Dangerous – פרק 9+10 – אסטרטגיה
הלב שלי דפק בקצב מהיר ככל שהתקרבתי אל דלת כיתת בלשות, המחשבה שסקוט נמצא מאחוריה ומוכן לדרוש ממני כל מה שירצה הרתיעה אותי. הפעם הייתי בטריטוריה שלו, ולא היה לי אף סיכוי נגדו למרות שלא היה לי סיכוי נגדו גם בטריטוריה שלי.
הצעדים שלי נעשו כבדים בעוד התקרבתי אל הדלת יותר, והנשימות שלי נעשו איטיות וצורבות. האופי הפחדן לא התאים לי; מרוב סקרנות כבר שכחתי מהו פחד, ועכשיו הרגליים שלי רועדות ועוד רגע אני אנזול מפחד על הרצפה.
ידי נחה על הידית הכסופה והקרה של הדלת הלבנה ונשימה קצרה חמקה מבין שפתיי כשפתחתי אותה לרווחה, חושפת למולי את הכיתה מוארת כשסקוט יושב במקום שלי בשורה הראשונה, הראש שלו היה מוטה כלפי דף שאחז באחת מידיו ובידו השנייה הוא כתב על דף שהיה מונח על השולחן.
"השאלות שלך יפות," הוא מלמל מבלי להסתכל על פניי או להרים את מבטו לעברי, נשאר שקוע בתוך הדף. "אבל התשובות שלי אפילו יותר." הקול שלו נשמע סמכותי ומתנשא, גורם לידי להתאגרף וגופי להתקשות.
"לא חשבתי שתענה עליהן," הודיתי מאחר והשאלות שנכתבו שם לא היו פשוטות, אלא שאלות שצורכות מחשבה רבה מבחינתו כך שכל מילה שיכתוב יכולה להתפרש כבעלת משמעות שונה ולהיות ראיה שלי כנגדו.
"הסקרנות שלך לא תוביל אותך לשום מקום מלבד הקבר." דבריו נאמרו באותו קול סמכותי שגרם לי למצוא אותם כמאיימים על חיי. התקרבתי אל המקום שבו ישב, אך אני עמדתי מולו.
"אני מוכנה למות ברגע שאתה תהיה בכלא." נשימה חדה נפלטה מבין שפתיי וגרמה לו להפנות את מבטו אלי ולחייך. החיוך שלו היה מוזר, כמעט מפחיד. חצי חיוך שחשף חלקי שיניים עם מבט מלא תאווה ורעב בעיניים.
"כדאי לך להתרחק ממני." המשפט שאמר הרגיש לי כהמלצה, ושגם הוא לא רוצה שאתרחק ממנו אלא אומר זאת לטובתי. "אם את רוצה לחיות כמובן," הוא הוסיף ונשך את קצה העט, ממשיך לענות על שאלותיי הרבות.
"אני מציעה לך את אותו הדבר." קולי נשמע כחריקת דלת ישנה. "אתה לא תסיים איתי חי." השקט ששרר בנינו נתן לי הזדמנות לבחון אותו ואת תווי פניו, גופו לא זע לשמע האזהרה שלי והחולצה הלבנה שנצמדה לגופו השוותה לו מבנה של חזה קשה ומפותח. הוא הניח את הדף עם השאלות על השולחן והעביר את קצה העט על זקנו וזיפיו הרבים שגרמו לפניו להראות מבוגרות יותר לעומת גילו הצעיר.
ידו שהחזיקה בדף שאלותיי גיששה אל כיס מכנסיו ושלפה מתוכו את השלט שמאפשר להפעיל את המקרן מרחוק, הוא סימן לי בעיניו להסתכל על המקרן שהפעיל והתמונה של אווה מוטלת על רצפת המחסן כשעיניה פקוחות לרווחה ומסביבה שלוליות דם כהות וסמיכות שגרמו לי לרעוד מזעזוע.
"אתה רצחת אותה," הטחתי בו את האשמות, וידעתי שזה יהיה חסר סיכוי מעכשיו. הוא מודע לכך שאני רודפת אחריו, מחפשת את הטעויות שלו והוא לא מתכוון להניח לי לעשות כרצוני בקלות, כל הראיות שיכולות להסגיר אותו אצלו, ולי אין דבר מלבד וידוי נסתר של טדי ריד.
"את לא יכולה להוכיח את זה."
"זה לא ישנה את העובדה שרצחת אותה." רציתי להטיח בו אלפי קללות שהלוואי ויכלו להיות אבנים שבעזרתן הייתי סוקלת אותו איתן, לא הגיע לו להסתובב חופשי ברחוב ולהכניס לכלא אנשים שייעודם להיות חופשיים. הוא גזל את החופש מאנשים, ואני אחזיר להם אותו.
"בקרוב גם אותך." המשפט זלג מפיו כמובן מאליו, וההתנהגות שלו הבהילה אותי עוד יותר כשהוא הצית את קצה הדף והתקדם אל הפח בעוד הוא בוער ומתכלה בידיו.
"לעזאזל," סיננתי מבין שיני כשגופי מצא את דרכו אל הרצפה הקרה בבית של ליאם, החלום שחלמתי הרגיש כל כך מציאותי. יכולתי להרגיש את העקצוץ באצבעותיי ואת פעימות לבי המהירות.
נשכבתי בחזרה על הרצפה הקרה כשהבנתי שאני עייפה מידי בשביל לנסות להרים את עצמי מהרצפה, השעה שהתעוררתי בה הייתה לפני הזריחה כך שהכל היה מעורפל וחשוך.
