ENDRIZ – פרק 1

״מסתדר?״
-״אתה תעשה את ה-z"
״אוקיי״
שלפתי את הספריי מהתיק והתחלתי ולהשפריץ צבע על הקיר.
״מה אתה עושה גייל?״
-״מה לא יפה?״
״תשמור את זה לבודה״ אמרתי מרסס צבע שחור על הזין שהוא צייר.
״בנים רובר מגיע!״ צעקה אלינו קטרין
״לא לא מכאן הוא כבר קרוב״ אמרה לנו שמיהרנו אל הדלת, היינו מוכרחים לצאת מהחלון.
״נו תעלי!״ אמרתי לקטרין מושיט לה ידיים לסולם גנבים ״3 4 ודחיפה״
״קדימה גבר עכשיו אתה״ אמרתי לגייל
-תעלה אתה קודם״
״נו אני עושה את זה בשנייה תעלה״ אמרתי וכך עשה.
״יוואו אחי אתה שמן״
-פשוט תדחוף כבר!״
אני בחיים לא מרים אותו שוב, טיפסתי לחלון וקפצתי החוצה.
״אבטחה!!!״
יכולנו לשמוע את קולו של רובר מרחוק צועק בזמן שאני קט וגייל רצים משם כמה שיותר מהר.
״לא.. יכולה… לרוץ..״ עצרה קטרין והתנשפה. בצדק רצנו כבר לפחות 3 קילומטר.
״לא כאן, הם עדיין מאחורינו״ אמר גייל והתקדמנו אל פתח הביוב.
״מכאן״ אמר וברגע שפתח את המחסה, אני העדפתי להמשיך לרוץ.
״או בנאדם זה מסריח!״ כיסתי את החולצה שלי על האף
-״תתמודד״
״אין מצב שאני נכנסת לפה בנים״ התלוננה קטרין ומשכתי אותה למטה.
״אם אני עושה את זה, את עושה את זה!״
-״איכס!!!״ יואו הצעקה שלה מחרישה אוזניים.
״את מוכנה לסתום?!״ התעצבן גייל.
׳איפה אתם?׳ קיבלתי הודעה מדני.
׳בדרך׳.
״אני לא מאמינה שהכנסתם אותי אתם כל כך מתים כבר היה עדיף שהמשטרה תתפוס אותי! איכככ עכבר!! אמא יואו הוא היה קרוב! איו קורי עכביש!!״ דיברה במהירות.
״אוקי קטרין לנשום!״ תפסתי בידיים שלה ״זה לא שאת בתוך הנהר המסריח הזה, את כאן על הבטון! אז למען השם תסתמי כבר את הפה!!״
-״זה מריח כאילו אני בתוך הנהר המסריח הזה״
״אז תסתמי את האף״
-״ולנשום מהפה? אין מצב, זה ירגיש כאילו אני אוכלת את זה״
״הגענו״ אמר גייל וטיפס אל הסולם ״ובבקשה שניכם תהיו בשקט!״
-״שאני יהיה בשקט? מי התלונן כל הדרך הזו?!״ צעקתי מטפס אחריו בסולם.
״פעם אחרונה שאני איתך במשימות לוק! פעם אחרונה!״ צעקה אחרי.
-״רוצה עצה? אף פעם אל תיצעקי על מישהו ממרחק נגיעה לתקוע עלייך נוד״
״פשוט תעלה כבר גועל״
קירבתי אליה את ידי לעזור לה לצאת, אבל לאא..
״אני לא צריכה ממך טובות, גייל אפשר עזרה?״
אמרה וגייל משך אותה לבחוץ, אחות מעצבנת!
אני שונא שהיא הופכת להיות מפונקת, זה פשוט מעצבן.
אני גייל וקטרין התקדמנו לעבר השכונה עד שהגענו למקום המחסה של כולנו.
שם נמצאים אני, גייל וקטרין וכמובן שגם גייב, אללי, ספנס, מיי, ודני
״לילה טוב, אני הולך לדפוק שינה של החיים שלי״
-״תתקלח קודם״ יואו שונא את הערות שלה״
״עכשיו דווקא לא מתקלח וישן איתך כפיות, איך קט׳?״

