Dangerous – פרולוג – פרק 1 – חלומות בקופסא – ניסיון

הוא ישב בתא הנהג, דרוך ומוכן ללחוץ על הגז ולנצח את יריבו והעפר התפשט עקב סיבובי הגלגלים.
הבחורה שאחזה בדגל התקדמה אל המעבר שבין שתי המכוניות, גופה היה מחוטב ולבושה היה מועט ביותר, כמעט ולבשה כלום. היא התהלכה בזריזות על עקבייה הגבוהים וכובעה היה צמוד לראשה, שערה התנופף מצד לצד בדיוק כמו הדגל שהרימה לאוויר. הדגל היה צבוע בשחור לבן, והתנופף מצד לצד ויצר שילוב מושלם בין הצבעים – אפור. פניו של הנהג שישב במכונית האדומה היו שלוות והוא היה בטוח שינצח בסיבוב הזה. הבחורה צעקה ואספה את ריכוזם של הצופים אל המכוניות. היא הורידה את הדגל לצד גופה והמכוניות החלו להאיץ ולהתקדם במהירות במסלול כשהן משאירות את העפר עומד באוויר. הסיבובים במסלול נעשו חדים יותר אך הוא לא בלם או ניסה להאט את מהירותו. הוא המשיך להאיץ אותה ולנהוג כל הדרך עד לקו הסיום. הצופים המועטים שהיו בסביבה שאגו והריעו לו והאחרים עזבו והשאירו את כספם שם. הוא יצא ממכוניתו הקטנה והתקדם אל מנהל התחרות לקבל את שכרו ואז הבוקר הגיע.

חצינו את מגרשי הדשא שהיו צמודים לכל בניין בשטח הקמפוס, הדרך לספרייה הייתה ארוכה והעבודה הייתה ארוכה עוד יותר.
כשהגענו, תפסנו שני כיסאות ולוסיה החלה להתרוצץ בין המעברים ולמשוך את הספרים המתאימים.
התיישבתי והוצאתי את פרטי העבודה מהתיק, סיכום מחזה של שייקספיר ומילים שחייבות להימצא בו.
ידעתי שהייתי צריכה להירשם למקצועות הראליים ולא לספרות. למרות ששייקספיר לא משעמם, אך טרגדי עד מוות.
״ביפ! ביפ! ביפ!״ לוסיה צייצה והפילה את הספרים עבי הכרס שהחזיקה על השולחן. לאחר מכן היא התיישבה, מתחה את חולצתה ומשכה את אחד הספרים התחתונים וגרמה למפולת שאר הספרים. צחקתי ואספתי את הספרים שנפלו לערמה חדשה, הספרנית דאגה להשתיק אותי מיד.
״שקט! זו ספרייה! תשמרי על השקט!״ לוסיה חיקתה אותה והחנקתי את צחוקי המתגלגל.
״בסדר, בסדר! בואי נתחיל לפני שהיא תעיף אותנו מכאן!״ לחצתי עליה והיא פתחה את המחזה המפורסם שלו, יוליוס קיסר, שעליו היא בחרה לעשות את העבודה.
״מה את אומרת? בשער אכתוב את המשפט המפורסם שלו, האשמה אינה בנו אם כי בכוכבים, ואז אתחיל לסכם במשפטים קולחים וברורים. נכון שזה יהיה אדיר?״ היא שיתפה אותי וגילגלתי את עיניי.
״אני בטוחה שזה ייצא אדיר ברגע שתביני שהמשפט אומר שהכוכבים לא אשמים…״ העמדתי אותה על טעותה והיא צחקקה, ללוסיה יש הרגל מגונה להזיז את ראשה כשהיא צוחקת ולסטור לכולם עם תלתליה השחורים. ריסנתי אותה וחילקתי את הספרים למחזות.

