Dark Translated דארק מתורגם פרק – 32 חדש…

המשך הפלאשבק

"כדאי שזה יהיה המספר הנכון הפעם, לו," אמרתי בקשיחות.

"האז, חבר, תירגע. לא ניסינו כל-כך הרבה," הוא ניסה להרגיע אותי.

"רק שנים עשר," עניתי בכעס, "חשבתי שאתה אמור להיות טוב בדברים האלה. לקח לך שלוש דקות למצוא את המספר והכתובת של הבחורה ההיא."

צחקתי מבלי יכולת לשלוט בעצמי; לואי נשאר שקט.

"אתה יודע, זו עם הגדולים ההם ש…"

"אני יודע, אני יודע," הוא קטע אותי מעט בחוצפה, "חשבתי שהסכמנו שלא נדבר על התקרית הזו לעולם."

הטלפון היה עדיין בידי, מוצמד לאוזני, כשחזרתי לחדר השינה עם כוס תה בידי השניה. לקחתי שלוקים קטנים וקצרים מהנוזל החם ומבטי ננעל על הבחורה היפהפייה שעדיין ישנה במיטתי, גופה פרוש על הסדינים.

"מצאתי," לואי אמר.

הוא מלמל מספר שמיד רשמתי.

"אתה בטוח?"

לגמרי לא רציתי לעבור עוד שיחת טלפון לא מוצלחת.

"כן, זה מראה את השם 'סטיילס' בממסד הנתונים," הייתה הפסקה קצרה, "האז, אתה חייב לי על זה. אם אני אתפס פורץ ל…"

"חבר, תירגע," אמרתי באותו הטון שהוא השתמש בו קודם לכן, "שנינו יודעים שכבר עשית את זה בעבר וסביר להניח שתעשה זאת שוב בעתיד."

"זאת לא הנקודה," הוא אמר במהירות אך יכולתי לשמוע שמץ של הומור בקולו.

הנחתי את ספל התה על השידה שליד המיטה והעברתי מבט על בו בכדי לבדוק שהיא בסדר לפני שיצאתי לכיוון המטבח. הלחץ שלי היה ניכר בקולי; בלעתי את הרוק וידעתי שלואי הבחין בו גם.

"הארי, בהצלחה," הוא אמר בשקט וההומור נעלם מקולו.

"תודה, לו."

ניתקתי את הטלפון ובהיתי במספרים הרשומים על הדף. העברתי את אצבעותיי בשיערי בעצבנות ותפסתי את ראשי בידיי. כל הלחץ והפחדים מצאו את דרכם למרכז ראשי והשתלטו על מחשבותיי. דחייה. המשפחה שלי לא רוצה אותי. זה הדבר שהכי הפחיד אותי. הנחתי שאני פשוט צריך לשכוח מזה ולהאמין בתקווה הקטנטנה שאולי הן דווקא ישמחו ויקבלו אותי בחזרה באהבה אך ידעתי שזה פשוט לא יקרה.

ליבי צנח למחשבה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שאדבר איתן, אך הרחקתי את המחשבה הזו מראשי, נשמתי נשימה עמוקה וחייגתי את הספרות שלואי נתן לי.

***

נקודת המבט של ג'ס:

חיכיתי שאמא תחזור מהחנות; היא אמרה משהו לגבי קנייה של עוד שקיקי תה. רגליי טיילו בבית ללא מטרה. אמא תמיד דאגה שהבית יישאר נקי ומסודר ונזכרתי באיך היא תמיד דרשה מהארי להרים את הגרביים המלוכלכות מהשטיח ואיך הוא תמיד גנח בתלונה. חייכתי חלושות כשהסתכלתי על התמונה שתמיד עמדה על השולחן הפינתי; זו הייתה תמונה של הארי ושלי, תלתליו מבולגנים על מצחו לאור האחיזה החזקה שלי בעורפו. שנינו חייכנו למצלמה ואמא צילמה את התמונה.

