Dont Tell – פרק 1 חלק א
אני תוהה איך הכל התחיל, תמיד שמרתי על כל הכללים והקודים, אף פעם לא השתוקקתי להיחשף, ידעתי שיש לחשיפה משמעות. היה לי נוח במקום שיצרתי, הרגשתי שלמה אחרי שנים של ניסיונות, לא מעט יוכלו להעיד ולאמת את מילותיי. הסתדרתי לשם שינוי, הצלחתי לבנות את החיים מחדש, לקחת מרכיב מפה, חלקיק משם, וליצור את העולם שלי בתוך המציאות המדממת והכואבת הזו. נשבעתי לא ליפול. לא לתת לאף אחד לשבור או להרוס אותי, נשבעתי לעצמי שכל מה שסביבי חולף, כל הסטיגמות, ההצקות, הבריונות, הפוזות, זה רק עניין של זמן ובסופו של דבר כולם יחזרו לפינות שלהם. גרמתי לעצמי להאמין שלהיות כמו כולם לא יביא אותי לאושר, זה ירחיק אותי מהגילוי העצמי, זה ישבש אותי ויחרפן. אז למה בכל זאת, למה אחרי כל הזמן הזה שהצלחתי לשמור על עצמי, נפלתי? איך התחלתי להיסדק מבפנים? נהפכתי להיות כמו כולם, התחלתי לרדוף אחר הבלתי אפשרי, ההנאות והאושר המזויף, הפרצוף המחייך שבוכה מבפנים. מה גרם לי להישאב לרוע הזה מלכתחילה? הרי לעגתי לזה, נגעלתי מהבורות וחוסר הייחודיות. טלטלתי לעצמי את העולם בכל הכוח. חזרתי אחורה לשנים חשוכות, לשנאה עצמית, לריגושים, לחוסר איזון, חיפשתי להכאיב לעצמי בטלטול הזה. רציתי לראות כמה רחוק אקח את עצמי. ובכן, לקחתי את עצמי עד לקצה וקפצתי ממנו קפיצת ראש. מתי הספקת להשתנות ככה? לעולם לא חשבתי שדווקא הוא יאמר לי אותן, ואיך הוא הסתכל עלי באותו הרגע, העיניים שלו קדחו חורים בעיניי, מנסות למצוא את זאת שהייתי שנייה לפני שהתהפכתי, הוא מצא רק אובדן בתוכי. לא יכולתי לשאת את הכאב במילותיו הקשות, הן היו כמו תותחי מרגמה, כל מילה הותירה אותי שסועה.
הוא שאל אותי את זה אחרי שנים של הכרות, שנים שבהן הספיק ללמוד אותי כמו ספר, ישב, החכים, טעה וזיהה, הכיר כל קמט וכל הבעה, ידע מה יהיו תגובותיי ומה כל אחת מסמלת עלי. מתי קרה הרגע בו לא זיהית אותי יותר? אני מסתכלת על עצמי במראה ובוהה בבחורה זרה, רקובה מבפנים, מדיפה ריח של גוויה עם סימני מריחה שחורים מתחת לעיניים. מי זאת שבמראה? למה נהפכתי? אפילו ידיי, התחושה העדינה שלהן על עורי הרגישה מחוספסת. איך נתתי לעצמי להיגרר לסיוט הזה? נפלתי אל תוך תיהום אין סופי, כאב שלא נגמר, נחשפתי לחיוך המחורבן של ההוא, לדרך שבה ההוא רואה דברים, השתוקקתי לשמוע אותו קורא בקולי ומנופף אלי בכזו תמימות, איך נתתי לי לפגוע בעצמי ככה?
שיידו, איפה את? שיידו! הם לא מבינים שזה מאוחר מדי, אני צופה בהם נוהרים אל בניין מגוריי ופורצים את דלת הכניסה. אתם בכלל לא בכיוון הנכון.
שיידו! השעון לא חוזר אחורה ואני נשאבת למטה, אל החלל הריק, השלווה האינסופית והכאב העצום. סליחה, אין לי כבר מקום פה.
1
2016
בלבול, כאב, כעס, צריבה.
"אמא, אמא, אולי נכין ארוחת בוקר טעימה? פנקייקים?" ליסה מפזזת בחלל הקטן של המטבח, קופצת מצד לצד ומשוויצה בשמלה התכולה שקיבלה מאביה בדואר לציון שנת הלימודים החדשה. "ליסה, לא שמתי לב שנכנסת" קרוליין מסננת בשפתיים יבשות ועיניים עייפות " פנקייקים? לא… זה יעשה הרבה לכלוך, יש לי דברים לעשות היום" היא נאחזת בספל הסדוק שהבטיחה לעצמה שתזרוק לפני שנה, ומקרבת אותו אל שפתותיה, שתוכל לטעום את הטעם המר של הקפה.
טיפה מהקפה זולגת מפיה אל המחברת שעל השולחן ומכתימה את המילה 'כאב', אצבעותיה מוחות את השביל שעל הפה והכתם שהרס את המילה. "אמא, יש פה ריח שרוף" ליסה לוחשת בחשש, קרוליין קופצת על רגליה וטורקת את המחברת בכוח, שילדתה הקטנה והחטטנית לא תוכל לראות מה כתבה.
"שיט!" הבצל שעליו עמלה והזילה דמעות נשרף, היא ממהרת לכבות את הגז ונושפת בתסכול. איך היא, האישה הלחוצה והאחראית ביותר בעולם, שכחה את הגז דולק? ואם הייתה יוצאת רגע למכולת ולא הייתה כאן? לעזאזל! איזה יום מחורבן, כפות ידיה מתכווצות לאגרופים.
"אמא… הכל בסדר?" לא, הכל לא בסדר, היא רצתה לצעוק, להטיח כוסות זכוכית על הקיר ולצפות בהן מתנפצות לרסיסים, היא רצתה להצית את הבית באש, להטביע את מחשבותיה ברעל, לתת להרס העצמי שלה להתפוצץ ולהשמיד את כולם.
