Dont Tell – פרק 1 חלק ב

אני חוצה את אזור ההתרחשות בחשש שמישהו ישים לב ויזרוק לעברי קללה או משפט מתוחכם ושנון עם יותר משלושה מילים, נראה שמוקד הרעש מעניין את מרבית הסטודנטים עד שהם שוכחים ממני ואפילו לא מעקמים פרצוף כשנתקלים בי.
"פוליס מאן" ידעתי שהשיר מוכר לי. אני נעצרת מאחורי ערימת סטודנטים נלהבים וסקרנים שמריעים ובוחנים את השטח ואת שולחנות הממתקים העמוסים בכל טוב, רמקולים גדולים מונחים על טנדרים, ערימות בלונים מפוזרות וסטודנטים לא מוכרים עומדים על הטנדרים ולבושים בתלבושת אחודה הכוללת מכנסי ג'ינס וחולצות לבנות ארוכות גדולות שעליהן מוטבע המשפט "תשמרו עלינו" בשלל צבעים וצורות.
כמובן שיש כמה בחורות שלא מעזות לפספס את המאורע ומפרגנות לצופים שורטים קצרצרים וגרבי ברך לבנות.
מי הסתומים האלה, תלמידי שנה ראשונה? הם לא יודעים שהקמפוס מקפיד על כללים וערכים מאוד ספציפיים?
לא מספיק הבלאגן ואווירת הגנון, הם גם מרשים לעצמם להשתולל ולרקוד בפראיות, עיניי עוברות מאחד לשנייה וקולטות שהתנועות ביניהם מתואמות, וכשמסתכלים על כולם בתור מקבץ, זה דווקא נראה די טוב.
כמה בחורים, שאני מניחה שמהיכרות שטחית וראשונית, הם על תקן " הליצנים" מפוצצים תותחי קונפטי באוויר, הקונפטי מתעופף לכל עבר.
נהדר, מי ינקה את כל זה? אפשר להעניש אותם על השתוללות ברחבי הקולג'? איפה אחד המרצים שיעצור את השיגעון הזה? מגפון גדול עובר מיד ליד ונעצר אצל בחורה קטנה, היא מרימה אותו קרוב לפיה "שלום לכולם! אני רג'ינה!" היא קצת צועקת, ואפילו שהקול שלה מתוק, זה עושה לי כאב ראש.
"היי, כולם איתי?" תשומת הלב מופנית אליה "כולנו חדשים כאן, הגענו ממסגרת חילופי תלמידים!הגענו מאוניברסיטת דרום קליפורניה ונישאר כאן שנה שלמה, כמה תלמידים מהקמפוס שלכם עשו כמונו והלכו לאוניברסיטה שלנו, בכל מקרה! נשמח אם תקבלו אותנו באהבה וחום, כי יש לנו הרבה מה לתת וכולנו רוצים לראות איך המקום עובד אז…בואו נעשה קצת שמח!" היא וחברותיה צועקות במגפון ומקבלות בחזרה מחיאות כפיים סוערות, התקשיתי להאמין שזה בגלל הנאום המרגש שלה ולא זוג השדיים המפוארים שקיבלה מאימא שלה.
הבחורה הזאת, רג'ינה, נראית כמו גמד גינה עם גוף של דוגמנית ושדיים בולטים במידה DD אם לא יותר, שילוב מושלם לכל גבר בעולם.
השיער שלה בלונדיני וחלק, מגיע עד לאמצע גבה וקצוותיה מסולסלים וצבועים בצבע סגול, זה מוצא חן בעיניי, עיניה חומות בהירות, בצבע דבש, ואודם סגול כהה משורטט על שפתיה.
חילופי תלמידים לא היה חדש עבורי, הכרתי את המושג המשונה הזה משנה שעברה, "מסגרת חילוף תלמידים" התחילה לפני חמש שנים ובאליס החליטו להשתתף כדי להציג את הקמפוס כמקום פתוח לניסיונות, עמיד ובטוח בעצמו ובמעשיו, יותר מזה, הם רצו להראות לסטודנטים שלבחור בקולג'ים בטוחים וישנים לא אומר שהם בהכרח יותר טובים מקולג' חדש ורענן.
הרבה סטודנטים שהגיעו במסגרת החילוף החליטו להישאר לעוד שנה, שמעתי אותם מדברים על זה בשנה שעברה, לפני שיצאנו לחופשה, הם כבר מצאו את עצמם ולא ראו סיבה לעזוב.
ההבדל בין התלמידים שבאו לפני שנה ואלו שעומדים כאן ברור לעין, אלו הרבה יותר חריפים, מחפשים תשומת לב וידאגו להשתלב גם אם זה כרוך בכוח.
מיציתי את שלב ההצקות, לא התחשק לי לעבור את זה שוב, במיוחד לא בשנה השנייה. הפיות שמסביבי מתחילים לקרקר, ואלו בעיקר בחורות זועפות ומתנשאות, מילות גנאי נשפכות מפיהן, הן לא מרוצות מהסידור הזה, כמובן, החדשות נראות טוב, וסחורה חדשה תמיד יותר מסקרנת מישנה.
הבטן שלי ממשיכה לקרקר ונראה ששום דבר מעניין לא הולך לקרות, ואם כן, זה כבר ממש לא מסקרן אותי. אני מסתובבת ועושה את דרכי חזרה אל המאפייה בידיעה שכבר עשרים לאחת עשרה, והשטות הזאת בזבזה לי עשרים דקות שבהן יכולתי לבלוס.
קניתי שני מאפים, אחד עם שוקולד והשני עם חלווה, שילמתי למוכרת החביבה שכבר הכרתי משנה שעברה, היא הייתה צעירה, בת עשרים ושתיים עם ילד בבית, אף פעם לא רציתי לחקור ולהציק אבל הבנתי שזה תוצאה של יחסי מין לא מוגנים, מרדנות וטיפשות של ילדה בת שש עשרה שחושבת שכל העולם לרשותה. לא הייתי צריכה שתספר לי את ההמשך, הנחתי שחבר שלה עזב אותה ולא היה מוכן לזה, היא בטח גם נשרה מהלימודים כי לא הספיקה להשלים את החומר, גרה אצל ההורים ומתקיימת מאפיה ומכירה בקולג'.
אני נכנסת אל הכיתה שמונה דקות לפני שהשיעור אמור להתחיל ומתיישבת ליד השולחן שהכי קרוב לחלון בשורה הראשונה, אהבתי פסיכולוגיה ולא רציתי להחמיץ או לזלזל בחומר, הרי זה מה שרציתי לעשות כשאהיה גדולה, או לעסוק בעריכת דין ולהכניס פושעים ורוצחים לכלא, או להיות פסיכולוגית ולעזור לאנשים עם טראומות וחוויות קשות שהם לעולם לא הצליחו להתנער מהם.
הקרבה לחלון הייתה נתיב הבריחה שלי, כשהנפש עלתה וסחטה ממני את הכוחות, נדרשתי רק להציץ קצת החוצה, להתבונן באדי הקור שנוצרו על החלון או בעצים המתנדנדים ולשכוח מהכל.