תהיתי, לפעמים, איפה הוא או מה הוא עושה או אם הוא מתגעגע אלינו. עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שהתראינו. ארבע שנים מאז שהוא עזב. האח הקטן שלי, שהיה רק בן 16 כשהוא פגע אנושות בחבר שלי בזמנו. ניענעתי בראשי בניסיון למחוק את הזכרונות הנוראיים. היינו בשוק. הוא גדל, הרבה מעבר למה שהיה אמור לגדול; הוא לקח על עצמו את האחריות הזו, להיות הגבר של הבית. הייתי צריכה לראות את הארי מרביץ לו, שואב כל פיסת חיים ממנו וכמעט הורג אותו בשביל להבין עם איזה בחור דוחה ומרושע יצאתי. אבל זה היה מאוחר מידי; הארי עזב באותו הערב ממש.

ניסינו לחפש אותו בנואשות אך זה היה כאילו בלעה אותו האדמה. קפצתי כשהטלפון צלצל ומחיתי את הדמעות הקטנות שאפילו לא שמתי לב שירדו מעיניי. כחכחתי בגרוני לפני שהרמתי את הטלפון ולחצתי בכדי לענות.

"הלו."

"אה, היי, זה… אמ, זו קייטי סטיילס?" קול עמוק נשמע מהצד השני.

קימטתי את מצחי לפני שעניתי.

"לא, היא קפצה החוצה לרגע. זו הבת שלה. אתה רוצה להשאיר לה הודעה?"

ידיי גיששו וחיפשו פיסת נייר ועט במגירות. כחכחתי בגרוני בניסיון להשיג איזושהי תגובה מהצד השני; הוא לא ענה ונשאר שקט.

"אתה רוצה שהיא תתקשר אליך כשתחזור?" הצעתי.

התכוונתי להניח את הטלפון בחזרה במחשבה שאולי השיחה התנתקה ואז שמעתי את הקול הגברי מדבר שוב.

"ג'סי?" הוא לחש.

ניסיתי לבלוע את הגוש בגרוני; ליבי פעם במהירות כנגד החזה שלי. זה לא יכול להיות. האדם היחיד שקרא לי ככה… התחלתי להרגיש מעט חלשה.

"או מי גאד."

הטלפון נפל מידי אל הרצפה. עצמתי את עיניי בחוזקה והמציאות נעלמה ממני כשנבלעתי בתוך מחשבותיי. שנייה לאחר מכן, מוחי חזר לשלוט בגופי והרגשתי את עצמי נופלת על ברכיי. ידיי גיששו והרימו את הטלפון במהירות.

"ה-הארי?" שאלתי בנואשות.

"את בסדר?" הוא שאל.

יכולתי לשמוע את ההומור בקולו; הוא תמיד היה וכנראה נשאר השובב הגדול במשפחה.

"אחי הקטן," מלמלתי, דמעות עומדות בעיניי, "איפה אתה?"

"אני בבית שלי," הוא אמר ואפילו מאחורי הטלפון יכולתי לדעת שהוא גילגל את עיניו.

"או מי גאד, יש לך בית," אמרתי בשקט, "והקול שלך נהיה כל-כך עמוק."

בשבילי, הוא עדיין היה ילד בן 16; נער בלאגניסט ומביך במיוחד עם שיער מתולתל וסבוך.

"ג'סי, אני בן 20," הוא ציין את המובן מאליו.

הדמעות החלו ליפול שוב מעיניי והתגלגלו במורד לחיי. פספסנו ארבע שנים מחייו. ליבי כאב למחשבה עליו, כולו לגמרי לבד. הוא עזב בעודו עדיין ילד. לא יכולתי לסבול את המחשבה על מה עבר לו בראש בארבע השנים הללו; התגובה שלנו לאירוע שהתרחש בחצר האחורית בוודאי גרמה לו לחשוב שהאנשים שאהב פחדו ממנו.

"התגעגענו אליך, הארי," לחשתי, "אלוהים, התגעגענו כל-כך."

הבכי שלי החל להתעצם לאיטו כשניסיתי לשלוט בכל הרגשות שעברו בי. החלקתי באיטיות אל הרצפה והצמדתי את הטלפון לאוזני, נואשת לשמוע את קולו… נואשת לא לאבד אותו שוב.

"בבקשה, ג'ס, אל תבכי," הארי מלמל.

"אני רוצה לראות אותך," אמרתי.

