Ep 10

-"אני חושב שאם היית מנסה לכתוב רומן, היית כותבת את הספר הזה." הוא אומר בזמן ששנינו יושבים, שעונים על השולחן וקוראים מהספר שמונח בין שנינו.
"אתה חושב?" אני שואלת, מרימה את עיניי מהספר כדי להסתכל עליו ומגלה שהוא מסתכל עליי.
הוא מהמהם, -"חוץ מהפרק הקודם המאכזב," הוא אומר ושנינו צוחקים. מצאנו את עצמנו יושבים וקוראים את פרק שש-עשרה ביחד, זה היה אחד הפרקים האהובים עליי וריסנתי את עצמי מלגלות לו על המתרחש.
"זה תלוי, צ'אן."
-"מה?" הוא שואל ואני מסתובבת מעט עם גופי אליו.
"זה תלוי אם הסוף הוא טוב או שהוא טרגי, עצוב והורס."
-"אהה." פיו נפתח והוא מהנהן, -"את צודקת. זה באמת תלוי."
אני מחזירה את עיניי אל הספר ונשענת בחזרה עם מרפקיי על השולחן. אני מחפשת את השורה בה עצרתי ואני מוצאת אותה בסוף העמוד.
אני מרימה את ראשי כדי לבדוק היכן צ'אן נמצא, אני עוקבת אחר עיניו שנמצאות כנראה בשורות האחרונות ומחכה שהוא יסיים, וכשהוא מסיים, הוא מרים את ראשו ונועל את מבטו בשלי.
-"סיימת את הפרק לפניי?"
"ובכן, קראתי אותו לפחות פעמיים בעבר, לכן אני זוכרת בדיוק מה קורה שם."
-"אל תגלי לי!" אני צוחקת ומנידה בראשי, הוא מעביר לדף הבא ואנחנו מתחילים לקרוא, ובדיוק בסוף המשפט הראשון שנינו מפסיקים.
צ'אן מכחכח בגרונו ואני מסירה את עיניי מהספר ומסתכלת על כיצד הוא מגיב.
הוא מחזיר מיד את עיניו ואני רואה אותן מרפרפות על הדף במהירות והוא נאנח בשקט, שוב פעם מפסיק לקרוא.
הדף היה מלא בפירוטים שעיניי סירבו להתנתק מהם בכל פעם שהתחלתי מהמשפט הראשון, אבל פתאום כשאני יושבת כאן איתו ומנסה לקרוא, אני לא מצליחה, אז המשפט הראשון שפותח את הדף חודר אל תוך מוחי ואני חוזרת אחריי המילים; אצבעותיו שלו ליטפו את ירכה החשוף בחשכה ושפתיו דבקו אל עורה המזיע, אנחות קלילות נשמעו מבעד לשפתיה העבות בעוד שהוא נישק אותה בלהט כאילו וזה יומו האחרון…
אני חוזרת להסתכל על צ'אן שנראה שקוע בספר, שפתיו משורבבות מעט ועיניו בתזוזה עוקבת ואיטית אחר המילים.
אני מחכה לרגע שבו הוא יגיע אל הקטע שסוגר את הפרק כשלפתע לשונו מלקקת את שפתו התחתונה באיטיות.
ליבי מתחיל להאיץ את הפעימות וידיי כבר מוכנות לסגור את הספר כשהוא מסיים ומרים את ראשו בחזרה אליי.
הוא ממצמץ וממשיך להביט בי.
-"אני מניח שזה הפרק האהוב עלייך."
"ובכן…" אני עומדת להמשיך את המשפט אבל עוצרת כשידו סוגרת את הספר ופניו מופנות אליי.
-"פעם חשבת על זה?"
עיניי נפערות מהשאלה שלו.
"חשבתי על מה?" אני שואלת, מביטה בו באי-הבנה.
-"על איך שהתאהבנו באותו ספר כמעט באותו זמן." העיניים שלו נוצצות כמו של ילד שחושק במשהו מתוק.
"יש דברים אשר נועדו להיות." אני מסכמת בקצרה.
-"כן?" הוא מעלה את ידו למעלה אל הלחי שלי.
"הספר הזה מעורר בך את החשק-" יכולתי להרגיש שהלחיים שלי בוערות מהמגע שלו שוב, אבל לא הייתי בטוחה שרק מהמגע הפעם.
-"את חושבת שאנחנו נועדנו להיות ביחד?" הוא משתיק אותי בשאלה, מוריד את ידו ושוזר את אצבעותיו באצבעותיי.
הייתי מאוהבת בתחושה המצמררת והעדינה הזו כשהאצבעות שלנו נשזרו ביחד.
"אני רוצה לדעת מה אתה חושב." אני אומרת לו והוא מסיט את מבטו לכיוון אחר בחדר, מתחיל לצחוק, קו הלסת שלו כה ברור וחד ואפו מתכווץ כששפתיו חושפות את שיניו והגרוגרת שלו עולה כשהוא צוחק, לפתע, הוא קם מהכיסא ומיישר את המבט שלו אליי.
כשאני קמה מהכיסא ונעמדת למולו, ידינו שזורות אחת בשנייה, מבטו משתנה.
עיניו המלוכסנות לא ממצמצות יותר.
ואז גופו נצמד אל גופי כשידו השנייה נאחזת בגבי עד ששנינו מתנגשים בשולחן הקטן.
בפליטת אנחת הפתעה מהפעולה הפזיזה והחדה שלו, אני מרגישה את עיניו חודרות אל עיניי ואני מתחילה להרגיש פחד משולב בעונג.
-"את לא מרגישה את זה?" הוא שואל, נשימתו החמה מלטפת את עור פניי וידו עוזבת את ידי, היא נאחזת במותן שלי בעדינות.
-"שנועדנו להיות ביחד?" עיניו יורדות אל שפתיי, עולות בחזרה אל עיניי ושוב יורדות אל שפתיי.
השאלות שלו גרמו לראשי להסתחרר ולחשוב על זה.
