ENDRIZ – פרק 2

חוץ מהציפורים שמצייצות, הכל שקט, כולם עדין ישנים. אני אוהב את השעות הקטנות של הבוקר, רק אתה. לבד. אני אוהב את קור שצורב לי בעור. זה עוזר לי לנקות את המחשבות, במיוחד היום. דני לוחצת עליי לספר לה מה קרה היום לפני שלוש שנים, פחות או יותר. היא אומרת שאם אדבר על זה, זה יקל עליי. אבל אני לא יכול לספר לה, זה קשה מדי, אני לא אצליח לעמוד בזה. אני גם לא יודע איך אצלחתי לעזור אומץ וללכת. טוב, עם דני זה עוד יהיה קל. אני פוחד מהרגע בו אני אצתרך לספר לקטרין את האמת. אני פוחד שזה יפגע בה. אני חשבתי שאבא ישתנה.. אבל הוא לא! הוא פשוט
״זבל!״ מילמלתי בעצבים.
״אני?״ שמעתי את קטרין מאוחרי, הבטתי לעברה והיא צעדה אליי.
-״בוקר טוב סיס.״
״מה אתה גיי? מה נראה לך שאתה קורא לי סיס?״ התיישבה ליידי וגרמה לי לפלוט גיחוך קטן.
-״את תדברי אליי בכבוד!״ ניסיתי להישמע רציני אבל פשוט לא יכלתי, השיער שלה.. זה היה הדבר הכי קרוב שראיתי לשיער של המוזרה ממשחקי הרעב. לא מתאים לה בוקר.
״ברור מה שתגיד, סיס.״
שכבתי על הבטון, עוצם עיניים וחושב.
חושב על מה שקרה.. רבאק אני שונא להיות תקוע בעבר! זה פשוט לא נותן לי להמשיך הלאה בחיים האלה! אני פשו-
״אז, מה אתה עושה ער בחמש ורבע בבוקר?״ קטעה לי קטרין את חוט המחשבה.
-״קמתי ולא הצלחתי לחזור לישון. ומה את עושה ערה בשעה הזאת?״
״אני? אני אוהבת את הבוקר, מרגיע שכזה.״
-״אם ככה אז אנחנו אותו דבר.״ אמרתי מניח את ידי על הירך שלה.
״נראה לך?!! קמתי להתפנות ושחזרתי לא ראיתי אותך במיטה, אז חיפשתי אותך,״
אמרה ונישכבה לידי ״אבל באמת שבוקר זה דבר מרגיע.״
-״אכן, כן.״
״חמור״
-״נבלה״
״כלב״
-״כלבה!״
״שתוק! חתיכת.. חתיכת שמוק!״
-״אני אוהב שאת כועסת, זה גורם לי לצחוק״ יואו כמה שאני אוהב להציק לה!
״אני שונאת שאתה צוחק, זה גורם לי לכעוס!״ קמה ממקומה והושיטה לי יד.
״יאלה קום נמושה, צריך להכניס קצת כסף הביתה״
תפסתי בידה והיא משכה אותי קדימה.
״את חושבת שאני נמושה?״ שאלתי בעודי מתקדם אחריה לחדר מדרגות.
-״אתה נמושה״ קבעה עובדה.
״לא אני לא…״

״ואז היא אמרה לי שאני גיי שקראתי לה ככה.״ אמרתי לספנס, ישבתי איתו לארוחת בוקר.
-״איה. נפגעתי. אוקי אני גיי ואני לא אומר ׳סיס׳. פשוט עלבון.״
״שמעת קט׳??״ צעקתי לה בזמן שישבה עם מיי בחדר.
-״ספנס יותר גבר ממה שאי פעם אתה תהיה!״ צעקה לי חזרה.
ספנס שילב את רגליו והכניס עוד כף מלאה קורנפלקס לפה ״שוב, איה!״
ספנס קצת מוזר, אני לא אומר את זה בגלל שהוא גיי, מה פתאום. אין לי בעיה עם גייז.. כל עוד הם לא מתחילים איתי. אני מתכוון, הוא תמיד כזה פתמי, או שזה אופטי? אוקי, אני מתכוון שהוא פשוט רואה דברים בצורה שונה, וטובה. טוב, בדרך כלל. למרות שאף פעם לא הבנתי מה הקטע של הקוקו ראסטות שלו. ושוב שלא תבינו לא נכון.. אין לי בעיה עם ראסטות. אני פשוט בחיים לא יעשה כאלה.
״ככה היא, אוהבת לפגוע. היא מקרה אבוד אחי״ אמרתי משחק עם הכפית בכוס שלי.
״אני מקרה אבוד?״
יואו! מה היא שרוטה?! מאיפה היא צצה כל הזמן?
״ספנס, לא הייתה לי שום לפגוע.״ אמרה מביטה בו במבט חם.
-״בי פגעת״
״בך כן התכוונתי״ אמרה לי בקרירות וניגשה למזוג לעצמה קורנפלקס.
״מישהו יודע איפה דני?״ שאלתי את ספנס וקט׳ שהזיזו את ראשיהם לתגובה שלילית.
״אני יודעת איפה היא״ צצה מיי מאחור ״היא וגייל הלכו להביא משהו, הם אמרו שזה ׳הפתעה׳ ״
הפתעה? החטפתי מבט בשעון הישן שהיה מונח על השולחן. כבר עשר וחצי, כדי שאזוז.
״אוקי חבר׳ה, אני עפתי. תגידו לגייל ודני שאני מביא את השאר.״
-״השאר?״ שאלה מיי בגבה מורמת. יש לה מבט חודר, והשיער השחור החלק שיש לה לא ממש מעודד אותו.
״כן, לא סיפרתי לכם שמצאנו קבוצה?״
-״לא״ סינן אליי ספנס.
כל המבטים עליי.
״לוק, זה לא אפשרי. אנחנו לא נצליח לשרוד עם כל כך הרבה אנשים״ אמרה קטרין ומבט רציני בעיניה.
״הם לא יצליחו לשרוד לבד, אנחנו נצליח להכניס מספיק אוכל קטרין, אנחנו נדאג שלא יחסר לנו כלום.״
״אנחנו?״ שאלה מיי בתמימות.
-״כן מיי, אנחנו.״
לבשתי את הג׳קט שהיה מונח על הכיסא והתקדמתי לעבר הדלת.
״אתה יודע בכלל איפה הם נמצאים?״ קטרין התקדמה אליי וסידרה לי את הג׳קט.
-״הם נמצאים ליד אותו הרחוב שבודה גר, שמעתי שהם עשו לו בעיות.״
נפלט לה חיוך ״כולם עושים לו בעיות.״ אמרה.
״לפחות תצא כמו בן אדם״ סגרה לי את הריצ׳רץ׳.
-״אני יכול לצאת עכשיו אמא?״
״ברור, תחזור לפני שבע לארוחת ערב״ סיננה אלי בציניות וחזרה אל המטבח.

