Dark Translated דארק מתורגם פרק- 35

מבחוץ, המבנה נראה נטוש. הארי נצמד אליי כשנכנסנו לתוכו ועטף את כתפיי בידו החזקה והמגנה. הופתעתי מכמות האנשים שנכחו במקום; חלק מהם באו לתמוך בהארי ולאחל לו בהצלחה.

לא אהבתי את האווירה בפנים. הכל היה קריר והקירות הלבנים שסגרו עליי בכלל לא ניחמו אותי כשישבתי בחדר של הארי והצוות שלו כשהתכוננו לקרב. נשארתי שקטה בדרכנו למבנה הנוראי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר שיצליח לעודד את הארי. חשבתי שעדיף לי לשתוק מאשר להמשיך לדבר ולחשוף את החששות שלי, שהתחילו להשפיע גם על הבחור היפהפה והמתולתל. החלפתי את בגדי העבודה שלי במושב האחורי והחלונות האטומים היוו מעין מגן מפני האנשים בחוץ שיכלו לעבור ולהסתכל. בכל זמן אחר, הארי היה מציץ בשובבות ומחייך אך הפעם הוא פשוט שיחק בפלאפון וחיכה שאסיים.

ישבתי על שולחן שעמד בקצה החדר, רגליי מתנדנדות מעליו וצפיתי במתרחש מסביבי. כמה מחבריו של הארי הצטופפו בחדר והתיישבו על הספות שהיו פזורות לאורך הקירות. הארי הסתכל עליי כל הזמן בו דיבר עם גבר מבוגר יותר וכשסיים, בחנתי אותו כשהתקרב אליי ובהה בי. הוא קרא לטום ושניהם מיד נעמדו אל מולי. טום העביר את מבטו מהארי אליי ובחזרה.

"שים עליה עין," הארי אמר לטום בחדות.

קימטתי את מצחי כשמקום הישיבה הזמני שלי נתפס ע"י עוד מישהו. אני לא צריכה שישמרו עליי. החוש המגונן של הארי היה כמעט מחניק. אני בת 18, למען השם. קפצתי כשמישהו קרא שהקרב מתחיל בעוד 15 דקות; הארי הסתובב ונעלם, כנראה בשביל לפתח עוד שיחת עידוד טרום-הקרב ואני נשארתי לבד עם טום.

"הוא יהיה בסדר, בו."

הסתובבתי בשביל להסתכל עליו.

"א-איך אתה יודע? אני לא מאמינה שנתת לו לעשות את זה!"

טום לא הספיק לענות כשבחורים נוספים החלו להיכנס אל החדר. הצחוק שלהם הידהד בין הקירות; זזתי מעט במקומי ומיד התרוממתי מן השולחן והתקדמתי אל הקצה השני של החדר. תשומת הלב של טום הופנתה מהחברים שלו בחזרה אליי.

"לאן את הולכת?" הוא שאל.

"לשתות קצת מים."

הוא הנהן לכיווני ועקב אחר תנועותיי כשהתקדמתי למכשיר המים. הוצאתי כוס פלסטיק קטנה, הנחתי אותה מתחת לברז ופתחתי אותו בכדי לתת למים לזרום. המים מילאו את הכוס השקופה והסתובבתי לטום. עיניו ננעצו בי בסקרנות; נתתי לו חיוך חלש וקירבתי את כוס המים אל פי. הוא נראה מרוצה וחזר להסתכל על חבריו. בדקתי שתשומת הלב שלו לגמרי הופנתה אליהם ושהוא כבר לא בוחן את נוכחותי באדיקות ונעמדתי במקום לכמה שניות.

כוס הפלסטיק הונחה בצד וניצלתי את ההזדמנות בשביל לחמוק מן הדלת שלימיני. הפניתי את ראשי ימינה ושמאלה במזדרון; לא היה לי מושג לאן אני הולכת, זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקום הזה. המחשבות רצו במוחי ולבסוף החלטתי לפנות שמאלה.

לא הספקתי ללכת יותר מידי כשעברתי בדלת שהייתה פתוחה לרווחה וקולות חזקים הידהדו בחדר אליה הובילה. זה היה הוא, הבחור בו הארי עמד להילחם. זה היה חייב להיות הוא. לא דפקתי בדלת ופשוט נכנסתי ישר פנימה. כמה מפרצופי הגברים הנוכחים נראו מופתעים כשהבחינו בי.

