Dangerous – פרק 4 – אוהבת אותם רעים

את החלק הראשון של היום הרביעי שלי העברתי בהתחמקות מליאם שחיפש אותי בכל חלק שקיים באוניברסיטה על פי דבריו של ג'ונסון, לרגע עלתה בי המחשבה שאולי לא הייתי ברורה מספיק כשאמרתי לו שהוא לא יראה אותי היום אך התשובה החד משמעית שנתתי לו הסירה כל ספק וגרמה לי להבין שהוא עקשן לא קטן.

היום שלי התחלק לשניים כך שקורס משפטים צריך להתחיל רק בעוד שעתיים וזה אומר שיש לי מספיק זמן לחפש על סקוט ועל המקרי רצח שהוא השיג לנו, אני יודעת שכדי להוציא ראיות הוא צריך אישור מיוחד מהמשטרה וזו בהחלט הייתה המחשבה הראשונה שלי שהוא דאג לבטל עם ההלצה המאיימת שלו, ואז עלתה ראשי מחשבה שלכמה רגעים נראתה לי הגיונית אך לאחר שיקולים רבים הבנתי שאני מפנטזת, חשבתי שהוא היה האחד שרצח והשיג את התמונות והראיות כדי להציג לנו בקורס.

עדיין לא מחקתי את ההשערה הזו מהרשימה מאחר ומצד שני יכול להיות שאני לא יודעת כלום על סקוט ושהוא לא תמים כמו שהוא נראה.

פתחתי את המחשב הנייד שלי ונכנסתי לגוגל, מקלידה את השם שלו והתוצאות לא היו מפתיעות. הכותרות העליונות משכו את עיניי; "סקוט טאן עושה זאת שוב – חוקר המקרים האבודים פתר רצח נוסף שלא פוענח מ1995" ושאר הכותרות היו זהות ולא מפלילות או מחשידות לגביו, וזה גרם לי להרים גבה ולחשוב מתי הוא מספיק לפענח פשעים מצד אחד, ומצד שני להוביל כיתה שלמה באותה דרך שבה הוא הלך.

הפשע האחרון שהוא פיענח ושהיה מסוקר בעיתונים היה של אישה צעירה שנמצאה מתה במחסן ביתה כשלא היו שום סימנים או כיוונים אפשרים שיכלו להוביל את המשטרה אל הרוצח, ולא רציתי להישמע כאחת שמזלזלת אך זה נשמע לי מוזר שהמחלקות המובחרות במשטרה לא הצליחו לפתור את המקרה וסקוט כן, ועוד לבדו.

רוצח יודע לחפש רמזים טוב יותר מאלף חוקרים, תת המודע שלי זעק שאקשיב לו והערה שלו הייתה מכה מתחת לחגורה בשבילי, כי אם הייתי בטוחה שסקוט רוצח גם הייתי בטוחה שהוא מחפש דרך להשתיק אותי, מהסיבה שאני לבדי עליתי על עקבותיו.

המשכתי לקרוא את הכתבה על הבחורה, והבנתי שמשפחתה גרה קרוב לאוניברסיטה ושיש לי מספיק זמן כדי לנסוע לשם ולמצוא את התשובות לשאלות שלי, שאני בטוחה שעליהן סקוט טאן ישמח לא לענות.

סגרתי את המחשב בטריקה כשהבנתי שיש לי מספיק מידע כדי למצוא את המיקום המדויק של המשפחה של הבחורה שענתה לשם אווה נוקס. בדרכי אל המטבח עברתי ליד המראה ובחנתי את בגדי שהיו די בסדר ולא הרגשתי בצורך להחליף אותם. המשכתי אל המטבח ומשכתי מהמקרר את שורת השוקולד האחרונה שנשארה לי מהחפיסה, והתקדמתי אל השולחן בסלון ואספתי ממנו את המפתחות למכונית והמפתחות לדירה.

לאחר שנעלתי את מגפיי התקדמתי אל דלת הדירה ופתחתי אותה, חושפת את ליאם נשען על הקיר של הדירה של אד והוא חיכה שהדלת תיפתח בפניו.

"מרגו." השם שלי חומק מבין שפתיו בהיסוס, ואני נועלת את הדלת אחרי ומסתובבת אליו. משחקת עם מפתחות המכונית כדי לגרום לו להבין שאני ממהרת והוא מעכב אותי ומבזבז את זמני הקצוב.

"ליאם?" אני שואלת והוא משחרר את שפתו התחתונה שהייתה כלואה מתחת לשיניו. "אני יכולה להשאיל את המכונית שלך?" הקול שלי יוצא תמים ומסתיר סוד לעומת האופי הנחשי והארסי שלי, ידעתי שככל שאראה פחות עם מכוניתי כך יותר אנשים שמחפשים אחרי ירדו מגבי ויניחו לי לנפשי.

