבת את המילה מאהב." אני מביטה בשפתיו הרפויות מעט, הן חלקלקות ורטובות.
אני מחייכת אליו והוא טומן את פניו בעיקול צווארי, לאט-לאט מתחיל לנשק את צווארי, גורם לי להיאנח ולצחקק, להסתכל על הרקיע התכול ועל העננים הלבנים שזזו עם הרוח באיטיות, חשתי את האוויר החם היוצא מבעד לשפתיו ועצמתי את עיניי בעוד שאצבעותיי עושות את דרכן אל שיערו.
הנשיקות החמות שלו שהושארו על צווארי גרמו לנשימתי להיעתק ולהילכד בגרוני, אני נושכת את שפתי בחזקה וברגע אחד הוא משחרר ממני אנחת הנאה שגורמת לו להפסיק את מה שהוא עושה.
-"הוד מעלתך, האם אני גורם לך להרגיש כמו שהדמות המרכזית בספר שלנו גורמת לה להרגיש?" הוא מתגרה בי בקולו וצוחק, אני מושכת קלות בשיערו הרך בחיבה.
"בדיוק כך."
הוא מרים את ראשו מצווארי ועיניי נפקחות, פניו היפות למול פניי ומבט מהורהר אחד שגורם לי להתרומם מעט מהדשא אל תנוחת ישיבה.
"אל תגיד לי שלא חשבת על שנינו כשקראנו את פרק שש-עשרה, אתמול בלילה." אני אומרת, עוקבת אחר מבטו בעוד שגבו מזדקף וגם הוא עובר לתנוחת ישיבה.
-"בגלל זה הנחתי שזה הוא הפרק האהוב עלייך." ידו עוברת ללטף את הלחי שלי בעדינות.
-"חשבתי עלינו הרבה, חשבתי עליי ועלייך ככה, כמו שאנחנו עכשיו, מאז היום שראיתי אותך לראשונה," המילים המתוקות שמסתננות דרך שפתיו המשכרות מסחררות את ראשי.
-"היינו הרבה יותר צעירים אז, אבל זה לא מנע ממני לחשוב עלייך בצורה כזאת," הניצוץ בעיניו מופיע ואיתו ליבי מחסיר פעימה, הוא מתקרב ונושק למסגרת פניי, לאחר מכן שפתיו יורדות מטה, ריחו אופף אותי והמגע שלו מעביר בי זרמים, אני כורכת את כפות ידיי סביב צווארו כששפתיו יורדות אל צווארי, -"אני רוצה לברוח איתך למקום בו אף-אחד לא מכיר את שנינו," הוא ממלמל בין הנשיקות שהוא שותל על צווארי,
-"אני רוצה לחיות איתך," הוא מוסיף ועיניי נעצמות בחזקה כששיניו מתחככות בעור צווארי, אני חשה בשיערו על סנטרי, כבר לא נשאר לי מקום לדמיון כשהוא עושה את כל מה שאי-פעם רציתי.
אפו מתחכך בפניי וסנטרו מתנגש בסנטרי כשהוא מתקרב אל שפתיי ואז יורד שוב אל צווארי,
-"אני רוצה לאהוב אותך עד אין-סוף," הנשימות שלו נשמעות וקולות שפתיו הדבוקות אל עורי גורמות לי להמהם בקולי הפנימי בתור הסכמה בדיוק כשהוא מרים מעט את ראשו ועיניי בגובה עיניו, שפתיו לוכדות את שלי ברעב, הוא לוקח אותי אל העולם שלו עם הנשימות החדות שנשמעות במרווחים הצרים בין שפתינו ובהישמע קול מוכר, ליבי מפסיק לפעום והזמן עוצר מלכת.
הוא נאנח, אני מנתקת את שפתיי ממנו, מורידה את ידיי אל שמלתי ומסתכלת מסביבנו.
עיניו המלוכסנות והמצועפות בחולמניות לוכדות את שלי ואני נושאת אליו מבט.
"אני חושבת שהם בדרך לכאן," אני אומרת לו בשקט, בתחילה הוא לא מבין ואז שפתיו נפשקות בהבנה, לפני שהוא קם, הוא רוכן לעברי עם גופו ואני מטביעה נשיקה מהירה על שפתיו שגורמת לו לנשק אותי שוב.
