Dark Translated דארק מתורגם פרק- 29

הארי התיישב לידי על השולחן שבו נהגתי לשבת כשצפיתי בו מאמן אנשים אחרים. לפעמים הבאתי איתי ספר כך שאוכל לקרוא בזמן שאני מחכה לו שיסיים. טום הצטרף אלינו למספר דקות אך המשכתי לקרוא את הספר מפני שהם דיברו על איגרוף, אך הרמתי את ראשי וחזרתי למציאות כששמעתי מתוך שיחתם משהו שקשור לקרב. הנחתי את הספר לידי והארי הבחין שתשומת הלב שלי חזרה אליהם. הסתכלתי עליו במבט שואל והוא תפס את ידי.

"יש לי קרב."

הוא עזב את ידי והסתובב בחזרה לטום.

"רגע, מה?" ניענעתי בראשי, "אמרת שאתה לא נלחם."

"אני יודע, אבל משהו אורגן לשישי בערב."

הם המשיכו לדבר בינהם כשאני ישבתי לידם. הרכנתי את ראשי ושיחקתי עם אצבעותיי; נזכרתי שהארי אמר שהכוח שלו גובר בהרבה על תחום המשקל שלו. זה יהיה מסוכן מידי ליריב שלו. קימטתי את מצחי ותפסתי בכתפו. הוא נראה מעט מופתע לנוכח ההתפרצות שלי לשיחתם.

"הוא בקבוצת המשקל שלך?"

הוא היסס, כאילו ניהל קרב עם עצמו בתוך מוחו; כנראה הוא התלבט אם עליי לדעת את הפרט הזה ואם כדאי לו לספר.

"הארי," דרשתי ממנו לענות.

חפרתי עם ציפורניי בעורו והתייאשתי עמוקות כשחיוך הפציע על פניו היפהפיות.

"את חמודה כשאת עצבנית."

זזתי מעט כשידו עלתה וליטפה את לחיי. הוא בסך הכל ניסה להסיח את תשומת ליבי מן הנושא; לקחו לי מספר שניות עד שהבנתי מה הוא מנסה לעשות, בהן התוכנית שלו דווקא התחילה לעבוד.

"תפסיק ותענה על השאלה."

גבותיו הורמו כששמע את הטון שלי. הוא חייך חיוך רחב שחשף גומות עמוקות והאיר את פניו. הוא נראה כל-כך צעיר.

"לא."

הוא הטה את ראשו הצידה והמשיך לחייך כשחיכה לתגובתי.

"לא?" שאלתי בבלבול וקימטתי את מצחי.

"הוא בקבוצת המשקל הבאה."

טום צפה בשיחה שלנו בסקרנות, ללא ספק מופתע מהטון שהפגנתי כלפי הארי. הסתכלתי עליו בתקווה להוציא ממנו תגובה כלשהי לסיטואציה.

"בו, אל תדאגי לגבי זה. האז ייקח אותו בקלות."

טום חבט בכתפו של הארי ושניהם צחקו.

"א-אל תעודד אותו! ה-הבחור שאתה נלחם בו, הוא יותר גדול ממך! זה מסוכן, הארי."

לחץ התחיל להתגבר בי. לא רציתי לראות את הארי נפגע. ניסיתי לחשוב על איפה הקרב בכלל ייערך – הוא בטח שלא יכל להיערך במקום בו עבדו; הם לא יתנו להארי להילחם, בטח שלא במישהו בקבוצת המשקל שמעליו. ואז הבנתי שהוא בעצם לא אמר להם.

"הקרב בכלל לא חוקי, לא?" אמרתי בשקט.

הארי ליקק את שפתיו באיטיות והביט בי בשקט בעיניו הירוקות.

"טכנית, לא."

"אומיגאד. הארי, אתה לא יכול לעשות את זה," תפסתי את ידו בנואשות.

"טום, תן לנו דקה?" הארי שאל.

"בטח," הוא חייך והלך.