"כן מתוקה, מצטערת, לא ישנתי טוב" עבר הגיל בו יכלה לעשות את כל הדברים הללו מבלי להיחשב משוגעת, בצעירותיה היו קובעים שהיא " בחורה הורמונאלית" או "צעירה מרדנית" ולכן זה לגיטימי, אך היום אם תתנהג כך כנראה שתגמור במחלקה הפסיכיאטרית ותאבד חזקה על ילדתה היקרה.
"את צריכה עזרה?" שליטה עצמית, זה כל מה שדרוש כדי להמשיך את היום המחורבן הזה, היא מתבוננת בילדתה היפה, שאין ספק שעתידה יהיה רווי מחזרים, ומשפילה את עיניה אל שמלתה המהודרת בגזרת ברבי. אין דבר שהיא שנאה יותר מבגדי ברביות מטופשות, היא רצתה לתלוש את השמלה המחורבנת מגופה הצנום ולהעיף אותה דרך החלון, שכל השכנים יראו.
הוא קונה אותה בכסף, הרי זה מה שהוא עושה עם כולם, היא משקיעה בחינוך, זמן, אהבה, ערכים, שיחות, ביטחון, חוכמה, והוא זורק להם בגדים ומתנות מדי שבועיים ומלמד אותם שהעולם צריך להתנהל לפי כסף ומוסכמות חברתיות חולניות.
איפה העיניים שלה היו כשהתחתנו? כשיצאו? איפה היה הבחור של פעם, זה שעבד בשתי עבודות בזמן ההיריון כי לא היה להם הרבה כסף, זה שטרח להביא זר פרחים בכל יום ראשון, אפילו אם לקטוף מהשדה בעצמו, מה קרה לאיש הזה, שכיום ליבו הפך לגוש שטרות?
"כן, נכין חדש?" קרוליין תפסה במחבת והשליכה אותה לכיור, ליסה שעמדה לצידה פתחה את הברז והשתיים צפו בעשן השחור שהיתמר ממנה והתפזר לחלל.
"ואז נכין פנקייקים? בבקשה, בבקשה,בבקשה?" ליסה מבקשת, מי היה מאמין שהיא תגדל כל כך מהר? " מתוקה שלי, אמרנו לא, יש לי הרבה דברים לעשות היום" פניה הקטנות של הילדה מתכווצות בעצב.
"למה לא? היא רוצה ,אל תבאסי אותה" בנה הבכור מגיח משום מקום, הוא נעמד ליד הדלת, מגרד את ראשו ומתקדם אל הכיסא עליו ישבה לפני רגע. ליסה ממהרת אל אחיה הגדול שכבר הספיק להתיישב ומקפצת סביבו בהתלהבות, הוא מחייך ומלטף את לחיה ברכות וזה מספיק כדי להפוך את הילדה משמחה למאושרת.
"ממ… בוקר טוב" היא בולעת רוק וזעה בחוסר נוחות מנוכחותו המחודשת של בנה. לפתע הבית נראה לה עלוב, ותחושת חוסר הנוחות מתחלפת בבושה. כמה זמן לא ביקר אותן או טרח להתקשר בכלל? כמה הודעות היא שלחה והתחננה שיחזור אליה, שיקדיש מספר דקות, שישמע את אחותו שכל כך התגעגעה?
בתחילת השבוע הוא הגיח משום מקום, נזכר שיש לו אמא ואחות בקליפורניה, שהייתה לו משפחה שגידלה אותו במשך שבע עשרה שנים עד שהוא החליט לקום ולעזוב לטובת אביו. נייט מותח את ידו על השולחן ומשעין עליה את ראשו.
בעבר היא הייתה מעירה לו שלא מניחים את הראש על השולחן בו אוכלים, אבל היום מי היא בכלל? סתם אישה שילדה אותו ושמרה עליו כמו אוצר, ואם תעצבן אותו הוא ייקח את התיק הקטן שלא טרח לפרוק ויטוס חזרה לאביו.
"גם אתה רוצה פנקייקים? או משהו אחר?" היא ביקשה בליבה שליסה לא תכעס עליה, היא ידעה שביתה שלה ניחנה באינטליגנציה ורגישות אלוהית, הילדה ראתה דברים שמבוגרים לא ראו, ובטוח הבינה למה לה סירבה ולו הסכימה. היא רק רצתה לפנק, לבשל מטעמים ומאכלים שפעם אהב, להראות לו שבבית הזה נמצא ליבו, ולא באיזה פנטהאוז יוקרתי ובודד.
הוא מהנהן באיטיות ועוצם את העיניים. איך הוא גדל, פשוט תענוג לעיניים. היא מרשה לעצמה להציץ לעברו מדי פעם ולבחון את תווי פניו המחוספסות, את הלסת המרובעת והגברית שתמיד אהבה בו, את גופיית הגולשים הרופפת על כתפיו הרחבות, את הקעקועים הרבים שכיסו את יד ימינו כיצירת אומנות, והגלדים על פרקי אצבעותיו.
"מה להוציא מהמקרר, אמא, מה להוציא? מה להוציא, אמא?" ליסה קוטעת את חוט מחשבותיה וגורמת לה לחייך מהמרץ והאנרגיה, נראה שגם בנה שם לב לזה, והוא מרשה לעצמו לצחוק. זה לרגע מרגיש כמו פעם, כמו המשפחה המאושרת שהייתה להם לפני הפירוק.
"חלב, חמאה, תמצית וניל, ארבע ביצים" הילדה מהנהנת, וממהרת למלא את משימתה, היא עורמת את הביצים בין ידיה ומניחה אותן על השיש.
"אתה מתאמן שם?" זאת שאלה רטורית, ברור לה שכן, יותר מזה, בטח יש לו מנוי לחדר כושר מחוץ לקמפוס.
"תוכלי להכין לי קפה?" היא מדליקה את הגז, מניחה מחבת חדשה וממהרת לעשות כדבריו ולהדליק את הקומקום.
ליסה מתחילה להכין את התערובת ובזמן שהמחבת והקומקום מתחממים היא מנצלת את השניות הפנויות, מסתובבת אל השיש בגבה ונשענת עליו.
עכשיו יכלה להביט בו כמו שצריך. השיער שלו ארך, היא שלחה אותו עם תספורת קצוצה בטענה שזה הכי גברי כשהוא בכלל רצה מוהיקן. הוא מעביר את ידו על שערו, כקורא את מחשבותיה ומבזיק לעברה חיוך קטן מלווה בגומות נהדרות.
