crying is weakness so I yell instead – פרק שניים עשר.

— קודם תרדו ל"רציתי להוסיף"-

"את רוצה מים?" שאל תום וניסה לאחוז בידי. במהירות לקחתי את ידי לאחור.
"לא, לא עזוב אני בסדר" אמרתי במהירות וניסיתי להתקדם לתחנה אך הוא נעמד ממולי ולא נתן לי לעבור.
"את לא בסדר. את הרגע כמעט נאנסת! אני לוקח אותך הביתה" אמר והושיט את ידו.
ידעתי שאין לי ממש ברירה, תום עוד מאז היה ילד עקשן.
לא אחזתי את ידו, פחדתי לאחוז בה, אך סימנתי לו עם ראשי שיתקדם.
העפתי מבט חטוף במניאק – הוא היה מחוסר הכרה.
צמרמורת עברה בי. 'תום לא היה חזק כל כך ביסודי' חשבתי והאטתי מעט את צעדי.
'ממתי הוא דואג לי? למה הוא עזר לי? הרי הוא זרק אותי לכלבים בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, למה הוא עזר לי עכשיו?' המחשבות לא הפסיקו להסתובב במוחי כל הצעידה אל מכוניתו.
נכנסנו אל רכבו – שברולט קרוז 2011, הרי למה שהוא יתפשר על פחות? – והתיישבתי במושב האחורי.
תום סובב את מבטו אליי ממושבו בכיסא הנהג, והרים גבה.
אני משכתי בכתפי בתגובה. הוא הסתובב אל ההגה באנחה שקטה והתניע.
"את עדיין גרה באותו בניין, נכון?" שאל ואני השבתי ב"כן" קטן ורועד.
עכשיו, במושב האחורי של רכבו של תום, ההבנה נחתה עליי.
"לי זה לא יקרה" כבר לא תקף לגבי.
אני הרגע כמעט נאנסתי 0 ותום הציל אותי.
תום!
אבל למה?
למה שמישהו יעזור לי?
ועוד הוא?
למה?
"למה?" לחישה שקטה יצאה מפי מבלי שליטה.
"למה מה?" שאל, לא היה לי אומץ לענות לו.
"למה זה קרה לך? למה עזרתי לך? למה מה נעמי?" שאל תום אך לא סיבב את מבטו.
לא עניתי לו.
נעמי?
"נעמי?" שאל שוב.
"למה נעמי?" שאלתי.
"זה הכינוי שלך" אמר וחיוך קל נשמע בקולו.
כעס גאה בי.
"הכינוי שלי? הכינוי הזה מת יחד עם החברות שלנו בתחילת כיתה ז, תום" סיננתי בכעס.
היה שקט למספר דקות – ואז הוא דיבר.
"אני מצטער".
כעס גאה בי.
"אתה מצטער?" שאלתי בקול קפוא. אם מבטים יכלו להרוג הוא כבר לא היה קיים.
"אתה זרקת אותי לכלבים, הרסת לי את המעמד החברתי, סיפרת לכולם על אבא שלי, אתה מתעלל בי כל יום ויום – ואתה פשוט מצטער" אמרתי בקול שואל.
הוא לא ענה.
הוא עצר ליד הבית שלי. באתי לפתוח את הדלת אך הוא קרא לי, הסתובבתי לעברו.
"אני רוצה לפתוח דף חדש" אמר. פתחתי את הדלת ויצאתי.
דף חדש בתחת שלו, כן, הוא הציל אותי אבל אני בחיים לא אסלח לו.
בחיים.