Dark angel-פרק 2

קמתי בבוקר עם סחרחורת נוראית, זה קורה פעם בשנה בקושי, אני שונאת את התחושה הזו, קמתי במהירות מהמיטה מרגישה את הבחילה עולה בגרוני.

פתחתי את הדלת של חדר האמבטיה של החדר וכרעתי לאסלה, מקיאה, הרגשתי יד עוטפת את שיערי, רוי…. "נו באמת בקושי שתית.." הוא לא נגעל ממני כמו שרוב האנשים היו עושים.

הרגשתי את הדחיפה האחרונה עולה בגרוני ויורדת למי האסלה לפני שקמתי, צחצחתי את שיני אחרי כשרוי יצא, וירדתי למטה לבושה בטרנינג ארוך ובחולצה ארוכה שלו, שמצאתי בארון בחדר שהורה לי ללכת אליו אתמול בלילה.

"תודה." סיכמתי בקצרה את כל מה שהרגשתי באותו רגע והשפלתי את ראשי במבוכה כשעינינו נפגשו.

"אני אוהב אותך בבגדים שלי." הוא נצמד אלי ונשימתי נתקעה בגרוני, ליבי דפק כאילו ובעוד רגע הולך לצאת מחזי, כפות ידי הזיעו, הרמתי את ראשי כדי לראות אותו נושך את שפתיו. מה לעזאזל… מה הוא עושה לי… "רוי.."

עינינו ננעלו לרגע והרגשתי שאני טובעת בים הכי עמוק שקיים, לכל הרוחות, הלוואי שהוא לא מרגיש כמה חזק דופק הלב שלי כרגע. הוא גיחך לפתע וחום גופו התרחק ממני, לא.. בבקשה לא.

"רוי…אני צריכה לחזור הביתה!" נתקפתי לפתע, לא הודעתי לאבא שלי, לא הודעתי לאפריל, מה אני הולכת לעשות, ואבא..הוא הולך לכעוס כל כך אם הוא ידע שביליתי את הלילה בבית של מישהו מהרחוב, מה אני אגיד לו?

"בסדר." הוא התיישב והתחיל לאכול.

"רוי! עכשיו!" צעקתי, רק המחשבה על לחזור הביתה ולפגוש את אבא שלי העלתה צמרמורת בכל גופי, הוא בטח דאג כל כך.

"תאכלי." הוא אמר. נשכתי את שפתי בייאוש. מה עובר על הילד הזה!? אני צריכה להגיע הביתה הוא לא שומע?!

"אלוהים!" פלטתי בכעס והתיישבתי דוחפת חתיכת לחם לפי, בלעתי, "זהו? אפשר ללכת?" נאנחתי בייאוש. הוא קם מכיסאו ונעמד ליד הדלת. "אני עומד לחכות לך עוד הרבה?" הרמתי גבה, הוא בטח לא רציני. "לא. מצחיק." הרמתי את אצבעי ויצאתי מהדלת.

לאחר נסיעה של שעתיים שהרובה ישנתי, האוטו עמד בפתח ביתי, מה קורה עכשיו? "היה נעים להכיר בת'אני." מה?

"מה זאת אומרת?" לחשתי משפילה את ראשי.

"זה אומר שאת הולכת הביתה, ואני חוזר לבית שלי..וזהו." אבל למה? לא הספקתי להכיר אותו, אבל ממה שכן, אני לא רוצה להיפרד ממנו כבר עכשיו..

"נוכל להיות אולי חברים." אמרתי. "בטח." הוא השיב בטון מזלזל.

"הא ובת'אני.." הוא הצמיד אותי אליו ושפתיו רפרפו על צווארי, נשיקה אחת נלחצה ועוד נשיקה ועוד אחת, עד שהגיע לנקודה המתוקה שלי, (כאילו נקודת החולשה אין לי ממש איך להסביר את זה כאילו נקודת חולשה בסביבת הצוואר שלה-הערת מתרגמת.) פלטתי גניחה חלשה, "מצאתי את הנקודה שלך," הוא לחש לאוזני וצמרמורת עברה לכל אורך גופי.