התמקמתי במושבי, הוצאתי מחברת ועטים, בקבוק מים ואת שקית המאפים, סבסטיאן אמר לי בעבר שאכילה מהירה מעמיסה על מערכת העיכול, ולא תורמת לתחושת שובע, בעבר נחרתי בבוז כי התקשיתי לקבל ביקורת, היום לא רק שקיבלתי אותה, פעלתי על גביה, וגם חקרתי עוד יותר.
סטודנטים מוכרים וזרים מתחילים להיכנס לכיתה ולמלא אותה, אני בדיוק מסיימת את המאפה הראשון ולוגמת מהמים, אני רעבה לעוד אחד? חיכיתי כמה שניות, והחלטתי לאכול גם את השני בנגיסות איטיות והצצה על החלון.
בניין מספר שלוש ממוקם בסמוך למגרש הספורט הענקי של באליס, טוב, אולי לא כל כך קרוב, אבל מספיק כדי לאפשר לי לראות את המצטיינים רצים ומשתוללים, רוב הסטודנטים שעסקו בספורט הגיעו בזכות מלגות, ללא העזרה של המשפחה.
"אחי, ראית אותה? היא כזאת שווה, כמו בובת מין!" משום מה, תלמידי קולג' האמינו שקולג'ים נועדו כדי שהם יוכלו לזיין, להאמין שכל הבחורות רוצות אותם, ולכנות אותם בתור "זונות" או "שרמוטות" או כל מילה מכוערת אחרת, שנאתי את זה, בגלל זה התנגדתי ללכת למסיבות אחווה המטופשות שלהם, שהיו סקסיסטיות, שוביניסטיות, מיועדות רק "לזורמות וכוסיות" ועם ציפייה שבסופו של הערב יתנו קצת מגופן.
פתטי, עלוב, גס רוח, דוחה, שטחי, מה עוד? ידעתי מה היו החוקים, סטודנטיות לא הורשו לקיים מסיבות באחוות, שזה לגמרי דחה אותי וגרם לי להתקומם.
אני מציצה לעבר הבחור שפלט את המשפט המזעזע ונתקלת בפנים מחויכות עם חבורה כחולה על הלחי השמאלית, ג'ורדן.
את ג'ורדן הכרתי בשנה הראשונה, בנסיבות לא נכונות, הוא אחד מהסטודנטים שקרעו את התחת בפוטבול וקיבלו מלגה, לא שהוא היה צריך אותה, לפי מה שהבנתי ההורים שלו היו כל כך מפוצצים בכסף, שהם היו יכולים לשחד כל דיקן אפשרי.
ג'ורדן לא היה חכם במיוחד, לא הבנתי מה הוא עושה בשיעורי פסיכולוגיה, הוא תמיד שאל שאלות טיפשיות, לא ידעתי אם זה כי הוא חושב שהוא ליצן או שהבחור באמת מטומטם. ג'ורדן היה פופולארי בקמפוס, והייתי בטוחה שזה גם היה ככה בתיכון, הוא גר באחווה בשם " פאי" שמשתייכת בעיקר לספורטאים, אלו שבאו לחגוג ומופרעים אחרים במשוואה, הם ידועים על ידי המסיבות הגדולות והפרועות שלהם, יש שם כמויות בלתי מוגבלות ומפוקחות של אלכוהול, גראס, מריחואנה ופטריות הזיה. ג'ורדן בשבילי היה שד בגוף של בן אדם, בחיים לא שמעתי שההורים שלו הכו אותו, אחרי הכל הם היו עשירים, אביו ניהל עסקי נדלן מצליחים ואימו עסקה בפיסול ויצירה, אז איך הוא יצא כל כך רע ואכזרי אם היה לו הכל? הפה שלו היה מלא ברעל, ברגע שהוא פותח אותו צריך לברוח כדי לא להידבק ברפש שלו.
ולמרות כל זה, הבחור הצליח, הוא השיג בנות כמו פופקורן, הצליח בפוטבול והרשים כמה מאמנים בכירים, והיה אחד ממנהיגי האחווה.
כנראה שאם הייתי בוחרת ללכת בנתיב חברתי אחר בחיי שלי גם אני הייתי מכירה אותו באופן אישי, אישי מדי, ג'ורדן רחב כתפיים בגלל הפוטבול, הוא מתאמן קבוע במכון כושר ופיתח מסת שרירים מרשימה על הזרועות, וגובהו מטר שמונים ואחד, ואת זה כולם יודעים כי הוא עדיין צומח, וטורח לציין בכל הזדמנות אפשרית, אחרי הכל, אבא שלו מטר תשעים ושלוש.
לג'ורדן יש עור שחום מלאכותי, כל חודש הוא הולך למכונות שיזוף וחוזר עם צבע קיצי למרות החורף, יש לו עיניים גדולות בצבע ענבר, אף חד וישר עם עגיל חישוק בצבע כסוף, שפתיים ורודות דקות ורעמת שיער שחורה שתמיד מרוחה בג'ל.
הוא זורק את תיק הג'ינס שלו על הכיסא בשורה השביעית, וכמה מחברי אחוות "פאי" מתיישבים סביבו וממשיכים לנהל איתו שיחה ילדותית ומגוחכת.
"אמרתי לך שהיינו צריכים להירשם לפה, תראה כמה שוות מצטרפות בכל שנה, אני לא עומד בזה אחי! לא עומד בזה!" ליון, אחד מהחברים הסתומים שלו אומר, כל הבבונים מהנהנים ומוסיפים "כן" או פולטים צליל מוזר מהפה, שאני אישית לא הייתי רוצה לשמוע.
"בוקר טוב" לרוב שיעורי פסיכולוגיה לא נעשים בכיתה רגילה אלא באולם קטן עם מצגות ומקרנים כדי שהיא תוכל להראות לנו סרטונים, את מבנה המוח של האדם, תמונות, ושאלות מאתגרות שמשחררות אצלי את האדר ופינים.
כל הכיתה משתתקת בבת אחת כשגברת אווה נכנסת לכיתה, היא סוחבת איתה תיק גדול שחור ומניחה אותו על הכיסא.
"אמרתי בוקר טוב, קצת נימוס ליום הראשון של השנה השנייה?" גברת אווה נחשבת לפרופסור בתחום הפסיכולוגיה, קרימינולוגיה ומשפטים, היא אף פעם לא אמרה לנו בת כמה היא, אבל אפשר לנחש שבסוף שנות הארבעים.
היא מניחה את תרמוס הקפה הקבוע שלה על השולחן ומתחילה לסקור את הכיתה מחדש.
"טוב, אני רואה כאן כמה פרצופים חדשים, הסבר קצר על השיעורים שלי לכל המצטרפים ואלו שעדיין לא נסגרו על זה שהם לומדים אצלי –" לפני שהיא ממשיכה התרמוס מתרומם ונצמד אל שפתיה.
"אני פרופסור אווה בלום, מתמחה לנושא פסיכולוגיה,קרימינולוגיה ומשפטים, בשנה הראשונה שלכם רק רחרחתם את החומר, זמן ההסתגלות והבחירה שלכם תם עכשיו, מי שלא בטוח שהוא יכול לעמוד בציפיות שלי, במבחנים, באתגרים, ובשאלות, מוזמן לקום וללכת. אני לא מבזבזת זמן על ליצנים" היא משלבת את הידיים על החזה וממתינה שכל המבולבלים למיניהם יקומו ויעזבו.
