Crimson & Clover חלק 1

2 בבוקר, ניו-יורק.

אני לא יכולה לישון, עברו כבר שבועיים מאז שעברתי לתפוח הגדול וקניתי לעצמי דירה קטנה, היא הייתה יותר גדולה מהדירה שהייתה לי בישראל, לפחות. העייפות הורגת אותי, הבדלי הזמן לא נותנים לי לישון והבדידות המרירה לא עוזרת.
בלעתי רוק והמשכתי לבהות בקיר המיני-מרקט, ואז התעוררתי מהטראנס המחשבתי שלי. "נו? את עומדת לקנות את זה?" גערה בי המוכרת, היא גילגלה את העיניים ונראתה כאילו היא יכלה לשלוף רובה ולירות בי עכשיו, אבל לא הייתי מאשימה אותה, זה לא קל לעבוד ב2 בבוקר.
"כן, כן" מלמלתי ובמהירות מסרתי לה את שקית הצ'יפס שהחזקתי, "זה יעלה לך 4 דולרים" היא המשיכה, בקול עייף וכועס. הוצאתי כמה דולרים מהכיס ומסרתי לה אותם, "לילה טוב" אמרתי לה בקול עייף, גם כן, כל כך רציתי לישון אבל פשוט לא יכולתי.
היא לא ענתה לי חזרה וכך מצאתי את עצמי ברחוב.
אני, כמובן, שמעתי על הסכנות של ניו-יורק בלילה והתחלתי לרוץ לבלוק שלי שהיה די קרוב למיני-מרקט שהייתי בו, ניכנסתי ללובי והזמנתי את המעלית, המעלית הגיעה אחרי כמה שניות ולמרות שהתפעלתי מהמהירות המדהימה של המעליות האמריקאיות, לא יכולתי להתעלם משני גברים שיכורים למראה שנכנסו לבניין מיד, נכנסתי למעלית והחזקתי את הדלת שלה, 'אולי זה לא רעיון כל כך טוב..' חשבתי לעצמי ושחררתי את הדלת של המעלית, אבל הם כבר היו בפנים.

אלה היו שני גברים צעירים, בשנות ה20 לחייהם, ממוצא אירופאי ככל הנראה.
בחור אחד תמך בבחור השני, שנראה הרבה יותר שיכור ממנו, "אני לא צריך שום עזרה אדם! אני ויקינג בן אודין ואני שותה יותר טוב ממך!" הוא צעק והמשיך לצעוק עוד מילמולים לא ברורים, הוא היה די נמוך, היה לו שיער בלונדיני קצר ועיניים אפורות ועור די אדום, כנראה מניסיון שיזוף כושל, הבחור השני, שממה שהבנתי נקרא אדם, שלא הפסיק לצחוק, היה גבוה, לפחות יחסית אלי ולויקינג שלנו, היה לו שיער שחור חלק שסורק אחורה והגיע לו עד אמצע הצוואר, מהפעמים המעטות שראיתי את העיניים שלו שהוא כיווץ כי הוא פשוט לא הפסיק לצחוק, יכולתי לראות צבע כחול זוהר ומהפנט, העור שלו היה לבן כמעט כמו שלי, וזה אומר- מאוד לבן, ובניגוד לבן אודין, הוא עוד הצליח לעמוד לבד.

"תגידו מה שאתם רוצים על יהודים, אבל שמשלבים אותם עם אנגלים ואיטלקים התוצאה היא לא רק אף גדול, אבל גם כושר שתייה מעולה!" הוא אמר בהתלהבות יתרה, ואז מעט טיפה, וגרם לויקינג ליפול לגמרי.
"מלח נפל!" הוא התחיל לצרוח ולא יכולתי לעצור את עצמי מלצחוק, "את חייבת לסלוח לו, הוא ניסה להרשים את הברמן בבר, ומה אפשר לומר, זה לא ממש עבד" הוא אמר וצחק קצת.
גם אני צחקתי, למרות שהמלח ששכב על הרצפה של המעלית צרח ומלמל בצורה מרתקת מאוד, לא יכולתי להוריד את המבט מהחיוך התמידי של אדם.

הסבתי את מבטי אל הויקינג, ואז החזרתי אותו לאדם, "אני חושבת שאני אסלח לו הפעם" אמרתי בביישנות עדינה, שמאוד לא אופיינית לי, והמשכתי: "היי רגע, אני לא חושבת שאתם פגשתם אותי לפני, אני נועה" אמרתי עם החיוך הגדול שהיה לי על הפרצוף עוד מקודם.
האל השיכור שינה את השכיבה שלו לישיבה ואמר:
"אני ג'ייסון בן אודין ברוור, השליט הבא של האנושות ובריסטה בסטארבאקס, וזה החבר שלי, אדם גרין" הוא אמר בברירות, אבל היה קשה להבין אותו דרך המבטא הצפון אירופאי שלו שהיה מעורבב עם מבטא צפון אנגלי, שלא היה שילוב כל כך נהדר.

לפני שהספקתי להמשיך, מקבלת את העובדה שאדם, שהשאיר עלי רושם די טוב יחסית לאדם שיכור, מעדיף את המין השני, אדם התחיל לצעוק עליו.
"נו באמת ג'ייסון! בפעם המליון אני לא החבר שלך ואני אעדיף ואגינה על פין כל יום!" הוא אמר ובעט בג'ייסון בעדינות, "תגיד מה שאתה רוצה, אבל לא סתם אתה גר איתי, כלב מלוכלך" הוא קרץ לו וניסה לקום, ונפל שוב. "לגמרי" הוא אמר בציניות, והרים את ג'ייסון.
"זו הקומה שלנו, אז אנחנו ניפרד עכשיו" אדם חייך אליי ויצא מהמעלית, הוא עצר את הדלת והמשיך- "לילה טוב" ויצא, הדלת נסגרה וצעקתי אליו בחזרה "לילה טוב!" יכולתי לשמוע מהמעלית את הקולות של אדם וג'ייסון צורחים זה על זה שהם מנסים להיכנס לדירה שלהם, ולא יכולתי להפסיק לצחוק, הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי איך כל הפנים שלי נהיו אדומות, "שיט." מלמלתי לעצמי, התאהבתי.