***

נקודת המבט של הארי:

לא יכולתי למחוק את החיוך מפניי כשהתקדמתי חזרה אל חדר השינה. עמדנו סוף-סוף להיפגש. אחרי ארבע שנים, עמדתי לראות את אימי ואחותי שוב. עיניי נדלקו כשראיתי את בו. היא הייתה הסיבה; הבחורה היפהפייה והעקשנית שבלעדיה, בכלל לא הייתי מנסה. יכולתי להמשיך לחיות את חיי במחשבה שהמשפחה שלי לא רוצה שום קשר אליי. הייתי ממשיך להרגיש אבוד ולא אהוב, תחושות שליוו אותי כל הזמן וכאבו לי בחזה.

היא הייתה ערה וברכיה היו מקופלות אליה כשהיא נשענה על קצה המיטה המוצמד לקיר. ידה נשלחה לשיערה בניסיון להשטיח את גליה הסוררים.

"שלום, יפהפייה."

היא חייכה בביישנות ולחשה "בוקר טוב."

זחלתי אל קצה המיטה ובו תפסה את שפתה התחתונה בין שיניה.

"זה התה שלי?" שאלתי משועשע בגבות מורמות.

"הוא שלי עכשיו."

אהבתי כשהיא שיחקה איתי ככה; חייכתי ולקחתי את הכוס הרחק ממנה בשביל להניח אותה בחזרה בשולחן הקטן. התמימות שלה זרחה ממנה כשעיניה נפערו; אחזתי בזרועותיה ובמשיכה אחת קלילה היא נשכבה שטוחה על גבה מתחתיי. חייכתי אליה והעברתי את ידי על גופה שהיה לבוש באחת מהחולצות שלי.

"טוב, את שלי עכשיו," לחשתי.

***

נקודת המבט של ג'ס:

"את חושבת שהוא יבוא?" שאלתי את אמא בלחץ.

"ברור שכן," היא חייכה בניסיון להרגיע אותי אך הבחנתי שגם היא הייתה לחוצה בדיוק באותה המידה, "אבל הוא עלול לאחר."

צחקנו; הארי מעולם לא היה אדם המקפיד על הזמנים. סובבתי את הקשית לאיטי וצפיתי בבועות שהחלו לצוף אל מעלה המשקה כששוחחנו. אמא ואני התקרבנו בכל הזמן בו הארי נעדר מחיינו. המחשבה על לאבד עוד אחד מבני משפחתנו הייתה בלתי ניתנת להתמודדות. להיות לגמרי לבדך… אחי הקטן היה לגמרי לבדו…

"את חושבת שנזהה אותו?" שאלתי.

קיוויתי ששיערו לא השתנה; תלתליו וגומותיו היוו מעין סימן היכר בשבילו, ביחד עם חיוכו השובב. הרמתי את מבטי אל אמא כשהיא לא ענתה אך מבטה הופנה אל הדלת; פיה היה פתוח והיא הרימה את ידה לכיוונו. הסתובבתי על שרפרפי וראיתי בחור גבוה שתלתליו כיסו את מצחו לפני שהעלה אותם למעלה. עיניו הירוקות סרקו את האיזור ושפתיו התעגלו לחיוך שובב כשזיהה אותנו. לא יכולתי לזוז ממקומי וידעתי שגם אמא לא. אם הייתי מנסה לזוז סביר להניח שהייתי פשוט נופלת.

הוא התקדם לכיווננו; חולצת ג'ינס עיטרה את חלקו העליון, מכופתרת עד הסוף ונעלי אולסטאר לבנות ננעלו על רגליו. ראשנו נשלחו למעלה כשהוא נעמד אל מול השרפרפים עליהם ישבנו. הוא נראה גדול יותר, גבוה יותר. עיניי סרקו את פניו; הלסת שלו הייתה בנויה יותר וכוסתה ע"י עור חלק שהשאיר מעט רמזים לזיפים נשכחים. שיערו היה ארוך יותר, עדיין מתולתל אך שונה לגמרי מהבקבוקים החמודים שעיטרו את שיערו כשהיה צעיר יותר, אבל עיניו… הן אלו שתפסו את תשומת ליבי; הן היו ירוקות יותר, עמוקות יותר… גוון כהה יותר של ירוק.

אמא הייתה הראשונה שקמה ממקומה; היא עטפה את זרועותיה סביב צווארו ושקעה בצד גופו. הוא החזיק אותה חזק וקרוב אליו. הוא חייך והרים את ידו השנייה לכיווני, מציע לי חיבוק. קפצתי ומיד נעניתי להצעה. הנחתי את ראשי על חזהו ונתתי לדמעות להתגלגל במורד פניי.