אף אחד לא קם. " מעולה, אז אני חוזרת ואומרת, פרופסור אווה, אתם פונים אלי במיס אווה, לא בכל מילה אחרת, ובטח שלא המורה, סיימתם תיכון מזמן. כל שיעור אתם באים מוכנים ועושים את כל המטלות שאני מבקשת, לא תדעו? לא תעשו? תעופו, גם את הגנון שלי עשיתי וסיימתי. בפעם הבאה שאנחנו נפגשים זה לא יהיה בכיתה הזאת אלא במקום הקבוע שלנו, לא יודעים איפה? תשאלו את חברים שלכם, בנוסף, ממליצה לכם להביא מחשבים ניידים" אם היה אפשר לבחור שלושה מרצים שאהובים עלי , אין ספק שאווה הייתה מגיעה למקום הראשון.
"קדימה, תפתחו מחברות או מחשבים ובואו ניכנס לעניינים. מי יכול לתת השערה, מי מתאבד יותר, גברים או נשים?" הכיתה משתתקת, אף אחד לא ציפה להתחיל את השנה עם הנושא הזה.
"אין לי את כל הזמן שבעולם, השעון מתקתק" היא רוקעת בנעל העקב בצורת השפיץ בכוח.
"נשים" אומר אחד הסטודנטים מאחוריי, " מה פתאום, גברים" סטודנטית אחרת מתפרצת. "את שומעת את עצמך? נשים, אתן כל היום מקשקשות ומתעסקות בשטויות, יותר מזה, כל החיים שלכן מלאים בריגושים יותר מאשר גברים, אז ברור שזה אתן"
אני מרימה את היד, גברת אווה מסתכלת עלי ומהנהנת " מיס אייר" אני מורידה את היד חזרה אל מתחת לשולחן " גברים, גברת אווה"
"תסבירי" היא מבקשת, וממשיכה לנעוץ בי מבט קשוח, " גברים מתאבדים יותר בגלל העומס על כתפיהם, גבר בחברה מודרנית מאמין שהוא צריך להיות המפרנס העיקרי, ברוב המקרים שבהם אנו רואים סדרות או סרטים דוקומנטריים שהגבר מובטל, הוא גם מוזנח, מדוכדך וחסר ביטחון. יותר מזה, בהרבה ארצות הציפייה מהגבר זה להיות חזק, גברי, קשוח, פייטר במילים אחרות. מה שבפועל קורה זה שאם גבר מרגיש מצוקה רגשית או נפשית, הוא פשוט מתמודד איתה לבד, והרבה פעמים זה בדרך הזאת." כמובן שעיניים הסתובבו לעברי כמו חצים, הייתי אחת מהסטודנטים הכי חכמים בקולג', והייתי בטוחה שהתואר המכובד היה נשאר איתי גם בפרינסטון, ייל, או הווארד.
"עשית תחקיר בעברך, מיס אייר?" ידעתי שזאת שאלה רטורית ואירונית, אז פשוט שתקתי והחזרתי לה מבט קשה וקר.
"כן, מה לעשות, מסתבר שגברים יותר בכיינים מנשים" היא פולטת בזלזול ומתקדמת אל עבר החלון " סיבות להתאבדויות, קדימה, אתה" היא מצביעה על ליון, והעור השחום שלו מחוויר מהלחץ.
"א-אה…. בעיות של כסף, גברת אווה" היא מעקמת את האף " אל תיתן לי סיבות כלליות, תפרט, יש לך שלושים שניות" הוא מהרהר למשך עשר שניות " חובות, הכנסה נמוכה, ריבים עם האישה, חוסר יכולת לספק לאנשים שתלויים בך את מה שהם צריכים, זאת אומר- " שלושים השניות תמו, והיא רק מרימה את כף היד באוויר ומכווצת לאגרוף כדי שיעצור.
"פעם הבאה תתרכז בי ולא בציצים של זאת שלפנייך" וכולם מתפרצים בצחוק, הוא מסמיק ומכסה את פיו בידיו הגדולות.
"קדימה, עוד, לא קלטתם שזאת השנה השנייה?"
"משטר דיקטטורי"
"משבר אמון"
"משבר נפשי"
"טראומות וצלקות נפשיות"
"עוני"
"בדידות"
"יפה, לפחות אתם יודעים למה אנשים מסיימים את החיים, עכשיו תסבירו לי, למה הם מגיעים לנקודה השחורה הזאת ולא מצליחים לצאת ממנה? איך יכול להיות שיש לנו בחורה שעברה התעללות, אונס, היריון והפלות, מכות, הרעבה, והיא ממשיכה להתעקש על החיים שלה לעומת אדם שמחליט יום אחד לגמור את החיים כי אין יותר טעם?"
"גברת אווה, אי אפשר לשפוט אף אחד שמגיע למצב הזה, כולם אינדיבידואלים לעצמם" הצצתי לעבר הבחורה הזרה שדיברה, היא חדשה, ויפה. יש לה רעמה מתולתלת בצבע חום-ג'ינג'י שמגיעה עד לסוף גבה ועיניים ירוקות חדות וסקרניות, שפתיה צבועות בצבע אדום וריסיה הבהירות מודגשות בעזרת מסקרה כחולה, צבע עורה חיוור, כמעט לבקני, עם נמשים על גשר האף וצדדי הלחיים.
"ושמך?" גברת אווה שואלת, ומתקדמת בחזרה אל התיק השחור שלה, " לינדה למברט, גברת אווה"
"לינדה, היית פעם במצב שרצית לסיים את הכל? חשבת פעם איך זה מרגיש? ללכת לישון ולא לקום יותר? לא לחשוב על מחר, לא לחשוב על שכר דירה, על אם תקבלי ציון טוב, על אם ההורים שלך יהיו מאוכזבים, אם תמצאי בן זוג מתאים, אם הוא יחליט לבגוד בך, אם תחליטי להתחתן, אם תקלטי שהנישואים היו הטעות הכי גדולה בחייך, חשבת?" זה מעניין, ותשומת הלב שהחדשה מקבלת מגברת אווה לא מוצאת חן בעיני, אני מספר אחד בכיתה, לא אף אחת אחרת.
"גברת אווה, לאן את חותרת?" בחורה נבונה. "בדיוק למקום שאת חושבת, אתם, בתור פסיכולוגים עתידיים, קרימינולוגיים עתידיים, עורכי דין עתידיים או כל דבר אחר שתרצו לעשות ויהיה קשור לתחום הזה, צריכים לזהות בן אדם לפי הסימפטומים. אתם צריכים להקשיב טוב למה שאתם רואים, להסתכל אחד על השני עמוק בתוך העיניים, ולהתנתק מכל דעה קדומה שהייתה לכם עליו, כי אולי הבחור הזה הוא הכי מוצלח בקולג' ומשחק אותה גבר-גבר, אבל מאחורי החיוך יש מצוקה. איך תזהו אותה? איך תזהו מי מכם חזק ומי חלש? מי מסוגל לעמוד מול החיים ומי רוצה לעצור אותם? בשיעור הבא אנחנו נשחק במשחק, היום אני אסביר לכם על סוגי דיכאונות ועל סימפטומים, תלמדו את זה טוב, בשיעור הבא אקח לכם את חומרי העזר ואתן לכם רק דף ועט, ואתם תצטרכו להגיב למשחק."