"גברת, את לא יכולה להיות כאן."

התעלמתי מן הקול המוטרד והתרכזתי בבחור השרירי שישב מולי ולגם מבקבוק המים שבידו. הוא בהה בי, שיערו הכהה מגולח כמעט עד הסוף וקעקועים מכסים את אחת מידיו. חקרתי אותו במבטי אך מיד הפסקתי כשהוא פנה אליי.

"מה אני יכול לעשות בשבילך, מאמי?" הוא חייך.

הבעת פניו הייתה הכל חוץ ממנחמת.

"תבטל את הקרב," דרשתי.

הוא כמעט והתעלם ממילותיי וחייך אליי חיוך רחב. עיניי נפערו כשהוא התרומם לעמידה; הוא היה בערך בגובה של הארי והצל עליי כמעט כמוהו. סירבתי לתת לו את ההרגשה שהוא מפחיד אותי למרות מה ששמעתי על עברו עם נשים; עמדתי במקום בעקשנות.

"ואיך קוראים לך?"

הוא לגלג עליי ודיבר אליי כאילו אני ילדה קטנה. בלעתי את הרוק כשהוא רכן אליי אך הפחד התערבב עם הכעס; הוא ללא ספק בכלל לא לקח אותי ברצינות.

"פשוט תבטל את הקרב!" הרמתי את הקול.

גבותיו הורמו כשהוא שמע את הטון שלי והוא בהה בי.

"אנחנו תוקפניים היום, הא?" הוא אמר בעוקצנות.

סובבתי את ראשי במהירות כששמעתי את הקולו העמוק של הארי. אפילו ממרחק מזדרון שלם הוא עדיין נשמע היטב.

"איפה בו?!"

צחוק משועשע החזיר את תשומת ליבי לבחור שעמד מולי.

"את בו? כי לא נראה לי שהארי לגמרי מרוצה ממך," הוא חייך, "עכשיו, אם תסלחי לי, אני הולך להתכונן להרביץ לכל חלק בגוף של החבר המזדיין שלך," הוא אמר בקול אפל במיוחד.

הוא נהנה מהנואשות שלי. ידעתי, ידעתי שהוא לא יסכים לבטל את הקרב וברור שגם הארי לא אך עדיין נאחזתי בתקווה שכל זה איכשהו ייגמר לפני שזה בכלל יתחיל. רציתי שהארי פשוט ילך וכולנו נשכח מזה אך ידעתי שזו תקווה שכבר לא תתגשם. דמעות עלו בעיניי והבחור הסתובב לפני שרכנתי אליו ואחזתי בידו.

"בבקשה… תבטל את הקרב," בכיתי בשקט.

בדיוק באותו הרגע, הרגשתי יד חזקה עוטפת אותי מאחורה; רגליי הורמו מן הקרקע ונסחבתי מחוץ לחדר. יכולתי להרגיש את נשימותיו החמות של הארי על צווארי. עברנו חצי מזדרון ואז הארי הניח אותי בחזרה על הרצפה וסובב אותי אליו. הוא נראה זועם.

"את פאקינג משוגעת?! בו, אמרתי לך להישאר עם טום," הוא אמר בכעס, "את יודעת מה הבחור הזה עשה ואת עדיין הולכת ומנסה להתעמת איתו. מה חשבת לעצמך?"

לא הצלחתי לענות וכל מה שיכולתי לעשות הוא להפיל את ראשי אל הרצפה. הארי היה מופתע במיוחד כשעטפתי את ידיי סביב צווארו; משכתי אותו אליי ובכיתי.

"ב-בבקשה, אל תעשה את זה…" בכיתי אל תוך חזהו ודמעותיי הנואשות הרטיבו את חולצתו.

שמעתי אותו נאנח בכבדות והוא הרים את ידיו ועטף אותי אליו. סנטרו נח על ראשי ונשימותיו החלו להתייצב. עמדנו ככה במשך כמה רגעים עד שקפצתי כשמישהו קרא להארי; הוא ניסה לעודד אותי ללכת איתו במורד המזדרון לכיוון הקול אך רק חיזקתי את אחיזתי בו. הוא וויתר על הניסיון ופשוט הרים אותי אליו, תומך בגופי וצללתי עם ראשי אל תוך צווארו כשהתקדמנו בשקט אל החדר בו טום צפה בי מקודם.

