Crying is weak so I yell instead – פרק חמישי.

"היי!" נשמעה צעקה מאחוריי. הסתובבתי ופרצופו של מיכאל הופיע לנגד עייני.
חייכתי.
"מה קורה?" שאלתי אותו והתקדמנו לכיוון הכיתה. הצלצול נשמע ברקע מבשר על סיומה של ההפסקה השנייה והתחלתה של השעה החמישית.
"תגידי את במקרה יודעת על מקומות עבודה? אני פשוט עברתי מכאן מחיפה ואני חוסך לכמה דברים אז.. את מכירה מקום שמחפש?" שאל והעביר את ידו בשערו החום והגלי שאורכו היה קצת מתחת לאוזניים.
"האמת שכן. מחפשים אצלי בעבודה מלצר, אתה תסתדר נכון? זה ביטבתה בעזריאלי" אמרתי והישרתי מבט שואל לכיוונו.
"כן נראה לי מתי לבוא?" שאל ופתח את דלת הכית. למזלנו לא איחרנו.
התיישבנו בסוף בצד. אמרתי לו שיבוא היום והתחלתי להסביר לו על המקום עד שהמורה נכנסה ואז הפסקנו לדבר וכמו כולם עמדנו.
"אתם יכולים לשבת" אמרה והחלה ללמד. לא הקשבתי לה.
שקעתי באושר הפנימי על כך שהידיד היחיד והחדש שלי יהיה איתי באותה עבודה.
סוף סוף יהיו לי חיי חברה.
"אני לא מספיק לך?" דני דין הופיע לצידי, מביט לכיוון מיכאל המקשיב לדברי המורה ומכווץ את פרצופו בכעס.
"כל כך מהר החלפת אותי?" הפנה אליי את מבטו הכועס.
"אתה יודע טוב מאד שאתה לא אמתי – אתה המצאה של הדמיון שלי לאחר הבדידות שחוויתי." החזרתי לו דרך מחשבתי.
אני לא יכולה סתם להגיד משפט כזה באמצע שום מקום – יחשבו שאני משוגעת.
"את באמת משוגעת" אמר דני דין והשיב לי לי מבט מתגרה. רציתי לגלגל עיניים אך זה יראה מחשיד.
"ביי דני" אמרתי לו דרך מחשבותיי והוא נעלם.
העברתי מבט על הכיתה – בודקת מה קרה בדקות בהן לא הייתי מרוכזת.
כולם החלו לכתוב משהו ואני הישרתי מבט אל הלוח – רואה את גבה של מורתי ואת גופה זז ומגלה מילים חדשות נרשמות על הלוח.
במהירות התחלתי להעתיק.
אני חייבת להתרכז יותר – יש בגרויות השנה.
–
"איך הלך?" שאלתי את מיכאל שיצא מן המשרד של מנהל הסניף.
החיוך שהופיע על פניו אמר הכל.
"אני מתחיל עכשיו" אמר והתקדם לעברי.
"מצוין! אני אביא לך חולצה – איזו מידה אתה? המידות גדולות דרך הגב אז-" הוא הרים את ידו וקטע את דבריי. חולצה עם הלוגו של הסניף הייתה מוחזקת בידו.
"לך תתלבש ותתחיל לעבוד" אמרתי וראיתי שיש לי לקוחות.
אוי שיט.
נאנחתי והתקדמתי אליהם.
"איך אפשר לעזור?" שאלתי אותם. למה הם תמיד לוקחים את השולחנות שלי?
"אמרנו לך כבר אתמול – תמותי" אמר תום. הלחי שלו הייתה מעט אדומה. החיוך שלי התרחב.
הם בסופו של דבר החליטו והזמינו ואני התקדמתי אל הדלפק מוסרת את ההזמנה אל הטבחים ונאנחת.
לאחר מספר דקות קלטתי את מיכאל מתקדם עם מגש לעבר שולחן.
'איזה יפה לו מדים' חשבתי לרגע ומחקתי במהירות את המחשבה ממוחי – נו באמת. ברור שהוא נראה טוב – הוא דומה לדני דין. עיניים ירוקות גדולות, שער חום וארוך יחסית לבנים, תווי פנים נאים, וגוף חסון.
מיכאל חתיך.
אבל אני לא יכולה להתאהב בו.
אוווו!!! להתאהב? לא הגזמתי? כולה חשבתי שהוא נראה טוב וזו עובדה זה לא כאילו ריירתי עליו או משהו.
ובכל זאת..
"שולחן 19 ההזמנה מוכנה!" צעקו הטבחים ואני במהירות הלכתי לקחתי את ההזמנה.
"הנה ההזמנה שלכם" אמרתי עם חיוך מזויף ובאתי להניח את הדברים על השולחן אך יד נשלחה לעבר ידי אשר החזיקה את המגש הכבד וגרמה לי, למגש, ולכל תוכנו ליפול.
"תראי מה עשית!" צרחה עליי אחת הזונות שמה.
כעס געש בי.
"תסתמי את הפה שלך חתיכת זונה!" נשמעה צעקה מאחורינו.
סובבתי את מבטי.
מיכאל הסתכל עליהם במבט רושף אש.
אוי לא.