הרגשתי שהוא שלי, הרגשתי שאנחנו נועדנו להיות ביחד, הרגשתי את זה עוד בפעם הראשונה כשישבתי בשקט עם כוס היין והבטתי בו מהצד.
הסתכלתי על כתפיו ועל המדים הצבאיים שהוא לובש ואז חזרתי להסתכל על פניו.
-"אמרתי לך כבר, אם אי-פעם יתפסו אותנו…"
אני קוטעת אותו במהירות, "אני לא מפחדת מזה יותר כשיש לי אותך."
-"יש רק דבר אחד שממנו אני מפחד." הוא מלטף את הלחי שלי ואני מרימה את הגבה שלי למעלה בשאלה.
"מה הוא הדבר הזה?" אני שואלת,
-"שיום אחד אצטרך לעזוב אותך."
הלב שלי נשבר, ידיי נחלשו ונאחזו במעילו.
הנחתי את ראשי על בית חזו והקשבתי לפעימות ליבו המהירות. הוא מרים את סנטרי בעדינות ומסתכל אל תוך עיניי.
-"את חושבת שאתן ליום כזה להגיע?"
ליבי צנח אל מתחת לאדמה, לא רק שהוא נשבר לפני רגע, הוא החליט לשחק איתו.
"צ'אן. אל תעשה לי את זה שוב." אני אומרת כמצווה עליו, הוא בוחן את פניי רגע לפני שהוא פורץ בצחוק.
-"אני מאוהב בך."
הדם הולם בגופי.
אצבעו מרימה מעט את סנטרי והלב שלי עוצר הפעם.
-"ואני אכן הולך למלא את פקודתו של בעלך, אני אקדיש כל יום מחיי למענך." הוא רוכן קדימה, פיו פעור קמעה ועיניי נעצמות.
-"אני אחיה בשבילך," ידו שהייתה על גבי עולה למעלה ונאחזת בשיערי, בצדי ראשי.
נשימתו רופפת על שפתיי ואני כורכת את ידיי מסביב לצווארו, גורמת לשפתיו להיצמד אל שלי. הוא לוקח אותי למקום אחר בעולם, הוא גורם לי לראות את הכוכבים בעיניים עצומות ולהרגיש את הגלקסיות בעורקיי, להרגיש את קוצי הוורדים על מיתרי ליבי ואת הפרפרים שבבטני מתעופפים ללא הרף.
-"אני אמות בשבילך," הוא אומר תוך כדי הנשיקה, אצבעותיו הולכות לאיבוד בתוך כל שיערי הפזור ואני מתמסרת אליו.
-"אבל בעיקר…" השפתיים שלו מתנתקות משפתיי ואני פוקחת את עיניי, אני מספיקה לראות אותו מתחיל לצחוק כשהן מתנגשות בשלי בעוצמה, הוא צוחק אל תוך הנשיקה ומתנתק ממני שוב, -"בעיקר אני אחיה בשבילך." הוא מטה את ראשו הצידה ומהדק את שפתיו אל שפתיי.
עיניי נעצמות ונפקחות בכל רגע שעובר ואני רואה את עיניו הבורקות. יכולתי לחיות רק מהמבט הרך הזה שהיה מסוגל להפוך לקודר באין-זמן.
ניסיתי להסדיר את נשימתי כשהוא חוזר לנשק אותי שוב ושוב, "זה הוא יום ההולדת שבחיים…" אני מנסה להשחיל את המילים בין לבין ומוסיפה, "לא אשכח." אני מתנתקת ממנו ושנינו מתנשפים באיטיות.
"אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, אבל הטבעת שלי אצלך, נכון?"
גבותיו מורמות בפליאה ועיניו המבולבלות מביטות בשלי באי-וודאות.
-"אני… אני חושב ששכחתי אותה על המושב שלנו בכרכרה."
פי נפשק ממילותיו ואני ממצמצת כדי להבין את דבריו. זה אומר שטבעת הנישואים שלי נעלמה.
"אני לא מאמינה. מה אני הולכת לעשות עכשיו כשפיטר-" אני קוטעת את עצמי כשאני רואה את החיוך הפתאומי שנפרש על פניו של צ'אן.
-"היא שמורה אצלי בחדר."
אני נאנחת אנחה רווחה ומניחה את ידי על זרועו.
הוא מטה את ראשו הצידה ואני מסתכלת עליו מתקרב עם פניו אל פניי. הוא מצחקק לפני שהוא מתחיל לנשק את פניי.
"אתה יכול להחזיר לי אותה?" אני שואלת אותו בזמן שהוא מנשק את פניי והוא עוצר, קרוב אל שפתיי.
הוא מסתכל אל תוך עיניי ומהנהן.
"הלוואי והיינו יכולים להישאר כאן כל הלילה." אני אומרת ומיד מרגישה את שפתיו על צווארי, אני צוחקת מהתחושה המדגדגת והפתאומית שהשפתיים שלו מציפות בי.
"אני מחכה ליום שנצא מכאן."
הוא מפסיק לנשק את צווארי ומרים את ראשו. עיניו נועצות בי מבט ממושך.
-"את מתכוונת אל הארמון?"
"אני מתכוונת אל הארמון." אני חוזרת אחר מילותיו, "אני אוכל לנשק אותך מתי שרק ארצה, אני לא מאמינה שהרגשתי כלואה עד כה בארמון משלי."
הוא נרתע אחורנית.
"קרה משהו?" אני מסתכלת על פניו, מנסה להבין מה פשר התדהמה המדהימה על פניו.
-"אני אוהב אותך כל-כך הרבה." הלהט שבנשיקות שלו גבר עם פעימות ליבי, שפתיו עשו את דרכן מצווארי אל סנטרי ואז אל שפתיי.
הוא הרשה לי להתמכר אל טעמו מבלי להזהיר אותי שלא אוכל לחיות בלעדיו.
הוא גרם לי לאבד את כל עשתונותיי עם הקול שלו.
-"אני אהיה על יד החדר שלך מחר בבוקר, מאחר ואני הופך להיות חלק בלתי נפרד ממך." הוא נותן לשפתיים שלנו להתאחד, חופן את פניי בעדינות.
