Dont Tell- פרק 2 חלק א

אופציות על גבי אופציות.
במה לעזאזל אני אמורה לבחור? העיפרון עומד באוויר כבר עשר דקות ועובר בין אגודה לאגודה, אני לא מצליחה להכריע מה עשוי להתאים לי מכל הרשימה הארוכה והמתישה הזאת.
אני נאנחת ומגרדת את הראש. היום הראשון עבר די מהר עם כל השיעורים וההתרוצצויות בין הכיתות, עד כה אף מרצה לא גרם לי להתחרט שהחלטתי להשתתף בקורס שלו, הייתי מרוצה מהבחירה ומההתנהלות שלי בשיעורים, בהשתתפות, בהפעלת המערכות ובהפגנת הידע, הייתי בטוחה שמרב המרצים שמו עלי עין היום, השתדלתי להתבלט, ועשיתי את זה בהצלחה רבה.
אני לוחצת על הצג של הפלאפון לראות מה השעה. ואו, כבר שש בערב? מזמן הייתי אמורה לחזור לחדר, להתקלח, לעבור על החומר למחר, להתקשר לסבסטיאן לשאול על כל מיני נושאים שלא סגרנו עד הסוף ולבסוף לראות אם יש איזה סרט נחמד שיעביר לי את הערב בנעימים בזמן שכל המסדרון יגעש בסטודנטיות מתלהבות שכבר מחכות לצאת ולהתפרע. המסיבה של היום הראשון של הלימודים תמיד הייתה הכי מוצלחת, אולי זה בגלל כמויות האלכוהול שהזרימו אליה, כמויות הסמים, או שפשוט כולם היו כל כך שטופי רעב והורמונים והחליטו שבערב הזה הם מאבדים את זה ועושים הכל.
המסיבה בהגדרתה נחשבה ל"פתוחה" אך בפועל אם בחורה באה והיא לא נחשבה לעשירון העליון מבחינת יופי,גוף או רמת מקובלות, לא היה על מה לדבר. שמעתי יותר מדי סיפורים ולבטים של בחורות במהלך השיעורים, הן כל כך חששו שלא יכניסו אותן כי הפנים שלהן קצת מלאות מדי או שהציפורניים שלהן כסוסות ולא מרוחות בלק ואני, מצידי, רציתי להסתובב ולשאול אותן אם מסיבה שטחית זה מה שיגדיר אותן בעולם.
אף פעם לא עשיתי את זה. קסנדרה לא מתערבת בעניינים או מצוקות חברתיות, היא סוג של זאב בודד שנהנה מהשקט שלו, וכמו שהיא לא מחפשת להיות קרובה למוצלחים שבקמפוס, כך גם לאפסים.
בשעות האלה אף אחד לא נוהג להסתובב במבנים אלא אם הם מחפשים לעשות חפוז בלי שהשותפים שלהם לחדר יכנסו באמצע. השיר " אוקיינוסים" של סיפראט מתנגן ברקע וגורם לי להרגיש נינוחה ושלווה, מה שכמעט ולא קורה.
רטט קולני קוטע את השיר באמצע ומסיח את דעתי, אני מפנה את מבטי אל אור המסך וצופה בשם "סבסטיאן" מהדהד בשחור, העברתי את האצבע על המסך ולחצתי על הרמקול.
"כל פעם המחשבה הזאת עולה ולי ואף פעם אין לך תשובה בשבילי, אז תגידי לי, יקרה שלי, בשביל מה יש לך טלפון אם את אף פעם לא טורחת לענות?" נהדר, למה עניתי בכלל? הוא מוציא אותי מריכוז וכל תחושת השלווה נמוגה.