"חשבתי שאני לא אראה אותך היום," הוא העביר נושא ואני מיהרתי לעצור את המחשבה ההיא שעברה לו בראש שגרמה לו לחשוב שיש לי זמן אליו, או לשיחת חולין על היום שלי או על האתמול. כשאמרתי לו אתמול שהוא לא יראה אותי ביום למחרת התכוונתי לכך, אבל כנראה מישהו למעלה ישב וצחק על התוכניות שלי וכמובן מיהר ליצור חדשות.

"זה היה נכון. אז תתן לי את המכונית שלך או לא? אני ממהרת." אני מזרזרת אותו לחשוב ולפעול מהר והוא זורק לעברי את המפתחות ומחייך כשאני תופסת אותם ביד אחד, ואז הדלת של אד נפתחת ומצילה אותי מכל האזהרות שהגברים בדרך כלל נותנים לנשים ברגע שהם מעבירים להן את מפתחות המכונית.

"אני אשמור עליה, מבטיחה!" ידי מונפות באוויר והוא צוחק, והצחוק שלו גורם לי כמעט ליפול במדרגות בדרכי מטה מרוב שהוא יפה.

יצאתי מהבניין שלנו ולחצתי על הכפתור שפותח את המכונית, ומצאתי מרצדס שחורה שהייתה היחידה שהגיבה. משכתי בכתפיי ונכנסתי את מושב הנהג, חוגרת ומתניעה וכבר יוצאת ברוורס מהחנייה ומתחילה בנסיעה על העיר הקרובה שנמצאת במרחק של רבע שעה מהאוניברסיטה.

הגעתי לעיר שרציתי חמש דקות לפני הזמן מאחר ודאגתי לחתוך מכוניות ולנסוע מעל המהירות המותרת בכביש בדרכי אליה.

הבתים ברחובות שנסעתי בהם היו בסגנון הישן שבו מתחת לכל בית הייתה חנות, ככה שהכביש משני צידיו הוקף בחנויות ובתים ואנשים שעוברים מחנות לחנות כדי להספיק לקנות את מה שהם צריכים. נעצרתי ליד חנות שבכניסתה ישב איש מבוגר ופתחתי את החלון שהיה קרוב אליו.

״אדוני?״ שאלתי והוא הפנה אלי את תשומת לבו כמו שרציתי. ״אתה יודע איפה גרה משפחת נוקס? אווה הייתה הבת שלהם.״ הוספתי את המשפט על אווה כך שהוא לא יפנה אותי למשפחת נוקס אחרת שבעיר.

״מי את בשבילם?״ הוא שאל ובחן את המרצדס שנהגתי בה, ורוב האנשים ברחוב נעצו בה עיניים כך שהבנתי שמרצדס היא המכונית שכולן היו רוצים שתהיה להם כאן בעיר.

״חברה ותיקה של אווה.״ הגיל שלי העיד אחרת על כך, אווה נמצאה במחסן ביתה בגיל עשרים ואחת ועברו כבר עשר שנים מאז, ואני הרבה יותר צעירה ממה שהצגתי את עצמי.

״לאווה לא היו חברות.״

״זה בסדר, גם לי אין.״ חייכתי אליו והוא הסביר לי מעל לאיזו חנות בהמשך הרחוב משפחתה של אווה גרה. הודיתי לו כי לא באמת הייתה לי ברירה והמשכתי בנסיעה עד שמצאתי את חנות כלי הבית שהוא דיבר עליה, וגם מצאתי את העמוד שאליו היו קשורים שני הכלבלבים שהיו האישור שלי למקום.

החניתי את המכונית של ליאם צמוד לחנות ונעלתי אותה, מתקדמת אל הצד השני של החנות איפה שהייתה הכניסה לבניין ועליתי במדרגות עד שמצאתי את הדלת ששם משפחתה של אווה היה כתוב עליו.

ידיי נקשו על הדלת שלוש פעמים והיא ניפתחה וחשפה ילד קטן שפתח את הדלת בפני ואישה מבוגרת שעמדה מאחוריו עם מבט כועס ומאוכזב.

״אווה נוקס גרה כאן?״ שאלתי רק בשביל לוודא ומיד המבט של הגברת התרכך והיא התרחקה מהדלת וסימנה לי להיכנס, הנהנתי בראשי והתקדמתי אל עומק הבית.

״מי היית בשבילה?״ היא שאלה בקול צרוד וחלש.