לפני ששנינו יוצאים מחדר המשחקים של הגנרל, הוא תופס בידי ומסובב את גופי אליו, שוזר את האצבעות שלנו ביחד ומחזיק במותני בידו השנייה. הוא מחזיק בי כאילו אנחנו עומדים לרקוד.
-"תחלמי עליי הלילה." הוא מדבר בטון רציני, כאילו הוא באמת מתכוון לזה.
אני מהנהנת ומלטפת את פניו, אני רואה אהבה בעיניו המלוכסנות ואני מרגישה אהבה בשפתיו.
"אני אוהבת אותך."
-"אני אוהב אותך." הוא אומר מיד אחריי, הקולות שלנו יוצרים הרמוניה ואנחנו נועצים זה בזו מבט. כאילו זאת הפעם הראשונה ששנינו מתוודים אחת בפני השני, אנחנו ממשיכים לעמוד שם על יד דלת העץ שמפרידה בנינו ובין כל העולם, נשארים לעוד כמה רגעים של נצח.

ביום שלמחרת התעוררתי לבוקר צמוד.
מצאתי את עצמי בזרועותיו של פיטר בפעם הראשונה בחיי. בכל לילה שהיינו הולכים לישון, היה לו את הצד שלו שהוא המשיך לישון בו, והפעם הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מישהו מחבק אותי, המגע היה אחר, שונה משל המגע שאני משתוקקת לו. פיטר חיבק אותי באמצע שנתו.
חזרתי אל אתמול בצהריים, כשעמדתי ביחד עם פיטר וג'ונג-צ'אן בחצר ודיברנו.
ההתנהגות שלי על יד ג'ונג-צ'אן הבהירה את המצב, המילים של פיטר הפכו את המצב לעוד יותר ברור ועכשיו נפל לי האסימון.
פיטר ראה שאני וג'ונג-צ'אן מוצאים שפה משותפת מלבד לכל מה שהיה לנו, הוא זה שהציע אותו בתור שומר-ראש, הוא זה שחש בקמצוץ קנאה שחלפה מול עיניי. הוא לא היה יכול להיות שקוף מזה.
הנשיקה שהוא הביא לי אתמול כשהוא לא מנשק אותי על השפתיים כלל ועכשיו החיבוק.
הקרבה הזאת הייתה פתאומית וג'ונג-צ'אן עלה על זה ברגע הראשון.
לא יכולתי שלא לחייך מהמחשבה הקצרה עליו ועלינו בחדר המשחקים של הגנרל, מיד אני מתחילה להיזכר בכל המילים שהוא אמר לי אתמול, יכולתי לעצום את עיניי ולראות את שפתיו הנעות כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי.
הוא היה כה חכם, כה מוכשר, כה יפיפה וכה מדהים, עוצר-נשימה, והמחשבות עליו היו מרובות עד שהן פסקו עם מחשבה אחת של מה אם הכול היה נראה אחרת ברגע שהייתי פונה אליו ביום הראשון שראיתי אותו אצל הוריי בארמון.
מה אם לא הייתי נותנת לצד הביישני שבי לשלוט בי, מה אם הייתי פונה אליו בכוונה רק כדי לשמוע את קולו שכבר הספקתי לשמוע בין כל קולות ההמון.
מה אם היינו מתאהבים אז, האם הייתי יכולה לא להינשא למישהו אחר ולהמשיך לאהוב אותו?
האם ההורים שלי היו מקבלים את האהבה העצומה שהייתה לי אליו, אז?
האם זה היה אפשרי בכלל, לחשוב על דבר כזה שיקרה בין נסיכה וחייל ששייך לצבא אחר?
התרוממתי מעט והזזתי את ידו של פיטר שהייתה שרויה על בטני.
אני חוזרת למחשבות, חושבת על כמה ברת-מזל אני שפגשתי את פיטר, שהכרתי את קת'רין וכמה לא ברת-מזל אני שהכרתי מישהי כמוה ולא יכולתי לספר לה אף לא סוד על האהבה שהייתה בליבי, על החשק הזה לעשות דברים שכתובים רק בספרים שאנחנו קראנו באותם ימים, והיא יכלה לספר לי על אהבתה האסורה מכיוון שהיא לא הייתה נשואה לאחי ומאוהבת במישהו אחר שהכירה לפני.
היום זה יום הולדתי העשרים, אני מסיטה את מבטי אל עברו של פיטר שזז בנוחות על המזרן שעל הרצפה, מפנה את גבו אליי.
נעצתי את עיניי בדמותו השוכבת וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך אני יכולה לעשות לו את זה כשהוא הסיבה היחידה שאנחנו כאן.
אם הייתי מתחתנת עם אחר שהוא לא פיטר, לא הייתי מוצאת את עצמי כאן, אני מתארת לעצמי שהייתי נשארת בארמון הזהב של מי שזה לא יהיה, שקועה במחשבות על אותו חייל קוריאני שבחיים עוד לא אפגוש.
אם לא פיטר, אז שום-דבר לא היה קורה ממה שקרה כאן ביומיים האחרונים.
הזיכרון שלי היה הופך לפנטזיות שרק הייתי מרשה לעצמי לדמיין. אז הרגשתי חרטה, כאב, חשק עז לברוח ולא להיות מי שאני, לברוח ביחד עם הבן-אדם שלא רצה להיות מי שהוא.
הפעם אני קמתי לפני שפיטר פקח את עיניו ויצאתי מהחדר בכותונת הלילה שלי בתקווה לפגוש את נורה מהלכת במסדרון, כשלפתע, הרגשתי באחיזה עדינה בזרועי אשר משכה אותי אל חדר סמוך.
עם שחרור האחיזה, נצמדתי אל דלת העץ והרמתי את ראשי מהמגפיים השחורים והצבאיים שלו כדי לראות את תווי פניו המשורטטים, את עצמות לחייו הגבוהות ועיניו המלוכסנות שנצצו וקרעו עוד מיתר בליבי.