"סבס, מה העניין? זה דחוף? כי ממש בא לי לריב איתך, אתה יודע שזה לגמרי עושה לי את זה… רק שעכשיו אני קצת עסוקה" סבסטיאן לא מאמין במילה " עסוקה" אלא אם זה נוגע אליו, הוא מתעלם לגמרי מכל מה שאמרתי ומתחיל להרצות לי על כמה פלאפון חשוב בימינו ושהוא קנה לי את הטוב ביותר(!) במטרה שאענה ולא אשים כל הזמן על רטט. ולא, התירוץ של " סבסטיאן, יש לי שיעורים באמצע היום, אני חייבת לשים על רטט" לא עובד, כי אז הוא אומר שהלימודים נגמרו מזמן ושלא אנסה למרוח אותו.
אחרי כל ההרצאה הפסיכית שלו, הוא ממשיך וסופר בפניי את כל היתרונות הפנטסטיים של הטכנולוגיה כיום.
"בכל מקרה, איך עבר היום הראשון?" הטון שלו חוזר להיות נינוח, ומתחשק לי לשבור לו את הראש לשניים, אני מגרדת את ראשי בעצבנות ותוקעת את קצה העיפרון בפה.
" שמחה שאתה רגוע, בכל מקרה, עשיתי בחירה נכונה לגבי מרבית הקורסים, לפחות אלו שהשתתפתי בהם היום, כולם מוצאים חן בעיניי ואני מניחה שאני מוצאת חן בעיניי המרצים"
"כי את ילדת כאפות" אני פולטת נחירת זלזול ומגלגלת עיניים.
" כמה הומור, שלא תמותי ממנו" הוא מגיב בעוקצנות וגורם לי לצחוק.
"מה עוד אתה רוצה לדעת?" , "בעיקר רוצה שתפרטי, את יודעת שאני שונא לקבל פרטים כלליים" זה נכון, כשאני והוא לא מתראים הרבה זמן, הוא חייב להרגיש חלק דומיננטי בחיים שלי ולדעת הכל, בין אם זה מה לבשתי בבוקר, מה אכלתי בצהריים, מתי התקלחתי ואיזה סדרה הצחיקה אותי לפני שנרדמתי. סבסטיאן רצה להיות בחיים שלי יותר מאשר אני רציתי את החיים האלה, הוא השתדל לתמוך בכל רגע נתון, ובשלב מסוים קלטתי שהוא באמת נהנה לשמוע אותי מדברת ומשתפת וזה לא כדי להפיג לי את הבדידות.
"אממ… יום שגרתי? הגעתי מוקדם לכל השיעורים כדי לשבת במקומות שישבתי בהם שנה שעברה, אני חושבת שיש לי סוג של הפרעה זאת, איך קוראים להפרעות האלה שאתה חייב לדרוך על משבצות בצבע ספציפי או לשבת במקומות שישבת בהם שנה שעברה?"
"הפרעת טורדנית כפייתית?" הוא שואל, "כן, זה גורם לי להרגיש קצת משוגעת. בקיצור, יש הרבה סטודנטים חדשים אז רובם מנסים להתבלט ולמצוא את עצמם, לא יצא לי לדבר איתם יותר מדי אם בכלל, אבל הם נראים אחלה. מה עוד היה? אה, ויקטוריה קלטה אותי, כמובן , איך היא תפספס אותי בחלל כזה גדול? הצלחתי להחזיר לעקיצות שלה שנמשכו לא יותר מחמש דקות והיא המשיכה לדרכה."
הוא מחכך בגרונו " ויקטוריה הזאת ממש לא מוצאת חן בעיני, מה הסיפור שלה? לא הספיקה לה שנה שעברה?" סבסטיאן קצת רגיש לכל דבר שקשור אלי, במיוחד אם זה בפן החברתי, הוא מתקשה להתמודד עם כל סיפורי ההצקות והעלבונות שאני חוטפת מדי יום, וויקטוריה הייתה כבר מפורסמת ברשימת העלוקות שמטרידות אותי בחיי היום-יום.
הוא שנא את זה והציע לא פעם לבוא לקמפוס ולשחק אותה חבר שלי, לא שהייתי מתנגדת, פשוט חשבתי שזה קצת לא אמין עם האופי הצונן שלי.