אני ודני הקמנו את המקום הזה לפני 3 שנים, זה התחיל שאנחנו קיבצנו נדבות בזכות הריקוד שלנו, באותו מקום פגשנו גם את שאר האנשים שאיתנו.
מישהו היה צריך לדאוג לאוכל.
זה היה שהיינו בני 13 וקטרין 12.

אבא שלי ואמא שלי התגרשו אחרי שקטרין נולדה. אמא שלי לא הייתה מוכנה לסבול את ההשתכרויות שלו.
יום אחד שאמא שלי נסעה לקניות היא עשתה תאונת דרכים נורא קשה ושילמה את מחיר חייה.
העבירו אותנו לחיות עם אבא..
והשנים לא עשו לא טוב.
לילה אחד שמעתי צעקות מהחדר שלו, העזתי להציץ ומה שאני יכול להגיד, זה שאלו היו דברים שילד בגילי לא אמור לדעת עליהם.
בבוקר שאחרי, שמעתי את רוז קוראת לי, היא הייתה במקלחת, אחותי הגדולה.
״לוק!!״ ושוב ״לוק!״
רצתי למקלחת ובצד השני של הדלת שאלתי מה קרה, ואז לא שמעתי כלום חוץ ממילמולים. ״לי? אני נכנס בסדר?״
מה שראיתי, היה דבר שבחיים לא אשכח, לצערי.

משם ברחתי עם קטרין, לא יודע לאן.. הייתי רק בן 12 וחצי פלוס.
עברו יומיים, וקט בכתה לי שהיא רעבה, ולמה לקחתי אותה בכלל.
ואז ראיתי גן, גן ילדים. מיהרתי לבקש עזרה מהגננת אבל היא הביטה בי בפרצוף חמוץ מביקשה מימני להסתלק, המשכתי ללכת עם קטרין, מנסה להרגיע אותה ומסביר לה שאני לא יכול להחזיר אותה, לא אחרי מה שקרה.
ואז ראיתי אספת אנשים עומדים ומוחאים כפיים, התקרבתי יחד עם קט מחזיק לה את היד, וראיתי ילדה בערך בגילי רוקדת.
ומרוב המהומה, מישהו דחף אותי ונפלתי על הריצפה. הילדה הייתה בטוחה שאני מזמין אותה לדו קרב ריקודים.
אז רקדתי, ברייקדאנס.. הריקוד היחיד שאני מכיר.
אנשים מחאו לי כפיים והכניסו כסף לכובע שהיה מונח בצד.
אחרי כמה דקות המהומה התפזרה והילדה ניגשה לכובע.
״50 דולר!!״ חייכה חיוך ענקי והושיטה לי חלק מהכסף ״אתה רוקד טוב, כך, נתחלק חצי חצי״ אמרה והניחה בידי 25 דולר. סוף סוף יכלתי ולקנות משהו לאכול ולשתות.
״רוצה להיות שותף שלי? אני דני״ הושיטה את ידה, הפעם ללחיצת יד.
״לוק, וזאת אחותי קטרין״ אמרתי וקטרין התחבאה מאחורי כמו צל. חשוב לציין שהיא בישנית.

״לא!!!״ קמתי במכה אחת מהמיטה, כולי מתנשף ומזיע. והכל בגלל הסיוט שחוזר על עצמו.
״לוק, אתה בסדר?״ שמעתי את קולה העייף של קטרין.
״כן, חזרי לישון״ הבטתי בה מתכסה בשמיכה שלה שוב.
״לוק?״ דני התעורה והתקרבה אלי, ״זה שוב קורה נכון, זה היום?״
הנהנתי לתשובה חיובית. ״היום.״