Dangerous – פרק 3 – עיניים כחולות

את היום השלישי לאוניברסיטה התחלתי עם שיחת טלפון זועמת מאבי.

״חשבתי שזה היה ברור שאסור לך לנצח אותם. את רק צריכה לבחון את הכישורים שלהם!״ בקולו היו מעורבבים רגשות רבים שכללו אכזבה וזעם בניהם.

״אם ניצחתי אותו זה כבר אומר משהו על הכישורים שלו,״ התחכמתי למרות שאבי לא אהב את ההתחכמויות שלי, הוא נאנח וקול שזהיתי כטריקת דלת נשמע מהצד שלו.

״את תמיד עושה מה שבראש שלך! מתי תעשי מה שמבקשים ממך?״ הקול שלו נעשה חד וברור, כאילו הוא מנסה להוכיח לי משהו במילים שלו.

״אני עושה מה שאתה אומר, אבל עושה את זה בדרך שלי. הבחור מאתמול היה מצוין, רק לא מצוין כמוני.״

״מה גורם לך לחשוב שאת מצוינת?״ הוא מיהר לעקוץ אותי וכבר הספקתי לשכוח שמי שנמצא מעבר לקו הוא האבא הרגזן שלי, שכל פעם מחדש מוצא סיבות לפרוק עלי את העצבים שלו בשביל להיות רגוע עם האישה שלו.

״אני הנהגת הכי טובה שלך. אל תעז לזלזל בי אפילו לא לרגע!״ תמיד הגיע השלב שהוא ניסה לערער את הביטחון שלי ביכולות שלי וכל זה היה בגלל שהייתי אישה, ותמיד הוכחתי לו שאני טובה יותר מכל נהג שהוא אי פעם שלח לתחרויות.

״אולי. אבל לא הנהגת הכי חכמה שלי,״ הוא שוב הטיח בי עלבונות שגרמו לי לתפוס בראשי בחוזקה.

״אתה משגע אותי!״ ניתקתי והשלכתי את הטלפון על הספה למרות הצורך לרסק אותו לחתיכות קטנות שירחיקו ממני לזמן קצר מאוד את אבא שלי.

השיעור הראשון שלי להיום עמד להתחיל בעוד כרבע שעה וג׳ונסון צפר בלי הפסקה והוסיף לכעס שלי על הבוקר. הרמתי את תיקי מהרצפה ואת המפתחות מהשולחן ויצאתי מהבית, נועלת את הדלת אחרי ויוצאת אליו.

״אני כאן! אתה יכול להפסיק לצפור?״ המבטים ששלחתי לעברו הבהירו לו שלא כדאי לו לנסות לבחון את הגבול שלי.

״מישהי פה התעוררה על צד שמאל…״ הוא מלמל כשנכנסתי אל המכונית וטרקתי את הדלת אחרי, הטריקה שלי גרמה לו להחליף נושא ולהתלונן על כך שאני הורסת את המכונית החדשה שלו.

״גם אם אני אהרוס אותה עכשיו, אתה בכל מקרה תקנה חדשה אחר כך.״ חגרתי את עצמי ונשענתי על המושב, נותנת לאוויר חדש להיכנס לראותיי ולכל הכעס לצאת מגופי בשקט.

״של מי המכונית השחורה בחנייה?״ הוא שאל ומיד עניתי לו ששלי, וזו הייתה הטעות הראשונה והכי גדולה שלי עד היום.

״ידעתי שזיהיתי אותך, קרעת לליאם את התחת!״ הוא שיבח אותי ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה, הוא לא היה אמור לדעת את זה. אף אחד לא היה אמור לדעת את זה.

לא היה לי חשק להזהיר אותו בעוד איום סרק, לא רציתי להיכנס לכל עיניין הסודות שוב, אבל הייתי מוכרחת.

יישרתי את גופי על הכיסא והנחתי את ידי על ידו שהייתה על תיבת ההילוכים, ״אם מישהו יגלה על זה הלך על התחת שלי, אוקיי? אז בבקשה תציל אותו.״

״אני אוהב את התחת שלך.״ הוא צחק וידעתי שזה היה האישור שלו בדרך עקיפה לחלוטין.