-"מה הייתי עושה בלעדייך?" הוא נושם על שפתיי ואני נסוגה לאחור, ליבי פועם בעוצמה מטורפת וגופי חם, לוהט, הוא רותח ממנו ומהמבט שהוא נושא אליי, מהשאלה הפתאומית שלו, מאיך ששפתיו זזו כשנייה לפני ונישקו אותי ועכשיו הן רחוקות מספיק אבל אני עדיין נמצאת עליהן, במילותיהן.
הוא קם מהדשא, מושיט את ידו בכדי שאני אקום ומושך אותי אליו בקלות. אני מסדרת את שמלתי ומביטה בו בחיוך רך והוא מחזיר לי בחיוכו המתוק.
"אני חושבת שהם איבדו את הדרך, או אותנו,"
-"בסופו של דבר נמצא אותם ראשונים," אני צוחקת ומיישרת את מבטי אל האגם אליו אנחנו קרובים. אני לוקחת נשימה עמוקה, חושבת על מה שקרה כאן בכל הזמן שהיינו פה, מצאנו לנו עוד מקום להיות ביחד, התווספו לנו עוד זיכרונות לשמר.
מזווית עיני ראיתי אותו מוריד את מעילו הצבאי ומניח אותו על הדשא, סובבתי את ראשי כדי להסתכל עליו, הייתה עליו חולצה לבנה ומכופתרת שהוכנסה אל תוך מכנסיו הצבאיים ומבליטה את גופו הרזה והגבוה ממני בסנטימטרים אחדים.
בעוד שידיו מהדקות את חולצתו אל תוך מכנסיו, הוא מסובב את ראשו ומבחין בי בעיניים מחייכות.
הפנים הקוריאניות האלה מחייכות אליי בכזו מתיקות, לא להאמין למה ששפתיו היו יכולות לגרום לי לחשוב.
-"אני יכול להרגיש שאת מסתכלת עליי כשאת לא יודעת על זה," הוא אומר, מישיר מבט אל האגם.
"אני יכולה להרגיש שאתה מסתכל עליי כשאתה לא יודע על זה, גם." אני מדברת אליו והוא מחזיר את עיניו אל עיניי.
הוא מביט בי ארוכות מבלי לומר דבר.
כמה אהבה הייתה בעיניו, תהיתי לעצמי אם אהבתי אליו הייתה כה עצומה כמו אהבתו אליי.
חשבתי שלא פחדתי יותר משום-דבר כשאני נמצאת על ידו, היה לי חשק עז לכרוך את שתי זרועותיי סביב בטנו ולנשק את חולצתו, להסניף את ריחו עד שאתמכר מחדש, רציתי להרגיש את גופו צמוד אל גופי, רציתי להרגיש בחיים כשאני איתו שוב, אבל לא עשיתי זאת- במקום זה, המשכתי לעמוד לצידו וללמוד את תווי פניו המשורטטים.
-"אז אינני מאהבך?" הוא שוב פעם שואל בשקט, עיניו המלוכסנות נושאות מבט אל שפתיי.
אני מצחקקת ומשפילה את מבטי מטה.
אני נשואה אל פיטר, זה מה שהופך אותו אל המאהב שלי אבל זה הרגיש אחרת, זה לא היה ככה, הלוואי וזה לא היה ככה.
"אתה אהבתי הראשונה."
הוא מישיר מבט אל ענפי העצים הנעים עם הרוח הנושבת וצדי שפתיו נמתחות לחיוך שובה לב.
"על מה אתה חושב?" אני שואלת בהתעניינות לשמיעת קולו המדבר אליי.
-"אני חושב עלינו," הוא משיב בקצרה, אני שותקת, -"אני חושב על כל הזמן שאני הייתי מקדיש לך, על כל הפעמים שאני אוכל להחזיק בידייך ולשזור את אצבעותיי באצבעותייך הרכות," הרוח נושבת על פניי ואני עוצמת את עיניי, קולו מנגן לי את המנגינה היפה ביותר שאי-פעם שמעתי, מילותיו מלטפות את עורי החשוף מתחת לשמלתי ומחייה עוד משהו שהרגיש בי מת.
-"אני חושב על איך שהייתי רוצה לקחת אותך אל בית הוריי ולהכיר לך אותם ואז לברוח איתך למקום לא ידוע ששנינו נוכל לאהוב כמו שאף-אחד אחר לא היה יכול מעולם."