"צריכה עזרה?" הקול של ליאם נשמע מקצה המסדרון וידי נשלחו אל קצה החולצה שלו שהספיקה לעלות לבטני ומשכתי אותה מטה.
"אשמח," אישרתי ונקישות רגליו היחפות על הרצפה נשמעו קרובות יותר והן חשפו אותו משפשף בעיניו כשלגופו תחתון שחור. הוא הושיט לי את ידו השרירית והמוצקה ושלחתי את ידי הרופסת לעברו, הוא תפס בה והרים את גופי מהרצפה בקלילות, כאילו המשקל שלי לא הפריע לתכנונים שלו.
"נפלת מוקדם." הוא צחק והוביל אותי למטבח, ידי הפנויה נשלחה לשערי ומשכה אותו כלפי מטה כך שלא יראה נורא מולו. השיער של ליאם לעומתי נפל על מצחו והסתיר חלקית את עיניו הכחולות שזהרו לאור המנורה שהדליק.
"אני אלך ללבוש מכנס, תרגישי בבית." הוא גירד בעורפו ועזב אותי להתיישב על הכיסא השחור לצד השולחן במטבח. המטבח שלו היה די גדול, והשולחן היה בצבע שחור מבריק שהתאים לארונות השחורים עם נגיעות של כסף.
זה הרגיש לי כמעט לא הגיוני שהוא גר לבד בבית גדול כמו זה, משפחה של חמש נפשות יכלה לגור כאן ביחד איתו.
הוא חזר לאחר כמה דקות כשמכנס ספורט כחול נח על מותניו ברישול והדגיש את שריריו הרבים, "את רוצה קפה?" הוא שאל והנהנתי בראשי, הוא המשיך לשאול לכמות הסוכר ואם להוסיף חלב וסיפרתי לו על הקפה המועדף עלי לאותו רגע; קפה חזק נטול סוכר.
העייפות קיננה בראשי והייתי צריכה זריקת אנרגיה מלאת קפאין כדי להיפטר ממנה, היא הייתה בלתי נסבלת ברגעים כמו אלה, שאני צריכה להיות ערנית לכל דבר. רעש של התנגשות מתכת וחרסינה נשמע וליאם הניח את הכוסות על השולחן כשבכל כוס כפית כסופה.
"באיזה קורסים את נמצאת?" הוא התיישב בכיסא שמולי ושאל בזמן שערבבתי את הקפה שלי ולגמתי ממנו. החמצתי את פניי לאור הטעם המר והמחריד שלו ומיד לאחר מכן ניערתי את ראשי ואת העייפות איתו.
"משפטים, ספרות אנגלית ובלשות," עניתי לו למרות שלא היה לי חשק לדיבורים, אלא רק לשתיית הקפה ויריקתו בכיור לאחר כל לגימה. "ואתה?" שאלתי בחוסר התעניינות רק כדי לתת לו להמשיך לדבר במקומי.
"בקרוב מסיים את התואר ברפואה," הוא מלמל והתחיל לספר על ההתמחות שהוא רוצה לעשות בבית החולים בדאלאס ומשם להתקדם לעיר הגדולה.
"את מבינה במרוצי מכוניות?" הוא שאל ואני נחנקתי מהקפה שלי, משכתי באפי וניקיתי את שפתיי בעזרת אגודלי.
"אתה שואל יותר מידי שאלות." חייכתי אליו ושלחתי לעברו מבט רגוע שאמור לשדר שהכל בסדר. "שלא תעיר את השמש," ניסיתי להתגרות בו עם ההלצות הציניות הנוראיות שלי, והוא צחק את אותו צחוק מחוספס ועמוק שגרם לרעד לעבור לאורך עמוד השדרה שלי עד לבין רגליי.
השעשוע חלף מפניו כשהוא הניח את כוס הקפה שלו בכיור ומילא אותה במים, "את רעבה?" הוא הפנה אלי את מבטו והנדתי בראשי. הקפה המר מילא את חלל בטני שהיה רעב למשהו מתוק.
המשכתי לערבב את הקפה בכוס שלי עד שהוא התקרר והיה בלתי ניתן לשתייה, "אני אלך להתלבש," הודעתי לו והנחתי את הקפה בכיור, שופכת את מה שנותר לניקוז וממלאה את הכוס במים.
חוץ מהאור שבקע מהמטבח הדירה הייתה חשוכה להחריד, השעון הראה שהשעה היא לא יותר מרבע לחמש בבוקר. זרימת מים נשמעה כשהתרחקתי מהמטבח וניחשתי שליאם שוטף את הכוסות. פשטתי את החולצה שהדיפה את הריח הטוב שלו שהיה מעורבב עם הזיעה שלי ולבשתי מעליי את השמלה שנצמדה לכל חלק בגופי ומצאתי את תהליך הלבישה שלה כמורכב.
"אני מניחה שתפגוש אותי במסלול," אני צועקת לו כשאני נועלת את עקביי הגבוהים לרגליי ומתקדמת אל דלת הכניסה לביתו ונעצרת כשאני נזכרת שאני בלי מכונית, ובלי מפתחות לבית. "או שבעצם אני תקועה איתך למשך היום." חזרתי על עקביי ונשענתי על הקיר בכניסה למטבח, צופה בו מנגב את ידיו ותולה את המגבת על הכיסא.
"מה שתרצי." דבריו נאמרים במן לעג מתובל בצחוק זחוח. "אני במקלחת, אם את רוצה להצטרף את מוזמנת. אם לא, לפחות תסדרי," הוא מורה לי ואני פורצת בצחוק משחרר שגורם לו לאחוז במגבת וברגע להעיף אותה על פניי. צחוקי גווע ביחד עם המגבת שנפלה מפני לרצפה ועיניי שלחו גיצי זעם לכל מקום בו עמד.