״עכשיו תסיע אותנו לשיעור הראשון לפני שנאחר,״ ביקשתי והנחתי את תיקי על רגליי, החיסרון בטלפון המזוין שלי היה מורגש לי וידיי ניסו לשחק בכל מה שהצליחו להגיע אליו.

״מה המערכת שלך להיום? ותפסיקי לשחק עם העט או שאני עוצר לך כאן ואת יורדת,״ הוא איים ואני חייכתי בביישנות והחזרתי את העט למקום שלו, ניסיתי להעסיק את ידי בכל דבר אחר שיהיה פחות רועש לג׳ונסון וזה היה מייאש ומתיש.

״בלשות ואנגלית,״ עניתי לו. במערכת שלי הייתה חלוקה ברורה של השיעורים, שיעורי הבחירה היו לסירוגין עם שיעורי חובה נוספים ויום אחד היו שיעורי הבחירה ביחד.

״שמעתי שהמורה שלך לבלשות צמצם את הכיתה לחצי,״ הוא שיתף אותי בשמועות שרצו בקפיטריה לאחר שיעור בלשות האחרון.

״תאמין לי שכמה שפחות תלמידים יותר קל להבין את החומר.״ כולם ידעו את זה, הסינון הראשוני העיף מהקורס את כל התלמידים שתלו תקוות בשכנים המצטיינים שלהם, והשיחות האישיות היו הסינון השני והקפדני יותר שהשאיר בסופו של דבר את התלמידים הרציניים והמתאימים ביותר לקורס בלשות שמצאתי מעניין יותר מכל קורס אחר שיצא לי ללמוד.

״אם את אומרת. אגב, שלא תחשבי לרגע שאני לא מת לשאול אותך שאלות על אתמול, אני פשוט מפחד על התחת שלי.״ הוא צחק ועצר את המכונית בחניה שליד הקפיטריה. למצוא באזור שהוגדר לחנייה חניה היה כמעט בלתי אפשרי, תלמידי השנה הרביעית והחמישית היו תופסים לפני כולם את החניות ואתה היית צריך להסתדר עם איזו חניה על חצי מדרכה.

יצאתי מהמכונית ברגע שהמנוע דמם, ״אני שמחה שלא שאלת.״ ורצתי אל הבניין שבו למדתי בלשות.

כשנכנסתי אל הכיתה הוקל לי שהיא הייתה מרווחת יותר ופחות צפופה מאתמול, הרי הרבה תלמידים נזרקו מהקורס וזה היה נפלא בשבילי.

התיישבתי בשורה הראשונה שהייתה די ריקה מתלמידים, אולי שלושה לכל האורך שלה. ושוב בדיוק כמו אתמול, בשעה המדוייקת שבה אמור היה הקורס להתחיל האורות כבו והמקרן נדלק.

הפעם התמונה שהוקרנה הייתה של בחורה ששכבה על אדמה מלאת אבנים קטנות וזרדים, החלק העליון שלה היה חשוף אבל מצונזר, והשער הבהיר שלה היה מלוכלך בדם.

זה היה ברור לי שהיא נאנסה, אבל המחשבה שלי הייתה עסוקה בסקוט, ומאין הוא השיג את התמונות המזעזעות שהציג.

התמונה התחלפה בקטע קול קצר; זה היה קול של גבר, חזק ונוקשה.

״חתיכת זונה קטנה, את חושבת שאת יכולה להופיע ולערער את הביטחון של החברה הקטנה שלי?״

הנחתי שהוא לא היה החשוד המרכזי, הבחורה המתה מהתמונה הראשונה נראתה לי כלבה למדי ושהיא שילמה על כל הכאוס שהספיקה ליצור במשך שנות חייה.

בשקופית הבאה היה סרטון קצר שפרצופים ממנו צונזרו, הבחורה הייתה במרכז ופניה היו מוסתרות מהשמש, זה היה בכניסה לבית שלה לדעתי כי לאחר מכן הם נכנסו כולם לדירה ורעשים חזקים של התנפצויות וצרחות נשמעו.