"כן, נחמד שם, נותנים לי פריבילגיות" איך הוא התבגר. היא עוד זוכרת את המפגש האחרון שלהם אצל הרופא, " הבן שלכם יהיה גבוה, רואים לפי כפות הרגליים" אבל ככה? אולי המראה שלו כנער היה חקוק לה בראש שעכשיו קשה לה לעכל את כל השינויים?
הוא נאה מאוד, גברי, מיותר לציין שבעיינה מושלם, במיוחד עם הגומות חן שירש ממנה ומטר שמונים ושבע שירש מאביו.
רצף הקעקועים שעל ידו הימנית מתפשטים אל אמצע חזהו ונעצרים שם. היא שנאה את הציורים הללו, הגוף נועד להיות נקי מציורים וקשקושים, הוא יצירת אומנות משל עצמו ולא צריך תוספות כעורות כאלו.
ברור שזה לא נעשה בתקופה שגר אצלה, זה הכל האבא המקולל שלהם שמכניס להם רק שטויות לראש, " חופש" הוא כל פעם אומר, נראה מי יקבל אותו לעבודה נורמטיבית עם כל זה!
"ואיך שם? לא יצא לנו לדבר כל כך…" היא ידעה למה, הפסיכולוג אמר שזה טבעי שהחזרה שלו תעורר בה אי נוחות ורגשות אשם וחרדה, הרי הוא העדיף לחיות שם, אף אחד לא אמר לו ללכת, הוא אמר לה ששם יוכל להצליח, ולא היה צריך לציין שאין לה את התמיכה הכלכלית שצריך כדי לפרוס כנפיים, מכה שהכאיבה לה יותר מכל.
הכיסא חורק. " את חייבת להחליף את המטבח ואת הכיסאות… הכל מתפרק" כן, הבית כבר לא כמו בימיו הטובים, הקירות מתקלפים, הכיסאות חורקים, השולחן רעוע, הכיריים שחוקות, המקרר עושה רעש נוראי, הספות קצת בלויות והמיקרוגל הפסיק לעבוד.
"אעשה את זה" היא העדיפה להעביר את הביקורת מאוזן אחת לשנייה, לא התחשק לה להתחיל לריב איתו, כי מאיפה תביא כל כך הרבה כסף? ליסה הסתפקה בזה, וכך גם היא.
"בקיצור, תמשיך לספר" היא שוברת ביצה לתוך קערה עמוקה ומניחה לליסה לבחוש את התערובת. " בסדר גמור, אני נהנה שם, נותנים לי לצאת ולבוא מתי שאני רוצה, האוכל טוב, המגורים אחלה, המרצים פחות, אף פעם לא הייתי טיפוס של לימודים… את יודעת, בכל מקרה, אני נשאר כי כרגע טוב לי שם ומה לא אעשה בשביל תואר." ליסה מתעניינת, היא קולטת איך העיניים היפות שלה מתרחבות למשמע דבריו, מחפשת להתקרב מבלי שנייט ירגיש. אח, הוא לא יודע כמה התגעגעה אליו בשלושת השנים שנעדר מהבית, איך רצתה להרגיש שוב את אצבעותיו החמות על פניה, איך חיכתה לטלפונים של לילה טוב ובכתה כשלא התקשר בשנה שעברה לאחל לה מזל טוב. לא. הפסיכולוג אמר שלא טוב להיאחז בזיכרונות שליליים אחרת לא תוכל להתקדם בחיים.
"לפחות הציונים טובים?" הוא מחכך בגרונו, מנסה להתעלם מהשאלה, זה תמיד היה ככה, נייט אף פעם לא הסתדר במסגרות.
"יש לך חברה שם?" שואלת הסקרנית הקטנה בביישנות ופרצוף אדום, הוא מביט בה וצוחק. השיניים שלו נשארו יפות כשהיו, טוב לדעת שהוא לא נותן לאף אחד לפגוע לו בפנים. "חברה? ליסה, את מתעניינת בבנים שאת שואלת אותי? את יודעת שאני לא מסכים שיהיה לך חבר עד גיל שמונה עשרה?" הוא מרים את ראשו אל ליסה כשהיא לעומתו משפילה את שלה.
קרוליין צוחקת בקול, כמה טוב שהוא בבית, צבע נכנס, האוויר השתנה, השמש חמימה יותר, הכל יותר טוב כשהוא כאן, אפילו לקצת.
"לא! איכס! איכס! לא! שונאת בנים! זה רע! זה מגעיל!" היא נובחת בקול רם וקוברת את פניה בידיה, הוא מתרומם מהכיסא ומתעלם מהחריקה הנוספת, מתקדם לעבר אחותו הקטנה ואוסף אותה בידיו הגדולות.
"אז אני מגעיל אותך?" היא מנידה בראשה לשלילה "אתה לא, כולם כן!" הוא מחייך, ומטלטל את גופה הקטן באוויר, זרועותיו הארוכות מונפות באוויר וחובקות את גופה השברירי. היא רואה איך הבת שלה מנסה לשאוב ממנו זיכרונות מחודשים, היא נצמדת אליו, כורכת את רגליה סביבו ונושמת את ריחו בתענוג.
"התגעגענו אלייך" קרוליין פולטת, בלי מחשבה, והוא מסובב את ראשו בהפתעה ומביט בה, בטח היא נראית כמו אידיוטית גמורה, האימא הפתטית שמקווה שבנה ישבע מכל ההצעות שבחוץ וישוב אל חיקה. "גם אני, באמת" זה נשבע כמו וידוי הולם וכנה.
" הפנקייק נשרף לך" היא ממהרת להסתובב ולהפוך את הפנקייק "ליסה, אפשר קצת עזרה? אמא היום לא איתנו" ליסה מצחקקת, הוא מוריד אותה מידיו ומניח לה לעזור.
"אז, יש לך חברה?" הפעם היא עצמה מתעניינת, ולא מותירה לשאלה להיעלם מהאוויר. " גם את, קרוליין?" הוא מדגיש כל מילה, ובכוונה קורא בשמה הפרטי כדי להביך אותה.
