Crying is weak so I yell instead – פרק שני.

"את יכולה להפסיק לבהות בי במבט הזה? את מתנהגת כאילו ראית רוח רפאים ולמיטב ידיעתי אני לא מת עדיין ואין פה אף אחד חוץ ממני וממך" אמר והוציא אותי מן הקיפאון שהייתי שרויה בו.
"נראה לך שאם רוח רפאים הייתה כאן זה באמת המבט שהייתי נותנת לה?" שאלתי מתעשת במהירות על עצמי.
"אני לא מכיר אותך אז אני לא יכול לענות לך השאלה הזו" אמר והתיישב על השולחן שהיה לצידי.
"צודק" אמרתי והנמכתי מעט את עוצמת האוזניות. המחשבות על דני דין שלי הופיעו במהרה אך השתקתי אותן במטרה לגלות מיהו הדני דין האמתי הזה? ואיך זה שהוא אמתי, כמוני?
"מיכאל אורלב" אמר והושיט את ידו. העברתי מבט על היד והגשתי את שלי ביחד עם "נעמה כהן" קצר וקולע.
אני יודעת, קצת דפוק שקוראים לי נעמה ואני הכי לא נעימה – מבחינת החברה למרות שמיכאל בינתיים מראה אחרת.
"אני חייבת להזהיר אותך קודם – התחברות איתי לא תביא לך הרבה דברים טובים. אני לא מקובלת בשכבה. לא שונאים אותי אבל הם לא רוצים אותי בקרבתם אז תעשה את הבחירה שלך" אמרתי. אני לא יכולה סתם להפיל עליו את עצמי, הוא צריך להיות מודע למה שזה יביא לו ואם הוא יחליט שהוא יכול להתמודד עם זה דני דין שלי יצטרך להיעלם, אם לא – אני כבר רגילה.
"יותר טוב השכבה הזו לא בדיוק הכי נראית לי. את היחידה פה בלי מסכה" אמר וסובב את כל גופו לכיווני.
' כי אין צורך במסכה עם האמת ידוע לכל' חשבתי וגיחכתי בתוכי.
פיתחנו שיחה שלמה עד הצלצול במהלכה גיליתי שיש לו טעם טוב במוזיקה שהוא אמתי – כמוני – ושהוא מזכיר לי את דני דין יותר מידי.
כולם בהו בנו כל היום.
'הרי לא כל יום השבורה של השכבה מוצאת מישהו לדבר איתו' חשבתי והבנתי אותם – אני אף פעם לא מדברת בבית ספר גם לא עם מורים וגם לא בשיעורים וזה שאני מדברת ועוד עם התלמיד החדש? זה שיא.
לאחר בית הספר החלפנו מספרי טלפון – טלפון שהושג מכספו השחור של אחי. – חזרתי אל הבית.
רק בית.
נכנסתי הביתה והכנתי שיעורים – מתעלמת מן הדמות שישבה על הספה ובהתה בטלוויזיה ששידרה את התוכנית "חברים". הדמות הזאת נחשבת בהגדרה משפטית "אמא שלי" אבל לפי המציאות היא סתם מישהי שמבזבזת לי ולאחי את הכסף חיה על חשבוננו וגם מתלוננת על כך שאנחנו לא מביאים מספיק.
אחי כרגע עובד בעולם התחתון.
עולם דפוק שמסכן אותו אבל מביא מספיק כסף שנראה לפחות ונחיה כמו משפחה נורמלית.
ובנורמלית אני מדברת על מעמד הביניים.
אני עבדתי בתור מלצרית.
בהתחלה אהבתי את העבודה ועכשיו.. אני כבר מאחלת לרגע שבו אוכל לעוף מכאן!!
אני חוסכת לי בצד למותרות קטנות ולאוניברסיטה.
אחי לא יודע על כך כי אני יודעת שברגע שהוא ידע – הוא יתפרק, ואסור לו להישבר כמוני. פשוט אסור.
החלפתי את חולצת בית הספר לחולצת העבודה שלי – שהייתה סתם חולצה עם הלוגו של "יטבתה".
סידרתי את 'שער הפרסומות' שלי לקוקו גבוה ומרושל מעט ואת עייני הכהות עיטרתי במעט מסקרה.
בחנתי את עצמי – את הריסים הארוכות וכעת לאחר המסקרה השחורות, את העיניים החומות הכהות והגדולות, את האף הקטן והשפתיים העבות מעט. הייתי יפה, אבל לצערי – או שמא אומר למזלי – זה אף פעם לא קידם אותי לשום מקום חוץ מכמה מבטים בוחנים ברחוב שרק הרתיחו אותי.
לאחר מספר דקות יצאתי מן הבית מתקדמת אל הקניון המפורסם בארץ – עזריאלי.