ואז האורות נדלקו וחשפו את מר טאן שעמד מולנו, הוא כיבה את המצגת והרים אותה למעלה.

״המקרה שראיתם עכשיו הוא משנת 2003, לפני שתיים עשרה שנים. הרצח לא פוענח עד היום. ואלו הראיות היחידות שנמצאו. אני הולך לצאת עכשיו מהכיתה ואתם תלמידיי המוכשרים, תוציאו דפים מהמחברות שלכם ותכתבו את כל השאלות שהייתם רוצים לדעת את התשובות עליהן,״ הוא סיים לדבר והתקדם אל היציאה, הדלת נטרקה בחוזקה אחרי שהוא יצא וזה היה הסימן שלי לצאת אחריו.

השארתי את דברי לצד מושבי ורצתי אחריו, סוגרת את הדלת בשקט לאחר שיצאתי.

״סקוט!״ צעקתי גרמה לו לעצור בדרכו ולהסתובב לעברי, המבט שפניו לבשו היה קשה לקריאה; לא ידעתי אם להגדיר אותו כמבולבל, סקרן או לא מופתע לראות אותי.

״אני מקשיב, האם יש לך שאלות שיכולות להוביל לקצה חוט?״ הוא שאל בקול מונוטוני ואחיד שגרם לי לחשוב שאולי כן יש משהו שהוא מסתיר.

״מאיפה השגת את התמונות האלו? הסרטונים? מקרה שלא פוענח? מי אתה לעזאזל?״ הטחתי בו את שאלותי אחת אחרי השניה והתקרבתי אליו באיטיות, המבט שלו השתנה מעט וחשבתי לרגע שעיניו נצצו אך כל זה נהפך לחלק מדמיוני כשמבטו חזר להיות בלתי אפשרי לקריאה.

״הסקרנות שלך תהרוג אותך בסוף.״ הוא הפנה לי את גבו והמשיך להתקדם למקום שתיכנן להגיע אליו לפני שעיכבתי אותו.

״אלא אם אני אעשה זאת קודם.״ הוא נעצר והסתובב בחזרה אלי, ארשת פני הייתה מופתעת. לא ידעתי איך להתמודד עם הדברים שאמר.

״אני צוחק. אבל יש דברים שאת לא צריכה לדעת, עכשיו תחזרי לשיעור. הקפה שלי מתקרר.״ האוויר חזר לראותיי אחרי שעצרתי אותו זמן ממושך, ההלם שנכנסתי אליו היה כמעט ומטורף. לא חשבתי שזה ייגמר ככה ובטח שלא חשבתי שאני אסתבך עם הבחור הלא נכון, בדבר אחד הוא צדק; הסקרנות שלי עוד תהרוג אותי, וזה לא מנע ממני לרצות לעקוב אחריו ולגלות עליו כל פרט שהוא ניסה להסתיר.

״ותקראי לי מר טאן בבקשה, אני לא החבר שלך.״ הנהנתי בראשי וחזרתי על עקבותי, נכנסת אל הכיתה, הראשים הורמו ברגע שהדלת נסגרה ואנחות הקלה נשמעו כשהבינו שסקוט עדיין לא הגיע.

התיישבתי במקומי והוצאתי את המחברת שלי, תולשת ממנה דף ומתחילה לכתוב עליו שאלות שהייתי רוצה לדעת את התשובות עליהן, והיו לי הרבה.

את הדף חציתי לשניים, בחצי הדף הראשון כתבתי את כל השאלות שרציתי לשאול את החשודים שהם הצליחו למצוא, ובחצי הדף השני כתבתי את כל השאלות שרציתי שהוא יענה עליהן.

סקוט טאן עיניין אותי יותר מכל מקרה רצח שהוא הספיק להראות לנו, הוא היה מקרה בעצמו. הסודות שהוא הסתיר ממני, והבעות פניו הרציניות שהסתירו מאחוריהן אלפי תשובות לאלפי שאלות.

כשסקוט חזר אל הכיתה הוא הניח מולי חצי קופסא ריקה וביקש שכולנו נשים בה את התשובות שלנו, הנחתי בתוכה את חצי הדף עם השאלות שרציתי והעברתי למי שישב מאחורי. הקופסא עברה כך בין כולם עד שחזרה אל סקוט.