***

"נראה אותך שם בחוץ, חבר," טום אמר.

הוא הסתובב אליי והנחה לי עם ראשו בכדי שאבוא אחריו.

"היא נשארת איתי," הארי אמר.

אחרי כמה שניות של שקט, טום הנהן ועזב את החדר. התיישבתי על השולחן האחורי, עליו ישבתי גם מקודם ובהיתי בהארי שנעל את עיניו הירוקות עליי. הוא הוריד את חולצתו וצפיתי בו ממשיך ומוריד גם את מכנסי הג'ינס שלו על מנת לשים מכנסי אימון קצרים וכחולים-כהים.

הוא התקדם אליי וחייך; איפשרתי לו לפתוח את רגליי והוא נעמד בנוחות בין שתיהן. ידיו הגדולות נחו על גבי התחתון ומשכו אותי אליו. תלתליו הכהים דיגדגו אותי כשהוא רכן לאוזני.

"אני מבטיח לצאת משם בחיים," הוא התבדח.

הוא נשק לנקודה מתחת לאוזני ומלמלתי בשקט, לגמרי לא מרוצה מההתבדחות ובטח שלא במצב רוח לזה. הוא התרחק מאוזני ונעץ את עיניו הירוקות בעיניי הכחולות. סובבתי את ראשי במהירות כשהארי רכן אל שפתיי; הוא נראה מופתע מהדחייה שלי – בדיוק מה שעשיתי בדייט הראשון שלנו. אפו הבריש את לחיי בניסיון לגרום לי לקבל את המחווה.

"אני לא מקבל נשיקה?" הוא לחש.

עיניי נעצמו כששמעתי את הכאב בקולו ונאחזתי בחוזקה בקצוות השולחן.

"בשביל מזל טוב?"

השתיקה שלי גרמה לו להפיל את ראשו. הוא תפס את ידיי והרחיק אותן מן השולחן. מגעו היה עדין והוא שיחק באצבעותיי בזהירות. גופי נלחץ מעט כשהוא נשק ללחיי לפני שהרים את ידי ונשק לגבה.

נשמתי נעתקה ממני כשהוא עזב אותי והשאיר אותי קרה ובודדה בחדר שעכשיו הרגיש הרבה יותר מפחיד. צפיתי בו מרים את הכפפות ועוזב את החדר מבלי אפילו להסתכל אחורה; ליבי פעם במהרה כנגד החזה שלי.

ניענעתי בראשי. לא יכולתי לתת לו ללכת. לא ככה. לא רציתי שהוא ידאג לי, בטח לא בסיטואציה הזו בה הוא עומד להיכנס לרחבת האיגרוף. הוא היה צריך להתרכז בזה, לא בי. ירדתי מן השולחן במהירות ומעדתי בדרכי אל הדלת. מבטי נחת על גבו החשוף של הארי, שהתקדם, יחף, לאורך המזדרון הצר.

"הארי!"

הוא הסתובב במהירות כששמע את קולי, עיניו מלאות בדאגה כשרצתי אליו; ידי תפסה בעורפו ומשכה אותו מטה אליי בכדי לנשק את שפתיו. הכפפות נפלו אל הרצפה כשידיו הגדולות עלו בכדי לעטוף את גופי בחוזקה, שפתינו טועמות זה את של זו. כשעזבנו, שנינו נשמנו בכבדות ומצחינו הוצמדו זה לשל זו.

"אני מצטערת," לחשתי.

הארי חייך חלושות ושיחק עם התליון של השרשרת אותה נתן לי – מטוס הנייר שהתחבא מתחת לחולצתי. הוא הרים את ידי אל חזהו והצמיד אותה אל העור החם והשזוף.

"יש לך את הלב שלי. תשמרי עליו טוב," הוא לחש.

ליבי נפער למשמע מילותיו החלשות של הארי. רכנתי אליו ונשקתי למקום בו היד שלי הייתה לפני שניה.

"אשמור."