יותר מזה, העדפתי שלא ידעו מי זה סבסטיאן עבור קסנדרה, לא רציתי שיחברו בינינו, שידעו עלינו או שיתערבו לנו בחיים.
"שמע, היא כנראה יודעת שאני מחביאה חתיך הורס בחיים העלובים שלי, אז… " הוא צוחק, וזה גורם לשפתותיי להימתח באופן בלתי נשלט.
"למדתי היום פסיכולוגיה,קרימינולוגיה, ספרות וכלכלה. אוי! שמעת פעם על הרולד וויאן הרוצח? עשינו עליו תחקיר וזה היה כל כך מעניין!"
"את שוב נכנסת למוד הקריפי שלך? רק זה חסר לי" הוא ממשיך לצחוק, וזה עושה לי חשק לקנות כרטיס טיסה ולהפתיע אותו עוד היום.
"זה ממש מעניין, מה אני אעשה!" אני מגיבה במגננה מזויפת וחוזרת לנשוך את הקודקוד של העיפרון. שכחתי כבר מהרשימות.
"אז בסך הכל היה לך יום חיובי חוץ מההצקות הקטנות האלה של ויקטוריה, נכון? מה את עושה עכשיו?"
"מעלעלת בהתנדבויות, זוכר שאמרת שזה יעשה לי טוב? אז חשבתי על זה והבנתי שאתה צודק, זה באמת יגרום לי לסיפוק, אבל יש בעיה, אין לי מושג במה לבחור, הכל מעניין אותי"
"זה אומר עלייך משהו טוב, לא?" נקודה טובה, אני מהרהרת במילותיו ויורקת פיסת עיפרון מפי.
"סבסטיאן? זה אתה? יואו! אני לא מאמינה!" קול של בחורה נשמע מבעד לקו הפלאפון, אני מלכסנת את המבט אל הסמסונג המהבהב שלי ונאנחת.
"אה, יש מצב שאני חוזר אלייך עוד כמה דקות?" מה? זה עד כדי כך חשוב?
"אה… כן, מה שתגיד" אני ממלמלת ודוחפת את השפיץ של העיפרון לקצה של השולחן.
"לא דיברתי אלייך, מפגרת, חכי רגע" הוא נובח בחזרה אלי, התחושה המעקצצת מתחלפת בחמימות משונה.
"פלישיה, טוב לראות אותך, אני פשוט בשיחה חשובה, אכפת לך אם נדבר עוד כמה דקות?" זה משמח אותי, במיוחד שידעתי מי זאת פלישיה ומה תפקידה בחייו.
"מרוצה מעצמך?" הוא שואל אחרי כמה שניות, ולפי הטון אני מבינה שהוא מדבר אלי, " היי, אל תחמיא לעצמך" אבל כן, אני מרוצה מעצמי.
"תמשיכי להכחיש, נראה מתי תקבלי את האוכל שלך. בכל מקרה, מה ההתלבטות בין ההתנדבויות?"
"אממ… סימנתי כמה נושאים, הראשון זה נוער בסיכון, השני בעלי חיים, השלישי עזרה למשפחות נזקקות, הרביעי עזרה לנרות במצוקה והחמישי התנדבות בספריה ציבורית" ההתנדבות לא נכללה במסגרת הלימודים, משמע, לאף אחד לא באמת היה אכפת אם אני משתכרת בזמני החופשי או מתנדבת. באליס כן עודדו התנדבויות מסוג כזה או אחר, אבל שום דבר לא היה בכוח, ואני החלטתי שבזמן החופשי והמועט שנותר לי למרות כל הלחצים של הלימודים, השיעורים, המבחנים, וכל התוספות הנלוות לחיי היום יום שלי, אעשה קצת טוב מסביבי.
זה לא שאני איזה בחורה חסודה ומצטדקת שמאמינה בסיסמאות חיוביות ומוכנה לחרף את נפשה לטובת הזולת, האמת שהייתי בדיוק ההפך ולפעמים זה הפחיד אותי כמה דברים לא הצליחו לגעת בי ולטלטל אותי כמו פעם.