האוויר התערבב ביחד עם הרומנטיקה שהסתננה דרך שפתיו, ליבי הולם בכזו מהירות שאף אחד לא יצליח לעצור אותו. את פעימותיו.
-"כל הפעמים שאוכל לנשק אותך ולהגיד לך כמה אני אוהב אותך, אנחנו חוצים את הגבול הקיצוני ביותר, אבל למה זה מרגיש כל-כך נכון?" הוא מסתובב עם גופו במפתיע, עומד למולי כעת.
הוא לוקח את ידיי בידיו ואני פוקחת את עיניי.
אני רוצה ללטף את פניו.
"מכיוון שזה נכון." אני מעיזה להגיד.
שפתיו נפתחות אך נסגרות במהירות, אני רואה את ההיסוס בעיניו ומהדקת את אחיזתי בידיו.
-"זה מרגיש כאילו נועדנו להיות ביחד." הוא חוזר אחר מילותיו שאמר לי אתמול בלילה, -"אני רוצה להמשיך לחיות איתך עד הנשימה האחרונה, עד האחיזה האחרונה, עד המגע האחרון, כל מה שאני רוצה לראות זה אותך לפני שעיניי יעצמו אי-פעם."
עם כמה שמילותיו היו קשות לשמיעה, הן גרם להן להישמע כמו מילות האהבה שגרמו לי להתאהב בו מחדש.
בהישמע אותו קול מוכר מלפני זמן-מה, ברגע שאינני מצליחה לנתק את עיניי מעיניו המלוכסנות, האסיאתיות והזרות האלה, האהובות עליי ביותר, אנחנו מנתקים כל מגע ואני משפילה את מבטי למטה, הוא מתכופף כדי להרים את מעילו ואני מתכופפת כדי להרים את כובעו הצבאי.
ראשו מורם מעט ושנינו מחליפים מבטים קרובים. הלוואי והייתי יכולה לנשק אותך שוב פעם, עוד פעם אחת, רק עוד פעם.
זה קולו של פיטר אשר מתקרב אל המקום שלנו.
"אני אוהבת אותך. המון." אני מזדקפת ומסתובבת עם גופי אליו ואומרת בקולי החרישי, אני מניחה את כובעו הצבאי על ראשו בעוד שמרגישה את מבטו שורף אותי. אני מרימה את שמלתי ומתחילה לצעוד על הדשא החמים שננצר בזיכרוני, עמוק בליבי ההרוס והמאוהב.
פגשתי את פיטר לא רחוק מהאגם, לאחר כמה רגעים ספורים ידעתי שג'ונג-צ'אן יגיע. והוא הגיע ונעמד לצדי.
-"הוד מעלתך, אני מניח שהתגעגעת אלינו." הוא מדבר אל פיטר שמסתכל עליי במבט שחורך את עורי אט-אט.
הארולד קד בפניי קידה וכל מה שאני עושה זה מתחילה ללכת לצד הארולד והחייל הקוריאני שעמד על ידו, "מה שלומך, הארולד?" אני שואלת, מדי-פעם היינו שואלים אחד את השנייה שאלות קצרות כאלה, הוא הכיר אותי בתור האישה החכמה של הוד מלכותו, תמיד כינה אותי בתור "גאונה" בעלת המוח היהיר ביותר ואני תמיד התנגדתי למילותיו בצחקוק מסנן.
-"מה שלומך את, הוד מעלתך?" הוא שואל, -"אני רואה שאת מאושרת," הוא אומר לפתע, גורם לי להרים אליו מבט ומזווית עיני לקלוט את פיטר וג'ונג-צ'אן שצעדו מאחורינו, מדברים ביניהם.
"אני תמיד מאושרת." אני מחייכת אל הארולד, רואה כיצד הוא מתכונן לעוד שאלה.
-"הוד מעלתך, האם שומר-הראש החדש שלך מרצה אותך?"
אם הייתי מושכת יותר זמן בחשיבה על מחשבות משונות שהיו קופצות אל ראשי מהשאלה של הארולד, הייתי יכולה להשתגע.
שומר-הראש החדש שלי ריצה אותי כמו שאף-אחד אחר מעולם לא.