" זה מעניין, מה זאת אשמתי!" היא רוצה לשאול כל כך הרבה שאלות, איך אצל אבא שלו, איך בקרבות, אם הוא הצליח כפי שציפה, אם הוא הסתבך או הדרדר, ואם באמת טוב לו או שזה משפט קבוע שיוצא מהפה כדי שאף אחד לא ירחם עליו.
"לא" הוא מושך בכתפו ומתעלם מהצד של הגופייה שהחליקה מכתפו ונפלה על זרועו " מחפש את עצמי… לא יודע, לא מתאים לי, הראש עסוק בקרבות ובאימונים, למי יהיה כוח לחרא שלי?" הוא מחייך, ושניהם יודעים שלהרבה בנות, זה פשוט הוא הבעייתי שלא מוכן להתחייב.
"ואתה לא רוצה לחזור ללמוד פה? כמו שהיה מתוכנן?" הנושא שמעיב על ליבה. היא מנסה להסתיר את רגשותיה בקול אדיש, זה לא עובד כפי שציפתה, קולה נשבר באמצע. " לא, טוב לי שם אבל אבוא לבקר השנה, אני מבטיח, סליחה ששכחתי אתכן." ולפני שהיא מספיקה להגיב ידיו נכרכות סביבה ומחבקות אותה.
רגש זר מציף אותה. "סליחה אמא" היא מתאפקת לא לבכות, חושבת על מספרים במתמטיקה ועל מתכונים שלמדה להכין, העיקר לא לבכות. הוא מרפה אחרי כמה שניות שמרגישות כמו נצח " אני הולך להתקלח" הוא מדיף ריח של מריחואנה וגראס, והיא חוששת לשאול שבטעות לא ייהרס הרגע.
כשהוא יוצא מהחדר הקטן דמעות של כאב זולגות על לחיה "אמא, למה את עצובה? הוא התנצל" ליסה פולטת בתמימות, בפנים מורכנות.
היא שכחה שליסה עומדת שם ורואה הכל. "זה לא מעצב, זה משמחה" אחרי הכל, מה היא יכולה להגיד לבת שלה? שהתחושה המרה שהבן שלה בחר ללכת בעקבות אביו מכרסמת אותה? שהיא רואה אותו היא בעצם רואה את הגבר שהחליט לעזוב אותה?
היא מנגבת את הדמעות במגבת מלוכלכת,לא מרשה לעצמה להיסחף לתוך העצב מול הילדה האופטימית שלה.
"קדימה, בואי נכין פנקייקים עם פרצופים!"
—
"קסנדרה אייר, קומי על הרגליים עכשיו! ברגע זה! את שומעת אותי?!" מה לעזאזל? אני קופצת ממיטתי בבהלה מהולה בישנוניות, שוכחת מהמנורה הנמוכה שמעל המיטה ומתנגשת בה בכוח. פאק! אני נופלת אחורה אל המזרון הרך ומשתטחת עליו. " אאוץ'! פאק! שיט! אוף!" אני צורחת באוויר ומשפשפת את המכה שקיבלתי במצח.
"אדוני, אני חושב שהיא צריכה כמה שניות…ממש הקפצת אותה…" רגע, מי זה האיש הזה בכלל? למה הוא בחדר שלי? איך הוא נכנס לי לדירה?
מה לעזאזל עשיתי אתמול בלילה? אני מריצה זיכרונות מליל אמש ושום דבר לא נראה חריג, פרק של משחקי הכס, פיצה עם פטריות וגלידת ריבת חלב של בן אנד ג'ריס, ארגון המזוודות, וזהו.
"מי אתה ומה אתה עושה פה?" אני יורה באוויר, מתרוממת בזהירות ודוחפת מעלי את המנורה הנמוכה לפני שתפגע בי שוב.
גבר מגודל באמצע שנות השלושים לחייו עומד במרכז חדרי, לבוש בחליפה מהודרת בצבע כחול ועניבה תואמת, שיערו החום מוברש לאחור ומרוח בג'ל בוהק, ועיניו השחורות ממוקדות בי.
"בוקר טוב מיס, אני חבר של סבסטיאן" אני מניחה את כפות רגליי בתוך נעלי הבית האפורות שלי ומגרדת את שערי בעצבנות.
"רוצה להסביר לי למה את לא טורחת לענות לפלאפון?" זה הקול של סבסטיאן שבוקע מהאיפון של הבחור המגודל הזה, ולפי איך שזה נשמע, הוא כועס עלי, כרגיל.
"יש מצב שאתה מנתק את השיחה, ואומר לו אחר כך שהשיחה התנתקה לבד ואין לך מושג מה קרה?" אני לוחשת, הבחור המגודל מניד לשלילה ומושיט את הפלאפון באוויר.
חתיכת חרא. "קסנדרה אייר, יש לך עשר שניות לענות לי!" מה השעה בכלל? אולי פשוט אתעלם ואחזור לישון? רעיון טוב, אני זורקת את הנעליים באוויר וחוזרת להתכרבל בתוך השמיכה.
איך הוא השיג את המפתח לדירה שלי? " אדוני, היא חזרה לשכב על המיטה." חתיכת מלשן, אני חורצת לשון ומרימה אצבע משולשת באוויר. "חסר לך אם את עושה לו אצבע משולשת!" הוא צורח מהקו, ואני מגלגלת עיניים ומסתובבת עם הגב אליו.
"היא גלגלה עיניים עכשיו, נכון?" המלשן הקטן מדווח לו בהתלהבות, ואני נשבעת שכשסבסטיאן ואני נהיה בקשר טוב אדאג שהוא יעלם מקבוצת החברים שלו.
"את יודעת מה השעה?" כואב לי הראש, אני צריכה אספירין. "לא, וממש לא מעניין אותי, אתה יכול לצאת לי מהדירה? מי אישר לך להיכנס בכלל?" האיש מצביע על הפלאפון ושולף את המפתח השני של הדירה, ואני נאנחת וטומנת את הראש בכרית.
