crying is weakness so I yell instead – פרק שלוש עשר.

'אני ממשיכה לחייך לאחי בבקרים.
אני ממשיכה לדבר עם אנשים ולצחוק.
אני ממשיכה ללכת לעבודה (אך ביקשתי לשנות שולחנות ושעות פעילות).
אני ממשיכה לדבר.
ממשיכה להחזיר לחבורה של תום.
ממשיכה ללכת לבית החולים.
ממשיכה לשמח ילדים קטנים.
ממשיכה להתעלם מאחיי הקטנים.
לא שיניתי יותר מידי את שגרת חיי, ובכל זאת כואב לי.
אני בוכה כל לילה עד שאני נרדמת.
אני את כל החיוכים שלי מזייפת.
קשה לי לחבק או בכללי להיות במגע כלשהו עם בנים, אך אני מנסה שלא להראות את האי נוחות שמתפשטת בי ברגע שאחד מהם עושה זאת.
דני דין מופיע לי בשיעורים.
כן, דני דין.
החלטתי להחזיר אותו לחיי, הוא היחיד שאני מסוגלת לשתף אותו בכאבי, אך הוא לא עוזר לי במיוחד.
נתראה מחר יומן, סליחה שזנחתי אותך בשבועיים האחרונים.
היה לי יותר מידי קשה לכתוב בך.'
–
"עמוס, אל תשחק איתי משחקים! אומרים לך לבצע אתה מבצע בלי למצמץ בכלל!!! לך עכשיו, תירה לו בראש ואל תעז לחזור בלי הגופה שלו" הוא צרח על העובד והדליק מחדש את הסיגר.
'עובד אידיוט' חשב בכעס וכיבה את הסיגר.
הוא הסתובב בכיסאו ולאחר מספר שניות תמונה תפסה את מבטו.
התמונה היחידה שלה.
הזיכרון היחיד שלו אי פעם ממה שפעם היה הדבר החשוב ביותר בחייו. והוא עדיין.
–
"אז לסיכום, תגישו את העבודות לשבוע הבא" אמרה המורה ללשון בעת שאספה את חפציה.
שניות ספורות לאחר מכן נשמע הצלצול.
"אז אתם רוצים לצאת היום?" שאלה אמה, עם חיוך שברירי. כאב לי עליה, אך שמחתי שלפחות היא מתחילה לחייך.
"אני עסוק היום.. פעם אחרת?" שאל מיכאל וגירד בעורפו. משום מה יש לו תמיד עיסוק אחר.. מוזר.
"מצטערת, אבל אני צריכה לעשות קניות" שקר. לא רציתי לצאת היום, ובכללי.
"אוף נו.. טוב אז אולי אני אצטרף אלייך?" שאלה. בלתי את רוקי בשקט וחייכתי בזיוף.
שיט.
–
"אז איזו גבינה את צריכה?" שאלה אמה ונעמדה בתור. חשבתי מעט, ולבסוף עניתי לה שאני צריכה גבינת צ'דר, 100 גרם.
התקדמתי לכיוון הירקות, לוקחת מספר מועט של מלפפונים ועגבניות.
'אסור לי לקנות יותר מידי, עוד מעט סוף החודש וצריך לשלם גם חשבונות' חשבתי וקשרתי את השקית.
הכנסתי את השקית לעגלה ואמה התקדמה עם הגבינה.
"תגידי הוא לא לומד איתנו בבית ספר?" שאלה ואני סובבתי את מבטי.
שיט.