"הארי," בכיתי בשקט.

אמא עדיין נתפסה בו כשאני התרחקתי והרמתי את ראשי אליו. לא האמנתי שזה היה באמת הוא. אחרי כל הזמן הזה, לא האמנתי שנזכה לראות אותו שוב.

"אתה כל-כך גבוה," הערתי.

"או זה או ששתיכן התנמכתן," הוא העיר בהומור.

"הקול שלך עמוק יותר."

"כבר אמרת לי את זה בטלפון," הוא צחק.

חייכתי מיד כששמעתי את צחוקו. מבטי עבר עליו, בוחן את גופו וידיי תפסו בידו. פי נפער לרווחה כשמיששתי אותה והרגשתי את השרירים הנפוחים.

"הולי שיט, השרירים שלך עצומים," מלמלתי בהלם.

עדיין לא הצלחתי לנער ממחשבתי את הנער המביך שהיה. כל זכר לשומן הילדותי שעיטר אותו נעלם ושריריו התבלטו והתנפחו לחלוטין.

"כנראה שעכשיו את כבר לא תצליחי לתפוס אותי ולהפיל אותי אל הרצפה," הוא גיחך.

"אני לא מאמינה שזה אתה," לחשתי.

כשחשבתי על כל הזמן שבילינו בנפרד, לא יכולתי שלא להיזכר גם בזכרונות הנוראיים על אמא שלי שהייתה בוכה בלילות בתקווה שהייתה יכולה לעשות משהו בכדי למנוע מהארי לעזוב. היינו שבורות לאור חוסר הנוכחות שלו בחיינו. הכאב תמיד נכח בחיינו בכל הכוח. זה היה כמעט כאילו הוא מת. הרגשות שנשארנו איתם אחרי שהארי עזב היו זהים למצב בו עוקרים אדם נאהב ממשפחה לנצח.

עזבתי את ידו והוא עטה פרצוף מבולבל. שלחתי את אגרופי וחבטתי בחזהו.

"אאו," הארי שיפשף את האיזור הכואב.

"עזבת אותנו," בכיתי, "כשהיינו הכי צריכות אותך, עזבת אותנו."

ההומור בעיניו נעלם מיד; אמא התרחקה ממנו ושתינו עמדנו מולו, מרימות את מבטינו אליו, אל הבחור שעזב אותנו. עמדנו קרובים אחד אל השני; אחזתי בידה של אמא, שהייתה שקטה במשך כל האיחוד. זה היה יותר מידי בשביל שתוכל לשאת, בעיקר מפני שלא הייתה לה הכנה לפני – היא לא דיברה איתו בטלפון לפני.

"ל-לא חשבתי שאתן רוצות אותי," הוא אמר בשקט, "אחרי מה שקרה."

מילותיו כאבו לי בחזה. הוא נראה כמו ילד אבוד; החזות הפיזית החזקה שלו לא הצליחה לטשטש את הפגיעות והרגישות בקולו ובמבטו.

"אתה אידיוט מוחלט, הארי. ברור שרצינו אותך. א-אתה אח שלי, אני תמיד אוהב אותך."

הוא נשך את שפתו והטה את ראשו למטה. תלתליו נפלו על מצחו כשהוא תפס בידינו כמעט כאילו הוא מפחד לעזוב.

"אני מצטער," הוא לחש.

ניסיתי, נואשות, להחזיק את עצמי ולמנוע מהדמעות לרדת. ידעתי שהארי קבע איתנו במקום ציבורי בכדי למנוע סצנה כלשהי.

"אוי, אלוהים," אמא מלמלה.

ידה החופשייה נשלחה אל עורפו ומשכה אותו מטה אליה. ראשו נשען על כתפה ויכולתי לשמוע אותו מושך באפו בעדינות בעוד ידו השנייה עוד אחזה בשלי בחוזקה.

"אני מצטער," הוא אמר שוב ושוב. קולו נשבר ככל שהמשיך להגיד זאת.

"זה בסדר, בייבי," אמא ניחמה אותו.