"כדאי שתלך להתקלח," קבעתי והוא הנהן בהסכמה ונעלם משדה ראייתי. אורח החיים שלו היה די קליל לעומת שלי, הוא היה בן עשרים וארבע להערכתי והבית שלו היה מסודר יתר על המידה. הבית שלי נראה כמו פח זבל עירוני לעומת שלו, הייתי שקועה בלימודים וברדיפה אחרי האמת ודחיתי כל פעם מחדש את הניקיון כשליאם הצליח למזג את הכל יחד.
התיישבתי על הכיסא השחור במטבח לאחר שאספתי את הטלפון שלי מהשולחן בסלון, השיחה עם ג׳ונסון עלתה לראשי ושלחתי הודעה למקום העשירי ברשימה של אבי. לא היה לי רעיון מסוים לגבי ליאם, אבל ידעתי איך לגרום לו להחזיר את התואר שלו לפחות עד למקום השני.
רובין וושינגטון היה המקום העשירי, ובדיוק כמו כל אחד ברשימה הזו היו לו חיסרון בולט שהיה החולשה שלו והסיבה לכך שהוא לא ממוקם גבוה יותר ברשימה.
תשעת הבחורים שהבסתי אחד אחרי השני בתחרויות היו תוכנית עשרת השלבים שלי; כל אחד מהם היה שלב בפני עצמו והייתי נחושה לעזור לליאם לנצח כל אחד ואחד מהם ולהרכיב בעצמו את האסטרטגיה שתוכיח לכולם שמרוצי מכוניות לא מסתיימים באוניברסיטה.
השעון הורה עכשיו על השעה חמש ורבע וקרני שמש חלשות חדרו מהחלון, בהנחה שרובין ישן כרגע שלחתי לו הודעה קצרה; מתאימה לך תחרות קטנה?
זרקתי את הטלפון על השולחן במטבח וחזרתי אל הסלון, השמיכה הייתה מחולקת בין הספה לרצפה וכנראה נפלה ביחד איתי והכרית נמעכה בקצה הספה. משכתי את השמיכה שהספיקה ליפול ותפסתי בקצותיה כך שיכולתי לקפל אותה ולסדר את הספה. הנחתי את השמיכה המקופלת בצד השני של הספה ותפחתי על הכרית, מנפחת אותה בחזרה ומניחה אותה מעל השמיכה.
"את רוצה להתקלח גם?" ליאם חלף על פני כשהתיישבתי על הספה והוא לקח את הכרית והשמיכה שקיפלתי לחדרו וחזר לאחר כמה שניות. "לפחות גוף," הוא הציע והנהנתי בראשי. שערו היה רטוב מהמקלחת שעבר וטיפות של מים עברו על שריריו עד שנבלעו בתוך מכנסו. הוא כיוון אותי אל החדר השלישי במסדרון והסביר לי איפה נמצאות המגבות ואם אני רוצה לקחת ממנו חולצה, באיזה חדר הוא ישן.
הוא התקדם אל העיתונים שאספתי על השולחן ואסף מהרצפה עיתונים נוספים שאותם תחב בחזרה למגירות. "בשביל מה שמרת אותם?" התעניינתי כשחלצתי את עקביי ורגלי נחתו על הרצפה הקרה שהעבירה גלים של קור לאורך גופי.
"בשביל הזיכרון," הוא ענה והמהמתי כתשובה, כל התמונות והדברים ששמר גרמו לי לתהות אם היה בניהם קשר רומנטי מלבד היותם שכנים.
השארתי את ליאם בסלון להמשיך לסדר את הבאלגן שסקוט השאיר והתקדמתי אל החדר השלישי במסדרון שחשף לפני מאחורי הדלת חדר לבן ומואר שבו אמבטיה לבנה וענקית, אסלה וכיור. מתחת לכיור הייתה השידה השחורה שהוא ציין שיש באחת המגירות בה מגבות, ומשכתי מגבת לבנה מאחת המגירות, ומראה ענקית הייתה מעל הכיור.
פשטתי את השמלה מגופי והנחתי אותה על הכיור, ואת ההלבשה התחתונה הנחתי לידה. צינה קרה חדרה לעורי ומיהרתי להיכנס מתחת לזרם המים החמים שהפעלתי, המים פגעו ברצפת האמבטיה והשמיעו צלילים עמוקים. אספתי את שיערי הבהיר כך שהמים לא ירטיבו אותו למרות שלא הייתה לי בעיה שיירטב מעט.
המים שפגעו בגופי היו חמים ונרטבתי עד לשד עצמותי, החום עטף את גופי ולא רציתי להיפרד ממנו ולחזור אל הצינה המקפיאה של הסתיו. בעל כורכי סגרתי את ברז המים ועטפתי את המגבת סביבי. מהחלון הקטן שהיה בחדר יכולתי לראות שהשמש כבר עלתה ושהייתי יותר מידי זמן עמוק בתוך המים החמים.
ייבשתי את גופי ולבשתי את החזייה והתחתונים שלי בזריזות ואחריהם את השמלה השחורה שהסריחה מסיגריות ואלכוהול ויצאתי בחזרה לליאם אחרי שזרקתי את המגבת לסל הכביסה.
הוא ישב במטבח כשלגופו ג׳ינס שחור משופשף וחולצה לבנה, ודפדף בחוברת קטנה שעל הכריכה שלה היה ציור של לב האדם. "בעניין של קרדיולוגיה?" שאלתי והתיישבתי מולו, מושכת את הטלפון אלי ובודקת הודעות חדשות.