אז אולי תרומה לזולת תוסיף לקסנדרה קצת צבע לחיים ותשחרר ממני את כל הלחץ, האפתיות והאטימות שהתרגלתי אליה.
"בחירות מעניינות, תורידי מהרשימה משפחות במצוקה, נוער בסיכון והתנדבות בספריה" אני מגרדת את קצה הציפורן ותולשת אותה מהמקום.
"למה?" ומציצה על העיגול המושלם שסימנתי סביב הנושאים הללו.
"אני חייב להתחיל להסביר? שנינו יודעים שאת לא שם, אני לא חושב שאי פעם תוכלי להיות שם, איך תעזרי לאחרים שחווים בעיות מהסוג הזה כשאת בעצמך מנסה להמשיך הלאה?" תחושת מועקה מתפשטת לי בבטן, אני שונאת את זה שהוא צודק, שונאת את זה שזה נכון, ושונאת את זה שהוא רק בן עשרים ושבע והחיים ביגרו אותו מהר מדי.
בדיוק כמו שאותי.
"אז… בעלי חיים או נערות במצוקה? היי, אולי אצליח לשלב בין שניהם?" ומוחקת את העיגולים סביב הנושאים שירדו מהפרק.
"אני אוהב אותך וחושב שאת מוכשרת אבל זה טירוף, את לא תוכלי לשלב בין שני התנדבויות במיוחד עם הלוז העמוס שלך, אל תשכחי שרק התחלת את השנה, תוך שבוע את מתחילה לקפץ בין לימודים לעבודה" אני נאנחת ומגרדת את הראש בעצבנות, כמה שערות נושרות ומתלפפות סביב אצבעותיי.
"בואי נעשה ככה, אני פשוט אקל עלייך, תבחרי מקום להתנדב בו והמקום השני יקבל ממני תרומה של אלפיים דולר באופן אנונימי לחלוטין, מה את אומרת?" מה הייתי עושה בלעדיו? איזה עוד בחור היה מציע הצעה כל כך מתחשבת כדי לעשות אותי שמחה? זה היה סבסטיאן, הוא יהרוג בשביל שאחייך.
"באמת?" אני פולטת, " קסי, פעם הבטחתי ולא קיימתי? אני לא רוצה שתקרסי לי" הגאווה המטופשת שלי רוצה לציין בפניו שלא התמוטטתי כבר שנתיים וחצי אז שלא יזלזל, אבל אני שותקת כי אם אדבר, השיחה תלך למקומות לא טובים. "מקבול עלי" החלטתי לסמן בסוף את הקטגוריה של נערות במצוקה ולתרום את הכסף לבעלי חיים, הם צריכים יותר כסף מאשר כוח אדם.
"אתה בן אדם טוב" אני פולטת בטון חולמני שגורם לו לצחוק, הקול שלו מרגיע אותי, והלוואי שיכולתי להקליט אותו ככה ולשמוע בימים פחות זוהרים.
"יש לך עוד התלבטויות?"
"האמת שכן! תהיתי מתי האוכל שלי יגיע, ידעת שיש לי במקרה קיבה והיא לפעמים, ממש לפעמים, מקרקרת? הייתכן?"
"קרצייה מפונקת, אני אתקשר לבדוק מה עם הנהג ואחזיר לך תשובה" "אין עלייך בעולם!" הוא מנתק אחרי כמה שניות, ואני מתחילה לכתוב למה דווקא אני מועמדת ראויה לטפל בנערות במצוקה מכל שאר המועמדות ומה הזמינות השבועית שלי. בפועל, למרות שהעמותות והאגודות כן היו צריכים כוח אדם, הם לא הסכימו לקבל כאלו עם קורות חיים בעיתיים או גישה מקולקלת בראיון הראשוני, הם היו קפדניים ועשו את המיטב כדי לאתר אנשים איכותיים ולהכניס אותם לתוך " המשפחה החמה" במיוחד שמדובר באגודות כל כך רגישות.