-"יום הולדת שמח." הוא ממלמל, אני לא מספיקה לפתוח את פי ועיניי כבר נעצמות, שפתיו יוצרות מגע עם שפתיי וגופי קופא.
עוברת בי צמרמורת ברגע שאני מבינה שהוא הראשון שרואה אותי הבוקר, מאחל לי יום הולדת שמח ומנשק אותי.
בזמן שהוא מטה את ראשו אל הצד השני וממשיך לנשק את שפתיי, הוא מרים את ידי ואני מרגישה את אצבעותיו נשזרות באצבעותיי, אבל אז הוא משחיל טבעת ומתנתק מהנשיקה.
-"אני ממש מאושר לראות אותך הבוקר, הוד מעלתך." הוא מרים את ידו להצדעה ואני עוצרת אותו.
גבותיו מורמות למעלה מרוב השתאות ושנינו מסתכלים זה על זו.
הייתי מאוהבת באופן בו הוא היה מוסיף "הוד מעלתך" אל סוף המשפט בעוד שחיוך צדדי מופיע על שפתיו המשורטטות והמעט רטובות.
התגעגעתי אליו המון בהתחשב לשעות שהפרידו בנינו, התגעגעתי אל הפנים שלו בצורה מטורפת ומה שהטריף אותי עוד יותר זה איך יכולתי להתגעגע אליו אם רק לפני שעות ספורות היינו זה בחיק זו.
הוא היה במדיו וכובעו היה על ראשו, תמיד אהבתי להוריד אותו כשהוא היה איתי, אבל הפעם השארתי אותו עליו, משהו מבפנים חימם את ליבי כשהסתכלתי עליו עם כובעו. הוא החמיא לו, פתאום התחלתי לחשוב שגם האוויר שבחדר החמיא לו, הפך אותו ליפה יותר בעיניי מרגע-לרגע שעובר.
"התגעגעתי אליך." זה כל מה שאני אומרת בעוד שאני בוהה בפניו, הוא מרים את ידו אל הלחי שלי ומלטף אותה. אהבתי את המגע הזה שצמרר כל מקום בגופי, אהבתי את המבט הזה שנשאו אליי עיניו המלוכסנות, אהבתי את ההרגשה הזאת שנוכחותו נתנה לי.
-"חלמת עליי?" הוא שואל ובידו השנייה מסדר את כובעו.
צמודה אל הדלת, בין גופו וגופי ישנו מרווח של כמה סנטימטרים ספורים, הנדתי את ראשי וצפיתי בו כיצד הוא מתחיל לצחוק.
"אני לא זוכרת אם חלמתי עליך, למען-האמת, אבל תודה על הטבעת."
-"אני מצטער שהורדתי לך אותה."
בחזרה אל אתמול כשהיינו בכרכרה והוא נישק אותי שם כאשר הוריד את הטבעת מאצבעי, לא הבנתי על מה היה לו להצטער.
"אתה זוכר מתי הורדת לי אותה?"
הוא מביט אל תוך שתי עיניי ומתקרב עם פניו אליי.
-"את זוכרת איך נישקתי אותך?" עיניי יורדות אל שפתיו אשר מנסות לגרות אותי בתזוזותיהן כשהוא יודע שאני מביטה בהן.
חום גופי עלה וכפות ידי החלו להזיע כאילו הוא הולך לגנוב ממני את הנשיקה הראשונה, הוא רוכן ושותל נשיקה קצרה ומהירה על שפתיי.
-"אני זוכר מתי הורדתי את הטבעת שלך, ואני אזכור מתי שמתי לך אותה בחזרה." הוא אומר בחיוך זדוני שמסתיר לו מחשבות שרק הוא יודע, אבל ידעתי למה הוא אומר את זה, כי בשני המקרים האלה הוא נישק אותי.
הייתי מוכנה לתת לו את ליבי בכל רגע נתון, להתמסר לו ולתת לכל העולם לדעת שאני שלו, אבל המשכתי לעמוד צמודה אל הדלת כשפניו צמודות אל פניי וליבי פועם כמו שעון מתקתק אשר איבד את מחוגיו, יכולתי להמשיך להסתכל על מפגן היופי העוצר-נשימה הזה בכל שארית-חיי.
-"זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך בבגדי הלילה שלך," הוא אומר לי, ועם כמה שזה נשמע כאילו חיוכו הצדדי מופיע על פניו, הבעתו הייתה רגילה.
"ובכן, היית רואה אותי יפה יותר רק אם היית מחכה שנורה תיקח אותי להתלבש." הוא קורא את שפתיי ואז מהנהן בראשו.
-"את תמיד יפה, הוד מעלתך."
אני מצקצקת בלשוני והוא פוער את עיניו הצרות.
"האם אתה מתכוון לזה באמת, סגן-המפקד?" הבעת פניו משתנה למשועשעת ומושכת כשהוא שומע את דבריי.
-"סגן המפקד?" הוא מצחקק,
אני מהנהנת.
-"ובכן, הוד מעלתך," הוא ממשיך להנהן ומוסיף, -"לא שאלתי אותך אם ישנת טוב הלילה."
"ישנתי מעולה. סגן-המפקד."
הוא ממצמץ בעיניו ומהנהן. מבין כיצד אני מחזירה לו בהתגרות מועטה ולפי החיוך הקטן והצחקוקים המשועשעים, אני רואה שהוא אוהב את זה.
"ואתה?" אני שואלת, יש בי את הרצון העז ביותר לנשק את שפתיו בדיוק כשיפשוק אותן בכדי לענות על שאלתי.
-"קראתי את הפרק שקראנו אתמול שוב, ואז נרדמתי מבלי לשים-לב, אני מניח שישנתי מעולה, כמוך." ומשהו בתוכי לא נתן לי לקטוע את הקול היפיפה שלו באמצע, רק רציתי להמשיך לשמוע אותו, את התשובות הארוכות והמפורטות שלו שהשתלבו ביחד עם מבט שנשאר עליי.
לפתע, שנינו מסיטים את ראשנו הצידה בהישמע דפיקה על הדלת, אבל זאת לא דפיקה על הדלת שעליה אני שעונה.