יצאתי מהאוטו ועמדתי בפתח דלת ביתי, רועדת לגמרי, התפללתי שאבא שלי לא שם, יותר מכל דבר שקיוויתי בחיי. פתחתי את הדלת, נכנסתי למטבח, ליבי דופק, נכנסתי לסלון, הוא ישב שם על הספה, חיוור כסיד, אפריל לידו, "בת'אני!!" אבא קם ברגע שראה אותי, הדאגה ניקרת בעיניו.

חיבקתי אותו, "אני מצטערת אבא…." לחשתי. "איפה היית? מה חשבת לעצמך?" הוא כמעט צעק.

"אתמול כשיצאתי מהמועדון לא הצלחתי למצוא את אפריל, ולא היה לי איך לחזור, אז העברתי את הלילה במוטל וחזרתי בבוקר." (מוטל זה מין מלון בדרכים שלא עולה הרבה
-הערת כותבת) אמרתי, יכול להיות שהייתי צריכה לספר לו את האמת, אבל נלחצתי, וזה נשמע הרבה יותר פשוט וקל.

"אין לך מושג כמה דאגתי אסור לך לעשות את זה שוב לעולם!" הנהנתי במהירות.

עליתי לחדרי לאחר שהרגעתי את אפריל שהכל בסדר והשלמתי את כל הסיכומים, רק עוד שבוע.

******
**כעבור שבוע**
ישבתי בכיתה וחשבתי על רוי, כמו כל שיעור ויום בזמן האחרון, גררתי את אצבעותיי על צווארי, עד שהגעתי לנקודה שלי, השפתיים שלו נגעו שם, צמרמורת עברה בגופי, השפתיים שלו…

"בת'אני!" המורה צעקה עליי, מוציאה אותי מכל מחשבה שיכולתי לחשוב.

"כ..כן?" שאלתי והכיתה צחקה לפתע.

"מה קורה לך בזמן האחרון?" היא נאנחה.

"אני מצטערת.." לחשתי והשפלתי את ראשי. רוי קרה לי, לעזאזל, למה הוא היה חייב להציע שאני אבוא אליו, למה הסכמתי, הכל היה יכול להיות כל כך הרבה יותר קל.

השיעור נגמר, ואפריל נגשה אליי, "בהצלחה היום," היא אמרה. היום, חיכיתי ליום הזה כל השנים, כל החזרות, כל מה שעשיתי כל השנים הוא בשביל היום הזה, היום בחינות הקבלה לאוקספורד, האוניברסיטה, שנמצאת בעיירה אוקספורד. רוי גר באוקס- לא בת'אני, לא את לא הולכת לחשוב עליו, את היית משחק קטן וחמוד בשבילו, את צריכה להתרכז בבחינה שלך, זה מה שחיכית לו כל השנים, ואיזה פושע לא ישנה את זה שאת תעשי את הטוב ביותר שלך! "תודה אפריל." חייכתי.

*******
הקריין של הרכבת הודיע שהגענו לאוקספורד, קמתי ממקומי והתמתחתי, מוציאה את זה אוזניות מאוזניי ויוצאת ממנה. לקחתי אוטובוס לאוניברסיטה ותוך דקות ספורות עמדתי בכניסה לבניין שדמה לארמון מסביבו דשא ושבילים, עשיתי כאן סיורים, מה לא בעצם? אני רואה את עצמי לומדת כאן בעתיד כאן ראיתי את עצמי כל השנים, זה החלום שלי.

(דרך אגב באמת יש אוניברסיטה במקום ליד לונדון שקוראים לו אוקספורד והיא באמת נראית סוג של ככה היא ענקית ודומה לארמון באמת-הערת כותבת)
******
הנחתי את העט ונשפתי, אלוהים, אני לא מאמינה, זהו, סיימתי, הגשתי את המבחן ויצאתי משם, ירדה מליבי אבן, שלא שמתי לב שהייתה שם, אבל היא הייתה, הרגשתי כל כך קלילה, זהו זה, מכאן זה לא בידיי יותר, עשיתי את הטוב ביותר שלי, כמו שהבטחתי לעצמי.

נסעתי באוטובוס וירדתי בבית הקפה הראשון שראיתי, אני חייבת משהו לשתות, אני חייבת להירגע, פתחתי את הדלת והתיישבתי בשולחן קטן בצד, מלצר עמד לצידי והרמתי את ראשי אליו ברגע שראיתי את העיניים האלו חשבתי שהרצפה נופלת מתחתיי ואני שוקעת לתהום, לים, זה…זה רוי.