״כל העיניין בבלשות הוא הסקת המסקנות, מה עלה לכם לראש ברגע שהתמונה הופיעה מולכם. הסקת מסקנות נכונה יכולה להוביל לפיתרון של פשע,״ הוא התחיל להרצות על השלב הראשון במדריך לחוקר מקרי רצח.

״מה עלה לראשכם כשראיתם את הבחורה הצעירה שוכבת ערומה באמצע יער?״ ידיים רבות הורמו לאוויר וידי נבלעה בין כולן.

״מרגו, רוצה לשתף אותנו?״ כמובן שלא חשבתי אחרת, הוא בחן אותי ועשה זאת בכוונה.

״האמת היא שכן. מהתמונה בלבד היה ברור לי שהיא נאנסה, אבל אם אני מחשיבה גם את הראיות הנוספות, ואני אומר זאת גם אם לא שאלת, הסקתי שהיא הייתה כלבה לא קטנה ששילמה על הטעויות שלה.״ הרגשתי טוב אחרי שסיפרתי לו את מה שהצלחתי להבין מהראיות שהציג, וקיוותי שיבין את הרמז הכבד שהוספתי, כי גם הוא ישלם על המעשים שלו ואני אדאג לכך.

הוא חייך חיוך זחוח ומתנשא לעברי ועבר אל התלמיד הבא, שתשובתו הייתה זהה לתשובתי הראשונה, וכך שאר התלמידים ענו.

״הדבר שבא אחרי הסקת מסקנות הוא יצירתיות.״ הוא כתב את המילה בגדול על הלוח.

״המחשבה שלכם צריכה להיות יצירתית, אתם צריכים להיות יצירתיים. חוקר צריך לחשוב על כל כיוון ולבדוק אותו, אם הוא יתקבע על אחד לא מובטחת לו ההצלחה,״ הוא המשיך לדבר והקול שלו נד בין גבהים שונים שמשכו את תשומת ליבם של התלמידים הרדומים.

״יצירתיות היא חשיבה מחוץ לקופסא רבותיי! וגם אם אתם חושבים שמצאתם תשובה, תחפשו עוד אחת, אל תחשבו שמה שהגעתם אליו מספיק. תמיד תדרשו יותר, חוקר מוצלח תמיד דורש לדעת יותר משהוא יודע,״ הוא סיכם את דבריו לגבי התכונה השנייה של חוקרים שהציג לפנינו.

״אני רוצה לעבור על השאלות שלכם… אתם יכולים ללכת,״ הוא מלמל מספיק חזק שנשמע אותו וכולם ארזו את הדברים שלהם ויצאו מהכיתה.

נשארתי לשבת במקומי, מביטה בו יושב על הכיסא שצמוד לשולחן המורה ומסמן שאלות שתלמידים כתבו.
הבעות פניו השתנו מדף למשנהו, קמטים קלים נחרשו על מצחו ועיניו נראו שקועות ומצומצמות.

״חוקר טוב תמיד דורש יותר משהוא יודע.״ משכתי את תשומת ליבו אליי, וחיוך קל נמרח על שפתי המורה הצעיר שלי לבלשות.

״אמרתי לך שיש דברים שאת לא צריכה לדעת עליהם.״ הוא חזר להתעסק בסימון שאלות, התיישבתי במקומי וחיכיתי שהוא ייסיים לסמן את כל השאלות.

״אני כבר בפנים, אתה רק לא יודע כמה עמוק.״ הפעם החיוך המתנשא נמרח על שפתיי, משכיח את השטויות שנפלטו מפי קודם לכן וקיוותי שהוא לא ייחס להן חשיבות.

״אני בטוח.״ הוא הגיע אל חצי הדף שלי, האחרון שבקופסא ומסמן בו את רוב השאלות שכתבתי. ידעתי שפגעתי במטרה שאליה הוא כיוון בגלל החיוך הענק שנפרש על פניו.