רובין הספיק לאשר את התחרות ותהיתי מה הוא עושה ער בשעה כזו. "אני לא נראה טיפוס של לבבות?" ליאם צחק והניח את החוברת על השולחן.
"יותר כמו טיפוס של פלסטיקה," מלמלתי בזמן שהתקשרתי לג׳ונסון בלי הפסקה. לא הייתה לי שום כוונה לדבר איתו, רק רציתי להעיר אותו ולהסביר לו על התחרות לפני שיחזור לישון.
"אני אוהב את זה טבעי." הוא צחק והצחוק שלו היה כמו פרץ אנרגיה לגוף שלי, הרגל שלי רעדה בלי סוף וידי שיחקו עם הטלפון עד שג׳ונסון יענה לשיחות.
"את לחוצה או משהו?" הוא משך את תשומת לבי אליו וג׳ונסון בדיוק ענה לשיחה שמיהרתי לנתק.
רק רציתי להעיר אותך, שלחתי לו וצחקתי בלבי על האכזריות שבהודעה הזו. הוא בטוח נרדם מאוחר יותר ממני והשעה מוקדמת מידי בשביל הסבלנות שלו כלפיי.
כלבה. הוא שלח בחזרה והחזרתי את מבטי לליאם. "אני בסדר," עניתי והרגעתי אותו, הוא עקב אחרי תנועותיי בזהירות כששלחתי לג׳ונסון את ההודעה הבאה שלי.
אבל בעיקרון יש לי נהג להערב, תשריין מקום ותשלח לי פרטים, ביקשתי ממנו והנחתי את הטלפון על השולחן והוא רטט לאחר כמה שניות.
"הדבר הזה מעצבן אותי," ליאם רטן ושפשף את עיניו הכחולות עם ידיו. "מי הדפוק שער בשש בבוקר ביום ראשון?" הוא התלונן כשהרמתי את הטלפון בחזרה וקראתי את ההודעה של ג׳ונסון.
מי הנהג?
זה תגלה כשליאם ינצח אותו. סימסתי לו בביטחון מופרז למרות שידעתי שליאם יכול להפסיד לו בקלות בלי העזרה שלי.
ג׳ונסון לא החזיר לי תשובה אז הנחתי שהוא נרדם בחזרה ופניתי אל ליאם, "אני צריכה מחשב נייד." דברי נשמעו כדרישה ומיהרתי להוסיף בבקשה למשפט.
הוא הנהן וקם מהכיסא שישב בו וחזר לאחר רגע עם מחשב שחור ודק בידיו, "בשביל מה את צריכה אותו?" הוא התעניין והדלקתי את המחשב.
"מכינה אותך למירוץ הבא." התשובה שלי הייתה כמעט מפלילה, הוא לא היה אמור לדעת שאני יודעת שיש לו היום מירוץ. הוא לא היה אמור לדעת לפחות שאני יודעת על כך לפניו.
למזלי הרב ג׳ונסון הקדים אותי והטלפון של ליאם רטט, הוא משך אותו מכיס מכנסו והשליך אותו על השולחן לאחר מכן. "כנראה שיש מירוץ." הוא משך בכתפיו ואני הייתי כאובה על מצב הרוח המשתנה שלו. הוא עדיין היה מאוכזב מההפסד לי והביטחון שלו התחיל לעלות רק כשהיה מנצח במירוצים הקטנים האלו.
"אל תתרגש יותר מידי." דקרתי את כתפו עם ידי והוא נאנח והתרווח על הכיסא.
"במירוץ האחרון הם אפילו לא הזכירו שהייתי אלוף הקולג׳, ארבע שנים נמחקו בעזרת הפסד אחד," הוא הסביר וידו נחה על רקתו ולחצה אותה מידי פעם. "לפחות הם ירדו לי מהגב בשיעורים, זה כמעט בלתי אפשרי ללמוד שכולם מתלחשים מאחורי הגב שלך, וזה נורא יותר כשהם מדברים עלייך," הוא הוסיף ודבריו נאמרו בכאב שמחץ לי את הלב לאט לאט. כאב לי על ליאם ועוד יותר כאב לי שהכל קרה באשמתי, ועשרת השלבים להצלחה היו בשבילי גם עשרת השלבים לסליחה של ליאם.
"ביקשתי מג׳ונסון שיעלה את הרמה של המירוצים, והוא הצליח להשיג את רובין וושינגטון-" התחלתי את דבריי אך רעש החבטה של אגרופו של ליאם בשולחן עצר אותי. הוורידים לאורך זרועו בלטו והוא עצם את עיניו בחוזקה.
"הוא מנסה להמשיך להשפיל אותי?" הוא אמר וצחוק מר התגלגל על שפתיו ופגע בלב שלי שוב, דרס עליו וברח במהירות בדיוק כמו שבא.
"יעזור אם אגיד שאני מאמינה בך?" אספתי כל שביב של תמימות לקולי וניסיתי להישמע משכנעת יותר ממה שהייתי, הוא שקשק את ראשו מצד לצד ונשען על משענת הכיסא.
"את לא יכולה להבטיח לי ניצחון," הוא מחה ואני הסכמתי איתו, אבל יש לי דבר טוב יותר להציע לו.
"אני יכולה להציע לך אסטרטגיה." המילים זלגו מפי כמו מים, מנסות לעבור את המחסום שימנע ממני להגיד אותן ומצליחות.