הארי הפנה את תשומת ליבו אליי; הוא תפס בידי והוביל אותנו לכניסה למועדון, היכן שהמתלחות נמצאו. הוא נעמד מולי וגובהו הצל עליי. נאנחתי כשאצבעותיו הארוכות הברישו את שיערי הרחק מפניי.

"בו, אני הולך להילחם," הוא ציין בקולו המחוספס.

הוא נאנח בייאוש כשהפלאפון שלו החל לצלצל במתלחות השקטות הישר מכיסו האחורי. כבר ידעתי איך זה עובד – הוא עונה לשיחה, הולך ומשאיר אותי לחכות לבד עד שהיא תיגמר. הוא לא אמר כלום; פשוט הלך, השאיר אותי לבד ונעלם מן האופק. נעשיתי עצבנית יותר ויותר וניענעתי בראשי. החלטתי לנקוט בצעד קצת יותר אקטיבי ועקבתי אחריו למלתחות של הבנים. מספר גברים הופתעו מן הנוכחות שלי אך עזבו את החדר מיד כשהבחינו שאני מחכה להארי. הוא הוריד את חולצתו ונשאר עומד עם הגב אליי, מתנדנד קדימה ואחורה כשהוא לבוש רק במכנסיו הקצרים.

"תביני, כבר יש לי מספיק צרות עם בו גם מבלי שאת תתערבי."

למה, לעזאזל, הוא צריך להילחם במישהו? בנים והאגו המטומטם שלהם. איגרפתי את ידיי בשני צידי גופי. הוא הולך להיפגע אך ורק בגלל הפזיזות שלו וחוסר היכולת שלו פשוט להתרחק ולהתעלם מדברים. התנשמתי עמוקות והחזה שלי עלה מעלה ומטה.

"אמרתי לך כבר, זה לא תלוי בך," הוא מלמל, "אני יכול לעשות מה שאני רוצה."

נמאס לי. הכעס רתח בי כשהתקדמתי בקשיחות ומשכתי את הפלאפון הרחק מהארי.

"אולי תפסיק כבר פאקינג לדבר בפלאפון, הארי!"

ניתקתי את השיחה וזרקתי את הפלאפון לתיקו הפתוח. לפני שהספקתי אפילו לנשום, זרועותיי נתפסו על-ידי ידיו הגדולות. זעקתי מעט כשגבי הוצמד לקיר הלוקרים מאחוריי. נשימות חמות ומהירות נפלטו מפיו כשהוא הרים את ידיי מעליי ותפס אותן בחוזקה. הוא היה עצבני; חזהו עולה ומעלה ומטה בקצב נשימותיו המהיר. ניסיתי להתרחק ממנו ולהשתחרר ממגעו אך הכוח שהיה לי היה כלום ואפס לעומת כוחו. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה אפלה בעיניו כשהוא בהה בי בעיניים כהות. האף שלו היה מילימטרים בודדים מאפי. נשמתי בכבדות אך ניסיתי להדחיק את הפחד ולהסתיר אותו.

"זו הייתה מישהי אחרת שאמרה לך עד כמה זה מטומטם?" שאלתי בכעס, "כי כדאי לך להקשיב לה, הארי."

הכעס נפל ונעלם מעיניו.

"זה מה שנאמר גם עלייך." הוא אמר בשקט.

הוא שיחרר את ידיי אך לא נשארתי חופשייה למשך זמן; הוא נצמד אליי ונכלאתי בינו לבין הקיר מאחוריי. נשארתי מעט מבולבלת לאור תשובתו אך לא הספקתי אפילו לתחקר אותו עליה – הכעס שב לעיניו, שהתכהו שוב והוא ניענע בראשו.

"מה נסגר איתכן, נשים מקוללות?" הוא שאל, "זו ההחלטה שלי ולא אכפת לי אם אתן לא אוהבות אותה!" הוא צעק.

לא ידעתי אם הוא שם לב אך בזמן שהוא צעק הוא תפס את ידי בידו הגדולה; כל מילה שלו רק גרמה לאחיזה להתחזק. קפצתי וזזתי ממגעו החזק. גופי רעד בעוצמה וכאב רב התפשט לאורך ידי. קולות אנחה וכאב נפלטו מפי.