אף אחד מהם לא באמת ידע שקסנדרה היא הרבה מעבר לציונים ומאיות, ואם הם היו מחטטים טיפה אחורה בזמן כנראה שהיו מסרבים בתוקף להעסיק או לדבר איתי בכלל.
19:25. אני מניחה את העיפרון, מותחת את הידיים לצדדים ומפהקת בקול רם. סוף סוף סיימתי! טיוטות רבות מפוזרות על השולחן וכמה כבר גלשו אל הרצפה, אני קמה מהכיסא, מתמתחת ובוחנת את החיבור המוצלח שכתבתי בפעם האחרונה, אותיות גדולות וברורות, אין סימני מחיקה, אין משפטים עם אותיות מחוברות או תחביר לקוי. מושלם! אני מסדרת את הדפים ומכניסה אותם אל תוך שמרדפים ואת כל הטיוטות אוספת, קורעת למקרה שאיזה סטודנט חטטן יתהה למה הפח מלא בדפים מקושקשים ויחליט לקרוא, וזורקת לפח. השבוע הראשון של הלימודים זה שבוע של הסתגלות, סבסטיאן לא דורש ממני יותר מדי בידיעה שבשבוע הראשון צריך להותיר רושם חיובי, להכיר את כל המרצים, לבחון אם הקורס לטעמי או לא ולהתמקם בסביבה מחדש. אני בודקת את הפלאפון בזמן שאני יוצאת מהכיתה ורואה שאין לי הודעות או שיחות חדשות, נהדר, זה אומר שאין אוכל היום? לא, בטוח זרקתי למזוודה כמה חבילות של קרקרים בטעם בצל.
אני יוצאת מהבניין ומרימה את הצעיף שיכסה את אפי ושפתיי לפני שהרוח הקרה מספיקה להצליף בי. אלוהים, למה כל כך קר בחוץ? השמיים כל כך שחורים שבקושי אפשר לראות את הכוכבים.
התחלתי להאיץ את הקצב וקיללתי את עצמי על זה שלא לקחתי כפפות או מעיל שאוכל לתחוב אליו את הידיים, קפוא בחוץ!
האף שלי נהיה אדום עד שאני מגיעה למגורים, ולמרבה ההפתעה הדלת הראשית פתוחה, אני נכנסת וסוגרת אותה אחרי בידיעה שכמה בנות מהקומה הראשונה מציצות עלי באי הבנה. אם חשבתי שבשעה הזאת המגורים יהיו ריקים, אז טעיתי בגדול, הם הומים בנקבות צעקניות ונרגשות. חרא.
פעם שאלו אותי אם ביקרתי בג'ונגל, היום אני יכולה לומר בוודאות שכן, הבנות כאן התרוצצו מצד לצד, דיברו בצעקות,יצאו מהחדרים עם תחתונים וחזייה ורצו לחדרים הסמוכים של חברותיהן.
"לא נו! הם אמרו שהיום תהיה המסיבה הכי טובה בעולם! אנחנו נהיה מה-זה לוזריות אם לא נגיע!" אומרת אחת הסטודנטיות שחוסמת לי את המעבר במדרגות.
"אני אבוא רק אם את מוצאת לי איזה חתיך בסוף הערב" אני מצליחה לעקוף אותן בדחיפה קלה והן תוקעות בי עיניים כאילו רצחתי אותן, התחשק לי להרים אצבע משולשת ואולי לגלגל אחת מהן מהמדרגות, אבל לא עשיתי את זה, לא מתחשק לי להיכנס לרשימת הסטודנטים הבעייתיים כבר בתחילת השנה השנייה. איפה שמתי את המפתחות של החדר? אני מפשפשת בתיק ומגיעה אל הקומה השנייה, בבוקר הריח במסדרון היה נקי ונעים, עכשיו זאת תערובת של זיעה, בשמים, אוכל שומני וסבונים.