"מה תעזור לי אסטרטגיה? אם היא תהיה גרועה אני אפסיד בכל זאת." שנאתי את הדיכאון שהוא נכנס בו, זה לא התאים לליאם השיכור, הקליל והבטוח בעצמו שהכרתי. זה הרגיש לי כאילו קטעתי את החלום שלו עוד לפני שהוא התחיל וקבעתי את הסוף שלו ברגע שניצחתי אותו.
"אל תשכח את הצד השני. אם היא תהיה טובה, תנצח," הזכרתי לו ונכנסתי לסרטוני התחרויות שבהן רובין השתתף. לרובין הייתה אהבה מוגזמת למכונית שלו, הוא דאג שהיא תבריק לפני ואחרי כל מירוץ והיא הייתה חשובה לו יותר מכל ניצחון, החולשה שלו הייתה קלה לאיתור במיוחד כשהוא נתן לה יותר מידי תשומת לב.
"תסתכל על היריב שלך, תחפש דפוס מסוים ותחשוב איך אתה יכול לעקוף אותו. מכאן כבר תרכיב את האסטרטגיה המנצחת שלך," הדרכתי אותו בדיוק כפי שאבי הדריך אותי בתחרות נגד רובין, הוא השאיר אותי במשך שעות לשבת מול הסרטונים עד שידעתי להבחין שלרובין יש סטייה נוראית שהוא היה מוכן להקריב את המקום הראשון בשבילה.
סובבתי את המחשב לעבר ליאם שצפה בסרטון בעייפות רבה, הוא כיווץ את גבותיו וקמטי חשיבה חרשו את הרווח שבין גבותיו.
"חתיכת מטומטם! איך הוא מאט? אם הוא היה מאיץ הוא היה עוקף אותו!" הוא הטיח את אגרופו בשולחן והרעיד אותו קלות. לראות אותו מתעצבן מהטעויות של רובין גרמו לי להירגע ולדעת שליאם לא יאכזב.
המשכנו לשבת בשולחן במטבח בזמן שהוא עבר ומסרטון לסרטון ותפס את ראשו בין ידיי על הטיפשות של רובין.
"אני לא יכול לראות את זה יותר. הטיפשות שלו מסנוורת אותי," הוא נהם וסגר את המחשב והרחיק אותו ממנו. "הוא היה יכול לנצח בכל כך הרבה תחרויות."
"לפחות עלית על האסטרטגיה שלך?" שאלתי וניסיתי לזרז את החשיבה של ליאם שהיה עסוק בלקלל את רובין.
"להתנגש בו עם המכונית אחת ולתמיד," הוא מלמל וקבר את ראשו בין ידיו. "שיגדל ביצים ויבין שזו רק מכונית." צחקתי לאור הכעס שלו, הוא היה קבור עמוק במחשבה שהוא אבוד כשהוא בכלל לא הבחין שהוא עלה על האסטרטגיה שלו.
"דיברת יפה, איך אתה הופך את ההתנגשות הזו למהלך?" שאלתי והוא נאנח בייאוש והאנחה שלו זרמה היישר מאוזני אל בין רגליי, שהפכו לג׳לי רק מלשמוע אותו נאנח.
"אנחנו חייבים לעשות את זה?" הוא שאל והרים את פניו אלי, עיניו הכחולות נצצו וננעלו על עיניי הירוקות.
"הוכחתי את עצמי לפנייך בפעם הקודמת, אל תאכזב אותי," הבהרתי לו את הציפייה שלי ממנו והדלקתי את הטלפון שרטט עם הודעה מג׳ונסון.
תודיעי לנהג שלך, במגרש הקבוע שלנו בחמש וחצי היום, תחרות בסגנון הפורמולה.
נשפתי לרווחה והנחתי את הטלפון בחזרה על השולחן, "תמציא אסטרטגיה לתחרות בסגנון פורמולה ותמשיך לראות את הסרטונים שלו," דרשתי ממנו והוא זרק את ידיו באוויר ופתח את המחשב בחזרה.
הייאוש שלו מהטעויות של רובין גרמו לי להבין שהוא לא יוותר בקלות ולא יחזור על הטעויות שהוא עושה אלא ילמד מהם, ליאם היה התלמיד האידיאלי למרוצי מכוניות.
"איך את יודעת לפניי על התחרות?" הוא התעניין כשהמשיך לצפות ובאותו הזמן לכתוב ולשרטט מסלול על דף עם שני עיגולים שהיו אמורים להיות המכוניות.
"סודות סופם להתגלות." התשובה שלי לא הייתה מחייבת ודי תלויה באוויר והוא גם לא דרש לדעת יותר ממה שסיפקתי לו. משכתי את הטלפון בחזרה ושלחתי את הפרטים לרובין שאישר מיד לאחר מכן.
במשך שלוש שעות ישבתי וצפיתי בליאם מקשקש על דפים, זורק את חלקם באוויר ואת החלק השני קורע. הוא הציע בפניי שלוש אסטרטגיות שהוכחתי לו כניתנות לניצחון וכשהוא כמעט התייאש הזכרתי לו את המחויבות שלו אחרי העזרה שלי.
האסטרטגיה האחרונה שהציג בפניי הייתה די טובה, היא הייתה יכולה להיות מצוינת אם הוא היה מדייק אך בסך הכל גם עם הפער בינו לבין רובין בסוף המירוץ היה מצומצם הוא עדיין ניצח.
"אני מקווה שאת לא עושה ממני צחוק." המבט הרציני שהוא שלח לי כמעט פער חור ענק בגופי מרוב שהוא נעץ אותו בי.