בעיקרון דיברנו בחיוכים, כשהוא ניסה לבחון אותי זה היה החיוך המתנשא שהשתלט על שפתיו. כשהוא היה גאה בי זה היה חיוך רחב וחושף שיניים, אחד שאף פעם לא קיבלתי מאבי ואמי. כשלא היו לו כוחות לשטויות שלי זה היה הנהון קצר שליווה חצי חיוך, אחד שהיה מוכר לשפתיו.

הוא התחיל לארוז את דבריו וכך גם אני, מסיימת לפניו ויורדת במדרגות, מתקדמת אל שולחנו ומניחה את שתי ידי עליו.

״לאן אתה ממהר? לא סיימתי איתך טאן.״ צחוק קל נמלט מפי והנחתי על השולחן הריק את חצי הדף השני. ״זה רק בתור התחלה.״ הסתובבתי על עקבי ויצאתי מהכיתה לפני שיספיק לעצור אותי, הקורס הבא שלי היה אנגלית והיה לי מספיק זמן לאתר את הביניין שאלמד בו.

הייתי צריכה לרדת אל הקפיטריה ולעלות לביניין השני שבו למדתי משפטים, בקומה השלישית הייתה כיתת האנגלית שלי.

המרחק בין שתי הכיתות היה ארוך מידי והספקתי להגיע לכיתה לפני שהקורס התחיל, כל קורס נמשך באופן תיאורטי כתשעים דקות, אך באופן מעשי הוא נמשך אולי שעה.

כשהמורה לאנגלית נכנסה אל הכיתה, קיוויתי שהיא תצליח להחזיק אותנו במשך תשעים דקות שלמות ותחסוך לי את שיעמום בין הערביים.

״תעבירו בין כולם את המחזות בבקשה.״ בקולה נשמעה התרגשות, וכשהגיע לידי המחזה של רומאו ויוליה הבנתי גם למה.

״הטרגדיה המצויינת של שייקספיר מעוררת בכולנו את הרגשות שחבוים עמוק בתוכנו. תתכוננו לסמסטר מרגש שיגרום לכם להתאהב חזק ומהר.״ היא פתחה את העמוד הראשון של המחזה והתחילה להקריא ממנו. לאחר החלק הראשון שקראה היא עצרה וסיפרה את זה בדרך שלה, השפה האנגלית המדוברת שכולנו היינו רגילים אליה.

״במאה השש עשרה של ימי הביניים אביה של יוליה קפולט מתכנן מסיבה, נשף גדול שהוא ערך לחבריו. אני מקווה שעל היריבות בין המשפחות קפולט ומונטגיו שמעתם, כי רומאו שובר הלבבות שלנו החליט להתגנב אל המסיבה ביחד עם דודנו. בחלק הראשון שקראנו אלו רק האירגונים למסיבה, בנות!״ היא קראה בהתרגשות מלהיבה.

״בהמשך תגיע הרומנטיקה הכובשת שכולנו אוהבות, וכרגע אני אשמח לשמוע את דעתכם. גם אתם בנים, אל תשבו בשקט…״ היא דיברה יותר מידי לטעמי, העדפתי את השקט המספק משיעורי בלשות שגרם לי לשכוח את היותי היפראקטיבית ולהתרכז חזק בנושאים מעניינים וסוחפים, ואפילו העדפתי את קורס משפטים עם ג׳ף.

רוב המשפטים שעלו לאוויר היו כמה שרומאו מתוק, ואלו היו הבנות שהרעיפו עליו מחמאות בלי סוף. הבנים היו טיפה יותר אדישים למעשה הנועז שלו, הם חשבו שההתאמצות שלו מיותרת בשביל בחורה והמורה שעדיין לא סיפרה לנו את שמה הבטיחה להם שהוא לא עשה את זה בשביל יוליה.

השיעור נגמר מהר משחשבתי, כל מה שעשיתי בו היה לשבת ולהקשיב לפטפוטיה הבלתי נלאים עד שהיא שיחררה את הכיתה.

הכנסתי את הספר לתיקי והתקדמתי אל היציאה של הכיתה, יוצאת ויורדת אל הקפיטריה ששם מצאתי את ג׳ונסון ביחד עם הבחור עם העיניים הכחולות.