'זה המזרח ויוליה היא השמש,' חזרתי בראשי על המשפט המוכר של רומאו ונאנחתי. ״הו רומאו רומאו, למה אתה כזה מדהים רומאו?״ קברתי את ראשי בין דפי הספר. גל של תלמידים ממהרים נכנס לספרייה והם תפסו מקום בשולחנות לידנו.
את רובם לא זהיתי, את חלקם ראיתי כשהסתובבתי ברחבי הקמפוס ואף אחד מהם לא זיהה אותי; תלמידה שנה א׳. לא אוכל לומר כך על לוסיה, כל בחור שני שעבר מולנו קרץ או חייך אליה והרגשתי קצת נחותה לידה, או לפחות גרועה בלמשוך תשומת לב. לוסיה הייתה נערה יפה ואפילו מאוד. שערה היה ארוך וגולש וגופה היה במידות הנכונות, עיניה הבהירות הפנטו את כל מי שהביט בהן ושפתייה הבשרניות משכו את כולם. וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת לכולם. הרמתי את ראשי מן הספר וחייכתי ללוסיה ואז בחור שנראה טוב למדי חייך אליי והתקדם. גלגלתי את עיניי וחייכתי בביישנות.
הרגשתי די מטומטמת כלומר, עד עכשיו חיפשתי את המבט או הקריצה וכשקיבלתי אחד כזה אני פשוט מגלגלת עיניים וממשיכה להיות חננה. 'לונה, ככה לא תגיעי לשום מקום!' התת-מודע שלי צרח והתעשתי על עצמי. אני צריכה לעשות משהו עם החיים שלי וכדאי שזה יקרה עכשיו.
התייאשתי מלהמשיך לשבת ולדפדף בטרגדיה המתישה הזו, אם יוליה רק הייתה גמישה יותר…
״טוב, אני ויתרתי. אני אחזור לכאן מחר עם תקווה לסיים את הטרגדיה הזאת,״ מחיתי והרמתי את ערמת הספרים שלי, מסתבר שלוסיה דאגה לי כל כך שמתוך השבעה ספרים שהביאה, חמישה היו שלי.
״ניפגש בחדר,״ נפרדתי ממנה וסידרתי את תיקי על כתפי והתקדמתי אל המעבר, להחזיר את הספרים למקומם.
צעדיי היו כושלים ומרושלים, ראשי הסתחרר ועיניי עייפו. הייתי בטוחה שראיתי כפול, או שהתנגשתי במשהו. או במישהו, די שרירי אם זה בן אדם. טוב… אין הסבר אחר לסיבה שהספרים היו על הרצפה.
ניערתי את ראשי וחזרתי לעצמי, משכתי את הספרים מהרצפה וכמו ברומן הקיטשי ביותר, קיבלתי עזרה.
הרמתי את מבטי וצפיתי בגבר שעמד מולי, 'מעכשיו, בלי גלגולי עיניים!' תת-המודע שלי ציווה ובצפצוף שכזה גלגלתי את עיניי.
״שייקספיר, הא?״ הוא התעניין ועזר לי להחזיר את הספרים למקומם. משכתי בכתפיי והחזרתי את הספרים שנותרו.
״לואי פורסט, ואת?״
״לונה ריצ׳י, נעים להכיר.״ הוא חייך והנהן וחזרתי על עקבותיי בחזרה אל לוסיה.
״מה גרם לך להתעכב כל כך הרבה?״ היא שאלה וכיווצה את מצחה עקב מחשבות מרובות. צחקקתי.
״הכרתי מישהו… לואי פורסט זה השם,״ סיפרתי לה והיא עיוותה את פניה.
״שם צרפתי…״ היא מלמלה והזכירה לי. גילגלתי את עיניי והובלתי את שתינו דרך שביל האבנים שמוביל אל הכיתות.
״יש לי שיעור של אהמ… ספרות?״ חיטטתי בתיקי ושלפתי את המערכת החדשה שלי. ״כן, ספרות,״ אישרתי את דבריי והחזרתי אותה אל התיק. ״ניפגש בחדר.״ נופפתי לה לשלום ונכנסתי למתחם הלימודים, עשרות תלמידים ישבו בספסלים שלפני הכיתות ונוספים רצו על מנת לא לפספס את השיעור. טיפסתי במעלה המדרגות עד שהגעתי לכיתתי, מאחר והכיתה הייתה ריקה הנחתי לעצמי לתפוס מושב באמצע, מול השולחן של המורה אך רחוק מעט.
״כן גברתי… שייקספיר ויצירות נוספות… יש כאן תלמידה, נמשיך את השיחה אחר כך.״ הוא ניתק והתיישב על שולחנו.
״ההפסקה לא הסתיימה, תנצלי את החמש דקות האלו לשתות או כל דבר שתרצי,״ הוא אמר ופתח את אחד המחזות.
״אוקיי…״ התרוממתי מכיסאי והתקדמתי אל יציאת הכיתה. הוא הניף את ידו באוויר. המשכתי בדרכי אל היציאה כשזרם של ילדים נכנסו ודחפו אותי הצידה בדרכי החוצה.
״מצטער מותק,״ הבחור הזיז אותי בעדינות מדרכו.
״זה לונה.״ גלגלתי את עיניי והדפתי את האחרים שניסו ״להזיז״ אותי מדרכם. גנחתי בעצבים כשנתקלתי ברגל של בחור שאפילו לא התעניינתי לדעת מי הוא. דילגתי עליו והתקדמתי הלאה עד לשירותים. עמדתי מול המראה הארוכה והרחבה כשמשני צידיי עמדו ובהו בעצמן בנות נוספות, בחנתי את מראי, לא נראיתי שונה מכלל הסטודנטיות בקולג׳, וטוב שכך. לא הייתי רוצה להיות יפה מידי ולמשוך כל כך הרבה טיפשים ותשומת לב או להיות מכוערת מידי ולמשוך בריונים ותשומת לב. רוקנתי את מוחי ממחשבות חסרות תכלית כמו אלו, התקדמתי אל יציאת השירותים ותוך שניות ספורות ידיים איתנות תפסו אותי ומנעו ממני ליפול. נאנחתי וחשבתי על חוסר המזל שלי.
״פעם שלישית את המספר בבקשה.״ הוא עזר לי להתרומם, גיחכתי, מבטי היה מופנה אל נעליו המוכרות, אלו שנתקלתי בהן קודם.
״אני מקווה שלא תהיה כזו.״
״גם אם לא תהיה אני אשיג את המספר שלך,״ הוא ליווה אותי עד לכיתה כשברקע ליוו אותנו מאות ליחשושים שדיברו על סקס בעיקר, תלמידה שנה א׳ ולואי פורסט. ודווקא כשלא רציתי למשוך כל כך הרבה תשומת לב…
הוא פתח בפניי את דלת הכיתה ונשען על משקופה, נשכתי את שפתיי והתקדמתי אל מקומי מבלי להסתכל לאחור.