נשיקה אחרונה ואז הוא עזב, קצת אחרי שאסף אחריו את הכפפות שנפלו קודם אל הרצפה. נשארתי עם הטעם של הארי על שפתיי וצפיתי בו, בלב כואב, מתרחק.

"הארי."

ראשו הסתובב ותלתליו קפצו על מצחו.

"כסח לו את הצורה."

שמעתי אותו צוחק בכבדות וממשיך להתקדם לאורך המזדרון, הרחק ממני.

***

הרגשתי קרה ומלוכלכת בחדר הרחב. תקרה גבוהה נתלתה מעליי ובמרכז החדר עמדה רחבת האיגרוף. האווירה מסביב גרמה לי לחשוב האם המקום היה פעם חדר כושר; אם כן, זה כנראה השתנה ממש מזמן – אמנם יכולתי לראות את הפוטנציאל אך המקום נראה ככלום ושום דבר לעומת חדר הכושר בו הארי וטום התאמנו. הבניין היה נטוש והרוס וישן.

כנראה שהשמועה על הקרב הופצה בסביבה מכיוון שמספר אנשים נוספים עמדו או ישבו בחדר, מפטפטים וגועשים מסביב לרחבה. כמה זמן אנשים חיכו לקרב הזה? תחושה מגעילה שטפה אותי בידיעה ברורה שהימורים נעשו על הקרב – דיבורים מתפשטים מהר ואנשים מעוניינים בתוצאות. חלק תמכו בהארי, חלק תמכו במתחרה ומה שבטוח, חייב היה להיות מפסיד אחד. כסף ילך ויבוא רק על ידי מנצח אחד. הרגשתי דוחה, הרגשתי מעורפלת.

תשומת ליבי הוסתה הרחק מהלחץ ההולך וגובר שלי כשהיילי נעמדה לידי וחייכה אליי חלושות. זה היה בגללה. כל הסיטואציה הזו מתרחשת רק בגללה. לא לגמרי ידעתי איך להגיב לסיטואציה. ידעתי שהיא הרגישה את הספק שלי כלפיה ואת ההיסוס – ידה החמה נשלחה ותפסה בידי. לפני שהיא הספיקה לדבר, הארי והמתחרה שלו עלו אל הרחבה. הקהל געש וצעק ולא הצלחתי לשמוע את חילופי הדברים ברחבה. היילי משכה אותי קרוב אליה.

"ל-לא ביקשתי ממנו, ל-לא רציתי שהוא יעשה את זה, בו," היא אמרה בנואשות, "הוא פשוט כל-כך עקשן."

בהיתי בה לשנייה והבחנתי בכנות מוחלטת בקול שלה. הקלה שטפה את פניה כשלחצתי את ידה כתגובה. לא רציתי לגרום לה להרגיש יותר גרוע ממה שכבר הרגישה לאור הסיטואציה. ברור שיכולתי להבין; ידעתי כמה הארי עקשן ועד כמה הוא היה מונע לעשות משהו ברגע שהחליט לעשות אותו. לא הייתה אפשרות לעצור אותו.

ידה נאחזה בידי כשסובבנו את פרצופינו המודאגים אל עבר הרחבה בה הבחורים התכוננו לקרב. עיניו הירוקות העתיקו את נשימתי כשהוא בהה בי. מעולם לא ראיתי אותו ככה; הוא נראה לחוץ, דרוך, חזק ולא מתפשר, כמעט כאילו הוא פשוט רואה דרכי. הוא הסיט את מבטו ממני כשטום דחף את הגומי אל פיו וטפח על גבו. טום עזב את הרחבה והשאיר את הארי עומד לבד, מתקדם על רגליו היחפות. במהרה גיליתי ששם המתחרה היה סקוט – מספר אנשים מסביבי צעקו את שמו בעידוד. ראינו את שניהם מאגרפים את ידיהם כסימן לכך ששניהם מוכנים לקרב.