אוקי, רחוב ביסקוורט. התקדמתי להמשך הרחוב הקריר ואדי חום נפלטו מנשימותי. קטרין צודקת, אין לי שמץ של מושג איך בדיוק אנחנו אמורים לעזור לילדים האלה להשתקם. אנחנו רק ילדים ואנחנו בעצמנו מנסים להשתקם. המשכתי ללכת ברחוב וכמו תמיד היו את המופעים של ימי ראשון בבוקר. האנשים האלה פשוט מוכשרים. יש שם להקה של שלושה נערים, שאני תמיד אוהב לעבור ליידם ולשמוע את המוזיקה שלהם. עדר של יונים שחורים ששהו במדרכה, התעופפו כשעברתי לידם. המשכתי ללכת וכמו כל ימי ראשון, כל החנויות סגורות. אנשים מנצלים את זה שיש להם חופש והולכים לראות את מופעי הלהקות שמפוזרים כמעט בכל פינה בעיר.
כבר עשר דקות הליכה ואני די בטוח שהלכתי לאיבוד. הבטתי על שלט הרחוב וסוף סוף מצאתי את רחוב ביסקוורט! התקדמתי על עבר הרחוב וממבטים חטופים לעבר כל הכיוונים, מצאתי כמה גנבים קטנים. אני זוכר שאני ניסיתי לעשות את זה.
המשכתי ללכת, המקום היה נטוש. כמעט כמו כל רחוב בצד הזה של העיר. מלא פריקים וזונות צומת נמצאות כאן.
המשכתי ללכת והפעם ניסיתי כמה שיותר לא להביט לצדדים, מה שחסר לי עכשיו זה ליצור קשר עין עם איזה עבריין.
הנה, אני דיי בטוח שזה הם. גייל אמר משהו בקשר לשלישיה.
״סטן?״ התקדמתי אליהם מביט בילד בגילי הייתי אומר.
״אתה גייל?״ שאל וצעד אליי, אחריו עוד שתיים.
״לא, אני לוק. באתי במקומו״
-״היי.״ אמר ולחץ את ידי ״תכיר, אלו אמבר ושון.״
״נעים להכיר אותכם.״ חייכתי אל השניים ואז מבטי חזר אל סטן ״אז, איך גייל מצא אתכם?״
-״סיפור ארוך.״ אמר בגיחוך קל.
״יש לנו בערך שתיים עשרה דקות הליכה, שתרגיש בנוח תתחיל לדבר.״ אמרתי והוראתי להם עם הראש לבוא אחרי.
-״אוקי.״ אמר סטן ובא אחריי, וכך גם השניים האחרים.
-״זה התחיל שלאמבר היה רעיון..[..]״

כן. לא. כן. לא. כן. לא.. אני כבר לא יודע מה לעשות. אני צריך לחזור לשם? לא! כן?
״לוק? לוק!״ דני הרימה את קולה ״אתה לא חייב לעשות את זה״
-״אני רוצה. ואחר כך אני גם אחזור לספר לקטרין.״ אמרתי והנחתי את כובע הג׳קט על ראשי. מכסה את הפנים שלי יותר ויותר.
״קודם נלך לבית הקברות, אוקי? אבל.. אתה בטוח שאתה רוצה לחזור? בשביל מה לך? אתה בעצמך אומר שלחזור לעבר זה תוקע אותך באותו מקום.״
דני הזיזה לי את הכובע אחורה.
-״בשביל לשכוח מהעבר, צריך להשלים אותו קודם.״ אמרתי, מביט בה. מנסה לפענח את ההבעת פנים שלה.
״בסדר.״