Dark Translated דארק מתורגם פרק- 28

"בוא נלך לגלגל הענק," תפסתי בידו של הארי.

ניסיתי להתקדם קדימה אך הוא לא זז ונשאר קפוא ועומד במקום. מבטו טייל אל חלקו העליון של הגלגל; ילדים קטנים נופפו בשמחה להוריהם שחיכו להם למטה.

"מה קרה?" שאלתי.

"את בטוחה שאת לא רוצה ללכת לדברים אחרים?" הוא הסתכל מסביב.

הוא הסתובב במקום ובחן אותי במבט קשה. המבט בעיניו היה דבר שלא ראיתי אצלו לפני; חייכתי אליו והוא המשיך להסתכל עליי בשקט.

"אתה מפחד מגבהים, הארי?" חייכתי.

לסתו ננעלה.

"לא, אני לא מפחד," הוא מחה, "אני פשוט לא מרגיש בנוח עם העובדה שאהיה במרחק גדול מידי מן האדמה," הוא המשיך והחווה לגלגל הגבוה.

התחלתי לצחקק מבלי שיכולתי לעצור את עצמי אך הפסקתי מיד כשחזרתי להסתכל על הבחור היפהפה שעמד מולי.

"בו." הארי הזהיר בשקט.

"זה בסדר, אני אלך לבד."

התחלתי ללכת וכבר נעמדתי בתור אך לפתע שמעתי את נהימתו החזקה; הסתובבתי והסתכלתי עליו, ראשו נע בשקט ולסתו עדיין נעולה.

"לא," הוא אמר במהירות. הוא נאנח עמוקות ועצם את עיניו. "את לא הולכת לבד."

לפעמים האופי המגן-מידי שלו שימש כיתרון משמעותי; הוא צפה בי כשנעמדתי על קצות אצבעותיי והחזקתי בכתפיו.

"אל תדאג, אני אחזיק לך את היד אם תרצה."

"אוח, תפסיקי לרדת עליי," הוא התלונן בזמן שאני צחקתי בקול.

***

"הנסיעה הכי גרועה בעולם," הארי התלונן.

"אני בטוחה שהיית נהנה אם לא היית עסוק בלעצום את העיניים. הנוף היה נהדר," חייכתי.

סירבתי להקשיב לתלונותיו של הארי; דעתי הוסחה ממשהו שעמד מאחוריו.

"בוא," תפסתי בידו.

נעמדנו מול דוכן שעשועים בתחנות המשחקים שבפארק.

"הצב שלי," צימצמתי את עיניי לכיוון הבובה הפרוותית.

הארי צחק בזמן שהגיש את המטבעות לאיש שבדוכן.

"אני אשמח לראות את זה," הוא אמר בכוונה ברורה להתגרות בי.

אני אוכיח לו שהוא טועה; האיש בדוכן הסביר לי שעליי להפיל את שלושת הכוסות שנערמו מאחורה. קיבלתי שלושה כדורים קטנים וירוקים. שני הניסיונות הראשונים שלי הגיעו ממש קרוב אך כשלו לבסוף. הארי צפה בי בחיוך בעודי מנסה להפיל את המכשולים הקטנים בדרך לפרס שלי.

"אוי נו באמת!"

הארי צחק.

"יש לי את הדיוק, אני פשוט צריכה כוח," מלמלתי.

"תני לי לנסות," הארי אמר והזיז אותי הצידה ממותניי.

צפיתי בהארי זורק את הכדור ומפיל את שלושת הכוסות בדיוק ובקלות. הוא הסתובב עליי, חיוך רחב מעטר את פניו.

"שיחררתי אותם בשבילך," אמרתי.

"כן, כן," הוא נתן לי את הצב שבו זכה.

"תודה!" אמרתי במהירות והתקרבתי אליו בכדי לתת לו נשיקה על הלחי.

בדיוק עמדנו ללכת כשאמא וילדתה התקרבו להארי. הילדה הקטנה החזיקה בידה של אימה והתחבאה מאחורי רגליה; היא בהתה בהארי בפה פתוח.