בשניה שהפעמון צלצל האגרוף של הארי נחת, חזק וברור, על פניו של סקוט. אגרופים רבים עפו באוויר ונחתו על שני הבחורים, כל אחד ואחד מהם גורם לי להתכווץ. ידעתי שהארי ידע מה הוא עושה; הוא היה טוב בזה, אך מעולם לא תיארתי לעצמי כמה טוב הוא יהיה מול מישהו בקבוצת משקל הגבוהה בהרבה משלו. הכישרון שלו הפתיע אותי כשהם המשיכו לחסום פגיעות שהיו יכולות לעשות נזק רציני. הארי היה מהיר – מהיר בהרבה מהמתחרה שלו. זה כנראה מה שגרם לו להצטיין – זה וכמובן הכעס הנורא שעמד מאחורי כל אגרוף שנתן.

לא ידעתי כמה זמן עבר אך אחיזתי בידה של היילי החלה להתחזק כשהארי קיבל אגרוף ישר לחלק השמאלי של חזהו. כל אגרוף שסקוט נתן החל למצוא את דרכו להארי. למה הארי האט כל-כך? הוא רק הרים את ידיו בהגנה. הסתכלתי על היילי בנואשות וראיתי גם את טום שעמד בצד השני וצעק דברים להארי.

"מ-…" לא הצלחתי לסיים.

"זה בסדר, בו. הוא מנסה למצוא את נקודת התורפה של סקוט," היא הודיעה לי.

"אני לא מבינה," ניענעתי בראשי בכעס.

"לכל אחד יש סוג של פגם, משהו שמחליש אותו. הארי צריך למצוא את זה אצל סקוט בשביל להביס אותו."

"נו, הוא לא יכול לעשות את זה תוך כדי קצת יותר מעמידה וספיגת מכות?" התלוננתי.

מוחי הסתובב כשחשבתי על מה שהיילי אמרה לי; להארי לא היו שום פגמים פיזיים, לפחות לא כאלה שהייתי מודעת אליהם…

"מ-מה החולשה של הארי?" שאלתי.

חיוך חלש נמרח על פניה והיא הסתכלה עליי.

"את," היא לחשה.

ליבי צנח ומיד חזר למקומו בשביל לפעום במהרה כנגד החזה שלי. ככל שחשבתי על זה יותר ככה גם הבנתי שלמעשה, הוא היה גם החולשה שלי; הבחור הגבוה והמתולתל שלגמרי הכניס את עצמו בכוח אל תוך חיי אבל עכשיו לא הייתי מוכנה שהוא אי פעם יעזוב.

לא הצלחתי להסתכל ולראות את הארי חוסם את המכות שוב ושוב. כשהקרב ייגמר, סימנים רבים יישארו על גופו, ללא ספק. כל מה שרציתי היה שהוא ייצא משם בחיים.

"הנה, הנה!" היילי צעקה.

היא משכה אותי קרוב אליה והצביעה על סקוט. התכווצתי כשהארי חטף מכה נוספת אך זה איפשר לי לראות את הסימן הבולט בכתפו הימנית של סקוט. היילי צרחה את התגלית החדשה בתקווה שהארי יבחין אך הארי, כנראה, הבחין בה כבר לפני – החיוך על פניו היווה מעין אישור לכך. לא היה יותר מידי זמן לפעול מפני שהאגרוף של סקוט מצא את דרכו אל הבטן של הארי. ידי כיסתה את פי כשצפיתי במתרחש; הארי מעד אחורה אל החבלים ועיניו נעצמו בחוזקה בכדי לחסום את הכאב שבוודאי עבר בגופו. ידה של היילי עדיין אחזה בשלי והבחנתי בפחד בעיניה החומות. עיניי התרחבו כשסקוט התקרב אל הארי. התפללתי בשקט שהארי ירים את ידיו כמגננה אך הופתעתי כשסקוט לא עשה כלום ולא ניצל את המצב החלוש בו הארי היה. במקום, הוא חייך; הוא עטף את ידו סביב כתפו השמאלית של הארי והראש המכופף שלו נצמד לראשו של סקוט.

הארי הקשיב בשקט למילים שנאמרות באוזנו. לאט לאט הקמט במצחו החל להעמיק ושפתיו הוצמדו בחוזקה. השיחה החד-צדדית לא נשמעה על ידי אף אחד מלבד הארי עצמו. השופט עלה בכדי להפריד בינהם אך לא העז לגעת בסקוט; הוא התרחק רק כשהכפפות של הארי הורמו בחוזקה והוטחו בחזהו והוא צחק כשמעד אחורה.