״מרגו, תצטרפי,״ ג׳ונסון קרא לי מרחוק והתקדמתי בצעדים זהירים אל השולחן שלהם. התיישבתי מול הבחור שהצליח לסחרר את מחשבותי מאתמול, הוא היה מרוכז בכוס הבירה העצומה שעטף בשתי ידיו הגדולות.

״תראי איך הרסת בן אדם,״ ג׳ונסון לחש באוזני ומיד תקעתי במותן שלו את מרפקי, הוא לא היה צריך להגיד את זה.

״עיניים כחולות, מה השם שלך?״ משכתי את תשומת לבו מהכוס הארוכה שהוא הספיק לסיים.

״זה לא משנה לך.״

״תהיה מנומס ותספר לי איך קו-״

הוא עצר את משפטי, ״תסתמי. את עושה לי כאב ראש.״

״את האמת שזו הבירה החמישית שגורמת לך להרגיש ככה,״ ג׳ונסון יצא להגנתי והשתיק את עינים כחולות.

״מה שעושה לך טוב עיניים כחולות.״

נשארתי לשבת במקומי ושלחתי את ג׳ונסון עם כסף שיקנה לי אייס קפה גדול, האווירה ביני לבין עיניים כחולות הייתה מתוחה באופן נוראי להחריד שפחדתי להשחיל מילה נוספת שגם אותה הוא יקטול.

״אני צריך שתביאי לי עוד בירה,״ הוא הפר את השקט כשהעלה את דרישתו לאוויר, הקול שלו היה נעים לאוזני ונשכתי את שפתי כתגובה.

״שתית מספיק,״ סירבתי במידיות וראיתי איך ידיו מחזיקות בנואשות את הכוס הריקה מנוזל משכר. המבט שעטה פניו היה מסכן וכמעט מתחנן לעזרה ולעוד מזיגה נכבדת של בירה לכוס שלו.

״ידעתי שאין לך שימוש.״ הוא נאנח וקם מהכיסא, משחרר את אחיזו בכוס ומחזיק בשולחן עד שמצליח לעמוד על שתי רגליו בדרך הכי יציבה ששיכור יכול לעמוד בה. הוא השאיר את הכוס על השולחן והתחיל להתנדנד מצד לצד בדרכו אל היציאה, נאחז בכתפיים של אנשים עד שיצא מהקפיטריה ונעלם משדה ראייתי.

״לאן הוא נעלם?״ ג׳ונסון חזר עם האייס קפה הקפוא שלי והתיישב במקום שבו עיניים כחולות ישב קודם לכן.

״אני מניחה שהברחתי אותו.״ הוא צחק ואני לגמתי מהכוס הקפואה שנחה על השולחן.

״תפסיקי לשתות את זה כמו ילדה קטנה, את רוצה קשית?״ הוא שאל ועיני ננעלו על עיניו.

״לא חשבת להביא אחת לפני?״

החיוך הקטן שנמתח על שפתיו הרגיז אותי כמעט כמו כל דבר שהיה בג׳ונסון, מהצורך הכפייתי בטלפון שלו ועד ההטבות שקיבל בתור סטונדט שנה רביעית.
הוא הבין את המבט הנרגז שעל פניי וקם מהשולחן במהירות, וחזר אליו ישר אחר כך עם קש שחור.

״רק אל תפגעי לי בתחת…״ הוא מלמל והניח את הקש בכוס שלי, נשען על הכיסא שלו וממשיך להתכתב בטלפון שלו.

״אתה צריך להפסיק עם הטלפון הזה,״ הערתי לו ובעטתי ברגלו, מפתיעה אותו וזוכה ממנו לאנחת כאב קטנה.

״אני כבר מתכנן את התחרות הבאה שלך.״

״מה זאת אומרת שלי? אני מציעה לך לבטל אותה לפני שהתחת שלך ייפגע,״ איימתי עליו והמשכתי ללגום מהברד בטעם קפה שהזמנתי עד קיפאון מוח.

״אני שונאת אותך.״ נאנחתי והרחקתי ממני את הכוס הארורה שבגללה אני סובלת.