"אני מצטערת שאני מטרידה אותך אבל הבת שלי ממש מעוניינת בדובי הזה," היא הצביעה על דובי פרוותי גדול שענד סרט גדול ואדום, "ואני ממש על הפנים במשחקים האלה." היא הנמיכה את קולה ולחשה, "האם תוכל לנסות בשבילה?"

"כמובן," הארי חייך.

האישה הגישה את הכסף לבחור בדוכן ונתנה להארי את שלושת הכדורים הירוקים. נעמדתי לידן וצפינו בהארי מפגין את כישוריו; מחאנו כפיים כשהוא הצליח בקלות להפיל את שלושת הכוסות. הוא הסתובב בחיוך רחב והתכופף אל הילדה.

"הנה, חמודה," הארי חייך והגיש לה את הדובי.

"מה אומרים?" האמא עודדה.

"תודה," הילדה אמרה בקול חלש.

"בבקשה," הארי חייך והתרומם. האמא תפסה את ידו ואמרה "תודה רבה לך," הוא הנהן בתגובה וחייך אליה. הארי תפס את ידי ומשך אותי הרחק מהן; סובבתי את ראשי וראיתי את הילדה הקטנה מחזיקה את הדוב חזק וקרוב אליה.

"זה היה ממש מתוק מצידך," אמרתי בחיוך.

הוא מילמל בתגובה וראשו שקע באדמה אך יכולתי לראות שלחייו האדימו מעט.

***

שמעתי את הארי מקלל כשהפלאפון שלו צילצל מכיסו. עיניו הירוקות והגדולות בהו במסך הגדול והבנתי שהוא זיהה את האדם המתקשר על פי החיוך שהתפשט על פניו. לא הצלחתי לראות מי מתקשר ופי זז לפני שמוחי התחיל לפעול.

"מי זה?"

הארי הרים את ראשו בחדות ונעל את עיניו על שלי. הוא ללא ספק לא היה מוכן לשאלה שלי.

"אמממ…" הוא התקשה לענות.

"אתה לא חייב להגיד לי, אני סתם סקרנית," אמרתי כשהארי המשיך לבהות בי והפלאפון המצלצל הוחזק בינינו. "א-אתה פשוט נראה תמיד כל-כך שמח כש… הם מתקשרים, אז תהיתי…" הפסקתי.

"זה חבר ותיק," הוא הנהן, כאילו מנסה לשכנע את עצמו.

"אה, אוקיי," נשכתי את שפתי.

הוא ענה לפלאפון ואמר לאדם בצד השני לחכות ואז הסתכל עליי.

"אני צריך שתישארי כאן," הוא הנחה לי, "אני מתכוון לזה, בו. אל תזוזי."

המבט הנוקשה שלו הצמיד אותי למקומי.

"בסדר," אמרתי ונפנפתי אותו בדרמטיות.

"אני חוזר עוד דקה. אל תסתובבי לי פה."

הצורך האובססיבי שלו לשמור עליי מוגנת לפעמים גרם לו להתנהג אליי כמו אל ילדה קטנה. אני יודעת שהוא רק רצה לשמור עליי אך המגננות שלו התחילו לעלות לי על העצבים. צפיתי בו הולך הרחק אל בין כל האנשים ועמדתי במקום עם הצב מתחת לזרועי. הוא הסתובב והסתכל עליי. הוא לא סמך עליי? הצבעתי על הנקודה שבה עמדתי וסימנתי לו עם שפתיי "אני כאן". הוא החזיק את הטלפון צמוד לאוזנו האחת ואת אוזנו השנייה הוא סגר עם אחת מאצבעותיו בשביל לחסום את הרעש מסביב. ידעתי שהוא היה מוטרד; גבותיו הורמו והוא סימן לי עם שפתיו בכעס "אל תצחקי עליי".

התיישבתי על דוכן לא פעיל ונידנדתי את רגליי כשחיכיתי להארי. תפסתי קצוות מצמר הגפן המתוק שהארי קנה לי והכנסתי אותם לפי. נהניתי מהסוכר שנמס לי בפה וחייכתי כשראיתי ילד קטן שעבר לידי והחזיק בחוזקה בבלונים שהיו בידיו. הייתי כל-כך עסוקה בעוברים והשבים שקפצתי מעט כששמעתי קול מדבר לידי.