"קדימה, נתחיל מהקל אל הקשה, סימפטומים של דיכאון" היא כותבת על הלוח בטוש אדום. "ירידה במשקל"
"עייפות"
"עיניים נפוחות"
"שינוי קיצוני/הדרגתי בהתנהגות"
"הסתגרות"
"מעולה, יש עוד סימפטומים, אני אשלח לכם את כולם במייל, תדפיסו אותם ותדאגו להגיע בשיעור הבא עם קלסר מסודר. עכשיו, יכול להיות שיש לאנשים במוח חומרים שנמצאים במינון נמוך מהשאר, משמע, חוסר איזון ביוכימי במוח, ובגלל זה גורמים להם להיכנס לדיכאון? כן, תכירו את סרוטונין ונוראדרנלין"
השיעור נמשך עד שהצלצול מגיע וקוטע אותו בדיוק בשיא, גברת אווה מסיימת את השיעור ביום נעים לכולם, רושמת את האימייל שלה על הלוח, מודיעה שתשלח היום את הטפסים ויוצאת מהכיתה כשהתרמוס שלה כבר ריק.
"ואו, איך היא אוהבת נושאים דיכאוניים! אחי אני מת, מת! רציתי פסיכולוגיה, לא רצונות המוות של האדם" ליון אומר בהתבכיינות, ושאר בני האחווה מגחכים.
"הביצים שלי רועדות כשהיא נכנסת לכיתה" ריק, אחד מחברי האחווה אומר, וכן, גם הוא בבון לא מהעולם הזה.
"למה, נראה לי דווקא שקסנדרה מאוד נהנית מכל הדברים האלה." ג'ורדן, כמובן, הרי הוא לא יכול לסיים את השיעור בלי לעקוץ אותי. אני מתעלמת מדבריו ומתחילה לארוז את חפציי " היי, אייר, את באה למסיבה היום?" ממש, זאת הדרך שלהם ללעוג ולבוז לי.
"אה רגע, את ממש לא מוזמנת!" ליון צועק וצוחק, אני מגלגלת עיניים ושמה את ידיות התיק על כתפיי.
"לאן את בורחת? חכי, אמרתי חכי" אני מצליחה לחמוק מהכיתה לפני שג'ורדן וחבורת הבבונים מצליחים לעקוף אותי ולחסום את המעבר, את השנה רציתי לעבור עם כמה שפחות ריבים, צעקות, קללות עסיסיות ותעלולים שפגעו בי בסופו של דבר.
לא יכולתי לצאת מהבניין ולהתרחק בגלל שהשיעור הבא שאמור להיות, קורס בקרימינולוגיה, מתחיל בעוד עשר דקות, ולצערי הוא באותו הבניין, אני מפלסת את דרכי דרך סטודנטים נלהבים שחולקים ביניהם את הקורסים שלקחו השנה, מסתכלים על מערכת השעות, מדברים על החדר, שינויים בקמפוס או על המסיבה המטורפת שאחוות פאי עושים היום, אף אחד לא שם לב אלי, אני כמו רוח רפאים במסדרון ובמדרגות, חלק אפילו מתנגשים בכתפי ולא טורחים לומר סליחה.
כשאני מגיעה אל הכיתה היא שוממת, כרגיל, השולחנות מחוברים אחד לשני ולא מותירים לי יותר מדי ברירות, אני מתיישבת בשורה הראשונה בצד הכי ימני ושולפת את הפלאפון מהכיס.
שלוש הודעות מסבסטיאן.
'אז איך היום הראשון בשנה השנייה שלך?' 11:16
'רשמתי אותך למכון כושר במרחק הליכה מהקמפוס, אשלח לך את הכתובת בפלאפון, תעדכני אם את רוצה מאמן אישי.' 11:30
'חרשנית' 11:55
אני מגחכת למראה ההודעות ולוחצת על המקשים ' סבסטיאן, בלי חפירות על הבוקר, נכנסתי למוד קסי המחוננת, באו תלמידים חדשים כמו בשנה שעברה, אני מרגישה בקייטנה ו… תן לי לראות את המכון, יש שם חוגים? ושלחת לי במקרה אוכל? פליז פליז L '
קיוויתי שהוא יגיד כן, בעצם, הוא תמיד אומר לי כן, כשהחלטתי לעשות את השינוי הבנתי שאני מוותרת על חיי חברה, התנסויות ולחוות את גיל עשרים, אז מה לעשות, הייתי בודדה, ולשבת בקפיטריה או בכל מקום אחר כשאחרים יושבים בקבוצות די הכאיב לי, כי זה אף פעם לא היה נגמר חלק בלי התייחסות או עקיצה.
אז נשברתי, וסבסטיאן נאלץ לשמוע יבבות דרך הפלאפון, מאז אותו היום הוא קנה לי מיני מקרר לחדר, ושלח מדי שבוע את אחד מהאנשים שלו עם שקיות מלאות באוכל קנוי או מצרכים.
'בשש בערב יגיע לשער שליח, תצאי החוצה לקחת ממנו את השקיות, וכן, יש שם חוגים, אם לא לטעמך אמצא מקום אחר, תתקשרי אלי, אני כבר מתגעגע'
אין בן אדם שאני אוהבת יותר ממנו, אני מסמסת לו הודעה אחרונה עם תודה ועשרות נשיקות וסוגרת את הפלאפון.
לרוב הסטודנטים משלבים בין פסיכולוגיה לקרימינולוגיה, לא רק שקרימינולוגיה מעניין אלא שזה גם נחשב כקורס כשלעצמו, וזה כבר נותן להם כמה נקודות. "את תאהבי את זה, אני אומר לך, לא רק שהחומר מעניין בטירוף, זה גם יעזור לך להתגבר על כל הפחדים ולהבין יותר על עצמך" זה מה שסבסטיאן אמר בשנה הראשונה כשרק קיבלנו את רשימת הקורסים, אני, לעומתו, הסתייגתי מהמחשבה שאצטרך לחזור אחורה כל פעם שאכנס לשיעור, אבל הוא הבטיח שזה בדיוק בשבילי, וצדק.
בשנה שעברה אווה הייתה אחראית גם לתחום הזה, אבל השנה שרה פראט הייתה כתובה במשבצת המרצה, הכרתי אותה רק ממבטים חטופים, אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, משופשפת, חריפה ומוגדרת כפמיניסטית מובהקת.
הכיתה מתמלאת במהירות, ואני שמה לב שרוב התלמידים שנרשמו לקורס בפסיכולוגיה לא נמצאים פה, מעניין.
סטודנט לא מוכר מתיישב לידי, ולפי איך שהוא נראה ומתנהג, הוא לא בדיוק הטיפוס שאוהב לדבר, וזה מצוין בשבילי.