אני מיישרת את גבי ומסתכלת על ג'ונג-צ'אן אשר מסתכל עליי בחזרה.
"זאת בטח נורה." אני אומרת וישר חושבת שהיא עלולה להעיר את פיטר.
-"אני אבוא איתך." הוא אומר, מוריד את ידו מהלחי שלי.
"לא!" אני מתנגדת מידית, התשובה קופצת מפי מתוך אינסטינקט ראשוני ולא ברור.
עיניו נפערות מתשובתי השלילית.
-"לא? אני לא אמור לבוא איתך לכל מקום?" גבותיו מתכווצות, ליבי מתרכך.
"כן. אבל לא לחדר ההלבשה של הנשים,"
-"זה לא שאני מחליף את תפקידה של נורה ואכנס איתך לחדר כדי לכפתר לך את השמלה." מילותיו לוקחות אותי אל עולם מלא במחשבות והוא עוצר את עצמו.
הוא נותן בי מבט אחד ארוך.
שנינו שותקים.
הלב שלי מרגיש שהמשפט שפיטר תמיד אומר לי "זה השקט שלפני הסערה" הוא קרוב למה שהולך לקרות. הספקתי ללמוד את הניצוצות המתחלפים בעיניו המלוכסנות, גם את השתיקה הקצרצרה, וגם את איך ששפתיו התכווצו בכל פעם לפני שהוא לקח ממני את כל החמצן והחייה אותי בחמצן שלו.
ידיו תופסות את פניי רגע לפני שסנטרו מתנגש בסנטרי וכל האהבה שהייתה בעיניו רגע לפני מתפרצת החוצה.
הוא מנשק אותי, הוא מנשק אותי כל-כך חזק שאני מרגישה ששנינו עומדים על קצה צוק ומה שמונע מאתנו ליפול זאת האהבה בנינו. הוא מאט את הנשיקה ומתנתק בעדינות משפתיי כשאני מושכת את גופו אליי בפתאומיות ומחבקת את גופו הרזה בחזקה ובגעגוע עצום.
"תפגוש אותי במסדרון בעוד פחות משעה?" אני שואלת ושנינו משתחררים מהחיבוק, בעוד שידיו מחזיקות את גופי כשהן נמצאות על גבי, הוא מסתכל על פניי ומהנהן.
-"כן, הוד מעלתך."
"אל תקרא לי כך,"
ראשו מוטה לאחור והוא צוחק, יש לו צחוק יפיפה שגורם לי להישאר עוד כמה רגעים בחדר, בין זרועותיו, בין האוויר שהוא נושם.
-"כרצונך, אהובתי." הוא חוזר להסתכל עליי.
ואני, אני יכולתי למות.

עמדתי איתו בחדר הסמוך מבלי לתת לזמן משמעות, נהנתי מלהביט בו עוד קצת, ההמון שהיינו ביחד אף-פעם כאילו ולא הספיק לי, ועדיין, רק המבט שלו סיפק אותי, מילא את כל הריקנות שהצטברה בזמן שהוא לא היה איתי.
לפני שעזבתי אותו, נישקתי את פניו כדי להרגיש את ליבי פועם בעוצמה שאליה כבר התרגלתי. התמכרתי לתחושה הזאת שהוא נתן לי, הרגשתי שהאסור שאנחנו עושים זה האסור הטוב ביותר בכל העולם.
החיוך סירב להיעלם מפניי כשיצאתי מהחדר וראיתי את נורה.
נורה רואה אותי וקדה בפניי.
-"הוד מעלתך, חשבתי שזה הוא החדר שלך." היא מצביעה על דלת חדרי האמתי ואני מהנהנת.
"ובכן, היה לי ביקור מפתיע בחדר הסמוך."
-"הוד מעלתך, ביקור בעודך בכותנות הלילה שלך?"
"זאת הסיבה שקראתי לזה ביקור מפתיע, נורה. כיצד עבר עלייך הבוקר?"
-"טוב. טוב מאוד, הוד מעלתך, כיצד את מרגישה?" היא ממהרת לשאול ולקחת את ידי בידה כפי שתמיד עשתה. אנחנו מתקדמות אל עבר חדר התלבושות במהירות ונכנסות פנימה.
-"הוד מעלתך. היום זה יום הולדתך, הלא זה נכון?" בהבעת פנים מתפלאת היא שואלת ואני מהנהנת, מתיישבת אל מול המראה ומסתכלת על פניי.
הבטתי בעצמי, פניי כמעט ולא השתנו חוץ מהתסרוקות וסגנון הלבוש שלי, נראיתי בדיוק כמו שהייתי לפני כשלוש-שנים, אולי תווי פנים התבגרו במקצת אבל חוץ מזה נראיתי בדיוק כמו שנראיתי לפני כשלוש-שנים כשפגשתי אותו.
נורה הלבישה אותי בשמלת תחרה לבנה לכבוד יום הולדתי ובחרה ביחד איתי נעלי-עקב שיהיו לי נוחות. היא שאלה איך עבר עליי הלילה וסיפרתי לה שהעברתי אותו בקריאה ביחד עם שומר-הראש החדש שלי.
היא לא אמרה עליו מילה חוץ מלחייך אליי את החיוך החמים שלה והמשכנו לדבר קצת על הבוקר בחצר הקיסר, עד שהוא הגיע.
עד שראיתי את מגפיו הצבאיים, לצדו, נעליים מוכרות. נעליו של פיטר.
נורה קדה בפניי ואז בפניי פיטר ועזבה אותנו במהרה.
פיטר עומד וזר פרחים צנוע בידיו, הוא מחזיק בוורדים אדומים אשר את ריחם אני יכולה להריח עוד מכמה מטרים.
אני מסתכלת על שניהם עומדים זה לצד זה, מבטם נמצא עליי ופיטר מתקרב ולוקח את ידי. הוא נושק על שפתיי שוב, בדיוק כמו אתמול, בדיוק באותו המקום, בדיוק כשג'ונג-צ'אן נמצא מאחוריו ושנינו מסתכלים זה על זו, בדיוק כך הלב שלי מרגיש שמישהו נועץ בו חרב.