"היי, תשאירו לי חתיכת פיצה יא זונות!" צועקת אחת הבנות מאחד החדרים הפתוחים ומסתובבת עם חוטיני בהפגנתיות. זה כאילו יש שלט ענק בלתי נראה בכניסה של המגורים שאומר " ברוכים הבאים לגיהינום".
אני, לעומת כל החכמולוגיות השטניות הללו, אימצתי נקודת מחשבה על התופעות שבקמפוס, ובתופעות אני מתכוונת לנקבות המיוחמות שהיו פה בשפע, הן לא האמינו בפרטיות בשום צורה ואופן, הדלתות שלהן היו פתוחות רוב הזמן ויכולתי לראות איזה סטודנטית מסתובבת עם מגבת במסדרון או עם עירומה בחדר.
דלת מספר 87. הגאולה! ההליכה אליה מרגישה כמו נצח, ופעימות ליבי מתחילות להתחזק מהידיעה שעברתי את גוב האריות הזה בשלום ושהחדר הזה הולך להיות הבית שלי לשנה הקרובה.
אני נכנסת פנימה במהירות, משפשפת את ידי הקפואות תוך כדי הדלקת מערכת החימום, חולצת נעליים ופותחת את המזוודה כדי לנשנש קצת קרקרים ולשים את מנורת הלילה הפרטית שלי על השולחן.
ההמולה בחוץ לא נפסקת וזה אומר שמקלחת הערב שלי תהיה רק בעוד שעתיים, נהדר, גם אין אוכל וגם מקלחת.
אחרי כמה קרקרים יבשים ולא מגרים במיוחד, אני צועדת אל עבר המיטה ומתמוטטת עליה בידיים פרוסות לצדדים. המצעים כל כך רכים, סבסטיאן יודע מה אני הכי אוהבת…

משהו חם נופל על מצחי וזולג ממנו באיטיות. מה, יורד גשם? לא, טיפות מים קרות, לא חמות. אני מנסה להיזכר איפה אני, והדבר היחיד שזכרתי שעשיתי היה ללכת לישון.
הלכתי מתוך שינה? העיניים שלי נותרות עצומות, אני מנסה לפקוח אותן בכוח אבל הן מסרבות להגיב.
שיתוק שינה? הנוזל החם שמטפטף על פניי וגופי מרגיש כמו טיפות מים סמיכות ועבות, תחושת פאניקה מתחילה להתעורר במעמקי בטני.
"מלאכית קטנה" הקול הזה, העיניים שלי נפקחות באותה השנייה, ואני מנסה להסתגל אל החלל החשוך והאפל שמעלי, תחושת השיתוק נעלמת כלא הייתה מעולם ובמקומה תופסת אותי הדריכות, אני מתחילה להתוודע לכל פעימת לב מואצת שלי, לתחושת האצבעות הקפואות שלי, ולכתמים המשונים ממשיכים לנטוף על פניי.
דם, זה פאקינג דם. איפה אני? זה לא החדר במעונות, זה לא יכול להיות החדר במעונות, הכל כאן חשוך, אפילו אם הייתה הפסקת חשמל, אין מצב ש… רגע, איפה מנורת הלילה שהייתה על השולחן? היא הייתה שם לפני שנרדמתי, היא הייתה לידי!
לא. אין מצב, אני חולמת. אני חייבת לחלום, נכון? או שיכול להיות שנחטפתי? שהסתובבתי מתוך שינה? אולי זאת בכלל מתיחה אכזרית לכבוד השנה הראשונה?
תברחי. תברחי מפה עכשיו. לוקחות לי כמה שניות שמרגישות כמו נצח כדי להתגבר על הפחד ולנסות לקום ממצב שכיבה אל ישיבה.
אני לא מצליחה. אני לא… סוממתי? התקרה מתחילה להתבהר מעליי, ועכשיו אני קולטת שהיא מכוסה בשלוליות דם כהות.