"הוא לא יוצא לך מהדירה, תשכחי מזה, לא רק שהוא לא ילך עד שלא תסיימי להתארגן, הוא גם יסיע אותך לקמפוס" הבוקר הזה יכול להיות יותר גרוע?
"מיס, בואי נקדם את העניינים, בבקשה ממך" יש לו מבטא רוסי משעשע, איך קוראים לטיפוס הזה? בוריס? איגור? אולי בכלל ארתור?
"מה השעה?" אני מפנה את הראש אל השידה, אל האזור שפעם ישב שעון דיגיטלי שהתקלקל לפני חודש, הבטחתי שאקנה אחד לפני תחילת הלימודים, אין ספק שאני עומדת בהבטחות של עצמי.
"תשע וחמישה" מה? אין מצב, הוא בטח מתבלבל, " סבסטיאן, מה השעה?" אני קוראת בקול ומזמזמת שיר של שלושים שניות למאדים שנתקע לי בראש. "ת-ש-ע ו-ח-מ-י-ש-ה" זין.
"למה לא הערת אותי לפני?!" אני קופצת ממקומי, רצה לעבר הארון לבחור בגדים ומתפשטת בו זמנית.
"אני יודע בדיוק מה היא עושה עכשיו אז בבקשה ממך תסובב את הראש ואל תעיז להציץ" סבסטיאן מאיים על חברו שממהר להפנות את מבטו אל הדלת, אני מתאפקת לא לצחוק ורצה אל המקלחת, סוגרת את הדלת ומסובבת את הברז על הצד של המים החמים.
למה דווקא היום? לכל הרוחות! אני מסבנת כל חלקיק עור בגוף וכל קצוות שערה, שחס וחלילה לא יישאר זכר לסירחון כזה או אחר, רציתי להדיף ריח של קוקוס ואפרסק.
אני לוקחת מהארון הקטן שבאמבטיה שתי מגבות, אחת לבנה ארוכה שאותה כורכת סביב שדיי ואחת סגולה וקצרה ועוטפת בה את שערי. על החיים ועל המוות! אני פותחת את הדלת ורצה אל חדרי שלי, מודעת לקיפאון שבבית, למה לא הדלקת מזגן לפני המקלחת, חתיכת טומטום, למה?
"מיס, את לא יכולה להתרוצץ ככה בבית, בבקשה ממך" בוריס, הייתי שמחה לעשות לך טובה ולהיעלם אבל כרגע אין לי זמן לגינונים ומבוכה מיותרת.
הוא ממהר לצאת החוצה אל הסלון ומותיר אותי לבד בחדר, אני מתלבשת ורועדת בו זמנית, בקושי מצליחה להשתחל לזוג מכנסי ג'ינס כהים, חולצה תרמית לבנה, מעליה סריג בצבע בורדו, מסביב לצוואר כורכת צעיף לבן עבה ונועלת נעלי סניקרס לבנות בהבנה שאמות מקור, אבל זה הזוג היחיד שנמצא בהישג העין המזורגגת שלי!
אני רצה חזרה אל האמבטיה ומוציאה מהארון הקטן והמתפורר את המסרק והפן. " קפה, מיס?" בוריס, שככה החלטתי שאקרא לו, שואל ונשען על הספה. "כן, תכין גם לעצמך" מפצירה, וחוזרת אל החדר, מייבשת את השיער בפן ומסרקת אותו בכוח. מה השעה? מה השעה? 09:20 הסמסונג שלי מהבהב. שיט! זה מספיק, אני אוספת את השיער לקוקו נמוך שברובו יבש ומניחה משקפי ראייה על גשר אפי.
"בוריס, אתה מוכן לצאת?" רגע, קראתי לו בוריס? אוי אלוהים. אני רוטנת בקול, ממהרת לעבר המטבח וצופה בספל כחול מלא בנוזל חום.
"כן מיס, אקח את המזוודות שלך ונרד" הוא נעלם ואני מסיימת את הקפה בכמה לגימות, מתעלמת מהמגע הצורב של המים סביב לשוני. אני כל כך הולכת להצטער על זה.
אנחנו יוצאים מהדירה הזמנית שלי, שמעכשיו תהיה דירתי לשעבר, אני מגישה לבוריס את המפתח והוא נועל את הדלת ומוביל אותנו אל החנייה.
"תיכנסי, אני אכניס את המזוודות" בוריס מצביע על רכב מסוג סובארו אקס-וי בצבע אפור, אני מתיישבת בכיסא ליד הנהג ומריצה פריטים אחרונים שאולי שכחתי בדירה.
בוריס מתיישב לידי, מפעיל מערכת וויז וכותב את שם הרחוב של הקולג' מבלי שאומר לו, סבסטיאן הזה חתיכת-
"את חגורה?" הוא קוטע אותי ממחשבותיי, אני מהנהנת ומשעינה את הראש על גבי החלון.
"מיס, זה סבסטיאן" בוריס מגיש לי את הפלאפון שלו, אפילו לא שמתי לב שנמנמתי למשך כמה דקות, אני נוטלת את הפלאפון בחוסר רצון ומצמידה לאפרכסת.
"בוקר טוב ישנונית, איך היה המפגש עם חברי הטוב?" הקול שלו מתוק, ואני מתחילה להתגעגע לבחור שלא ראיתי כבר חודשיים וחצי.
"אחלה, הוא הכין לי קפה מצוין ודאג לברוח לסלון לפני שהתפשטתי" אני מציינת, וצופה בפניו הנבוכות של הגבר שלצידי, כמה משעשע.
"קסי, אני בא להתחיל את השיחה בטוב, אל תדליקי אותי סתם" הוא רוטן, ואני נאנחת ומגלגלת עיניים.
"גלגלת עכשיו עיניים?" זה כאילו הוא מתקין מצלמות לכל מקום שאני נכנסת אליו, או שהוא פשוט מכיר אותי ממש טוב, שזה לא סביר, נראה לי.
"כן, אולי במקום לנזוף עלי תדבר איתי קצת? תשאל לשלומי? משהו חיובי? תשלח לי אוכל לקמפוס?" אני מציעה, והוא צוחק, אני מתה על הצחוק שלו.