״אני לא אשקר, אני לא באתי בשביל לדעת עוד פרטים עליה. אני כאן בשביל הבחור שהצליח לפתור את הרצח שלה,״ הודיתי והיא הנהנה בהבנה, לא רציתי להכביד עליה יותר מידי ממה שכבר יושב לה על הלב אז כשהיא שאלה למה אני מתכוונת, רק אמרתי שאני תלמידה שלו ושאני רוצה לנסות להבין איך הוא פיענח את הרצח של הבת שלה.

היא הובילה אותי אל המחסן שהיה בקומה הראשונה, רק מחוץ לביניין ולפני שהיא פתחה אותו בפני היא הסבירה שאף אחד לא העז להיכנס אליו חוץ מהשוטרים והחוקרים ושדבר לא השתנה מאז היום שהיא נמצאה בו וכשהיא פתחה את הדלת הבנתי למה היא התכוונה.

הרצפה הייתה מכוסה בדם יבש שהקיף מאין צורה של גוף, חלק מהדם נמרח באזור מסוים שתיארתי כשערה של אווה.

״אני מתנצלת שאני מכריחה אותך לראות את זה.״ אני מרגישה מחויבות כלשהיא להתנצל כשאני רואה את הדמעות מבצבצות מעיניה. היא מהנהנת ומשאירה אותי לבד בתוך המחסן המעופש.

לפי מה שקראתי בכתבות על המקרה של אווה, הראיות היו ברורות לסקוט ושהתוקף בעצם חיכה לה בפנים, ושהוא היה גבוה ממנה לפחות בראש והוא שיתק אותה בירייה שאף אחד לטענתו לא שמע.

וזה היה יכול להיות הגיוני אבל הנשק לא נמצא כדי לעמת זאת.

יצאתי מהמחסן ושמתי לב שאמא של אווה השאירה את המפתח במנעול, סגרתי את שתי הדלתות ונעלתי את המחסן. חוזרת על עקבותיי בחזרה לביתה של המשפחה כדי להחזיר את המפתח ולנסות לדלות עוד מידע ממנה.

״הוא לא שיתף אותך בכיוונים שלו?״ שאלתי את האישה המבוגרת שישבה מולי, היא שיחקה עם ידיה בכך שהורידה והחזירה אותן מהשולחן ומשם העבירה לרגליה ועשתה אותו הדבר.

״הוא לא יצר איתי קשר אלא אם הוא רצה לעבור על הדברים שלה או כשהוא מצא את הבחור, שיירקב בכלא.״ אז בעצם שמרת לעצמך את המידע והסתרת אותו מהאמא המסכנה? אני לא אוהבת את איך שאתה משחק טאן…

״אני מבינה, מצטערת שהגעתי כל כך מוקדם. הלימודים שלי צריכים להתחיל בקרוב, אני אלך,״ התנצלתי, וזה היה לגמרי לא אופייני לי והיא הנהנה. קמתי מכסאי והתקדמתי אל היציאה מהבית, יוצאת וחוזרת על המכונית של ליאם.

הנסיעה חזרה ערכה יותר זמן משתכננתי, המחשבות הרבות שטיילו לי בראש גרמו לי לנהוג לאט יותר ולהיות מרוכזת פחות בכביש, והודיתי לאל כשהגעתי בשלום לשיעור משפטים.

התיישבתי ליד ג׳ף בשורה הראשונה והתפללתי שהיום הזה ייגמר עוד לפני שהוא התחיל, לא מצאתי כלום על סקוט וידעתי שהברירה היחידה שנשארה לי היא לחפש את הכלא שהבחור שמצא יושב בו, כי להרים ידיים לא בא בחשבון.

המרצה הרגזנית שלי נכנסה לכיתה עם קרטון מלא בדפים בידיה, ״תעבירו,״ היא מלמלה והניחה את הקרטון בחוסר חשק על השולחן של אחד הסטונדטים מהשורה הראשונה, שלקח דף והעביר לסטודנט הבא.

כשהדף הגיע לידי בחנתי אותו והבנתי שהיא לא כל כך הולכת ללמד השיעור, אלא יותר לתת לנו משימת צפייה לענות עליה אחר כך.

כותרת הדף הייתה 12 המושבעים ונזכרתי שזה סרט דרמה שרובו מתרחש בישיבת המושבעים שלאחר ששמעו את כל הטענות של ההגנה והתביעה מחליטים האם הנער ההיספני אשם ברצח אביו או לא אשם.

כשהרמתי את ראשי מהדף האורות כבו והמקרן ירד, והסרט החל לפעול והטענות הסופיות של התביעה וההגנה נשמעו, ולאחר מכן החלו המושבעים לחשוב על הראיות ולבחור האם הנער אכן יהיה נידון למוות או חף מפשע.

