Change your life
הדבר שסקיי, ילדה אאוטסיידרית וחנונית לשעבר, הכי רצתה לעשות היה לשנות את חייה. היא עזבה את העיר הקודמת שלה, והתחילה חיים חדשים אצל אבא שלה. עכשיו כשהכל מתחיל להסתדר לה, סקיי מבינה שבעצם תמיד יהיו לה בעיות, וכשבחרה לעזוב, נתקלה בבעיות יותר כואבות מאלו שהיו לה לפני. סיפור מרגש, עצוב שאולי יגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מוותרים ומפסיקים להילחם על שלכם . זה מבוסס על סיפור אמיתי וקצת אישי עם מעט שינויים (:
ניסיתי לכתוב את הסיפור הזה באתר אחר , אבל לא היו שם מלא קוראים אז וויתרתי :/ אתמול קראתי אותו שוב, תיקנתי את הטעויות שמצאתי וחשבתי על לנסות לפרסם אותו שוב, הפעם פה. אולי בהתחלה זה נראה קצת קיטשי ורגשי, אבל ממש ממש לא. זה אחד הסיפורים העצובים, המצחיקים לפעמים , (אתכם זה לא יצחיק בכלל, אותי הצחיק כמה שאני מתעללת בדמויות בסיפור^^)
שתדעו, אני עושה גם עונה שניה, וכנראה שאוסיף שם מפורסמים.. אם אתן לא בקטע של מפורסמים, אתן לא חייבות לקרוא את העונה השניה. אבל העונה השניה באמת שתרגש אתכן, תגרום לכן לבכות ומה לא.
רוב הסיכויים שאני אוסיף בעונה השניה את 'פייבסוס', גם כי זאת להקה שאני מאוד אוהבת, וגם כי ההמשך שלה הוא השראה מחלום שחלמתי חח ^^ עליהם.
אבל גם יכול להיות שאני אעשה על וואן דיירקשן, למרות שזה לא הכי משתלב, זה יכול להיות גם כן נחמד.
עכשיו די עם החפירות, תקראו, מקווה שתאהבו! :) שתי תגובות, אני ממשיכה .
עצמתי את עיניי. הרגשתי צמרמורות בכל גופי כשהפעלתי את המוזיקה ושמתי אוזניות, כאילו שאני בבועה משל עצמי. כאילו שאני… לבד. מנותקת מכולם. חייכתי חצי חיוך רק מלחשוב על זה.
עכשיו, הייתי רק אני. בלי חברים, אהבה, בגידות,שקרית, כלום. רק אני. וכששמעתי מוזיקה, הייתי הכי אמיתית שאני יכולה להיות. נשמתי לרווחה, מנסה להינות מהרגע, יודעת שבעוד שניה מישהו יהרוס לי את..
"היי סקיי!" שמעתי קול מוכר, והסרתי את האוזניות.
"או, היי מאט." אמרתי, מחייכת.
"ממתי סקיי גולד יושבת לבד?? חייבים לתעד את היום הזה." הוא אמר, מחייך את החיוך הכובש שלו, גורם לי לצחקק.
"פשוט.. הייתי צריכה קצת זמן לעצמי." אמרתי, משפילה מבטי.
"או, אז את צריכה שאני אלך או משהו? פשוט.."
"לא! תישאר." אמרתי, מרימה את מבטי ישר אליו וגורמת לעינינו להפגש,מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה. אני יכולה להשבע שחשבתי שגם הוא שומע אותו.
"רק כי את מבקשת." מאט אמר לי, משנה את תנוחתו על הכיסא.
"אז.. מה את עושה?" הוא שאל אותי.
"לא יודעת..חושבת." אמרתי לו, שוב משפילה את מבטי.
"על מה?" הוא שאל אותי, וידעתי שהוא מסתכל עליי.
"לא יודעת.. על.." התחלתי לומר,והוא הקשיב,מבט רציני על פניו. "יודע מה? זה טיפשי." אמרתי, מחייכת חצי חיוך.
"כל מה שאת אומרת הוא לא טיפשי בעיניי."הוא אמר, גורם לי להסמיק. הוא אל ידע איזו השפעה יש לו עליי.. כל פעם כשאנחנו מדברים, כשהוא צוחק מהבדיחות שלי או עוזר לי כמו עכשיו, הוא רק גורם לי לאהוב אותו יותר. מעניין אם הוא יודע שאני.. אתם יודעים.. דלוקה עליו. אני בטוחה שזה שקוף, החברות הכי טובות שלי ידעו עוד לפני שסיפרתי להן, אבל עדיין,הייתה לי תקווה שהוא לא יודע.
"אתה יודע.."התחלתי להסביר, "לפעמים אני חושבת על לברוח, לבד.. אני אפילו לא יודעת למה, אני רוצה להיות חופשייה ולברוח מכולם. להיות קצת לבד, להתנתק מכולם.."
"להתנתק גם ממני?" הוא שאל, והרגשתי שהוא מסתכל עליי. פחדתי להסתכל עליו בחזרה, פחדתי שהוא יגרום לי שוב להסמיק, כי זאת ההשפעה שיש לו עליי.
"ממך לא.."אמרתי לו, טיפה בחיוך.
"אז בואי נברח ביחד מתישהו."הוא אמר, חיוך רחב על פניו. "יום אחד אני ואת נארוז את התיקים,נברח ביחד, לא משנה לאן. נחיה ביחד,אף אחד לא יוכל לומר לנו מה לעשות." הוא אמר, קם ממקומו.
"זה רעיון מעולה."אמרתי, מגחכת."רק חבל שאין לי את האומץ לעשות את זה."
"ואני מבין למה." הוא גיחך. "יש לך אבא נהדר, אמא דואגת, מלא חברים אוהבים כאן וגם בבית.." הוא אמר, ואני גירדתי בעורפי. הכל היה נכון,חוץ מבחלק האחרון. חברים בבית, בבית האמיתי שלי? לא. וזאת הסיבה שעזבתי את אמאשלי, ועברתי לגור כאן עם אבא שלי.
"לי אין כלום חוץ ממך."הוא אמר לי, מחזיק לי את היד. "ואני מודה לאלוהים כל יום שיש לי אותך."הוא התקרב אליי יותר ויותר, ומה שהפריד בנינו בסופו של דבר, היה פעמון בית הספר.
וואו.
תגובות (2)
מושלם!! מאוד אהבתי תמשיכייי!!
ואשמח עם תקראי את סיפורי החדשים וגם את הישנים
אין לי בעיה :)