"טוב, בסדר, שמת את המפתח מתחת לשטיח? בדקת שלא שכחת כלום? הבנת שאת כנראה תחטפי על הראש על האיחור שלך ליום הראשון?" זאת התחלה של שיחה סבירה, " שמתי, מקווה שלא שכחתי כלום וכן אני מוכנה לכל דבר" אני מכריזה בביטחון, אבל זה ברור לשנינו שברגע שאכנס למסדרון ואתקרב אל כיתת הלימוד הראשונה שלי אהפוך לפצצת לחץ.
"רוצה לספר לי מה עשית אתמול שהיית כל כך עייפה היום וסיננת עשרים ושתיים שיחות ממני?" מתה על זה שהוא עוקץ אותי ועדיין נחמד אלי.
"ראיתי משחקי הכס, אכלתי ונרדמתי ככה" הוא מגחך, ואני מדמיינת אותו מגרד את הזיפים הקצרים ונועץ בפלאפון מבט מיואש.
"את חיה את החיים" , " לגמרי" בוריס עוצר ליד השער וממתין בזמן שאני חוקרת את השטח ובודקת שאף אחד לא רואה אותי יוצאת מרכב שכזה או עם בן אדם מגודל כמוהו.
"ביי מיס, בהצלחה בלימודים!" בוריס מנופף, ואני מהנהנת וממהרת לפנות אל שביל הגישה ולסחוב אחריי את המזוודה.
"קסנדרה אייר, שנה שנייה" אני מציגה לשומר את תעודת הזהות ואישור הקבלה לקולג' ובזמן שהוא מעיין בהם מרשה לעצמי לבחון את פניו הרציניות והשפם המגוחך שלו " בסדר, תיכנסי" אני מהנהנת, מסדרת את רצועת התיק שעל גבי וגוררת את המזוודה מאחוריי.
ביום הראשון של השנה הראשונה לא ידעתי לאן ללכת, מצאתי את עצמי נכנסת לבניינים אקראיים ומעיינת בלוחות, לא קלטתי שהספרון הקטן ששלחו לי ביחד עם אישור הקבלה לקולג' הוא מעיין מפה קטנה וחוברת הסברה על מספרי הבניינים ומה כל אחד מהם מכיל. אני צועדת אל עבר בניין מספר שלוש ומתעלמת מצלילי האבנים המרגיזות שנתקעות מתחת לגלגלי המזוודה. הקולג' בו אני לומדת נקרא "באליס", אוניברסיטה שנפתחה בניו יורק לפני פחות מעשור ונועדה לתת שלל הזדמנויות, תארים, קורסים וגישה. אני בכלל רציתי ללמוד באוניברסיטה בסגנון הרווארד, ייל ואפילו פרינסטון. הבעיה שכולם עושים תחקירים מעמיקים על התלמידים לפני קבלתם לאוניברסיטה, והיה ברור לי ולסבסטיאן שהם לא יקבלו אותי לא משנה כמה מאיות יהיו לי בתעודה, אז ויתרתי על החלום המתוק עבור מקום חדש שקיים בקושי עשור ורק עכשיו מתחיל לצבור עניין ותאוצה, וכמובן שהם, למזלי, קיבלו אותי בלי לבקש יותר מדי טפסים, הם האמינו שאני מושלמת בדיוק כמו שהצגתי את עצמי, אחת של לא פחות ממאיות.
הצד החיובי שבקמפוס צעיר זה רמת הניקיון, הטכנולוגיה והאסתטיקה, הכל חדש מכדי להיהרס, וההנהלה לא יכלה לסבול כיסאות חורקים או קירות מלוכלכים.
אני צועדת על שביל מרוצף באבנים לבנות ובוחנת את הרקע שמסביבי, המדשאות הטבעיות הוחלפו בסינטטיות, רעיון נהדר, כל התחזוקה הייתה מיותרת.
העצים והשיחים שנשתלו שנה שעברה התחילו לבקוע ולתפוס מקום בחלל הירוק וספסלי עץ כהים הותקנו ברחבי המדשאות והשבילים. מבני הלימודים נצבעו בצבע שמנת אחרי ששנה שעברה אחד התלמידים החליט לרסס כתובות "משעשעות" ולהשחית את רכוש הקמפוס, אפשר לנחש מה עלה בגורלו. ההבדל היחיד בין מבנה למבנה זה המספר הגדול שמוטבע עליהם בצבע שחור, אני מגיעה אל מבנה מספר שלוש, עולה במדרגות השיש ונכנסת פנימה. המסדרון מדיף ריח מתוק של פטל, ורגליי מובילות אותי אל העדר שעומד בתור אל מול הקבלה, בניין מספר 3 הוא בניין הקבלה/הסדרי התשלום/הרשמה לקורסים/לוח שעות ומפתחות לחדרים. איך לא התגעגעתי למקום הזה, מרבית מהפנים מוכרות לי ותחושה זרה וכבדה מתחילה לאפוף אותי.
" רק עוד קצת ותוכלי להסתלק משם, תהיי קצת חיובית" סבסטיאן חזר ואמר בכל פעם שהתחלתי לדעוך, אבל איך אפשר להיות חיובית בחבורה של צעירים מטופשים שרק מחפשים להשתכר, לעשות סקס, סמים, והרבה בלאגן? אף אחד לא טורח לברך אותי לשלום וזה לא מפתיע או מטריד אותי, לא השתוקקתי להיות אהובה בקרב אנשים בשנה שעברה, בעצם, כל החיים. הטור לקבלה ארוך. אני נשאבת למחשבות של למה קמתי כל כך מאוחר ואיך זה ששכחתי לכוון לפחות את השעון בפלאפון, בשנה הראשונה התייצבתי בקבלה כבר בשבע וחצי והמזכירה נעצה בי עיניים תוהות וציינה בפני בביישנות שהשעה מוקדמת, היא חשבה שהשעון שלי התקלקל, אמרתי לה שזה בסדר וככה אני כל החיים, והיא פטרה אותי בחיוך גדול.
הייתי יהירה במילותיי, תראו אותי עכשיו, מתעסקת עם הדפים שבידיים שלי כדי להשפיל מבט, מרבית מהסטודנטים מדברים אחד עם השני, מחייכים וצוחקים ואני, לעומתם, רהיט שלא מסתדר ברקע.