"את לבד?"

הסתובבתי וראיתי חבורה של נערים יותר צעירים ממני – בסביבות גילאי 15-16. חלקם כיסו את ראשם עם כובעי הג'קטים שלהם והם בהו בי. הרגשתי מעט לא בנוח עם הסיטואציה; הם היו מסוג החבורות שהייתם מתחמקים מהם ועוברים לצד השני של הרחוב.

"לא."

סובבתי את ראשי בחזרה בתקווה שהם יבינו את הרמז ויעזבו, אך ליבי צנח כששמעתי אותם ממשיכים לשאול אותי שאלות.

"את בטוחה?" שאל אחד מהגבוהים שבחבורה.

המון אנשים חלפו על פניי ובטווח ראייתי; סרקתי את האיזור בחיפוש אחר הארי וכשלא מצאתי אותו, שבתי להסתכל עליהם. החיוכים שלהם היו רחוקים מלהיות נחמדים וחברותיים והם שתקו וחיכו לתשובתי.

"אני מחכה לחבר שלי."

ראיתי את אחד מהם דוחף מעט את הבחור שנראה כמו מנהיג החבורה. המבטים הקודחים שלהם גרמו לעורי לסמור.

"אנחנו יכולים לחכות איתך."

"לא, זה בסדר, תודה. הוא עוד מעט חוזר."

זזתי הצידה ותפסתי את הצב כשהבחור שדיבר בא והתיישב לידי. למרות שהיה קטן ממני, מימדי גופו היו גדולים משלי בהרבה. שאר החבורה פשוט עמדו וצפו בנו, כאילו מעודדים את הבחור בשקט.

"לא הייתי מנסה שום דבר במקומך," הזהרתי אותו.

הארי היה מרביץ ממנו כל רוח חיים. כשהרגשתי יד מחזיקה בירכי, הרמתי את הצב וחבטתי באחורי ראשו בחוזקה. התרוממתי על הדוכן ברישול ורווחה פשטה בי כשראיתי את הארי מתקדם לכיוננו בכעס.

"בו!"

הוא עמד מתחתיי והרים את ראשו אליי. הוא הסתובב כדי שאוכל לטפס על גבו ועטפתי את כתפיו כשעליתי עליו. הוא החזיק בירכיי ושילבתי את רגליי מסביב למותניו. הבחור התרומם ונעמד על הדוכן, בדיוק איפה שעמדתי לפני שנייה.

"אל תיגע בה, חתיכת אפס," הארי אמר.

הארי תפס באחת מרגליו של הבחור ומשך אותן למטה. הבחור נפל בבום חזק אל המשטח הקשה והוא יילל בכאב והתגלגל הצידה. שאר החבורה עמדו וצפו מהצד כשהבחור המותש המשיך ליילל על המשטח.

הארי הסתובב באיטיות והחל ללכת, ראשי נצמד אל צווארו.

"כלבה מטונפת!" אחד מבחורים צעק.

עטפתי את צווארו בחוזקה והתקרבתי לאוזנו כשהארי הסתובב אל החבורה.

"בבקשה, בבקשה לא, הארי."

חלק מהבחורים הנמוכים יותר התרחקו מעט כשפגשו במבטו הזועם של הארי. הוא התעשת כשהרגיש את דמעותיי נופלות על עורו הרך, נופלות מרוב פחד; שריריו היו עדיין מתוחים אך נרגעתי במהרה כשהוא הסתובב בחזרה. עטפתי את חזהו עם היד שהחזיקה בצב מתחת לזרוע בניסיון להרגיע אותו. הוא לחץ מעט על ירכי, שאותה החזיק, בניסיון להראות את הערכתו לפעולותיי.

"תודה," לחשתי, "תודה שהסתובבת והלכת.. באמת שלא רציתי לבקר את חבר שלי בכלא."

הארי המשיך ללכת וסחב אותי בין האנשים השונים.