"להביך אותך יגרום לי לצאת גרועה יותר ממך, אני לא אקח סיכון בלהביך את עצמי." זקפתי את גבותיי והוא צקצק בלשונו, מודע למה שאני אומרת.
"את פשוט משכנעת מידי, יבוא יום ואני לא אשתכנע יותר," הוא אמר בביטחון וצחקוק קל חמק משפתיי. הטיעונים שלי תמיד היו מדויקים ומרשימים ומכאן גם הגיעה ההמלצה לקורס משפטים מהמורה שלי בתיכון.
"אני בטוחה." לא רציתי לשבור את התקווה שלו אחרי שהרסתי לו מספיק, והוא זרק לכיור את הדף ששרף בטענה שהכל חרוט במוח שלו.
"אני צריכה שתיקח אותי לג׳ונסון," ביקשתי ממנו והוא נעמד וסידר את מכנסיו. נעמדתי אחריו ומשכתי את שמלתי למטה, הרגשתי בנוח ליד ליאם שאפילו לא הרגשתי שהיא עלתה לי בזמן שסיכלתי את רגלי ושיניתי את ישיבתי כל חצי שעה.
הוא הקפיץ את מפתחות המכונית בידו וסימן לי להתקדם אל הדלת, נעלתי את עקביי ונעזרתי בו כשירדנו במדרגות למכונית שלו.
"את חושבת שאני אנצח?" הוא שאל וההיסוס היה הדומיננטי בקולו. לא הייתה לי אף דרך להחדיר בו ביטחון מחדש, אז רק חייכתי אליו והנהנתי קלות בראשי.
"השיער שלך יפה ככה." צחוק מתגלגל נפלט מבין שפתיי וסחף אחריו את צחוקו הכובש של ליאם.
"אל תעביר נושא," אמרתי בכבדות כשצחוקי גווע. "השיער שלי פשוט מזעזע בשביל להחמיא לו."
"זה יהיה שקר מצידי להתנגד. בכל מקרה, תגיעי לראות אותי היום?" רק כשהוא שאל את השאלה הכמעט קבועה שלו שמתי לב שהוא עצר ליד הדירה של ג׳ונסון.
"לא," אמרתי את הסירוב הקבוע שלי ואז הרגשתי בצורך לשנות את תשובתי. "בעצם, אולי."
הניסיון הכמעט נואש שלו להוציא ממני תשובה החלטית היה מצחיק כשהוא קבע שהאולי שלי יהפוך לכן, נענעתי את ראשי מצד לצד וצקצקתי בלשוני. "אני לא מתחייבת לדבר." ובזאת סיימתי את השיחה שלנו ויצאתי ממכוניתו, מתקדמת לדלת של ג׳ונסון מבלי להסתכל לאחור, ורק כשחריקות הגלגל על הכביש התרחקו העזתי להסתובב לאחור ולחשוף את החיוך שהיה על שפתיי.
דפקתי מספר פעמים לפני שבחורה פתחה את הדלת של ג׳ונסון, בחנה אותי ויצאה מהדירה במבוכה. "מזיין בלי בושה, הא?" צעקתי לרחבי הדירה. דעתי הייתה די מוסחת אתמול כדי להתייחס לעובדה שאמר שיש לו מבחן ביום של חופש. סגרתי את הדלת אחרי והתקדמתי אל חדר השינה שלו לאחר שעברתי על החדרים האחרים לפני שהגעתי אליו.
"רק שילמתי לה על השיעור הפרטי." ההלצות הגסות של ג׳ונסון לא פעם נשמעו לי מיותרות ולא ידעתי אם הוא מנסה לגרור אותי אחריו או לעשות צחוק מהבנות שהוא זורק.
"מה שעושה לך טוב," התחלתי ומיד שאלתי אותו את השאלה שלמענה הוצאתי את ליאם מהדירה. "המפתחות של הדירה שלי?"
הוא הנהן ומשך מהשידה שהייתה ליד המיטה שלו את הצרור שלי, "מעולה. נתראה בערב," נפרדתי ממנו ויצאתי מהדירה שלו. ג׳ונסון לא גר רחוק ממני, הייתי צריכה להמשיך במורד הרחוב כדי להגיע לדירה שלי.
ההליכה אליה לא לקחה יותר מרבע שעה והטמפרטורה הייתה די נוחה בשביל ללכת, כשנכנסתי אל הדירה מיהרתי לנעול אותה אחרי ולשפוך על דף את כל מה שידעתי והייתי צריכה לציין.
זה התחיל מהחשדות בסקוט והשאלות שעלו לראשי בזמן שהוא דאג להעביר את השיעורים שלו, איך הוא השיג את תמונות המוות ואת הראיות ואם אין על זה חיסיון מסוים. ישר אחריו הגיעה אווה והמקרה שלה, השוטרים שעבדו על החקירה היו הטובים בתחום לפי הכתבות, והם לא הצליחו לעלות על מה שאדם אחד הספיק לגלות וזה גרם לי לתהות אם הוא שתל את הראיות כדי להפליל את טדי ריד, המידע נשפך ממני כמו מים ונכתב על הדף במחשבה צלולה שהוסיפה הערות ומחשבות. אחרי הוידוי של טדי ריד הייתי צריכה לבדוק את הקשר שלו לסקוט, כי אם לפי דבריו הוא לא האשם, אז לסקוט היה עניין לא סגור איתו שהוא הרגיש שעל טדי החובה לשלם.