זה לא קורה לי, אין מצב בעולם. השלוליות מתפזרות אל צדדי הקירות ומתחילות לנזול עליהם, ברגע שהדם נוגע בקיר הוא מתבהר והופך למראה. אני מוקפת במראות שמתמלאות בדם.
"את מזהה את הדם הזה? של מי הוא, מלאכית שלי?" הקול שלה כל כך חד וברור, זה כאילו היא עומדת מאחוריי, אני מתבוננת במראות אחוזה באימה, ומתפללת שהיא לא תופיע מאחוריי, שלא תופיע בכלל, שתיעלם!
הטפטופים מהתקרה ממשיכים ליפול על גופי, אני מנסה לסלק את הדם ושורטת את הידיים כשהדם לא נעלם ורק נמרח עוד יותר.
" תסתכלי על המראות, ילדה, תסתכלי עלי" צל שחור מופיע מאחוריי, אני משפילה את הראש אל הברכיים ונושכת בכוח את הידיים כדי להחניק את הצרחה שיוצאת מתוכי. תלכי מפה, תלכי מפה, תלכי מפה.
האוויר מפסיק להיכנס אל תוך ריאותיי, אני שואפת ושואפת אבל האוויר עומד במקומו, ואני מתחילה לאבד את זה.
לפתע צליל משונה נשמע ברקע ועוצר את הזמן מלכת, המפלצת מסתובבת סביב החדר השחור ומחפשת את המקור, והמוח שלי מצווה עלי להיזכר מה זה, מה הרעש, מה ה-
אני פוקחת את העיניים וקופצת, הגוף שלי מחליק מהמיטה ונוחת בכוח על הרצפה.
פלאפון מצלצל.
זה רק פלאפון, אלוהים, זה היה חלום, זה חייב להיות חלום. "לשאוף, להוציא, לנשום, להוציא, זה לא אמיתי" אני מייבבת לעצמי בקול רועד ונושכת את השפתיים בזמן תרגילי הנשימה והנשיפה, הפלאפון שמצלצל הופך להיות הדאגה האחרונה שלי ברגע זה.
התקף החרדה מתחיל להתגבר, אני ממהרת לגרור את עצמי על הרצפה, להושיט יד רועדת אל מנורת הלילה ולהדליק אותה כדי שתגן עלי מהחושך.
האור חזק כמעט כמו מנורה רגילה, ואני מצטנפת לכדור ותוקעת את הידיים הרועדות שלי בין הרגליים.
להתמודד עם הפחד, להתמודד מול המציאות, לחיות את החיים כמו שהם ולא להסתכל אחורה, המשפטים הללו היו קמצוץ מתוך סדרת ההתמודדות שעברתי בגיל שלוש עשרה.
אני עדיין עושה את זה. בגיל עשרים ושמונה חודשים. לעזאזל.
ההתקף עובר אחרי עשר דקות של ניסיון לעודד את עצמי ולהזכיר שזה היה חלום, שהאויב הכי גדול של בן אדם זה הפחד, והכי חשוב להתמודד עם הכל.
כשההתקף מתחיל להיחלש אני קולטת שזלגו לי דמעות מהפחד ושהרגליים שלי מלאות בשריטות וסימנים אדומים מהידיים שלי, איבדתי את זה.
אני מתרוממת לאט לאט ומוחה את הדמעות הקרות מפניי, צועדת לעבר הקיר, מדליקה את האור ואחר כך חוזרת אל המיטה ומחבקת את הכרית בכוח.
עד לפני חודשיים חייתי חיים כמעט רגילים בלי סיוטים והתקפי חרדה בדרגות כאלו גבוהות, ואז זה חזר אלי, בגלים, פעם חלום כזה ופעם כזה, מצאתי את עצמי נכנסת להתקפי חרדה בדרגה שש ושמונה, הפסיכיאטרית הסבירה לי בעבר שיש עשר דרגות להתקף חרדה, ואם אני עוברת את הסקאלה של החמש זה אומר שיש בעיה.
יש לי בעיה ענקית.