"אתה מכאיב לי," אמרתי בכאב.

פניו החווירו מיד והוא עזב את ידי ומעד הרחק ממני. הוא עמד ובהה בי, כל שניה רק בוערת יותר ויותר בעורי כשהרמתי את ידי הפצועה אליי והחזקתי אותה קרוב לחזה שלי. רק כמה שניות לאחר מכן נזכרתי שאלו היו המילים המדויקות שאחותו אמרה לחבר שלה, אותו הארי הכה, כמעט למוות, מיד לאחר מכן בחצר האחורית שלהם. רק אז הבנתי כמה הארי באמת מסוכן. ניסיתי להתעלם מעברו האלים אך הבנתי שהוא עדיין לא שלט בבעיות הכעס שלו והן תמיד יהיו קיימות וזה הפחיד אותי ממש.

"בו," הוא ניסה להתקדם אליי.

עיניי נפערו בפחד וניסיתי להתרחק לכיוון הקיר בניסיון להגדיל את המרחק בינינו אך גיליתי שכבר הייתי צמודה אליו. פחדתי פחד מוות שהוא ינסה לפגוע בי שוב.

"אוי, אלוהים, בבקשה לא… לא שוב," הארי התחנן בעצב.

הכאב בעיניו היה שובר לבבות אך פחדתי מידי בשביל לעשות משהו. הוא נפל על ברכיו למולי אך מבטי ננעל קדימה ולא הייתי מסוגלת להוריד אותו ולהסתכל עליו. קפצתי ונאנחתי בבהלה כשהרגשתי את ידיו הגדולות עוטפות את ירכיי. ראשו נח על בטני והוא הידק את אחיזתו כשהרגיש את התנגדותי לפעולותיו. כל גופי רעד בפחד.

"בבקשה, בו. א-אני מצטער, לא התכוונתי להכאיב לך, זה הדבר האחרון שאני ארצה לעשות… בבקשה… אני מצטער…"

עצמתי את עיניי ונתתי לדמעות ליפול אל לחיי. גופו היה חם כנגדי. רציתי לנחם אותו אך לא ידעתי מה לעשות, הייתי עדיין קפואה במקום ומפוחדת מידי בכדי לזוז. הוא התנהג כמו ילד קטן; אבוד ולבד ורק מחפש קצת אהבה.

לא רציתי שהוא יהיה לבד.

"בבקשה," הוא לחש.

כשדמעות עדיין זולגות מעיניי, שלחתי את ידי ותפסתי את חלקו האחורי של ראשו. שיחקתי מעט עם תלתליו והארי המשיך להיצמד אליי ולהיאחז בי. נשימתנו החלה להאט כשניסיתי לנחם אותו. ידעתי שהוא לא התכוון לפגוע בי. אחת מידיו זזה אל חלקי הקדמי וראיתי איך עיניו נעצמו בכאב כשקפצתי כשהוא נגע בידי הפצועה. שפתיו הלחות השאירו שובל נשיקות על האיזור האדמומי בניסיון נואש להרחיק ממני את הכאב והפחד.

"אני כל-כך מצטער, בייבי," הוא לחש כנגד עורי.

"זה בסדר… זה בסדר, הארי," לחשתי.

אזרתי אומץ ותפסתי בסנטרו בשביל להעלות את פניו אליי. דמעות קטנות נצצו בעיניו כשהוא הסתכל עליי. ידו השתחררה מאחיזתו בי כשהחלקתי למטה וחיקיתי את ישיבתו; הוא עוד היה רכון על ברכיו וראשו נח ליד כתפי כשהמשכתי לשחק בשיערו.

"לא התכוונתי," הוא אמר לי בשקט.

נשמתי נשימה עמוקה כשהוא צלל אל צווארי. נשארנו כרוכים זה בזו למשך כמה זמן ונשקתי ללחיו פעם בכמה שניות.

"אכפת לי ממך, הארי. אני לא רוצה לראות אותך נפגע… א-אני פשוט דואגת לך."