״רומאו ויוליה… טרגדיה מוחלטת. לשיעור הבא… מה הייתן או הייתם עושים אם הייתם הגיבורים בטרגדיה.״ המרצה הנחמד להפליא הכתיב את השאלה לבית ופיזר את התלמידים לדרכם. הכנסתי את דברי אל תיקי ותליתי אותו על כתפי. חיכיתי עד שהתלמידים הממהרים יפנו את דרכם ואוכל לצאת. ברגע שרגלי דרכה מחוץ לדלת, נפלתי. שוב. בפעם השלישית להיום. זה או שאני מגושמת, או שאני פשוט אוהבת ליפול.
״אמרתי לך שאני אשיג את המספר שלך.״ לואי עמד מעליי והושיט את ידו לעזרה. הודיתי לו והתקדמתי אל השיעור הבא שלי. שאמור להתחיל עוד רבע שעה.
״מה עם המספר?״ שמעתי את צעקתו של לואי מאחוריי.
״תשיג אותו!״

התיישבתי בחדרי וצפיתי במסלול המרוץ הקטן, שתי המכוניות התחרו זו בזו, הוספתי את המכונית השלישית למסלול שמיהרה לעקוף את האחרות.
אהבתי להסתכל על מסלול המתכת שלי ולדמיין שאני זאת שיושבת בצד הנהג, דרוכה ללחוץ על הדוושה ולהניע את המכונית מירוץ. הדלת נפתחה ולוסיה נכנסה עם ספרי הלימוד שלה.
״שוב פעם את חולמת?״ היא הביעה את דעתה המזלזלת בחלומותיי. השפלתי את מבטי ואספתי את המכוניות לארגז, את המסלול הסתרתי מתחת למיטה. בדיוק כמו החלומות שלי.