פיטר מושיט את זר הוורדים קדימה ואני מקבלת אותו בקידה.
-"יום הולדת שמח. את נראית נפלא, מחכה לנו גם יום נהדר היום." הוא אומר ואני בולעת את רוקי בכבדות.
"תודה רבה, פיטר." אני מודה לו בעוד קידה ומסיטה את מבטי אל עבר ג'ונג-צ'אן שעומד ומסתכל של שנינו עם חיוך יהיר על פניו.
-"בואו נאכל ארוחת-הבוקר ובדרך תספרי לי על איך עבר עלייך אתמול הלילה," פיטר קולע את זרועו בזרועי ואנחנו מתחילים ללכת.
לא היו לי מילים ולא ידעתי כיצד אני הולכת לספר לו על הלילה שעבר, חשבתי על להמציא סיפור שמעולם לא קרה בעוד שתמונות מליל אמש קפצו אל מוחי ועיניי פזלו לכיוון שפתיו של ג'ונג-צ'אן שהלך אתנו אל חדר האוכל.
-"קראנו כמה פרקים ביחד וניהלנו דיון עליהם." פיטר מקשיב לדבריו של ג'ונג-צ'אן אשר מספר לו במקומי והוא מהנהן.
-"אני שמח לשמוע. וזה הכול?"
אני וג'ונג-צ'אן מחליפים מבטים בנינו ואני מהנהנת בשתיקה.
-"ובכן, הפרקים היו ארוכים, הם מפורטים היטב."
-"כן, שמעתי על זה כבר." פיטר צוחק וג'ונג-צ'אן מצטרף אליו, אני מסתכלת על שניהם, אבל בעיקר על סגן-המפקד, שעכשיו יהיה צמוד אליי ויחסוך ממני המון מילים, וידעתי שיבוא הרגע שבו פיטר ישים-לב לשינוי בהתנהגותי ובאופי שלי, כי מעולם לא ראה אותי כזאת.
הייתי מאוהבת וחופשיה מדי בכל האסור שעליו חשבתי.
לא פחדתי יותר, אם כי ידעתי שהאהבה שלי אליו גברה על כל פחד שהיה קיים.
הוא הפך לחבר הכי טוב שלי, לשומר הראש של מלכת דנמרק ולמאהבה.
הוא היה האהוב שלי. והעולם שלי היה קיים בשפתיו, בחיוכו ובמבטו.
פיטר דיבר איתו בארוחת הבוקר על הספרים שהוא קרא ושניהם העבירו את הזמן בצחוקים, צפיתי בהם מהצד כשאני אוכלת ללא-תאבון, כאילו התמלאתי מהדיבורים של פיטר ומהצחקוקים שלו. לאחר מכן כשעזבנו את חדר האוכל, חיכתה לנו כרכרה אחת הפעם והתחלנו לנסוע, הארולד הצטרף אלינו ביחד עם עוד חייל קוריאני שהיה קרוב אל פיטר.
אני מצאתי את עצמי יושבת למול ג'ונג-צ'אן שוב, דיברנו מדי פעם במבטים כשהוא מחייך אליי לרוב וכל מה שרציתי היה עוד זמן איתו לבד.
הדרך הייתה קצרה ועצרנו. מבעד לחלון ראיתי צמחייה ירוקה, עצים יפיפיים וירוקים-ירוקים כפי שבחיים לא ראיתי. לפי סלסלתו של הארולד הבנתי שאנחנו הולכים לשבת על הדשא ולאכול מהפירות הטריים שהוא הביא מחצר הקיסר.
הכרכרה עצרה, פרסות הסוסים רקעו ברצפות, הארולד יצא הראשון אחריו יצא החייל הקוריאני ואז היה תורו של פיטר, הוא ירד מהכרכרה ולפני שאני קמתי ממושבי, ג'ונג-צ'אן ירד.
נאנחתי בכבדות וקמתי ממושבי, כשראיתי יד אחת מושטת קדימה כדי שאוכל לרדת מהכרכרה, זיהיתי את צבע העור הבהיר, את הציפורניים, את האצבעות הארוכות והשונות משל פיטר, ופתאום, ידו של פיטר הושטה מהצד השני, לפני שירדתי, הורדתי את כובעי והחזקתי אותו בידי, מבלי לחשוב יותר מדי, לקחתי את ידו בידי החופשיה כדי לרדת במהירות וכאשר ירדתי והתיישרתי, הרמתי את ראשי כדי לראות באיזו יד אני מחזיקה.
זו הייתה ידו של ג'ונג-צ'אן.
הסטתי את מבטי אל פיטר שהסתכל עליי והוריד את ידו בשתיקה. הוא חייך אליי חיוך מבין וחיכה לי שנקלע את זרועותינו ביחד.
כשידי ניתקה מגע עם ידו של ג'ונג-צ'אן והתחלתי ללכת ביחד עם פיטר אל עבר הדשא בעוד שהוא משוחח עם הארולד על משהו בשפה הקוריאנית, הבחנתי בג'ונג-צ'אן שצעד לצדי וסובב את מבטו אליי.
הלוואי והייתי יכולה להגיד לו משהו כדי לשמוע את קולו,
הלוואי והיינו יכולים להיות כאן לבד, ביחד, חופשיים מבלי לחשוב על אף-אחד.
התיישבנו על סדין יוקרתי שכיסה את הסלסלה על הדשא והארולד פתח את הסלסלה שנסעה אתנו כל הדרך, הוא הוציא ממנה כוסות מסורתיות וקטנות לאלכוהול ובקבוק יין.
הוא מזג לכולנו והם הרימו את הכוסות באוויר.
-"לכבוד יום-הולדתה של אשתי, אני רוצה לאחל לה את כל האושר שבעולם, אני רוצה לאחל לעצמי שאמשיך לראות את חיוכך המקסים עד שנזדקן שנינו." פיטר מיהר לבלוע את היין ולאחר מכן לנגוס בפרי טרי שהוציא מהסלסלה. המילים חלחלו לתוכי וכל מה שיכולתי לעשות זה לחייך אל כולם, עד שעיניי נעצרו על ג'ונג-צ'אן שפתח את פיו.