***

עברנו מהבר אל אחד מהשולחנות הרבים שבמסעדה. ההלם שבלראות את הארי שוב החל סוף-סוף לחלחל בנו.

"איפה השרשרת שלך?" שאלתי.

השרשרת ניתנה לו כמתנה ביום ההולדת ה-16 שלו ומעולם לא הוסרה מצווארו.

"מישהו אחר עונד אותה כרגע."

קימטתי את מצחי, לא לגמרי מבינה למה שהוא ייתן אותה למישהו אחר. היא הייתה כל-כך חשובה לו. בשנייה אחת מוחי קלט את הצורה האוהבת בה מילותיו נאמרו; נאנחתי עמוקות וחייכתי אליו והוא חייך אליי בחזרה בביישנות.

"מה השם שלה? ה-השם שלו?" שאלתי במהירות.

הוא ניענע בראשו וצחק.

"ג'סי, אני אוהב בנות."

עמדתי לשוב ולדבר אך המלצרית הממהרת שהגיעה עם המשקאות שלנו קטעה את מחשבותיי. היא בקושי הבחינה באמא או בי מפני שתשומת הלב שלה הייתה מופנית כולה להארי, שנראה לא נרגש במיוחד לאור הניסיונות הנואשים שלה לקצת תשומת לב ממנו.

"אתם מעוניינים בעוד משהו?"

חולצתה הייתה נמוכה במיוחד והיא בהתה בו מבעד לריסים מזוייפים ומחשוף עמוק שלא משאיר כל מקום לדמיון.

"לא, אנחנו בסדר, תודה," הארי אמר הסתכל על אמא ועליי.

הבטן כאבה לי כל היום לאור המחשבה על לראות את אחי שוב. לא טרחתי לגמרי לאכול כי בכלל לא היה לי תיאבון. הנהנו בהסכמה והמלצרית התמהמה מעט לפני שעזבה. הסתכלתי על הארי שלגמרי לא הבחין במבטים הקודחים שהבלונדינית נתנה לו.

"וכנראה שבנות אוהבות אותך."

הוא ניענע בתלתליו וחייך. הסתכלתי מסביב וידעתי שצדקתי; מספר נשים מהשולחנות מסביב סרקו את הארי בסקרנות. מבטיהן הנודדים בחנו אותו, מלמעלה עד למטה ולפתע התחלתי להרגיש מגוננת; זה היה אחי הקטן שאותו בחנו ולכן נתתי לאחת מהנשים מבט נוקשה. היא נראתה מעט מופתעת אך מיד התעשתה וחזרה לפטפט עם מי שכנראה היה החבר שלה.

"ספר לנו עליה," אמא חייכה.

תשומת הלב שלי חזרה אל השולחן שלנו והתחלתי להתעניין מאוד בבחורה שאיתה הארי יצא.

"איך קוראים לה, בת כמה היא, איפה נפגשתם? ….אפשר לפגוש אותה גם?"

"ג'סי, דיי," הארי גיחך.

שפתו התחתונה נתפסה בין שיניו והוא העביר את מבטו מאמא אליי. חייכתי כשראיתי אותה זזה בסקרנות בכיסאה. ההתמהמהות של הארי גרמה לו להיראות צעיר יותר, הרבה יותר כמו הנער שזכרתי.

"קוראים לה בו," הוא הפיל את ראשו בניסיון להסתיר את הסומק שעיטר את לחייו, "היא יפהפייה," הוא לחש בשקט.

"אוווווו, האזזזזזז," אמרתי לו בחיוך ומיד התבקשתי 'לסתום את הפה'.

***

סיום הפלאשבק

נקודת המבט של בו:

שפתיו היו פתוחות חלקית ונחירות עדינות נפלטו מהן. חייכתי כשראיתי את שיערו; תלתלים סוררים שעיטרו את פניו ואת כל הכרית שעליה ישן. מוחי נדד למה שהוא אמר לי לילה קודם לכן. כל-כך שמחתי לשמוע שהוא חזר לקשר עם משפחתו ולפי המבט שהתנוסס על פניו כשסיפר לי על כך, הדברים כנראה הלכו כמו שצריך. זה הטיל קצת אור על השיחות הטלפון המסתוריות; עכשיו ידעתי שהיו אלו אימו ואחותו שרצו לבדוק שהכל בסדר איתו.