העובדה שליאם הכיר את אווה אפילו יותר ממה שהוא הציג, גרמו לי לזקוף את גבותי יותר מפעם אחת. מהרגע הראשון שכף רגלי דרכה באוניברסיטה ההרגשה שלי הייתה רעה, אפילו נוראית. ועכשיו לא יכולתי לאמוד אפילו את כמות הסודות שהספקתי לגלות ולחשוף.
לא הבנתי שנרדמתי על השולחן עד שהטלפון לא הפסיק לרטוט, משכתי אותו מכיסי ולחצתי על כפתור האישור. התעוררתי ברגע שקולו של סקוט נשמע מהצד השני.
"יש לך שעה להגיע אל כיתת בלשות, אנחנו צריכים לדבר." המשפט שלו גרם לי למהר להחליף את בגדיי ולכסות את הסימנים שכמעט עברו מצווארי בשכבת מייקאפ נוספת. לבשתי חולצה ארוכה ואפורה ומעליה את הג׳קט השחור והקבוע שלי, ואת המכנסיים השחורים והמשופשפים שלי עם המגפיים הרגילות. המראה שלי היה די מקובע וכך גם הלבוש שלי, השיער היה די ברירת מחדל ולא אהבתי להתעסק בו יותר מידי. הבגדים שלי נעו בין שחור לאפור, יכולתי להתאים אותם לכל דבר גם אם לא הסתכלתי איזה בגדים משכתי מהארון.
בדרכי אל כיתת הבלשות שמתי לב לשעה, והבנתי שאם סקוט ימשוך את זה יותר מידי זמן אני עלולה לאחר לליאם. וניסיתי להבין מה היה כל כך דחוף בשבילו להקדים את המפגש שלנו, הוא היה יכול גם לבטל אותו מצידי. אבל בתוך תוכי ייחלתי שלפחות נסגור את הכל היום מבלי שאצטרך לראות את פניו שוב מחוץ לשעות הלימודים.
את ההליכה לכיתת בלשות מרחתי ככל שיכולתי, אחרי החלום שהיה לי על סקוט די נרתעתי מהיכולות שלו. אני לא חושבת ששכחתי שהוא יכול למחוק לי את העתיד ברגע אבל האמנתי שהוא לא יעשה זאת, כי אחרי הכל העניין בנינו הוא מחוץ לשעות הלימודים.
בניגוד לחלום הקטן שלי פעימות לבי היו רגועות ואיטיות והייתי בטוחה במה שאני עומדת להגיד לו, רק לא הייתי סגורה אם הוא חושב בדיוק כמוני. כשדרכתי במסדרון הלבן והמואר שלפניו כיתת בלשות התחלתי למהר, למרות שעדיין לא הגיע הזמן שהוא נתן הייתי חסרת סבלנות לדעת מה יש לו להגיד לי.
ידי הימנית נחה על הידית הכסופה והקרה ופתחה את הדלת לרווחה, החדר היה חשוך מלבד האור שהמקרן הפיץ. סקוט ישב בשולחן המורה כשעל גשר אפו משקפיים שלא הבחנתי בהם קודם והוא ישב ותופף עם אצבעותיו על השולחן.
"אני לא אוהב משחקים, אבל את המשחק שלך אני מוכן לשחק." הוא סימן לי להתקרב עם ידו ואני צעדתי לכיוונו בחוסר ביטחון משווע.
"לכל משחק יש חוקים." הוא הסתובב עם כיסאו וקם לעברי, לגופו הוא לבש חולצה לבנה שחשפה חלק רחב מהחזה שלו, ועל היד שלו היה שרוול מלא קעקועים. "שנתחיל לבחור אותם?" הוא שאל ומשך את תשומת לבי אליו, מסקרן אותי וגורם לי להתקרב אליו אפילו יותר.
"חשבתי על הראשון." לא שמתי לב שדף השאלות שלי היה בידו עד שהוא משך אותו מהשולחן ונופף בו מול פניי. "את המשחק נשאיר מחוץ ללימודים." הוא קרע אותו לשתי חתיכות שנפלו לרגליי, וההבנה חלחלה לראשי; הוא לא ענה עליהן כי כולן הסתכמו בסופו של דבר במציאתו כאשם, אך לא יכולתי להוכיח שהיה אשם וזה הביא אותי למצב של תסכול.
"הייתי אומרת שנשאיר את כל מי שלא קשור בחוץ." בחוק השני שלי התכוונתי לליאם, היה חשוב לי להשאיר אותו מחוץ למשחק. הוא יכל היה להיות נקודת חולשה בשבילי, ואם הייתי מפנה בשבילו קצת יותר תשומת לב אולי גם הייתי נפגעת מכך עד לעומקי נשמתי, צחוקו המר של סקוט גרם לי להרים את מבטי בתהיה.
"טעות אמרת, כי החבר שלך קשור ואפילו מאוד." הוא ביטל את הצעתי וקם אל הלוח כשטוש מחיק בידו, הוא התחיל לכתוב את החוק שהציע והרשימה שלו עוד התארכה, לא היו לי רעיונות כלשהם לחוקים אז נתתי למוחו האינטליגנטי של סקוט להעלות על הלוח כל דבר שעלה לראשו. החוקים נעשו מוזרים יותר ויותר ככל שהוא עלה במספר והתחלתי להרגיש לא בנוח להמשיך לקרוא אותם.
"לא לערב אף אחד אם זה לא עניינו." היה החוק שמשך את עיניי, השתדלתי לשמור על המצב בנינו ולערב כמה שפחות אנשים ואני חושבת שהצלחתי. הרי בזכות ליאם הגעתי לכתב שאני צריכה לבדוק איך אני יכולה ליצור איתו קשר, וליאם אפילו לא ידע שהוא עזר לי להגיע אליו.