ואני אומרת, "אני מניחה שכן, אני מנסה להתרגל אל העובדה שיש לי שומר-ראש שהולך איתי לכל מקום." אני שומרת על קשר עין עם הארולד והוא מצחקק מדבריי, המבטא הדני שלו מתחלף למבטא בריטי בפתאומיות והוא אומר,
-"הוד מעלתך, הרשי לי לומר לך שברגע שתתרגלי אל שומר-הראש החדש שלך, את תרגישי שאת נשואה לו."
הרגשתי את האדמה רועדת מתחת לרגליי.
מילותיו שיתקו את גופי אבל המשכתי ללכת, העמדתי פנים שאני צוחקת מדבריו בעוד שלמילותיו יש משמעות אחרת.
-"תראי אותי ואת בעלך, אנחנו כמו זוג נשוי, אני נמצא איתו יותר זמן ממך, הוד מעלתך." הארולד אהב לצחוק תמיד, בדומה לפיטר, וגם הפעם, הוא צחק, ואני הרגשתי לא בנוח שלא לצחוק איתו אז הצטרפתי אליו בצחוק מזויף ומלא מחשבות בעיקר על מה שהוא אמר כמה רגעים לפניי.
אני רואה את הכרכרה שלנו, לא רחוק מהיכן ששטחנו את הסדין על הדשא ועצרתי את הליכתי.
אני מסתובבת אל פיטר, גופי מסתובב באחת ומתנגש קלות ובלי כוונה בגוף יציב, שתי ידיים חזקות תופסות בכתפיי ומונעות מגופי ליפול אל הרצפה. זוג עיניים מלוכסנות מתבוננות בי בדאגה וכשאני מבינה שהוא עדיין מחזיק בי, אני לוקחת צעד אחד אחורה ומתנצלת בפניו.
בפניי האהוב שלי.
-"הוד מעלתך, את בסדר? איך את מרגישה?" קולו הדואג צורב באוזניי, הדאגה החמה שלו שרפה את כל גופי, היא גרמה לראשי להסתחרר, לאבד את השפיות המועטה שנשארה בי. הוא מתכופף מעט בכדי להסתכל על פניי ואני מרימה את ראשי אל פיטר שמדבר לפתע,
-"את לא מרוכזת בזמן האחרון," פיטר משלב את ידיו על חזו במין רוגז לא מוסבר.
פעימות ליבי נספרות, הן מואצות בקצב כה מהיר שאני חושבת שהדופק שלי לא תקין.
"אני לא שותה מים מספיק." אני זורקת שקר אל האוויר.
-"אני חושב שאת גם לא אוכלת מספיק. יכולת להמשיך לשבת אתנו ולאכול קצת במקום ללכת ולצפות בעוד נדידת ציפורים-"
"כי בשבילך זאת עוד נדידת ציפורים חסרת-משמעות, פיטר." קולי גובר על קולו ואני קוטעת אותו.
אם פיטר חשב שהוא הכיר אותי מספיק בשלושת-השנים האחרונות שלנו ביחד, הוא כנראה לא ידע עליי דבר. לא היה לי אכפת אם הוא הרגיש שמשהו לא כשורה, כי לא הייתה בו את האמפתיה, את ההתעניינות הזאת בי שחשקתי בה נורא. הוא התנהג אליי בצורה אדישה ואהבתי, אהבתי את הצחוקים שלנו ואהבתי את הנושאים עליהם דיברנו, אבל יותר מזה לא היה בינינו שום-דבר. העולם שלי ושל פיטר היה ריק. רק ארמון משותף היה לנו.
"אני מצטערת שאני לא יכולה לדבר איתך על הדברים שבהם אתה מתעניין, כמו הארולד למשל, שאמר לי לפני רגע שאתה והוא נמצאים ביחד יותר זמן מאשר אני ואתה, הלא זה נכון, הארולד?"
שתיקה נופלת בין כולם, הארולד מפסיק לדבר עם החייל הקוריאני שהתלווה אלינו ואני מרגישה את נעיצת המבטים של כולם בי.
אני מסתובבת אל הארולד שנושא מבט אל פיטר.
"תגיד לו, הארולד, תגיד לו שאמרת לי שאתם מתנהגים כמו זוג נשוי אמתי." אני מרימה את ידי ומצביעה על פיטר.