הוא הנהן בהבנה ותלתליו דיגדגו את עורי.

"בו, אני עדיין הולך להילחם," קולו המחוספס הידהד בחדר.

מילותיו הכאיבו לי פיזית אך העדפתי לא להמשיך ולדסקס על הנושא. לא רציתי לפתוח את הריב שוב.

"תישארי איתי?"

"כן."

***

זה היה מוזר לראות את הארי מתאמן; הפעם, היה הוא זה שאיגרף את הכריות בידיו של זה שמולו. הוא נראה חזק ובשליטה, מרוכז כולו במשימה שמולו. הוא הוציא את כעסו על דבר שהיה ללא ספק מוצלח בו; הבחור שמולו נראה מתקשה להחזיק את עצמו במקום כשהארי המשיך להחטיף לכריות שהחזיק. למרות כל תחושת הביטחון שאפפה את הארי, לא הצלחתי להדחיק את החשש.

"הוא יהיה בסדר, את יודעת," טום אמר.

הזזתי את מבטי אליו; הוא ישב לידי והספר שלי נח על רגליי.

"הוא אמר לך במי הוא נלחם?"

ניענעתי בראשי. לא לגמרי רציתי לדעת במי הארי הולך להילחם. רק המחשבה על הקרב הפכה לי את הבטן. תמונות שלו שכוב חסר הכרה על הרחבה זרמו בראשי ללא הפסקה.

"הבחור הוא מניאק אמיתי," טום ניענע בראשו בגועל, "זו עובדה ידועה שהוא מרביץ לכל בחורה אם הוא במקרה יוצא איתה באותו השבוע."

הרמתי את ידי לפי בתדהמה.

"פגשת את היילי, נכון?"

"אממ…"

מוחי רץ בניסיון להיזכר בכל הפרצופים אותם הארי הכיר לי. נאנחתי בהפתעה כשפרצופה עלה למוחי. פגשתי אותה באחד מהלילות הראשונים בהם הארי לקח אותי למועדון. הלילה שבו גם פגשתי את ג'ייק. הזיכרון העביר בי צמרמורת.

"היא ידידה של הארי."

"אני זוכרת אותה," הנהנתי.

היא הייתה יפהפייה: שיער שחור ארוך ועור כהה. אמנם דיברנו רק מעט אך היא הייתה נחמדה במיוחד. לא הבנתי מה הקשר שלה לסיטואציה עד שטום שב לדבר.

"יש לה צלקת על המצח."

לא הייתי צריכה שטום ימשיך; בזעזוע רב הצלחתי להבין ולנחש מי העניק לה אותה. זה למה הארי היה כל-כך נחוש להילחם בבחור. הוא פגע בה.

הרמתי את מבטי וראיתי את הבחור המתולתל מסתכל עליי. הוא עצר את האימון והסיר את הכפפות כשהוא הלך לשתות מים. הוא קימט את מצחו כשהבחין במבטי הכועס. השולחן זז מעט כשטום קפץ ממנו והלך לסדר את הציוד. עברתי להסתכל על הספר שלי כששמעתי צעדים כבדים מתקרבים אליי. סירבתי להסתכל למעלה. הוא צלל עם ראשו אל צווארי וניסה להוציא ממני תגובה כלשהי.

"את כועסת עליי," הוא ציין בשקט, כאילו מנסה לאשר את זה לעצמו.

לא כעסתי. דאגתי. שפתיו נשקו לצווארי אך נשארתי חסרת הבעה כלפיו, עדיין מעט רועדת מהסיטואציה שקרתה בינינו לא מזמן. נאנחתי חלושות כשידו תפסה בידי. הוא היסס לרגע כשנזכר בכאב שגרם לי. הוא עצם את עיניו לפני שדיבר.

"בואי. את הולכת להיות המוטיבציה שלי."

נמשכתי בעדינות ממקומי בשולחן ונלקחתי לכיוון משטח האימונים הכחול. הארי נעמד מולי וחייך אליי חיוך קטן.

"תשכבי בשבילי, בייבי."