-"הוד מעלתך, אני מקווה שמעכשיו והלאה, ימי ההולדת שלך יהיו בלתי-נשכחים, יהיו המדהימים ביותר והיפים ביותר." עיניו חדרו אל תוך עיניי ברגעים והמילים שלו היו מלאות בכוונה מלאה, הוא חייך את החיוך היהיר שלו, את החיוך החכם ביותר שאי-פעם ראיתי, שפתיו המשורטטות נפשקות והוא מסיים את כל היין.
ובזה, הייתי בטוחה שמעכשיו והלאה, ימי ההולדת שלי יהיו בלתי-נשכחים, אם כי אני חוגגת את יום-הולדתי העשרים ביחד איתו, לצדו, למולו, על שפתיו, במילותיו, בעיניו, בחיוכו ומבטו, בבקרים, באחר-הצהריים כשהשמש עדה לנשיקות שהוא משאיר על שפתיי ובלילות כשהלבנה עדה אל הטעם המשכר שמושך אותי לעוד.
פיטר הוציא קופסא מרובעת מתוך כיס המכנס שלו והושיט לי אותה סגורה, כשפתחתי אותה גיליתי שרשרת חדשה, בין קולות מתפלאים הודיתי לפיטר וחיבקתי אותו כשהוא מנסה להאכיל אותי בענבים.
שנאתי ענבים.
אבל נתתי לו בכל-זאת להאכיל אותי.
כששאלתי אותו אם נלך לטייל אז הוא ענה לי בתשובה קצרה שמאוחר יותר, אז מצאתי את עצמי משתעממת בעוד שאני שומעת את השיחה הקוריאנית בינו להארולד ולחייל הקוריאני.
לא ידעתי למה ג'ונג-צ'אן לא דיבר איתם, הוא המשיך לשבת כמוני ולהקשיב להם מדברים, מדי פעם מגניב אליי מבט מחייך בזמן ששיניו נוגסות בתפוח האדום ושפתיו זזות בתנועת לעיסה חוזרת.
שתקתי, לא אמרתי דבר לפיטר, ידעתי שהוא יראה שאני משתעממת בעוד כמה זמן, אז חיכיתי לזה ובינתיים לגמתי מכוס היין החצי-מלאה שלי.

פיטר לא רצה לקום מהדשא, הוא אמר שנוח לו מדי וראיתי גם שהוא השתעשע בזמן שאני השתעממתי, למרות שהמקום היה יפיפה למדי, מוחי היה עסוק במחשבות אחרות לגמרי, אפילו לספור את הציפורים שעברו מעלינו ברקיעים התכולים של קוריאה לא יכולתי.
כשקמתי והרמתי את שמלתי הארוכה, מסדרת אותה מעט, פיטר שאל אותי אם אני רוצה שהוא יצטרף אליי, אז ביקשתי ממנו שלא יפריע לעצמו וזאת רק אני שצריכה להתאוורר קצת, במבט מסכים ומבין כמו תמיד, הוא נתן לי ללכת.
התחלתי להתרחק מהם כשאני מסתובבת ומסתכלת על ג'ונג-צ'אן, ראיתי שהוא עוקב עם מבטו אחר המרחק שנפער בנינו, והצלחתי גם לראות את פיטר מסב את תשומת-ליבו אליו, כל מה שיכולתי לדמיין במוחי זה את פיטר מבקש ממנו להתלוות אליי, אבל אז הסתובבתי והתחלתי להאיץ את הליכתי כשאני מרימה את שמלתי מעט למעלה ורגליי מרגישות את הדשא המעקצץ והמעט לח.
הלב שלי פעם בחזקה בידיעה שהוא הולך להופיע מאחוריי.
התחלתי לרוץ, שיערי הפזור נע מצד לצד ומתפרע במקצת, בד השיפון אשר עטף את שמלתי מתעופף לו מהרוח ואני מתחילה לצחוק, הרוח נושבת על פניי והאושר מתפרץ החוצה כשאני ממשיכה לרוץ, כאילו והגיע הזמן הכי יפה של החיים ואני חווה אותו כעת בין פרפרים לבנים המתעופפים על ידי, אני מסתובבת והחיוך נפרש על פניי ברגע שאני רוצה לצחוק יותר מרוב האהבה שלי אליו כשאני רואה אותו רץ אחריי.
אני מסתובבת בחזרה וממשיכה לרוץ עד שרגליי עוצרות ולמראה עיניי נחשף אגם, העצים שמסביב משתקפים במים והופכים אותם לירוקים-כחולים. אני מתנשפת ושפתיי נפשקות מרוב היופי, הריח ששרוי באוויר כה מרענן אז אני לוקחת נשימה עמוקה אשר נעתקת ברגע שידיים תופסות במותניי ומסובבת את כל גופי.
קול התפלאות נפלט מפי ועיניי פוגשות בזוג עיניו המלוכסנות.
אנחנו מביטים זה בזו ממושכות ועיניו נעשות צרות יותר, הוא מחייך אליי ואני מאבדת את התחושה ברגליי, הן נעשות חלשות מרגע לרגע ואני נאחזת בצווארו, הולכת לאיבוד בעיניו שוב.
"אני אוהבת אותך כל-כך נורא," אני מסתכלת על פניו, מלטשת בו את עיניי.
אני מתחילה לפזר נשיקות על כל פניו, "אני הייתי צריכה לראות אותך,"
הוא ממצמץ בעיניו, עיניי הוזות כשאודם מתחיל להופיע על מרכז לחייו ואני מרגישה שהן נעשות חמות מרגע-לרגע, הן כל-כך חמימות שאני עוצרת שם ומנשקת אותו על לחייו.
הוא מהדק את גופי אל גופי באחת ושפתיי נפשקות שוב, אני מפסיקה לנשק את פניו, חסרת-קול בשפתיים פשוקות, אני מביטה בו רוכן לעברי ומניח את שפתיו על שפתיי מבלי לסגור אותן.