חלק מהחוקים שהוא כתב גרמו לי לזקוף גבה ולדרוש ממנו לשנות ולבטל אותם, "מה זאת אומרת ללא נשק? היד שלך היא נשק בפני עצמה! לפחות תהיה הוגן," רטנתי בכעס והוא נאנח בייאוש וסימן קו על החוק המטופש הזה.
הוא המשיך להוסיף חוקים שלא טרחתי לקרוא מאחר ובשלב מסוים הבנתי שאף אחד מאיתנו לא מתכוון באמת לעמוד בהם, "אני הגעתי לחוק האחרון, בעצם לסיבה שאת כאן." הוא הסתובב אלי והניח את הטוש על השולחן, ידו נוגעת בידי ומשם עוברת לזרועי המכוסה. המגע שלו על ידי לא הרגיש לי זר, אבל גם לא נוח ולמרות זאת לא היה אכפת לי לתת לו לשחק את המשחק הקטן שלו בזמן שאני מחכה לשמוע את דבריו עד לסופם. ידו המשיכה לטייל מזרועי אל כתפיי ואל צווארי, "את מסתירה יפה את הסימון שלי," הוא מלמל והנשיפות החמות שלו הורגשו על צווארי, רעד קל עבר לאורך גופי וידו התקבעה על פני, כשאגודלו מלטף את רקתי.
השתנקתי ונרתעתי לאחור, אך גופי נצמד אל הקיר והוא התקרב אלי אפילו יותר. עיניו החומות ננעלו על עיניי הירוקות וגרמו לי לשקוע בעיניו ולהתעלם ממגע ידיו, מצאתי את העיניים שלו כמושכות, והתחושה לא עברה אלא רק התגברה כששפתיו רפרפו על שפתיי אך לא נלחצו לנשיקה. במעבר חלק ומהיר הוא הנשימות החמות שלו הורגשו על אוזני, "תתרחקי ממשפחת נוקס."
"תתרחק מליאם," סיננתי בשיניים חשוקות וניתקתי את ידו מפני, מביטה בו בגועל על המשחק המלוכלך שלו. ידעתי שבסופו של דבר זה יגיע אל אווה, הכל מגיע אליה בסופו של דבר.
"אי אפשר להתרחק מאדם שמחפש להתקרב," הוא לחש ומחק את החוקים בעזרת ידו, זו הייתה ההזדמנות שלי להתחמק והוא אפילו לא עצר אותי.
מאחר והשארתי את המכונית שלי בחנייה הלכתי ברגל בחזרה לדירתי, הזמן שהעברתי עם סקוט היה מעל ומעבר ופספסתי את התחרות של ליאם.
רטט שהורגש בכיסי גרם לי למשוך את הטלפון ולהסס לפני שהסתכלתי לראות מי מתקשר, לחשוב שליאם מתקשר עכשיו והוא מאוכזב מכך שלא הגעתי גרמה לי להרגיש רע, אך חשתי בהקלה כשהבחנתי שזה היה אבי שהתקשר.
עניתי לשיחה ממנו, "מרגו." הוא ירק את שמי ויכולתי לתאר שכרגע הוא יושב במשרדו ועיניו רושפות גיצי זעם. "הבחור שלך דרך על המקום העשירי שלי. את מנסה למוטט אותי דרכו?" הוא נשמע כמנסה להירגע בדרך הישנה שבה היה נרגע, עם סיגריה ארוכה בפיו כשאישתו החדשה מאחוריו ולוחצת על כתפו באהדה.
"לפעמים הדברים שיוצאים לך מהפה נשמעים כדברי חכמה, ולפעמים כדברי טיפשות. אתה ויתרת עליו, עכשיו הנכס הזה שלי."
הוא צחק צחוק מר ומאוכזב שגרם לחיוך כאוב להימתח על שפתיי, "צר לי לפעמים על גידול ילדה כפוית טובה שכמוך."
"אחרי הכל אני מאושרת שהוא דרך על המקום העשירי שלך, כי הוא ימשיך לעשות זאת עד הפסגה," לעגתי לו וניתקתי את השיחה לפני שיספיק להטיח בי עוד אשמה. הייתי שמחה על כך שליאם ניצח את רובין, זה רק יכל להראות לו כמה שהוא יכול וכמה שאני בעלת חשיבות בשביל הניצחון הבא שלו.
ככל שהתקרבתי לדירה שלי המכונית של ליאם נראתה לי ברורה יותר ולא כהזיה שלי, וכשעליתי במדרגות לדירתי הופתעתי לגלות אותו עומד לידה.
"ניצחתי," הוא בישר לי עם חיוך קל על שפתיו, פורס על ידיו לרווחה ומחכה שאכנס ואבלע בתוך החיבוק שלו.
"לא חשבתי אחרת," מלמלתי ונכנסתי לתוך החיבוק החם שלו, כורכת את ידי סביב גופו ונותנת לו לקחת את הלחץ שלי הרחק ממני.
תגובות (2)
או סוף סוף . איזהכיף לי למרות שישבתי על הפרק הזה שנה בגלל שלא היה לי זמן מסודר לקרוא אותו ..
הוא היה מושלם , אני לא יכולה כבר לחכות להמשך , פליז כמה שיותר מהר..
ושתדעי שאת בין היחידות שאני מצליחה לעקוב אחריהם .
ואני לא אפסיק גם אם לא יודעת מה יקרה ..
חייבת המשך , ואם זה לא הופך לרב מכר אני זבוב!!
למה את לא ממשיכה???.?
פליז תמשיכי ..