crying is weakness so I yell instead – פרק אחד עשר.
"נעמה?" שאלה נשמעה מאחוריי. לא ממש זיהיתי את הקול.
הסתובבתי ופערתי מעט את עיניי. מה היא עושה כאן?
"היי, מה אתה עושה כאן?" שאלתי מעט מבולבלת. התקרבתי אליה וישרתי את תיקי על כתפי, מתעלמת מכך שעוד מספר שניות יש צלצול.
"אמרתי לך אתמול – אני מתחילה ללמוד בבית ספר באזור, מסתבר שזה גם הבית ספר שלך" אמרה וניסתה לחייך אך לא ממש הצליח לה. לא נפגעתי – הבנתי שקשה לה בתקופה הזאת, ברור שלגלות שאח שלך חולה ב.. ´מחלה´ זה לא דבר קל.
"יופי. באיזו כיתה את?" שאלתי וחייכתי אליה – מנסה גם מעט לעודד אותה.
"י4" אמרה. יופי זו הכיתה שלי היא בטח איתי עכשיו.
"בואי אני גם לומדת שמה אני אראה לך איפה הכיתה – אני אכיר לך גם את מיכאל" אמרתי וגררתי אותה איתי.
–
"ומאז כולם שמה קראו לי " היי מיכי ,איפה השמיכי?" אמר מיכאל וצחקנו. הוא ממש הפתיע אותי היום הוא התחבר בצורה מדהימה עם אמה והצליח לגרום לה לחייך! אבל הוא מתנהג נורא מוזר – הוא לא כל כך ´חינני´ בדרך כלל, מה קרה לו?
הסתכלתי על אמה וראיתי שהיא מחייכת – לא חיוך גדול יותר כמו חיוך צידי וקטן, אך בכל זאת חיוך.
אני שמחה שהוא עושה לה טוב.
יצאנו מן הבית ספר ודיברנו על להיפגש מחר, אך אני דחיתי את ההצעה בגלל משמרת.
כשהגיעה התחנה שלי נפרדתי מהם לשלום ובמהירות רצתי הביתה – יש לי משמרת עוד שעה!
–
"ביי אבאל´ה" הם צעקו בדרכם החוצה מהמסעדה. התאפקתי לא להכניס להם אגרוף לפרצוף.
למזלי הם היו הלקוחות האחרונים שלי להיום, אז במהירות התקדמתי אל הדלפק ולקחתי את הדברים שלי שהיו בארון מתחת לקופה.
החתמתי את הכרטיס הכנתי את הג´קט לתיק והתקדמתי אל היציאה.
הכעס עוד בער בעורקיי בזמן שיצאתי מהכניסה הראשית.
הכעס עוד בער בי כשישבתי בתחנה הנטושה.
והוא עוד בער בי כשראיתי את אותו מניאק מהסופר מרקט מתקרב.
אבל הכעס שלי התחלף במהירות לפחד כשהוא סחב אותי לסמטה נועל אותי באחיזת ברזל ופחד שזורם בכל איבר ואיבר בגופי.
"לא!! עזוב אותי! חתיכת מניאק!! תעזוב אותי משוגע אני שונאת אותך! לך לזונות שלך מה אתה רוצה ממני?!" התחלתי לצרוח אך הוא התחיל לצחוק לי בפרצוף, מה נראה לו שהוא צוחק הדגנרט הזה?!
"את באמת חושבת שמישהו ישמע אותך?" אמר וצחק. התחלתי לבכות.
הוא דחף אותי בחוזקה על קיר הסמטה והחל לנסות לקרוע את חולצתי בזמן שגופו לא נתן לי אפשרות להתחמק.
התחלתי לבכות וניסיתי להתנגד אך הוא לא נתן לי אפשרות.
ידיו החלו מנסות להוריד לי את המכנסיים אך לפתע הוא נהדף אחורה.
הבכי שלי לא נעצר גם כשראיתי שמישהו החל לבעוט בו.
הוא לא נעצר גם כשהמניאק ברח.
הוא לא נעצר כשהדמות החלה מתקרבת אליי עם התיק שנשאר בתחנה,
אך הוא התחזק ברגע שראיתי את המבט המרחם של תום.
לקחתי במהירות את התיק ולבשתי את הג´קט, מסתירה את החזייה שהוא לא הספיק להרוס ואת בטני החשופה.
למה זה מגיע לי?
תגובות (8)
אאאאאמממממממממא
תמשיכי אולי בגלל שלא העלת הרבה זמן תעלי היום עוד פרק
יש מצב את קוראת גם את הסיפור שלי
אאאאאמממממממממא
תמשיכי אולי בגלל שלא העלת הרבה זמן תעלי היום עוד פרק
יש מצב את קוראת גם את הסיפור שלי
תומי מציל אותה ? ;;
תמשיכוש ;
מפתיע אותך? גם אותי! סתם לא חחח אני פשוט יודעת מה מסתתר מאחורי תום אז..
תומי :> ברור שהוא יציל אותה!
נכון שהוא חמוד? :>
תמשיכיי !!
תמשיכיי! :)
תמשיכי! :]