-"את לא אוהבת אותי נורא, כפי שאני אוהב אותך נורא." שפתיו זזות על שפתיי תוך כדי שהוא מדבר, הוא סוגר את שפתיו על שפתיי לכמה רגעים בדיוק כשאני מרגישה את הרוח החזקה שנושבת עלינו.
"אתה ממשיך לגרום לי להתאהב בך." אני אומרת לפתע,
הוא מחייך ומהדק את גופו אל גופי חזק יותר.
אני מורידה את ידיי מטה ומניחה אותן על ידיו, גורמת לו להוריד את ידיו ממותניי וברגע הבא, אני מתחילה לרוץ, אני יורדת בשיפוע בזהירות ושומעת אותו רץ אחריי. הוא צוחק בקול רם ואני בורחת ממנו עד שלא נשאר לי לאן לברוח יותר, אני מגיעה כמעט אל המים של האגם והוא תופס בזרועי, מושך אותי אליו ושנינו נשכבים על הדשא.
הוא רוכן מעליי כשמרפקו נמצאת על הדשא ואנחנו מתאוששים מהצחוק ומהריצה, אני שוכבת על גבי ושמה את ידי על הלחי שלו.
"אתה החלום שלי, אתה יודע את זה?" אני שואלת אותו בשקט, ציוץ הציפורים מתלווים אל קולי.
-"באמת?" הוא שואל בתדהמה צינית ואני צוחקת, מכה בכתפו בעדינות, גורמת לו לצחוק איתי ביחד.
"אתה החלום האסור שלי." אני מתוודה בפניו, מורידה את כובעו מראשו ונותנת לאצבעותיי ללכת לאיבוד בתוך שיערו.
-"אם היית כותבת עליי ספר, איך היית קוראת לי מבלי לחשוף את שמי?" הוא שואל בהתעניינות, בעוד שאצבעותיי נמצאות בתוך שיערו הרך, אני חושבת לעצמי.
"אתה שואל אותי כי יש לך שמות שאתה חושב עליהם?" אני שואלת, צופה בשפתיו נפשקות מרוב תדהמה.
-"איך ידעת?" שפתיו מסרבות להיסגר ואני פולטת צחקוק. הייתי מאוהבת בהבעה המדהימה הזאת שעל פניו, בטון קולו המופתע ובחיוך שהגיע אחריי כשהוא רואה אותי צוחקת ממנו.
אצבעותיי מסרקות את שיערו ואז יורדות אל גשר אפו הקטן, "על אילו שמות חשבת?"
-"חשבתי על המאהב הסודי, החייל הקוריאני ועל-"
אני ממהרת לקטוע אותו,
"אתה תמיד תהיה החייל הקוריאני שלי בעיניי."
הוא פולט צחקוק מבעד לשפתיו.
"ועל איזה עוד שם חשבת?"
הוא מהמהם במחשבה מהירה כדי להיזכר היכן הוא עצר, -"סגן-המפקד שאליו אני נמשכת."
עיניי מתכווצות ואני מבינה שהוא צוחק עליי, ואז הוא באמת מתחיל לצחוק שוב. אני מסתכלת עליו בכל הזמן הזה, מסתכלת על האושר שנמצא מול עיניי, הצחוק המרענן שלו שמכאיב לליבי כה חזק.
"מעולם לא נמשכתי לשום סגן-מפקד." אני אומרת ללא-היסוס רק כדי לשחק איתו מעט ורואה כיצד הוא מפסיק לצחוק באחת, אבל אז הצחוק שלו רק מתגבר, הוא חוזר לצחוק ובהפתעה, ללא שום התרעה מוקדמת, רוכן מעליי כשפלג גופו העליון מוחץ קלות את פלג גופי העליון ואני עוצרת את נשימתי.
-"השם השלישי שאני חשבתי עליו הוא סגן-המפקד, האם השם שהיית קוראת לי בסיפור שלך נמצא ברשימת השמות שחשבתי עליהם?" קולו נחלש מעט, הוא יודע מה הוא מעורר בי כשהוא מדבר אליי ככה ושומר את עיניו על שפתיי בכל הזמן שהוא מדבר.
"לא. הוא לא." אני משיבה בשקט ועיניו עולות למעלה, פוגשות בעיניי. מעבירות בי זרם.
-"אז, תאמרי לי איך היית קוראת לי?" הוא שואל בשקט, וריחו המשגע גורם לי להשתגע מבלי להראות את זה על פניי.
"תנשק אותי." אני ממלמלת בשקט, עיניי נפערות בהבנה למה שאמרתי כשמבטו מתחלף.
-"את רוצה שאנשק אותך?" הוא שואל, חוזר אחר מילותיי ואני נעשית חסרת-סבלנות ברגע, הסומק שעל לחיי, החום והלהט והחשק העז הזה, ההתגרות בקולו ובחיוכו הצדדי. הרגשתי שנולדתי בשביל לחטוא, אם כל מה שרציתי זה שינשק אותי.
אני מרימה את ידי ומניחה אותה על צווארו החשוף ומושכת אותו אליי, מצמידה את שפתיי אל שפתיו בחזקה, מרגישה כיצד הוא נמס לתוכי כשהוא מחייך ופניו מתחככות בפניי כשהוא משכיב אותי על הדשא, שיניו תופסות בשפתיי מדי-פעם ושנינו צוחקים אל תוך הנשיקה.
ציוצי הציפורים ליוו אותנו בעוד שאהבתי אליו התגברה, הוא היה שלי, הוא שלי, הוא שלי, המשכתי לצעוק מבפנים, הדם בעורקיי זרם וכל חלק בגופי השתתק ממגע שפתיו על שפתיי.
"אהוב שלי." אני אומרת בין נשיקה לעוד אחת, מחזירה אותו אליי, "ככה הייתי קוראת לך." אני מוסיפה, והחיוך שלו שאני מרגישה על שפתיי, נותן לפרפרים בבטן שלי להתעופף ולהתאחד עם הפרפרים שנמצאים כאן אתנו.
אהוב שלי, ככה אני קוראת לך.