יש לו משקפי ראייה גדולות שמחליקות על גשר אפו, הוא דוחף אותן בחזרה ומוציא מהתיק הכחול והבלוי שלו מחשב נייד. השיער החום הכהה שלו מגיע עד לסוף עורפו, אסוף לקוקו קטן נפול שחושף פס אדום זועק, והפוני שלו כמעט ומכסה את עינו הימנית.
השיעור כבר היה אמור להתחיל מלפני חמש דקות והמרצה עדיין לא הגיעה, אין דבר ששנאתי יותר מאיחורים, במיוחד של מרצים.
הכיתה כבר מלאה כשגברת שרה נכנסת בחיפזון ומתנצלת על האיחור שלא היה פחות משבע דקות מלאות, אני זעה בחוסר נוחות וכבר מתחרטת שאווה לא אחראית גם על הקורס הזה.
הדבר הראשון שרואים כשמסתכלים על שרה פראט זה שהיא אישה מושכת שלא מתיימרת להיראות בגילה, היא לובשת חולצת צווארון גולף ארוכה מקשמיר בצבע אפור וג'ינס שחור בגזרה גבוהה שמחמיאה לה בטירוף.
"בוקר טוב, סליחה על האיחור" ונשענת על השולחן כדי לבחון אותנו, יש לה זוג עיניים מלוכסנות בצבע ענבר, עור בהיר על גבול החיוור ושיער גלי וכהה.
"שמי שרה פראט ואני אעביר לכם את הקורס בסמסטר הקרוב ובתקווה שאסיים איתכם את השנה, אתן קצת רקע על עצמי מתוך כבוד, אני בת שלושים וחמש, נשואה, בעלי עובד במשטרה בתחום זירות הרצח, יש לי שני בנים קטנים ושובבים, תוסיפו לזה שני כלבים מסוג זאב והתוצאה זה מסיבה אחת גדולה, בקיצור! בואו נפתח מחשבים ונתחיל" היא מכריזה, וכולם עושים כדברה, אני היחידה ששכחה להביא מחשב, אז אני פותחת מחברת בלית ברירה.
"אני לא יודעת אם אתם מתעניינים בחדשות בעולם או בניו יורק בפרט, משום מה בא לי להאמין שכולכם צופים מושבעים ונלהבים של האן-בי-סי והניו יורק טיימס" כולם פולטים גיחוך, וזה שלידי מתעסק עם האצבעות שלו באובססיביות.
"לפני שבועיים נתפס רוצח סדרתי בשם הרולד ואיין, לצערנו הוא נתפס מאוחר מדי, ובמאוחר מדי אני מתכוונת שהוא גבה שבע נפשות, שבע חיי אדם, שבפועל זה נשמע מעט, מה זה שבע? תראו אפילו בספירה שלי כמה זה מעט" היא מתחילה לספור סטודנטים עד שמגיעה למספר המבוקש. "אבל בפועל מאחורי כל אחד מהנרצחים האלה עומדת משפחה, אז תעשו שבע ועכשיו תכפילו כל אחד מהשבע לפחות עשרה נפשות של המשפחה המצומצמת והרחבה, יוצא שרוצח אחד הצליח להרוס לשבעים אנשים את החיים, ואל תתפסו אותי על המספר" היא צועדת הלוך ושוב במגפיים שחורות מעור שמגיעות לה עד לברך.
"אבל המשפחות הם לא העיקר פה אלא הדרך שבה הרולד החליט לרצוח אותם, איך הוא בחר כל קורבן וקורבן ומה המשותף בין כולם? אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לתמונות שעוד רגע יופיעו על המסך" ומכבה את האור בכיתה.
זכרתי את השם שלו ואת כל הפעמים שהדלקתי את הטלוויזיה וראיתי כותרת בשחור על גבי לבן ' נמצאה אישה ללא רוח חיים …'
התמונה עולה ונפתחת בין רגע, אישה עירומה ומלאה בחבורות וסימני חתכים מוטלת על אבני חצץ באמצע שום מקום, רוב הגוף שלה מצונזר מפאת הכבוד והדיסקרטיות, זה בטח תמונה שכתבים הצליחו לצלם, שרה מצביעה עם מקל ארוך על המסך ומכוונת את עינינו אל פניה.
"תסתכלו טוב" ומגדילה את המסך, המראה לא ידידותי במיוחד. "אני ממשיכה להריץ את התמונות" התמונה של האישה מתחלפת באחרת, הפעם היא שרועה בתוך מכונית מסוג טנדר ישן, הדלת של הנהג נעקרה ממקומה, היא זרוקה על המושב האחורי, עירומה עם כיסוי על העיניים.
בתמונה השלישית זאת עוד אישה באמצע יער, תלויה מאזור המותניים ומחוברת לעץ גבוה, היא עירומה לחלוטין חוץ מנעלי עקב גבוהות שתלויות על כפות רגליה.
בתמונה הרביעית יש אישה שנמצאה בתוך נהר, עירומה, העור שלה הפך לירקרק, ועל צווארה יש שרשרת גדולה שמכסה חלק משדיה.
בתמונה החמישית יש אישה שנמצאה בביתה בתוך אמבטיה מלאה במים אדומים, עירומה, אין לה שום פריט לבוש עליה ויש סימן צנזורה על העיניים, מה שאומר שהוא כנראה עקר אותן.
בתמונה השישית מופיעה ילדה קטנה בתחתונים בלבד בתוך פח זבל צהוב, היא אוחזת בידיה דובי מוכתם בדם.
ובתמונה השביעית, הקורבן האחרון, מוצג גוף של אישה עירומה ללא ראש, אין לה שום תכשיט או פריט לבוש על הגוף, והיא נמצאה בתוך בור פתוח.
"אני חוזרת על התמונות ולמרות שהן מצונזרות חשוב לי שתסתכלו טוב טוב על הקורבנות ומה יכול להיות משותף ביניהן אם בכלל" התמונות מרצדות שנית, אין לאף אחת שיער על הראש, זה כאילו כולן גולחו או שמלכתחילה לא היה להן שיער?
לא סביר. גברת שרה מדליקה בחזרה את האור ומכבה את המסך, " קדימה, אני רוצה לדעת אם יש קשר בין הבחורות הללו או שלא?" זה היה ברור שכן, אני מתחילה לכתוב במחברת מה ראיתי בכל תמונה.
הבחור לידי מרים את היד " זה נראה שכן, כלומר, הקורבן השני מתחילה את הרצף עד לחמישית, ומשם זה מרגיש כמו חוסר יציבות של הרוצח, החמישית בכלל נמצאת בבית שלה, ובכל התמונות האחרות זה לרוב בטבע, היא גם בלי פריט לבוש, השישית זאת ילדה שכן מתאימה להיות הקורבן שלו בגלל הפריט לבוש היחיד שיש לה אבל מצד שני, היא ילדה ועד עכשיו הוא התעסק רק עם גילאי ה20 עד 50, והשביעית לא לבושה, כן בטבע אבל הוא ערף לה את הראש. אז… או שהוא איבד שליטה ורסן והשתגע או שפשוט החליטו להפיל עליו עוד מקרי רצח כדי לכסות את התחת" אומר בביקורתיות ובוז, גברת שרה מהנהנת וממשיכה לבא.