נתתי לו מבט מבולבל לפני שהוא הנהן אליי בעידוד. גילגלתי את עיניי והוא תפס את ידי ועזר לי להישכב על המזרון הכחול. שכבתי על גבי וצפיתי בבחור היפהפה מעליי שלא לגמרי הייתי בטוחה מה היו הכוונות שלו. הארי קרץ לפני שהניח כל ברך שלו בכל צד של גופי וכל יד גדולה בכל צד של ראשי. הוא התרומם בעדינות ומתח את ידיו ואת רגליו. הוא הנמיך את עצמו, מפעיל את שריריו ופניו נעצרו סנטימטרים בודדים משלי כשהוא עשה את שכיבת השמיכה הראשונה. הוא נשק לשפתיי בעדינות לפני שמתח את גופו בחזרה. הוא ירד שוב והבריש את אפו באפי, מה שגרם לי לצחקק קלות. הוא לא רצה להסתכן יותר מידי בידיעה שמה שקרה במלתחות עוד הידהד לי בראש. שכיבת השמיכה השלישית לוותה בנשיקה קצת יותר כבדה והוא חייך כשידי תפסה בצווארו.

הוא ציחקק וניסה למתוח את עצמו בחזרה אך הוא לא הצליח לסיים את התרגיל; משכתי אותו בחזרה למטה. הדבקתי את שפתיי לשפתיו והוא נהם חלושות.

"בו," הוא צחק.

הרפיתי את אחיזתי כשהוא התרומם שוב והגדיל את המרחק בינינו. אהבתי להיות חלק מן הפעילות הזו; זה לא דרש ממני כלום מלבד לשכב מתחת להארי ולתת לו פרס על כל שכיבת שמיכה שהושלמה. הגענו רק ל-14 כי הרמתי את רגלי מסביב למותניו ומשכתי אותו אליי. הוא נענה בשמחה.

"ממממ, אני אוהב להתאמן איתך. אני לא לגמרי יכול לעשות את זה עם טום." הוא התגרה.

"יופי, כי אני לא רוצה לחלוק אותך עם אף אחד," צחקתי למשמע הערתו.

נשיקות נוספות הודבקו על פניי ואז הוא התרחק. הוא בהה בי וראה את השינוי במצב הרוח שלי.

"מה קרה?" הוא שאל.

"אני יודעת למה אתה נלחם בו… בגלל היילי," אמרתי בשקט.

השרירים בידיו התקשחו מעט כשהוא עדיין החזיק את עצמו מעליי.

"הוא פאקינג ביזבוז של מקום וחמצן. זה לא הגיע לה. זה לא הגיע לאף אחת מהן." הוא אמר בקשיחות.

הארי הבחין במתח שעלה בי וניסה להרגיע את עצמו. הרמתי את ידי וליטפתי את לחיו; המגע שלי גרם לשריריו להירגע ולהירפות.

"הוא מדבר הרבה על זה שהוא יכול לאכול אותי בלי מלח. עכשיו ניתנה לו ההזדמנות."

מסביב היו רק מספר אנשים בודדים שכבר ארזו את חפציהם, כולל טום. תפסתי את כתפיו של הארי בידיי והוא נתן לי לגלגל אותו אל גבו. נשכבתי מעליו ואצבעותיו הארוכות נעו לאורך גבי.

"אני עדיין לא רוצה שתילחם, אבל עכשיו אני מבינה," אמרתי לתוך החזה שלו.

החזה שלו עלה וירד בקצב קבוע מתחת לראשי. הוא תפס בידי בעדינות והעלה אותה אליו. איגרפתי את חולצתו כשהרגשתי אותו מנשק את האיזור הפצוע. שנינו ידענו שהאיזור יכחיל – תזכורת לפתיל הקצר שלו…

"אני כל-כך מצטער, בו." הוא עצר, "אני רוצה שתרגישי בטוחה איתי… אני רוצה לשמור עלייך."

שפתיו הרכות ונשימותיו החמות אפפו את האיזור הפצוע בידי כששכבתי על הארי.

"אז אל תעשה שום דבר שיגרום לי לפחד ממך," לחשתי.