נאנחתי כשהארי הפנה את ראשו והסתכל עליי. לא-משנה-מה-זה-היה שסקוט אמר, הוא העיר את האופל בעיניו של הארי; לסתו ננעלה ונשימותיו נעשו מהירות יותר. ידעתי שהוא היה זועם; השרירים בבטנו התקשחו כשהוא בהה בי.

"יאללה, סטיילס!" סקוט צעק.

צעקות רבות נשמעו מהקהל לאור הקריאה האחרונה אך מבטו של הארי נשאר נעול עליי כשהוא התרומם מן החבלים. ידו הורמה אל פיו בכדי לנגב את הדם שנזל מצידו. סקוט חייך חיוך ערמומי, כאילו מאתגר; הוא ידע שהוא הצליח לעצבן את הארי ולעורר בו משהו עמוק מאוד. ראיתי את הארי עצבני בעבר, אך אף פעם לא ככה. סקוט הסתכל עליי גם וגרם לפחד לרעוד בי. הרגשתי את עצמי לוקחת צעד אחורה עם דמעות בעיניי; גועל שטף אותי כשהוא קרץ אליי, מחווה שעיצבנה את הארי אף יותר, אם זה בכלל היה אפשרי והוא התקדם אל סקוט במהירות רבה יותר.

לא יכולתי לראות את זה יותר. הייתי חייבת לצאת משם. רעש הקהל המריע פתאום נשמע לי יותר מידי, כואב לי באוזניים אך בעיקר בלב. הראייה שלי נעשתה מטושטשת כשנלחמתי בדמעות שעלו בעיניי.

"א-אני לא יכולה…" אמרתי להיילי במהירות.

פניה היו מלאות בדאגה כשעזבתי את ידה והתרחקתי ממנה. עברתי דרך הקהל בכדי למצוא את היציאה. היילי וטום צעקו את שמי וקראו לי אך המשכתי להתקדם ולברוח, רצה, בורחת מהמציאות המהדהדת סביבי בחדר.

***

כמעט עשרים דקות עברו מאז שהתיישבתי על גדר המתכת בחלקו האחורי של הבניין. אוויר הלילה עדיין היה קליל במיוחד ורק רוח קלה נשבה ופיזרה את גליי הארוכים. הרעש של מכוניות מותנעות הקפיץ אותי; הקרב בוודאי נגמר ואנשים החלו לעזוב הביתה. דאגה החלה לשטוף אותי וצמרמורות עברו בגופי.

התחלתי להחוויר לאור המחשבות שהתרוצצו בראשי; הארי, מוכה עד טשטוש, שוכב חסר הכרה על הרצפה ברחבת האיגרוף… התמונות והדמיונות גרמו לדמעות לשטוף את פניי. אני לא חושבת שאי פעם בכיתי כל-כך הרבה בלילה אחד. הכאב בליבי כבר החל להפחיד אותי; הרגשות של הארי החלו להגיע למקומות שהחיים לא חשבתי שאפשר להגיע אליהם. לא ידעתי מה לעשות והבכי שלי רק מנע ממני להתחיל לחשוב בהיגיון.

קפצתי כשיד הונחה על כתפי; הסתובבתי במהירות והנחתתי אגרוף לבטן של מי שזה לא היה. הבחור התכווץ והתכופף אל מולי.

"שיט, טום, אני מצטערת," אמרתי במהירות.

ידי הונחה על גבו והתכופפתי אליו בכדי להסתכל על פניו ולוודא שהוא בסדר.

"יש לך מכה ימנית בכלל לא פראיירית, בו," הוא התרומם והתבדח.

צחקתי חלושות וצפיתי בו מתרומם אל מלוא גובהו.

"הארי לימד אותי," לחשתי.

הוא גיחך ששמע את דבריי.

"כן, סמכתי על הארי שילמד אותך כזה דבר."

"אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלתי אותו.

הוא הנהן; קשר עין נוצר בינינו ובלעתי את הרוק כשראיתי את השעשוע נמחק מפניו. האווירה מסביב פתאום החלה להרגיש רצינית ומחניקה. מחקתי את הדמעות מפניי כשהמשכתי להסתכל על טום בשקט.

"הוא רוצה לראות אותך."