סטודנטית אחרת מרימה את ידה " גברת שרה, יש משותף בין הקורבנות, נתחיל מזה שכולן לבנות ופרט לילדה כולן בטווח גילאי העשרים עד ארבעים, הראשים של כולן מגולחים והן ערומות, מה שאני לא מבינה זה למה הוא שבר את הרצף? למה פתאום לרצוח ילדה? למה לרצוח מישהי בבית שלה ולמה לעקור את העיניים או לערוף את הראש?" סטייסי רוס, מתחרה ראויה לקסנדרה אייר, רק שהיא זכתה בשתי העולמות, גם להצליח בקורסים ולספור את המאיות על האצבעות וגם לקבל תשומת לב והזמנות למסיבות, חצי ארגנטינאית וחצי צ'כית, שילוב מעניין, והכירה את החבר הספורטאי שלה פה.
ברגע שסטייסי פתחה את הפה, הרגשתי איך האדרנלין והצורך להשתוות ולהסיק מסקנות יותר חדות וברורות מתפרץ בתוכי, אני מרימה את ידי וזוכה לתשומת ליבו של זה שלידי.
"גברת שרה, יש לי תיאוריה" הייתי חזקה בתיאוריות ובהסקת מסקנות ברורות, סבסטיאן אמר שיש לי עתיד מזהיר בתור פתולוגית או מז"פ. "מעניין אותי לשמוע" שרה מגיבה, ולא טורחת לשאול לשמי, זה בסדר, היא עוד תתעניין. "הרולד נתפס על ידי המשטרה בגיל חמישים, אני משערת שהרצח הראשון שלו היה בגיל צעיר יותר, נגיד לפני עשור? הוא ניסה את זה על הקורבן הראשון, שאולי אפילו הייתה הדייט שלו וכך היה קל לגרור אותה ליער באיזה תירוץ עלוב, רואים שהרצח הראשון שלו מהוסס ותמים, לכאורה, כל החבורות והסימנים על הגוף, כל החתכים, בלי פריט לבוש. המשטרה בטח הזדעזעה והתחילה לערוך חיפושים, ככה זה בהתחלה, כולם במרץ ובשיגעון, והוא בטח נבהל, אחרי הכל אומרים שהייתה לו משפחה, הוא חשב לעצמו שזאת הייתה טעות, שהוא יאבד את הכל, וכנראה בגלל זה שמר על פרופיל נמוך עד השנתיים האחרונות שהצורך לריגוש כבר געש בתוכו. בקורבן השני אפשר לראות שהוא כבר שם את עצמו במשבצת, רצח נקי בלי חבורות וחתכים מיותרים, וכנראה ההנאה שלו זה להשאיר אותן עירומות, אולי גם לאנוס או להתעלל מינית, ולהלביש בפריט לבוש או הנעלה שיכוון את המשטרה למסקנה שמדובר ברוצח סדרתי. קורבן שלישי ורביעי אנחנו רואים את אותו הדבר, אפילו שאחת מהן בטנדר זה עדיין בסביבת יער, וכנראה זאת הפנטזיה שלו, אולי הוא מאמין שברגע שהוא ביער כלום לא מציאותי יותר וזה רק בגדר הדמיון שלו.
בתמונה החמישית יש שוני ניכר, אפשר לראות את זה לפי האלימות כלפי הגופה כמו בפעם הראשונה, או שהוא שנא אותה ממקום כלשהו והצורך הנקמני השתלט עליו או שהיא התנגדה והתקוממה נגדו וזה הלהיט אותו, עצם העובדה שהוא הניח אותה באמבטיה ודקר אותה כדי שהמים יהיו אדומים מראה על כמה זה אישי, ואיך אני מנחשת שזה תוצר של התנגדות או היכרות אישית? הוא עקר את העיניים מהמקום, ולא עשה את זה לאף אחת אחרת" אני לוקחת אוויר.
"זה היה ההתחלה של חוסר היציבות שלו, ברגע שהוא רצח את קורבן מספר חמש בצורה הזאת משהו נדפק לו בקופסה, וכנראה בגלל זה הוא החליט לתפוס ילדה קטנה ולרצוח אותה בצורה קריפית, אחרי הכל, זה נראה קצת חולני להשאיר ילדה בתחתונים, אולי הוא בכלל רצה שיחשבו שזה רוצח אחר? פדופיל? משאיר ילדה בתחתונים ועם דובי בין הידיים, דובי שמסמל תמימות וילדות? ועם זאת, מוכתם בדם? הקורבן האחרון מראה על הנפילה הסופית שלו אל התהום, הוא נהיה אכזרי יותר, סדיסטי יותר, כועס יותר, וזה נגמר בתוצאה של עריפת ראש שכלל לא אופיינית לשיטה שלו. המאפיין העיקרי בין כולן הוא העירום והשיער המגולח, לא נראה לי סביר שכולן אוהבות ללכת עם קצוץ, כנראה זה היה הקטע שלו, להרוס להן את השיער, אז מה היה בשביעית שכל כך עיצבן אותו?"
"מעניין" גברת שרה מגיבה בתמציתיות ומשלבת ידיים על החזה " את צופה מושבעת של חוק וסדר? דקסטר? תיקים באפלה?" אני מושכת בכתפי בחוסר נוחות ומהנהנת " בערך" והיא מחייכת.
האור שוב נכבה והמסך נדלק מחדש, תמונה חדשה עולה וזה הפרצוף של הרולד וויאן בשעה שצולם בבית הסוהר, "הרולד וויאן, רוצח סדרתי בן חמישים, נשוי, אבא לשתי נערות בגיל העשרה, עבד בחברת חשמל עד אותו היום שנתפס. אם תסרקו את העבר של מרבית מהרוצחים הסדרתיים, תמצאו שהיו להם חיים מחורבנים ולא יציבים, לא כולם, אבל חלק גדול כן, זה סטטיסטי, וכך זה גם אצל הרולד. הרולד נולד לאמא אלכוהוליסטית שמכרה את הנשמה כדי להשיג הרואין ומתאמפטמין, כן, היא עבדה בזנות והסרסור שלה היה אבא של הרולד, כמה מפתיע, הוא היה מביא לה לקוחות הביתה והיא הייתה מקיימת איתם יחסים מול הילד הקטן שלה, וכשלא היה מספיק כסף לסחורה של סמים ואלכוהול, אתם בטח יכולים לנחש, היא פוצצה את הרולד מכות. רוצים לראות איך היא נראית?" היא מקלידה בעכבר, ומופיעה תמונה של אישה נאה בשחור לבן.
