change your life 5

\"קרה משהו?\"מאט שאל אותי. עיצבן אותי שהוא הכיר אותי בע\"פ. היום, איכשהו, כל דבר עיצבן אותי. זה התחיל מלקום בבוקר בידיעה שאני אוהבת את מאט, אוהבת מאוד, והוא אפילו לא רווק יותר. תמיד חשבתי שאולי, רק אולי, זה הדדי, אבל לא.
היום הרע המשיך בזה שדין הזה הגיע לכיתה, הוא חירפן אותי היום לגמרי, ובאמת שאין לי כוח לראות אותו כל יום מחדש עכשיו.
והמשיך עם נועם, הקרצייה הזאת. אני יודעת שהיא החברה הכי טובה שלי, היא ורוז כלומר, אבל עדיין… היא לפעמים יכולה להציק לי כל כך שזה כבר נמאס.
\"למה שיקרה משהו?\" שאלתי אותו, מנסה להרגיע את הטון שלי, כי כמו שכבר אמרתי.. יש לו השפעה גדולה עליי. רק הוא יכל באמת להרגיע אותי כשאני עצבנית.
\"גם אני שמה לב שקרה משהו.\" רוז אמרה, ושניהם התקדמו לכיווני.
\"לי לא קרה כלום.\" אמרתי, למרות שידעתי ששניהם יכלו לקלוט את המצב-רוח המגעיל שלי.
\"אבל אולי לכם קרה,\" אמרתי, משלבת את ידיי. \"למה שניכם הייתם בחוץ? ביחד? על מה דיברתם??\" שאלתי. הייתי חייבת לדעת פרטים, הרגשתי שמסתירים ממני משהו.. אולי זה היה ההרגל שלי מכל השנים שהעברתי עם אמא שלי ועם הכיתה המגעילה, כל פעם מרגישה שמסתירים ממני סודות ומפיצים עליי שמועות. אבל אני מנסה להתקדם הלאה.
\"סתם, משהו בנינו.\" רוז אמרה, מסתכלת עליו והוא הנהן, מסתכל עליה בחזרה. אם רוז לא הייתה חברה כל כך טובה שלי, עוד הייתי חושדת. אבל רוז בחיים אל תבגוד בי.
רוז לקחה את הכיסא של נועם, שישבה לידי בשורה, והקריבה אותו לכיווני. היא התיישבה לידי, מנסה לחייך מעט.
"אני מכירה אותך. קרה משהו." היא אמרה, ונאנחתי.
"זה פשוט.." התחלתי לומר,מנסה למצוא את המילים הנכונות. "זה הדין הזה, התלמיד החדש. הוא כבר עולה לי על העצבים." אמרתי, והיא גיחכה.
"הוא פה בקושי חמש דקות, וכבר הוא מתעסק עם הילדה הכי מקובלת בתיכון?" היא אמרה. היא ידעה ששנאתי כשהיא קראה לי מקובלת, אבל זה די היה נכון. הייתי ממש חיקוי של הבנות המגעילות מהכיתה הקודמת שלי, בגלל זה כולם פחדו ממני והיו חברים שלי. די שנאתי את זה, אבל העדפתי להיות ככה במרכז העניינים מאשר להיות השקטה והמוזרה של פעם.
"חייבים ללמד אותו לשתוק." היא אמרה, מחייכת.
"כן, זה יהיה נחמד."אמרתי. גם מאט לקח את אחד הכיסאות והתיישב לידנו.
"פשוט תתעלמי מדין.. הוא לא שווה את זה." מאט אמר לי, מחייך את החיוך המתוק שלו.
"טוב, אולי אתם צודקים.." אמרתי, מתעודדת. "תודה, אתם הכי שיש." הודיתי להם, וחיבקתי אותם חזק. הצלצול נשמע.
"טוב, אני צריכה לרוץ לכיתת המתמטיקה שלי. המורה ירדנה תשתגע אם אני אאחר עוד פעם אחת!" אמרתי, והם צחקקו. לקחתי את התיק שלי, ויצאתי.
"איתך אני צריכה לדבר." נועם ראתה אותי, והתקרבה אליי בצעדים מהירים.
"מה עכשיו, נועם?" שאלתי, נאנחת.
"נמאס לי מהגישה שלך, נמאס לי שאת אומרת לי מה לומר תמיד, ואם אני לא עושה את זה את מתנהגת אליי מגעיל. והכי נמאס לי שאת מתייחסת אליי כאל שפוטה." היא אמרה בדיבור תוקפני.
"מה יש לך?? זאת אני, יש בעיות?" אמרתי, נאנחת. "אני במילא במצברוח גרוע, אל תהרסי עכשיו עם ההתפרצויות שלך."
"אני?? את הרסת לעצמך." היא אמרה, והלכה.
'אוי, היא כזאת דרמה קווין לפעמים..' חשבתי לעצמי, נכנסת לכיתת המתמטיקה.