הפלאפון רוטט לי בכיס, אני שולפת אותו ומציצה על המסך ' איך עובר? הכיף התחיל? (:' סבסטיאן, חתיכת חרא.
'הביאו חשפנים, בחיים לא ידעתי שקמפוס מסכים לדברים האלה!' ידעתי שזה ישגע אותו, אפילו הספק הקטן שיכול להיות שבאמת מסתובבים פה חשפנים והוא לא איתי כדי לנעול אותי בחדר.
'שוקל איך להרוג אותך כשנתראה…' השתדלתי לא לחייך אל הפלאפון, שאף עין חטטנית לא תשים לב לזה ותתחיל לדבר עלי.
"כן, אפשר להתקדם" קוראת הפקידה, אני מתקדמת לעברה ומציגה לה את הטפסים, היא חדשה? הפנים לא מוכרות לי, גבותיה משורטטות וצבועות בצבע שחור פחם, על שפתותיה מרוח אודם זול בצבע ורוד בוהק, עיניה שחורות וקודרות ושערה אסוף לפקעת מהודקת בצבע אדום דהוי, היא נראית בשנות הארבעים לחייה, הייתי מהמרת על רווקה.
עמדת הקבלה לא השתנתה, שולחן מהגוני גדול מקיף את שתי הפקידות שיושבות על כיסאות עור שחורים משרדים ומאחוריהן יש ארונות עם דלת זכוכית שקופה ובתוכם קלסרים. הפקידה הזועפת מכניסה לפיה עוגיות חמאה ושולפת טופס מאחד הקלסרים הפתוחים שעל השולחן לפניה. "תקראי ותחתמי" היא מגישה לי מספר טפסים מהודקים בסיכה וממתינה עד שאסיים, הלעיסות שלה רועשות ומסיחות את דעתי.
אני חותמת ומגישה לה אותם, היא עוברת עליהם ובודקת שאכן חתמתי על כל אחד ולאחר מכן מכניסה אותי לקלסר של שנה שנייה, מחפשת את תמונת הפספורט שעשו לי בשנה שעברה ומכניסה את הטפסים לתוך שמרדף שקוף. "את ממוקמת במגורי בנות, קומה שנייה בחדר מספר שמונים ושבע" ומגישה לי חוברת דפים מהודקת וצרור שחור עם מפתח בודד עליו " חתמת על ההסכם אבל אני עדיין מחויבת לעבור על הנהלים, במידה ואת מאבדת את המפתח או משחיתה את החדר, נשתמש בכרטיס שבו חויבת ונוריד ממנו את עלות הנזק מבלי לשאול להסכמתך." אחרי ההסברים היא מגישה לי עוד מסמכים ושולחת אותי לדרכי.
"היי! שימי לב לאן את הולכת! חנונית!" אפילו לא שמתי לב שנתקלתי באחת הבנות של הקמפוס, היא מרימה אלי עיניים כחולות מכוסות בריסים מלאכותיים ושפתיים אדומות שמתרחבות לחיוך קר " נו נו, מי אם לא קסנדרה אייר, חשבתי שקנית לשנה החדשה משקפיים טובות יותר, כנראה שטעיתי?" הכלבה הזאת צועקת בכוונה כדי שכל אחד שעומד ועובר מולנו ישמע אותה, הצחקוקים לא מאחרים לבוא ואני משפילה את הראש וחוצה אותה בגסות בתקווה שלא אפתח את הפה ואפלוט קללה עסיסית.
"ניפגש באחד השיעורים!" היא צועקת ומנופפת, סירבתי להביט בה או לתת לה את התענוג שהיא משפיעה עלי, אני מזדקפת אל מלוא קומתי שלא היה יותר ממטר שישים וגוררת את המזוודה אל המגורים שממוקמים בקצה השני של הקמפוס.
עוברות עשר דקות עד שאני מגיעה לבניין המגורים, המזוודה מקשה עלי לכל אורך הדרך והזיעה מתחילה לבצבץ על מצחי. אני מוחה את הזיעה בידי ומתקדמת אל דלת הכניסה של המגורים, פותחת את העלון שעליו כתובה הסיסמא לקודן בצד הדלת ומקישה אותה.
באליס החליטו שקודן זה אמצעי האבטחה הכי יעיל נגד בחורים שובבים ושיכורים של הקמפוס שחושבים לחדור אל תוך המסדרונות הללו וליצור שערורייה. ולכן הוחלט להציב קודן סמוך לדלת שאת הסיסמא אליו אנו, הסטודנטיות, נדע וכך יפחתו בעיות מיותרות.
הם לא לקחו בחשבון את כל החסר-לי-צומי-בבית. בקיצור, זה לא באמת מונע מבחורים להיכנס כי הבנות מחלקות את הסיסמא לקודן כמו שהן פותחות את הרגליים, וזה אומר, לכולם.
העלייה במדרגות מהקומה הראשונה לשנייה גורמת לי להתעצבן ולהזיע עוד יותר, המזוודה לא מפסיקה להיתקע במדרגות ואני נשבעת שבפעם הבאה סבסטיאן בכבודו ובעצמו יבוא וירים אותה! ואולי גם אותי, אם יתחשק לי! הקומה השנייה מדיפה ריח חזק של סבון, את הרצפה מכסה שטיח ארוך אדום, הדלתות עשויות מעץ בצבע ארגמן שעל כל אחת מוטבע מספר בצבע זהוב וידיות כסופות.
מספר 87. הכנסתי את המפתח לדלת ופתחתי אותה בדחיפה. החדר מרוהט באופן בסיסי, שתי מיטות עץ פשוטות עם מזרונים עבים, חלון גדול בין המיטות, ארון גדול בצבע לבן שמכסה כמעט את כל הקיר השמאלי, פלזמה מרשימה מותקנת בתוך הקיר ובצד הימני של החדר שולחן כתיבה חום, שני כיסאות ברזל שחורים, ארונית קטנה עם ארבע מגירות ושני מדפי זכוכית.
בדיוק כמו בשנה שעברה. אני מתכופפת ופותחת את המזוודה, מוציאה ממנה מצעים תכולים, מציעה את המזרון ומניחה את הכרית.