"כן, אמא של הרולד הייתה יפה וזה אומר שכמות הגברים שרצו אותה והיו מוכנים לשלם הייתה גדולה, קצת קשה לילד בן שש לראות איך משכיבים את אמא שלו על הספה או על שולחן האוכל ומפשיטים אותה. היא הייתה מסתובבת בבית עירומה והכריזה שהיא נימפומנית גאה, הרולד גדל לתוך מסגרת חולנית שבה שנא את אימו ונמשך אליה, היא מתה ממנת יתר כשהוא היה בן עשרים, ואני נשבעת שאם הייתה נשארת בחיים עד עכשיו, הוא היה מוסיף אותה לרשימת הקורבנות" היא ממשיכה להקליק בעכבר ולהראות תמונות של הקורבנות לפי הסדר, לכולן היה שיער גלי ושופע בצבע בלונדיני, עיניים חומות, גומות בלחיים ונקודת חן על הפנים, לא משנה איפה. "הרולד חיפש כל החיים קורבנות שהזכירו לו את אימו, הוא כל כך שנא אותה ובטוח התחרט שהוא בעצמו לא רצח אותה בזמן שהייתה בחיים. כמו שראיתם בתמונה, הוא לא נראה כמו רוצח ואפילו לא מתקרב לזה, אפשר אפילו לחשוב שהוא גבר נאה… וזה עזר לו, מרבית מהבנות שנרצחו היו נערות ליווי או דייטים שנשמרו "בסוד" כי הוא היה נשוי, הוא גרם לנשים האלה להאמין שיעזוב בשבילן הכל אבל קודם כל צריך לצאת לכמה פגישות ואסור לספר לאף אחד, הוא בדק את הטלפונים שלהן בקביעות ועקב אחרי ההודעות עם החברות והמשפחה לראות ששמו לא מוזכר או שלא מצוין שיש חבר מסתורי, ואחרי שווידא שאין דבר שיכול להצביע עליו, רצח אותן" היא ממשיכה להקליק בעכבר והתמונות מתחלפות לדוחות מפורטים של המשטרה.
"אני בכוונה רוצה להתמקד בעבר של הרולד לפני שנמשיך לכל תבנית הרציחות והדפוסים החוזרים שלו, הרולד התגורר במדינת מסצ'וסטס' בעיר וולת'ם, כמו שאמרנו אבא שלו היה סרסור ואימו זונה ונרקומנית, הרולד נולד בטעות מיחסי מין לא מוגנים, כשאימו גילתה שהיא בהיריון זה היה כבר מאוחר מדי, היא לא עקבה אחרי הוסת החודשי שלה ורק בחודש השלישי קלטה שמשהו לא בסדר איתה, זה כבר היה מאוחר מדי. היא ילדה אותו ונאלצה לשמור עליו, מה שבפועל היה ההפך, תדירות המסחרה שנעשתה בה הייתה גבוהה, היא הייתה מתרוצצת אחרי סמים ואלכוהול ולא טרחה להאכיל אותו. 'הרולד היה ילד רזה עם עיניים עצובות' זה מה שהעידה שכנתו בפני המשטרה, הוא היה אוכל בעיקר אצל השכנים, הם ידעו טוב מאוד מה הולך להם בבית והתקשרו לגורמי רווחה ומשטרה פעמים רבות, זה לא עזר. פעם גורמי הרווחה לא באמת עזרו לילדים במצוקה והמשטרה קיבלה המון קריאות ותלונות על הורים מכים, הם לא ידעו איך להגיב לזה חוץ מלהגיע לבית ולנזוף בהורים." גברת שרה עוצרת כדי ללגום מבקבוק המים שלה, אוספת את השיער כדי שלא ייפול על פניה וממשיכה.
"בגיל עשר היו דיווחים על בעלי חיים שחוטים בסביבה החיצונית של בית הספר, המשטרה באה לבדוק זאת בעקבות פאניקה של ההורים, הם חשבו שיש זאב בסביבה ולא הסכימו לשלוח את הילדים שלהם, הרולד נבהל כל כך כשהמשטרה עשתה חיפושים שהוא החליט להפסיק. איך אני יודעת שזה הוא? בגיל שש עשרה מצאו בארונית שלו ארנבת שחוטה, מפה לשם אפשר לקשר את כל המקרים ולהבין שהוא אחראי עליהם. מרבית הרוצחים מתחילים מבעלי חיים, הם בודקים איך הגוף והמוח שלהם מגיבים להתעללות,לכאב של האחר, לדם ולמוות" דמיינתי את זה, דמיינתי איך חלאת האדם הזו תופסת חתול מסכן ומפשיטה את עורו, ראיתי איך החיה מייללת בייסורים והוא חייך, אלוהים, שנאתי את זה, כפות הידיים שלי מתחילות להזיע ולהתכווץ לאגרופים, חזק על חלשים, חזק על מסכנים, חזק על בעלי חיים.
"היי, את בסדר?" זה שלידי לוחש קרוב מדי, אפשר להריח את הגראס שעישן לפני תחילת השיעור, אני תוקעת בו מבט עוין וקשוח.
"את חיוורת" הוא מושך בכתפו, כמנסה להצדיק את עצמו, הוא בטח חושב שאני כלבה.
ההפרעה הקטנה הזו הצילה אותי מתסחיף דמיון, הצילה אותי מחור שחור של זיכרונות, אני מהנהנת ומכווצת את השפתיים לחיוך קטן " אנמיה" הוא מביט בי בעיניים גדולות וסקרניות שעד לפני חמש דקות אפילו לא נטו לכיווני, מפשפש בכיסו המרופט, מוציא קינדר ומניח על השולחן קרוב אלי.
"היי, אתם, הכל בסדר שם?" גברת שרה שואלת ונועצת בנו מבט רושף, אולי כי הפרענו לה באמצע הטרנס שאליו נכנסה.
"כן, סליחה" הוא ממלמל, ואני שותקת ומשאירה את הקינדר על השולחן. השיעור נמשך כהרגלו עד הצלצול " השיעור הזה מתחלק לשני פרקים, עכשיו עשינו את פרק א, בשיעור הבא נמשיך לפרק ב" מרבית מהסטודנטים קמים, מתמתחים, מפהקים ומתחילים לדבר.
רעש. יותר מדי רעש. הלחשושים והצחקוקים שלהם מכניסים אותי ללחץ, לסוג של התקף עצבים, שישתקו, שיפסיקו כבר למלמל, שיסתמו את הפיות המלוכלכות שלהם.
"את יודעת איפה יש פה קפיטריה? משהו לאכול?" זה שיושב לידי שוב מוציא אותי ממחשבות מיותרות, אני צריכה להודות לו פעמיים, הצעקות והרעשים בראשי מתחילים להיעלם, ותחושת המתיחות והעצבים מרפה ממני.
" כן, צא מהבניין הזה ותפנה ימינה" הוא ממלמל תודה ויוצא מהכיתה.
לעזאזל. אני רעבה.
בגלל שעדיין לא קיבלתי את האספקה השבועית מסבסטיאן הייתי חייבת ללכת לקנות לעצמי אוכל או לשבת מוקפת באנשים שלא בדיוק מתים עלי, האופציה הראשונה הייתה עדיפה, הבעיה שלא התחשק לי לקנות אוכל תעשייתי אז החלטתי לצאת מגבולות הקמפוס וללכת לעבר תחנת האוטובוסים.
באליס ממוקם באמצע מנהטן, משמע, אזור נוח למדי ותחבורה רציפה שתוך עשרים דקות מורידה אותי בכיכר טיימס.