״את לא יכולה לשנוא אותי. אני הדבר הכי טוב שאת מכירה.״ בדבריו היה קמצוץ אמת מלבד התנשאות וגאווה, הוא באמת היה חלק מהדברים שהפכו את השהות שלי כאן לנסבלת, לפחות לימים הראשונים.

משכתי בכתפיי ותליתי את תיקי על כתפי, ״ניפגש מאוחר יותר,״ נפרדתי ממנו והרמתי את הכוס מהשולחן, יוצאת מהקפיטריה בדרך אל הדירה השכורה שלי.
הדרך עברה לי בקלילות מפתיעה וכבר הייתי בכניסה לביתי, אד בדיוק יצא מהדירה שלו ובירך אותי לשלום.

״סיימת לסדר את כל הקופסאות?״ הוא שאל בנימוס והנהנתי, פותחת את הדלת ומוציאה את המפתח מהצילינדר.

״יום טוב,״ בירכתי אותו בחזרה וסגרתי את הדלת אחרי, הבית שלי היה במצב שבו המזבלה הארצית הייתה נקייה יותר ממנו. התעלמתי מהבלאגן שהיה במטבח והתקדמתי לחדרי, החשק לנקות יגיע לי מאוחר יותר ובזה הייתי בטוחה.

החדר שלי היה נקי יותר מהמטבח, את התיק שלי זרקתי על הכיסא ונשכבתי על המיטה. מדליקה את הטלוויזיה ומחפשת תוכנית שתעביר את הזמן שציפיתי שהשיעורים שאקבל יעבירו, אבל ככה זה היה בכל תחילת שנה; המרצה חייב ללמד את החלק הראשון והעיוני לפני שיגיעו כל השיעורים והספרים עם הבחינות משנים קודמות.

במשך שעתיים מעייפות העיניים שלי סירבו להעצם ועקבו אחרי הדמויות המרצדות על המסך הרחב, ודפיקות בדלת הקימו אותי מהתנוחה שבה הייתי על המיטה.

כשפתחתי את הדלת הופתעתי לראות את ג׳ונסון נשען על הקיר ומבט עצבני על פניו.

״למה את לא עונה לטלפון המזוין שלך?״ הוא שאל ואני נזכרתי שהשארתי אותו על הספה אחרי שיחה נוראית עם אבי.

״זה עד כדי כך חשוב שהופעת בדירה שלי?״ שאחתי והכנסתי אותו פנימה, סוגרת אחריו את הדלת.

״הייתה צריכה להיות היום תחרות. עכשיו היא מבוטלת, אם את רוצה להתאמן או לא יודע מה אתם עושים עם הרכבים שלכם, את יכולה ללכת למקום של אתמול, הרכב שלך נשאר שם,״ הוא יידע אותי והתיישב על הספה, מניח את רגליו על השולחן ומדליק את הטלוויזיה.

״אתה רוצה גם משהו לשתות?״ הציניות שבקולי הייתה ברורה, והוא הנהן בראשו. לא הייתי צריכה לשאול את זה.

עזבתי אותו בסלון והתקדמתי את המטבח, מוציאה מהמקרר מיץ ומרימה מהשיש חפיסת כוסות, חוזרת אליו ומניחה מולו את הבקבוק.

״אתה מוזג.״

התיישבתי בצד השני של הספה ואת רגלי הנחתי על רגליו, ״את תמיד יודעת איך לסדר את הדברים לטובתך.״ הוא הגיש לי את הכוס ומזג לשלו.

״ככה אריות שורדים בעולם של צבואים.״

אחרי עשר דקות שישבנו וראינו את הסרט שהוא בחר הוא הוריד את רגלי משלו וקם, ״לא התכוונתי להישאר יותר מידי, היה נחמד בכל זאת.״ הנהנתי והוא יצא וסגר אחריו את הדלת, החלטתי ללכת למסלול של אתמול ולסגור את המעגל שנשאר פתוח איתו.