אז מה, שנה חדשה? לעזאזל, למי יש כוח לזה? במקום להמשיך לסדר את החפצים ולתבוע בעלות על החדר, אני נופלת על המיטה בידיים פרושות לצדדים ובוהה בתקרה.
היו לי כל כך הרבה דברים לסדר לגבי המערכת, החדר, שעות הפנאי, ההתנדבויות, הקורסים והנקודות הנוספות.
הבטן שלי מקרקרת. אני מתרוממת מהמיטה, לוקחת את החוברת המהודקת שקיבלתי מהפקידה ומתחילה לעלעל בה, מערכת השעות כתובה, השיעור הראשון הוא פסיכולוגיה, שאמור להיות אחד מהתארים הראשיים שלי, השיעור מתחיל בעוד ארבעים דקות, בשעה אחת עשרה, מספיק זמן כדי לקנות משהו שישביע את הרעב.
בזמן ההליכה אל המאפייה אני ממשיכה לעיין בטפסים שקיבלתי ובוחנת את הקורסים הנוספים, הבונוסים ומערכת השעות העמוסה במיוחד שלי שגזרתי על עצמי באופן כזה או אחר כדי שיקנו לי עוד נקודות, זה יעזור לי בשנים הבאות, גם ירשים את המרצים וגם יעסיק את הראש האבוד שלי במקום הזה.
באליס מעודדים מגוון של קורסים כדי שהסטודנטים יוכלו ליהנות משפע ומבחר, ייקחו את מה שהם באמת רוצים, יתלהבו וישקלו להוסיף עוד מקצועות ללוח הזמנים שלהם מתוך סקרנות ועניין, והכי חשוב, שאנשים ירגישו שהם ממצים את עצמם במקום הזה, שיש להם מתן הזדמנויות פה.
"בואי נלך לראות מה זה! נו, בואי כבר!" שתי בנות לא מוכרות נעצרות באמצע השביל וחוסמות לי את המעבר, אני שוקלת אם לכחכח בגרון בגסות או לדחוף אחת מהן. "אבל אני רעבה!" השנייה מתלוננת, השיער הג'ינג'י שלה אסוף לצמה ארוכה וקצת פרועה.
"למי אכפת? אחר כך נלך!" הראשונה, כהת עור בשמלה צהבהבה ארוכה, רוטנת בעקשנות ומושכת ביד חברתה, הן חותכות את השביל ומתקדמות לאזור המדשאות שמכונה גם כ"אזור ההתרחשות" באזור הזה הכל קורה, אנשים יושבים, לומדים, צוחקים, מרכלים, מתמזמזים, מציעים סמים, מזמינים למסיבות ועושים התערבויות, בקיצור, לא הסביבה הטבעית שלי.
לא ייחסתי חשיבות להדהודי הבס והצעקות הנלהבות עד ששמעתי את השתיים מדברות, אני קולטת שהרעש מגיע מתוך הקמפוס ולא מחוצה לו. שאלך לבדוק? לא, מה את צריכה את זה? כפות רגליי נותרות צמודות לקרקע וחוסמות לשאר הסטודנטים את המעבר, הם נאלצים לעקוף אותי מהמדשאה או להיתקל בי עם הכתף.
פשוט תלכי לקנות משהו לאכול, קסי, לכי לאכול, את רעבה. "באליס היקרים!" קול נשי מהדהד ברחבי הקמפוס.
זין ,אני הולכת.
תגובות (5)
עוד לא קראתי… 351 דקות זה די ארוך…
מה דעתך לפצל את הפרק לחלקים. בכל יום לפרסם את החלק הבא?
זה מאוד יקל עלינו, הקוראים.
אני יכול להראות לך איך להדגיש ואיך לתת הטייה של מילים.. (זה קצת מסובך). צבעים אני לא יודע..
אבל אני יכול בפרטי כי לפרט כאן איך לעשות, זה בעייתי.
תודה על העצה, אערוך עכשיו את הקטע ואפצל אותו ל2.
ולגבי ההדגשות אם זה מסובך אז אוותר חחח, תודה בכל מקרה!
קראתי חלק ראשון.
את מקצועית… ונראה לי שאת לא ילדה.
את חלק ב אני אמשיך לקרוא מחר או מחרתיים.
התיאורים שלך נהדרים ובמידה הנכונה.
הסיפור זורם וסוחף. (האתר עצמו לא בנוי לסיפורים ארוכים כאלו… זה לא קשור אלייך אבל רק שתדעי).
בהחלט מעניין.
הנה כמה דברים שמצאתי (ואין הרבה כאלו):
"כן, נכין חדש?" קרוליין תופסת במחבת ומשליכה אותה לכיור, פותחת את הברז וצופה בעשן השחור שעולה ממנה ומתפזר לחלל. – קרוליין תפסה במחברת והשליכה לכיור. היא פתחה את הברז וצפתה בעשן השחור שעלה והתפזר בחלל (נראה לי שעדיף פרספקטיבה לזמן עבר, זה מנגן יותר טוב… לשיקולך).
רק מחפשים להשתכר, לעשות סקס, סמים, והרבה באלגן? – בלאגן (בקטנה)
למה קמתי כל כך מאוחר ואיך זה שלא שמעתי את השעון – אין שעון, הוא הרוס והיא רצתה לקנות חדש לפני חודש (זו בעיה לוגית).
ומתקדמת אל דלת הכניסה שלא נפתחת בדחיפה – הייתי רושם 'ומתקדמת אל דלת הכניסה שלא ננעלת עם מנעול' (השוני הוא בצורת הנעילה).
עלית עלי (:
האמת אני מודעת שהפרקים מאוד ארוכים, היעד בסופו של דבר זה להוציא ספר, ובינתיים אני מפרסמת את הפרקים כדי שאוכל לקרוא אותם "מהצד" ולא בוורד וככה אוכל לתקן את עצמי ולשפר בצורה הטובה ביותר.
תודה רבה על התיקונים, אשנה אותם ואקח לתשומת ליבי.
אגב, השעון שציינת הכוונה לשעון בפלאפון, אבל נהדר שאמרת לי את זה כי זה לא ברור ועכשיו אתקן