אחרי עשרים ושתיים דקות האוטובוס עוצר לי בתחנה של כיכר הטיימס, אני ממהרת לרדת בלי לגעת בכלום וכשהוא חולף על פניי מוציאה מגבון סגור ומנקה את האצבעות ביסודיות.
שנאתי אוטובוסים, לא משנה כמה היו זמינים, לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש אלפי אנשים שעולים על אותו האוטובוס ומטנפים אותו עם הידיים המלוכלכות שלהם, רק זה היה חסר לי, חיידקי צואה למיניהם.
כיכר הטיימס תמיד מלאה באנשים, בשנה הראשונה חשבתי שזה מדהים לראות כל כך הרבה אנשים במקום אחד שאפשר לעשות על זה מחקר, רציתי בעצמי לשבת יום שלם ולראות את התחלופה, את הפרצופים, את החיוכים והצחקוקים או המבטים הרציניים והשיחות העסקיות בטלפונים, משהו פה גרם לי להרגיש שייכת, אולי כי בתוך ההמון הזה, שלאף אחד לא אכפת מזה שהולך לידו במדרכה, יכולתי להשתלב בקלילות.
היום היה קר יחסית לשאר השבוע, אני כורכת את הצעיף סביב צווארי ומהדקת אותו לשפתיי ואפי, השמיים מעוננים, רק שלא ירד גשם.
השלט של 'טאקו בל' קורא לי מרחוק, השלט מהבהב ומושך אליו תיירים סקרניים ולקוחות מושבעים, בדיוק כמוני.
כשאני מגיעה אל דלתות הזכוכית הן זזות מעצמן ונפתחות, אני מתקדמת קדימה וממהרת לעבר הקופה לפני שהתור יתחיל להיות עמוס.
"טאקו בל, מה את רוצה להזמין?" נערה בת שש עשרה מקבלת את פניי בחיוך תמים וגדול מלווה בגשר כחול, אני מסתכלת בתפריט לרגע " אני רוצה בוריטו צמחוני עם גבינה מותכת" היא מהנהנת במרץ ומתחילה להקליד במחשב " מוצרלה מותכת, בטטה, אבוקדו, רוטב סלסה, זה בסדר? בטוחה שאת לא רוצה בשר בפנים?" השיער שלה אסוף לפקעת מקורזלת.
"לא, תודה, אני צמחונית, אם אפשר שיהיו שתי יחידות, קולה זירו ואמפנדס עם קרמל ותפוחים, לארוז בבקשה" האחראית משמרת עוברת בינה לבין הבחורה השנייה, שנראית גם בת גילה, ומקפידה על ביצוע תקין.
"זה יוצא שבע דולר ושישים ושמונה סנט בבקשה, מה שמך?"
'אכלתי את הבוריטו הכי טעים בעולם' אני שולחת לסבסטיאן, סתם כי מתחשק לי לשתף ואין לי באמת את מי.
'בוריטו? תפריט חדש בקמפוס?' עוד דבר שאהבתי בו היה שהפלאפון שלו תמיד עליו, ואין מצב שהוא מקבל ממני הודעה ולא משיב אחרי שלוש דקות.
'נסעתי לטיימס' האוטובוס מלא באנשים, ואני נדחקת לפינה וסוגרת את השקית בכוח כדי שהבוריטו השני לא יתקרר.
'עזבי שטויות, היה לי מצב רוח לבשל, הכנתי רולים מטורטיות ושמתי בפנים אבוקדו, בשר, סלסה, פטריות מוקפצות ופלפלים חריפים' זה נשמע טוב, איש גדול משתעל לצידי וגורם לי להידחק לפינה.
'חבל שזה עם בשר…'
'אכין לך צמחוני, מתי אמרנו שאנחנו נפגשים?' הייתי צריכה לסדר כל כך הרבה דברים שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי.
'הרבה מטלות… יש מצב אתה שולח לי יומן בערב?'
'קיבלת'
אני סוף סוף יורדת מהאוטובוס החנוק ויוצאת אל האוויר הקר, יש כמה סטודנטים שיורדים איתי וממשיכים ללכת אחרי לקמפוס, אפילו לא שמתי לב שהם שם. בסופו של דבר אני מתיישבת על המדשאות בפינה שקטה ובודדה, פותחת את השקית של טאקו בל וממשיכה לבוריטו השני. "אוכלת לבד? כמה מפתיע" ויקטוריה או בכינויה ויקי, אחת הכלבות שפגשתי אי פעם בחיים, ואני יכולה להישבע שנתקלתי בכל כך הרבה ביצ'יות, מעטות משתוות אל הנבלה הזאת. ויקטוריה מלאכותית יותר מבובת ברבי באריזה חדשה, מכפות הרגליים ועד הראש, הצבע הטבעי של שערה היה פעם חום, היום הוא נוטה לבלונד בהיר, כמעט פלטינה, מחובר לתוספות ארוכות ויקרות, שמשוות לה מראה טבעי, עם כמה שזה יכול להיראות טבעי. היא מכסה את הפנים בשפכטל יומי, לא ראיתי אותה פעם אחת בלי ריסים מלאכותיות, מייק-אפ או האודם הורוד והמזעזע שלה.
צבע עורה המקורי בהיר, והיא כמובן לא יכלה להרשות לעצמה להסתובב ככה, כי מי יסתכל על לבקנית? אז פעם בשלושה שבועות היא הולכת לשיזוף מלאכותי, וחוזרת כתומה כמו גזר. "ואו, איפה כל פמליית השפוטות שלך?" אני משיבה לה בפה מלא באוכל ומגלגלת עיניים, רק היא הייתה חסרה לי על הבוקר.
"ואו, קמת חדה על הבוקר, מה, חשבת על זה לבד?" היא משיבה אש בחזרה, ואני יכולה לראות בעיניים שלה שהיא רק חיפשה על מי להיתפס, ומצאה אותי, כמובן. הקול שלה מלא בארס, ואם היו משווים אותנו לבעלי חיים, היא הייתה אלמנה שחורה, רעה ואכזרית.
"כרגע אני יותר בכיוון של מה את עדיין עושה פה" נכון, הייתי ילדה לא מקובלת, לא מקובלת? בדיחה, בלתי נראית, הגרועה שבגרועים, אבל מעולם לא שתקתי למי שהתגרה בי, השבתי אש כמו פעם, ואנשים שהיו ממשיכים להתווכח ולירות הערות היו מתפלאים לדעת כמה הלשון שלי חדה וקטלנית, כי עדיין, חלק ממי שהייתי עדיין נשאר איתי.
"צודקת, קצת פדיחה שיראו אותי עומדת ומדברת איתך כאילו אנחנו חברות! תמשיכי את מה שאת עושה, להיות מוזרה" היא מפריחה נשיקה באוויר ומנופפת לי בציפורניים הגסות והארוכות שלה.
מי האידיוט שאמר שחיי קולג' הם כיפיים?

* אשמח לדעת אם יש אפשרות לערוך את הטקסט מבחינה של הדגשות, צבעים, הגדלה של מילים וכו'. תודה :)