"היית מבקרת אותי בכלא?" הוא שאל ונרגע מעט.

"לא, הארי. כל הפואנטה היא שלא הייתי מבקרת אותך."

הוא נאנח בכעס.

"אם לא היית עוצרת אותי כנראה שלא הייתה לך ברירה."

עצמתי את עיניי בחוזקה לאור המחשבה.

"אנחנו בסדר עכשיו, לא?" שאלתי, בניסיון לבחון את רמת העצבים שלו.

"אנחנו בסדר." הוא נשק לידי הימנית.

ראשי נדד ושקע במחשבות על מה שהיה קורה אם לא הייתי עוצרת אותו. צמרמורת עברה בגופי ואליה נוספה המחשבה: האם הארי נכלא אי פעם? הופתעתי כשהוא דיבר והרעיד את גבו עם מיתרי קולו כשאיכשהו, הוא קרא את מחשבותיי.

"לא, בו, אף פעם לא ישבתי בכלא," הוא צחק.

ראשי נח על כתפו וצפיתי באנשים עומדים בתור למתקנים השונים.

"אבל נאזקתי ונשלחתי למעצר כמה פעמים."

עיניי נפערו והידקתי את אחיזתי בצווארו. הוא נראה כה נינוח ושליו לדבר על נושא כזה.

"תירגעי, בו, זה לא היה לאחרונה."

הוא הניח שהמחשבה הזו הרגיעה אותי, הידיעה שהוא לא עשה כלום בזמן שהיינו במערכת יחסים, אך בדיוק ההפך; מה לעזאזל הארי עשה שגרם לו להישלח למעצר? לא רציתי לשאול אבל אני מניחה שהיה לי מושג כללי – הכעס שלו שלט בו לפעמים מעט יותר מידי.

"איך זה שתמיד כשאני עוזב אותך ומשאיר אותך לבד, את מושכת אלייך את כל האידיוטים?"

למרות שנשימותיו היו עדיין כבדות, הרגשתי את השיעשוע בקולו ואת הניסיון הנואש לשנות את הנושא.

"אני מניחה שזה אחד מכשרונותיי הרבים והמיוחדים."

"בהחלט מיוחד," הוא התגרה.

נשקתי לצווארו וחייכתי כשהוא נאנח.

"אני מרגיש כאילו אני מבזבז את מרבית זמני בלהציל אותך מאפסים כאלה ואחרים," הוא תפס בירכיי בחוזקה וצחק, "לא שאני מתלונן או משהו."

"אולי אתה צריך לתת לי צ'אנס להציל אותך פעם אחת."

המשכנו להתקדם וראינו אנשים נאספים על מנת לצפות בזיקוקים.

"את הכית אותו עם הצב?" הארי שאל בהומור ובסקרנות.

הבנתי שכעסו נרגע ונשכח כשהוא המשיך לדבר ולנסות לעצבן אותי. עדיין נתליתי על גבו ולכן הוא לא יכל לראות את הסומק שעיטר את לחיי. תלתליו הכהים דיגדגו את עורי כשהתכופפתי לצווארו.

"זה הדבר היחיד שיכולתי להגן על עצמי בעזרתו," טענתי.

נשענתי הרחק מגבו והנחתי את הצב בין החזה שלי לגב שלו; עם ידי החופשייה גיששתי בשקית צמר הגפן המתוק והוצאתי חתיכה נוספת. המשכתי לאחוז בכתפיו והכנסתי את החתיכה לפה.

"אכלת כבר חצי מהשקית?" הארי שאל בהפתעה גמורה.

מלמלתי "שיט" ונשענתי על כתפו; הצעתי לו חלק מהחתיכה וקירבתי אותה לשפתיו בתקווה שאצליח להסיח את דעתו מהתפרצות הסוכר שתגיע אליי בקרוב. הוא לקח את החתיכה בין פיו ומצץ את אצבעותיי לאחר מכן. המשכתי להאכיל אותו כשהמשכנו ללכת ולדבר ומידי פעם חטפתי גם חתיכות קטנות לעצמי.