הסרט היה בשחור לבן ולפי הרעשים שהיו בחדר הנחתי כי הוא משעמם חלק מהסטודנטים, אך אני מצאתי אותו כמעניין וכחלק מאופי בתי המשפט.

כשהיו תביעות עם חבר מושבעים על ההגנה להשתמש בטיעונים הטובים ביותר שלה ותמיד להיות עם טיעונים נוספים שיוכלו להוכיח את חפות הנאשם, ועל התביעה למצוא את הראיות שיוכיחו שהוא אשם.

לחבר המושבעים היה את התפקיד הקשה ביותר, הם היו אלה שיקבעו את גורלו של אדם. ובקבוצה כזו כל אדם משפיע, בין אם הוא גזען או ליברלי. כל הצבעה ובחירה שהתקיימה הייתה קריטית והכרחית והדיונים על הראיות נמשכו שעות במקרים שאסור היה להקל בהם ראש.

״השחור לבן הזה עשה לי כאב ראש,״ ג׳ף התלונן לקראת סוף הסרט. הגענו כבר לחלק שבו הקולות לטובת הנער עלו ונשאר קול אחד לשכנע שהוא לא אשם.

״זה סרט חשוב,״ מלמלתי והוא לחץ את מותני.

״לפחות הייתה שמה את העיבוד שלו.״

״גם העיבוד היה משעמם אותך.״ גלגלתי את עיני הירוקות והמשכתי לצפות בסרט שהוקרן עד שג׳ף שוב קטע את רצף הצפייה שלי.

״זה היה ברור שהוא יהיה זכאי,״ הוא העיר ואני השתקתי את הצורך לסטור לו על כך שהפריע לי בשביל לזרוק הערה מטומטמת.

״מה שחשוב היא הדרך לזכאות שלו.״ הייתי בטוחה שלרגע נשמעתי כמו המרצה שלי שהייתה מעירה לסטודנטים שהיו מלגלגים על משפט שהיא אמרה.

״מה שתרצי.״

הסרט נגמר והאורות נדלקו, מדהים איך שהספקנו לצפות בו בשעתיים בעוד שבאוניברסיטה הקודמת שלי לקח לנו יותר מארבעה שיעורים לראות אותו.

״את עוברת בקפיטריה?״ הוא שאל כשארז את דבריו, המהמתי והכנסתי את הדף המקופל לתיקי. נעמדת ומשתלבת עם הסטודנטים שיצאו מהשורה שלנו לדרכם.

ההליכה לקפיטריה לא לקחה יותר מידי זמן, ג׳ף כמעט ורץ אליה כדי להספיק לתפוס שולחן לפני שתלמידי השנה הרביעית יגיעו ויתפרסו על כל השולחנות, ולרגע הקרבה לג׳ונסון נראתה לי מבורכת.

התיישבנו בשולחן די מרוחק וג׳ף כבר נעמד בתור לקנות לו ארוחה, וגם אותו שלחתי עם סכום מדויק וביקשתי שיביא לי פאי תפוחים ושוקו, והוא כבר הספיק להיבלע בתור של החנות.

הרמתי את תיקי שהיה תלוי על הכיסא וניערתי אותו, נרגעת כשאני שומעת רשרוש מפתחות ומוציאה ממנו את הצרור של ליאם ואת הצרור שלי.

״לראות אותך פעמיים ביום אחרי אתמול גורם לי להתחיל לחשוש לגבי המילה שלך.״ הקול העמוק והנעים של ליאם נשמע מאחורי וריח הבושם המתקתק שלו אפף אותי. לפני שהספקתי להפנות את מבטי אליו הוא התיישב במקום שבו ג׳ף ישב רגע לפני שהלך.

שפתי נמתחו בקו ישר והעברתי לו את המפתחות של המכונית, ״אני מניחה שהיא חיה.״ קרצתי לו והוא צחק את אותו הצחוק שגורם לי לעקצוצים בין רגלי, והחיוך הענק שלו שחשף שתי גומות שגרם לי להרגיש חולשה.

״תפגשי אותי היום במסלול, הפעם אני לא אהיה שיכור.״ הרמתי את גבותי ברגע שהוא הפנה את גבו אלי והלך. ברגע זה אני בטוחה שמישהו יושב למעלה ומשחק עם החיים שלי, כי אני בטוחה שאם הוא היה נותן לי הזדמנות לדבר אז הייתי מבטלת את דבריו וצוחקת.

״את אוהבת אותם רעים.״ ג׳ונסון חולף על פני והולך באותו כיוון שליאם עבר בו מקודם ואני כתגובה למילים שלו זורקת את ראשי לאחר ופורצת בצחוק.