-"הוד מעלתך, אני בסך הכול צחקתי איתך." אומר הארולד בקול ברור.
אני מהנהנת ומסתכלת על פיטר שעכשיו מסתכל עליי.
-"מה את מנסה להגיד לי בזה?" עיניו הכחולות של פיטר מתכווצות בהתאזרות אורך רוח לעברי.
אני משפילה את מבטי אל האדמה, אל הדשא עליו אני דורכת ובולעת את מילותיי הריקות, את שתיקתי. אני נושאת את ריחו של ג'ונג-צ'אן על גופי, מנסה לסלק באותו רגע את כל התמונות שלנו העולות אל מוחי.
-"הוד מעלתך, זאת אשמתי." בהישמע קולו של ג'ונג-צ'אן ומבטאו החלק שמתגלגל על לשונו, אני מרימה את ראשי ועיניי נפערות בחישה.
פיטר מסובב את ראשו אליו ופורץ בצחוק.
-"אל תדבר שטויות-"
ג'ונג-צ'אן מניד בראשו כמה פעמים וקוטע את קולו של פיטר, -"אם הייתי שם לב שהוד-מעלתה עצרה באמצע הדרך, היא לא הייתה מתנגשת בי וזה לא היה קורה."
עוד לפני שפיטר פותח את פיו כדי לומר את דבריו, אני ממהרת לדבר.
"זאת אשמתי בלבד." אני אומרת, מושכת את תשומת-ליבם של השניים.
"אתה לא אמור להאשים את עצמך בשום-דבר שאתה עושה. עד כה, אני מרוצה מאיך שאתה שומר עליי." כל הכעס שהיה בי התנדף עם הרוח, הבטתי בעיניו המלוכסנות שהביטו בשלי, נפערות מעט ממילותיי. אמנם הרגשתי שליבי עומד להיקרע, אבל זה היה שווה את המבט המכווץ שפיטר נשא אליי באי-הבנה מוחלטת.
לפני שאני מסתובבת בכדי להיכנס אל הכרכרה, ג'ונג-צ'אן מחייך אליי חיוך שקט וקטן והוא מוריד את ראשו, פיטר מעמיק את מבטו עליי ובזה הוא פוגש את הגב שלי. בהליכה מהירה אל הכרכרה, אני נכנסת מבלי לחכות שמישהו יעזור לי להיכנס אליה ומתיישבת על יד חלון הכרכרה הפתוח, לקחתי את כובעי שהונח על המושב שלי ולבשתי אותו. נתתי לדמעה חמה לזלוג על שפתיי, הטעם המלוח שלה שהשתלב עם טעם שפתיו שנשאר על שפתיי גרם לי להסיט את מבטי הצידה וללכוד את העיניים המלוכסנות שלו בשלי שוב פעם כשהוא נכנס אל הכרכרה, לפני שפיטר, הארולד והחייל הקוריאני נכנסים גם הם. אני מוחה את דמעתי במהרה וחוזרת להביט מבעד לחלון הכרכרה.
כל הדרך אני שומעת את הארולד, פיטר והחייל הקוריאני מדברים ביניהם.
ג'ונג-צ'אן לא הוציא מילה ואני לא הסטתי את עיניי מהחלון.
כל הדרך חשבתי על המילים שהוא אמר לי בסמוך לאגם. כל הדרך חשבתי עליו, זה שישב מולי והביט ביחד איתי מבעד לחלון.

-"הבאתי אותך לכאן כדי שנוכל להתקרב ולהיות ביחד כמו שהיינו לפני המון-המון זמן, אני רואה שאני לא מצליח במשימה." הוא אומר ברגע שאנחנו נכנסים אל חדר השינה שלנו ואני סוגרת את דלת העץ מאחוריי.
"למען השם פיטר! איך אנחנו יכולים להתקרב ולחזור להיות ביחד כמו שהיינו פעם אם כל מה שאתה עושה זה נעלם ברגע שאני מתעוררת וחוזר עייף אחר-הצהריים, מודיע לי שאתה הולך לישון?" הוא מסובב את גופו אליי ומוריד את הווסט שהוא לובש, זורק אותו על הרצפה ומרים את עיניו כדי להסתכל עליי.
"אני מודה לך שהבאת אותי לכאן, אתה לא יודע כמה אני מאושרת." אני מורידה את כובעי ומניחה אותו על שידת העץ הסמוכה אל המראה הארוכה שעמדה בצדי החדר, על יד ארון הבגדים.