הארי גנח בשקט כשזזתי במיטה ומשכתי את השמיכה אחריי. היא נמשכה מעליו וחשפה את צווארו, שעלה מעלה ומטה אך נראה שאיבוד הכיסוי לא הזיז לו במיוחד; הוא המשיך לישון לו בשלווה ונראה מקסים במיוחד.

שפתיי נדדו על בטנו לפני שנעו מטה יותר. נשיקות קטנות הושארו על מותנו השמאלית. הארי זז קצת כשהרגיש את שפתיי והרמתי את מבטי מיד אך ראיתי שהריסים הארוכות שלו עוד נחו על לחייו בשלווה. חייכתי והזזתי את הגומי על מותנו, מורידה אותו בכדי לקבל עוד קצת גישה. המשכתי לנשק אותו בעדינות ועברתי לאיזור החלק התחתון שלו.

הייתי צריכה לנשוך את שפתי בכדי למנוע מעצמי לצחקק; ניסיתי להמשיך ולהוריד את הגומי אל מתחת לקו הבטן שלו אך לפני שהצלחתי להמשיך, ידיו הגדולות תפסו בשלי ומשכו אותי מעל המיטה. עיניו היו עדיין עצומות כששכבתי מעליו והציחקוק הבלתי נשלט שלי גרם לו לנהום.

"מה את עושה לי, אישה?" הוא שאל בקול עמוק.

הברשתי את שפתיי על לחיו בניסיון לראות את עיניו הירוקות שכה אהבתי.

"בוקר טוב, חתיך," חייכתי.

הוא חייך והתמקד בפניי. נשארנו ככה כמה דקות עד שמצחו התקמט בבלבול והוא שב לדבר.

"התכוונת להעיר אותי עם מציצה?"

לחיי בערו כשצללתי אל צווארו במבוכה. זו לא הייתה התוכנית שלי, להעיר אותו בעזרת סיטואציה כה אינטימית אך לא אכחיש שרציתי לגרום לו להאמין שזו הייתה המטרה שלי אך ורק בגלל שזה פשוט היה יותר כיף. אולי אנסה להעיר אותו ככה פעם אחרת. לחיי סמקו אף יותר לאור המחשבה.

"כי אני תמיד יכול לנסות ולחזור לישון ואת תנסי שוב," הוא הציע בשובבות.

נאנחתי למשמע ההצעה ואיגרפתי את חזהו כשהוא צחק.

קצת לאחר הדיגדוג שהארי דאג להעניק לכל גופי נכנסתי למקלחת והתארגנתי לעבודה. שיערי הרטוב נאסף לצמה על גבי והחזקתי את קצה שיערי בכוונה לקשור אותו עם הגומייה שהארי נתן לי. התכוונתי להיכנס אחריו למטבח ולחפש אותו אך לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

"בו, את פותחת?" הארי שאל.

"בטח."

משכתי את החולצה הנמוכה שלי מעלה והתחלתי להתקדם במורד המזדרון. אצבעותיי אחזו בידית הקרה לפני שפתחו את הדלת. אוטומטית, לקחתי צעד אחורה; הבחור היה עצום, גובהו מצל עליי – מעט כמו הארי. פי התייבש כשהרמתי את מבטי אליו והוא חייך אליי.

"המממ, ציפיתי למישהו קצת יותר גבוה," הוא התבדח, "הארי פה?"

קעקועים רבים כיסו את אחת מידיו והפכו אותה לשחורה משחור ועצרו בדיוק במקום בו השרוול כיסה את ידו. בלעתי את הפחד יחד עם הרוק והסתובבתי בחזרה אל הדירה.

"הארי," קראתי.

תשומת הלב שלי הופנתה בחזרה לבחור כשהרגשתי יד חזקה נשענת על כתפי, עולה במעלה צווארי ותופסת בסנטרי. חיוכו היה רחוק מידידותי כשמבטו הקר בחן את החזה שלי.

"את הבחורה של הארי?"

נזכרתי בפעם האחרונה שמישהו שאל אותי את זה. ג'ייק. התשובה שלי הייתה לא, חד וחלק, אך הרבה דברים השתנו מאז. הבחור עם הכהות הבלתי ניתנת לערעור בעיניו הירוקות והיפות לגמרי הפיל אותי מרגליי; בחלק מהמקרים אפילו פשוטו כמשמעו.