קמתי מהספה אל חדרי והסתכלתי על בבואתי, הבגדים שלבשתי בבוקר היו מקומטים ומסריחים והחלפתי אותם בג׳ינס שחור וצמוד וגופיה אפורה שנצמדה לחזי ולמותניי, נעלתי את המגפיים הקצרות שלי והרמתי את המפתחות מהשולחן, התקדמתי אל הכניסה לבית ויצאתי, נועלת את הדלת אחרי ויורדת אל החנייה של המרצדס השחורה שלי.

נכנסתי לתוכה והתנעתי אותה, לוחצת על הקלאץ׳ ומעבירה הילוך לרוורס ויוצאת מהחנייה, מתחילה את הנסיעה שעברתי בלחץ אתמול.

הפעם היא עברה חלק יותר, למרות שהכביש היה מלא במכוניות. כשהגעתי למסלול החנתי את מכוניתי רחוק מהכניסה למקרה שעוד מישהו כמו ג׳ונסון ראה אותי נכנסת או יוצאת איתה, יצאתי ממנה ונעלתי אותה. מתקדמת אל המסלול שטרטור של מכונית נשמע ממנו.

כשהתקרבתי אל המסלול הבנתי שצדקתי, המכונית של הבחור מאתמול דהרה על המסלול ולא הייתה לי שום דרך לעצור אותו.

ניסיתי לצעוק לו שיעצור למרות שידעתי שרעש המכונית גובר על קולי, הברירה היחידה שנשארה לי היה לעמוד באמצע הדרך ולקוות שהוא יעצור לפני שהוא יכנס עם המכונית בגופי ושנינו נהרג.

התקדמתי בזהירות אל עומק המסלול וראיתי שהוא ראה אותי מרחוק, והמכונית התחילה להאט אך משום מה היא האיצה כשהתקרבה אלי.

יותר הופתעתי מהעצירה הפתאומית שלה לידי, כמעט מעיפה אותי לצד השני של המסלול למצוא את מקומי מתחת לאדמה ביחד עם שאר המתים.

״מה את עושה פה?״ החלון הקרוב אלי נפתח ועיניים כחולות היה זה ששלט בהגה.

״לעזאזל! עיניים כחולות אתה שיכור מזוין!״ צעקתי והטחתי את אגרופי מדלת המכונית שלו, והוא יצא מיד אלי.

״זה ליאם.״ הוא נאנח וסוף סוף היה לי שם להתאים למראה של הבחור הכובש מאתמול. הוא הוריד את הקסדה מראשו והניח אותה במושב הנוסע, ידו עברה בשערו החום והקצר והייתי צריכה לעצור את הדחף לשלוח את ידי בשערו גם.

״מה אתה עושה פה?״ שאלתי.

״מה שאת עושה פה?״ הוא ניסה להתחכם, וצחקתי קליל.

״אתה שיכור. אני לא. זה ההבדל בנינו,״ הבהרתי לו איפה הוא עומד ואיפה אני והוא אישר.

״אז מה בחורה כמוך עושה כאן?״ הוא שאל ואמרתי לו את שמי, במוחי עדיין חיפשתי את השקר האמין ביותר למרות שידעתי שהוא שיכור ושהוא ישכח את זה מחר בבוקר.

״הייתה אמורה להיות תחרות, כנראה שהיא התבטלה.״ נאנחתי בעצב והוא הנהן בשקט, ידעתי שהנושא של התחרות היה עדיין טרי וכואב לו ובכל זאת השתמשתי בו.

״אני חושבת שאני אלך, אני מבזבזת את הזמן שלך.״ הוא הנהן וחזר להתיישב במכוניתו.

״אני אשאר כאן עוד קצת.״ הוא התניע אותה בחזרה ורעש טרטור המכונית נשמע שוב.

״אל תשכח שאתה שיכור.״ חייכתי לעברו והפניתי את גבי אליו, חוזרת בחזרה אל המכונית שלי.

״חכי.״ הוא עצר את מכוניתו לידי והקסדה כבר הייתה על ראשו והסתירה את הפנים שגרמו לראשי להרגיש סחרחר ולרגלי חולשה.

״אני אראה אותך מחר?״ הוא שאל בקול מלא תקווה שפחדתי לנפץ.

״לא.״