-"אני שמח שאת מאושרת." הוא אומר ואני מכווצת את גבותיי.
"אתה לא מאושר?" אני שואלת אותו כדי להבין מה הוא חושב לעצמו.
-"אמרתי לך שאהיה תמיד מאושר אם את מאושרת."
אני נאנחת אנחת רווחה, השתיקה בנינו מחרישת אוזניים, המבטים המתחלפים בנינו הם לא מובנים, הם מכאיבים לי בלב.
אני רואה שעיניו מביטות בטבעת שעל אצבעי וגם הוא נאנח.
"לא אמרת שככה זה, מלך ומלכה?"
-"ככה זה מה?" הוא שואל אותי, אני מורידה את נעלי העקב שנורה בחרה לי הבוקר, נעזרת בקיר.
"אנחנו נשואים למדינות, לא אחד לשנייה."
הוא מניד בראשו.
"אל תעשה לי לא עם הראש, פיטר."
-"תני להסביר לך דבר אחד."
"מספיק עם ההסברים." אני עוצרת אותו כשהוא עושה את דרכו אליי. הוא כמעט נשבר ומשפיל את מבטו אל הרצפה אבל הוא חוזר בעצמו עם מבט צועק בעיניו.
-"אני עייף מדי בכדי להמשיך את השיחה הזאת, היא לא בדרך לשום-כיוון מעניין ממילא. בואי נלך לישון." הוא מציע לי, והפעם אני לא מתנגדת, הוא מחבק אותי ומאחל לי שוב פעם יום הולדת שמח בעוד שמוחי שכח שזה עדיין יום הולדתי, ואני מודה לו בשקט לפני שהוא נרדם.
אני שוכבת על המזרן שבחדר הקוריאני המסורתי שלנו, שוכבת על גבי בחדר החשוך ובוהה בתקרה שאינני מצליחה לראות.
אני חושבת על ההסבר שלא נתתי לפיטר להסביר לי. הגעגוע בתוכי מתגבר ואני מסיטה את ראשי לעברו של פיטר הרדום, בכותנת הלילה שלי, אני יוצאת מחדרי בצעדים חרישיים ושם הוא עומד, בחצר הקיסר, לא רחוק ממני, עמידתו הזקופה, מדיו הצבאיים, כובעו שמסתיר את שיערו הרך, החייל הקוריאני שלי.
הוא משוחח עם מישהו והצחוק שלו נשמע עד לאוזניי. אני מתחבאת מאחוריי קיר במסדרון ומנופפת לו בידי והאהוב שלי מבחין בי.
ברגע שהאדם שעמד איתו עזב, הוא הגיע אליי בצעדים מהירים, תופס בפניי בעדינות ומקרב את פניו אל פניי.
"לא כאן, תיקח אותי למקום שעוד לא היינו." אני לוחשת לו בשקט והוא מהנהן בראשו.
בכותונת הלילה הלבנה שלי, אני מתלווה אל האהוב שלי שלוקח אותי לאחת מהבקתות שעדיין לא הייתי בה, הוא מזיז את דלת ההזזה ואנחנו נכנסים פנימה.
באותו לילה לא הפסקתי להגיד לו כמה שאני אוהבת אותו, את פניו, את עיניו, את שפתיו, את אפו, את המילים שלו, את קולו, את ידיו ואצבעותיו, את גופו, את שיערו, את ליבו, את הפעימות הלא סדירות שלו, את המבטים האסורים שלו, את המבטים הרכים שלו, את כל כולו. באותו לילה הוא לא הפסיק לנשק את שפתיי.
צחקנו ושתינו יין, והוא אמר לי שהוא משתכר מעיניי יותר מכל יין אחר. הוא סיפר לי סיפורים מצחיקים ושיתף אותי בחייו הצבאיים, הייתי כל-כך מרוכזת בו שישבתי על רגליו והמשכתי לבהות בפניו כשהוא סיים את דבריו.
צחקנו שוב ושתינו עוד יין, שפתיו נישקו אותי עד שנשארנו בלי אוויר, כתלויים אחד בחיי השנייה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי בלי סוף.
והסוף לא היה קיים. לא איפה ששנינו אהבנו,
חטאנו.