"כן," עניתי בחדות לפני שהעפתי את ידו ממני, "הארי!" צעקתי בנואשות, קולי נשמע דחוף ונזקק.

הבחור המתולתל הופיע במהירות שניות לאחר מכן. טרנינג נפל ממותניו אל רגליו וחולצה נתלתה מעל ראשו כשהתקדם לכיווננו, לגמרי לא מרוצה מהסיטואציה אל מולו. הוא תפס את ידי ומשך אותי מאחוריו. הוא עמד לפניי, גבוה ומגן, לפני שהסתובב אליי.

"לכי וחכי בסלון," הוא אמר בשקט.

לחצתי את ידו בעדינות לפני שנעניתי. התקדמתי באיטיות לכיוון הסלון ומבטו של הארי ננעל על הבחור שהיה ללא ספק הרבה פחות ממוזמן. החזקתי במשקוף והצצתי על המתרחש.

"מה לעזאזל אתה רוצה?" הארי סינן בין שיניו.

"רציתי לוודא שאתה לא משתפן מהערב," הבחור כמעט צחק.

"אני אהיה שם," הארי אמר בקול קשה.

צפיתי בלחץ בשיחה בין שני הבחורים החזקים והגבוהים. ליבי פעם במהרה כשהבחנתי בידו של הארי מצטמצמת לאגרוף בצד גופו, אך הבחור האחר הסיט את תשומת ליבו אליי. הוא חייך אליי וזה עיצבן אותי לגמרי למרות שידעתי שהארי לא ייתן לו להתקרב אליי. הטבע המגן של הארי יגרום לו להינעץ ברצפה בעוצמה הרבה לפני שיצליח.

"אני אשמח לראות אותה שם גם," הבחור חייך.

גופי התקשח והארי הסתובב להסתכל עליי. עיניו הירוקות התכהו לפני שהסתובב בחזרה ודחף את הבחור מחזהו, שמעד אחורה.

"לך תזדיין," הארי ירק בכעס.

"לא, חבר, אני מעדיף לזיין אותה," הוא צחק.

הדלת נטרקה בעוצמה והארי נשם בכבדות כשנצמד אליה בגבו. ידעתי שהוא מנסה להירגע מהר ככל שיכל. התקדמתי אליו בהיסוס בידיעה שהוא היה עדיין עצבני.

"הארי?"

קולי היה שקט. מבטו היה עדיין נעוץ ברצפה, לא מסתכל עליי, עדיין מנסה למצוא נקודת מרגוע כלשהי. ידי התרוממה אל ראשו בעדינות וסירקתי את תלתליו בידיעה, מניסיונות קודמים, שזה מרגיע אותו. אנחתו החלשה אמרה לי שניסיונותיי צלחו. ראשי צלל בשקט ומצא את העור החם של לחיו לפני שנשקתי לו.

ראשו עלה ופגש את מבטי הזהיר. נאנחתי כשהוא תפס בידיי והבריש את אגודליו על גבן.

"הוא פגע בך?" הוא שאל והמתין בלחץ לתשובתי.

"לא," אמרתי. לא רציתי לגרום לעוד איזושהי סיטואציה של כעס בלתי נשלט.

בהיתי בידינו וראיתי את ידיו שהיו הרבה יותר גדולות משלי. המעשה הפשוט הזה של תפיסת ידיי בידו – אפילו הוא גרם לי להרגיש בטוחה בנוכחותו.

"כששמעתי אותך צועקת את שמי…" קולו נשבר.

"ה-הוא פשוט הפחיד אותי," קטעתי אותו.

הארי נרגע מעט והוא רכן ונשק לפתיי. מצחינו נפגשנו ונשמנו זה את זו. ריסיו דגדגו את עורי.

"זה הבחור שבו אתה נלחם הלילה?" שאלתי בשקט.

"לא, זה האח המטומטם שלו," הארי אמר בגועל.

אצבעותיי ננעלו מסביב לשלו וגוש גדול חנק את גרוני.

"אני לא רוצה שתילחם," לחשתי ודמעות נצצו בעיניי.

ידיו החזקות משכו אותי לחיבוק וגופי נבלע בתוך חום גופו.

"אני יודע, בייבי."