Casta de lobos 😻פרק 2

חרונימו לא ידע מה לעשות עם עצמו , עצם פגישתו עם אלפוסינה , הייתה קצת מוזרה. משום שהוא חשב שהיא מתה , אבל למעשה הוא טעה.

" אתה צריך עזרה, אתה חיוור כאילו ראית רוח רפאים." אמרה אלפוסינה כאילו היא לא עשתה כלום ומבחינתה היא פתחה דף חדש , לבן לגמרי.

" נכון , כי אני לא מאמין שאת חיה." ענה חרונימו בחשש.

הוא התמהמה על כמה צרכנים סקרנים שרצו לשאול אותו מה הביא אותו לכתוב את הספר שמבוסס על משפחת לונגריה.

" אני יכולה לסמוך עלייך שלא תגיד לאף אחד שאני חיה , גם לא לפטריסיו." אמרה בשקט כי היא לא רצתה שחרונימו יספר לכל משפחת לונגריה שהיא למעשה חיה.

" אני לא יכול לעשות את מה שאת אומרת לי." הוא אמר בטון מתגונן וביקש ממנה להתרחק כמה שיותר, כי הנוכחות שלה מפריעה לו באמצע הצלחתו עם הספר " קסטה דה לובוס."

" תראה , אני מבקשת ממך בסך הכול לשתף איתי פעולה. אם לא , אני אעשה הכול כדי להגיד שלא כתבת את הספר הזה." היא איימה עליו , הוא הסתכל עליה בגיחוך ולא הבין עם מי יש לו עסק.

" את לא באמת מסוגלת לכך." אמר חרונימו והביט בה בחוסר אימון ניכר.

" אני מסוגלת לזה ואף יותר , אל תחשוב שבגלל שכתבת ספר ניצלת מכך שנהיית המציל של פטריסיו. " אמרה אלפוסינה , היא מחייכת בזדון אליו ונעלמה בדיוק בדרך שבה היא הופיעה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אנדראה הייתה מופתעת מההודעה ששלחו לטלפון הנייד שלה, היא עדיין לא האמינה לשמועות שמספרות שאימא שלה , אלפוסינה חיה .

זה נשמע כמו הזיה בשבילה , היא ראתה שהיא מתה והייתה בטוחה שעכשיו יהיה לה קל יותר להתחיל את חייה החדשים לצד אדגר.

היא חשבה שהסיכוי היחיד שלה להיות מאושרת שואף לאפס כעת , כי נודע לה שאמה שוב חיה .

איך זה יכול להיות שהיא חיה , הרי ירו בה ולא יכול להיות שהיא תתאושש מהירייה הקשה כי הקליע פגע לה ישר בלב. היא ניסתה לא לחשוב על זה יותר ולקחת נשימה עמוקה כדי להמשיך הלאה.

היא הבחינה שאדגר איננו , היא ראתה פתק שהונח על השולחן . היא קמה ממקומה והיא הלכה לבדוק מי השאיר לה את הפתק שעל השולחן.

" תודה על הטיפול המסור שנתת לי, אני לא אוהב שאת עובדת בשבילי. חשבתי המון ומגיע לך מישהו בריא שיאהב אותך כמו שאת.

אני מקווה שתמצאי אהבה בקרוב ושלא תפתחי תלות באחרים. מצטער אם אני מאכזב אותך . אוהב מכל הלב , אדגר לונגריה."

היא קראה את מה שהוא כתב בשבילה , הלב שלה נשבר לגזרים.

היא נפלה על הרצפה ופשוט המשיכה לבכות , היא לא הייתה מסוגלת להבין למה אדגר ויתר עליה .

היא חשבה שהוא ילחם עליה וביחד הם יתחילו דרך חדשה ואחרת , הפעם ביחד לנצח.

" בתי , את בוכה?" שאלה אלווירה בקול מלא השתתפות ולקחה את ידה.

" הוא באמת עזב?" שאלה אנדראה כלא מאמינה.

" הוא לא רצה שתרחמי עליו. אני בטוחה שהוא אוהב אותך. הוא פשוט לא היה מסוגל להיות תלוי בך." ניסתה אלווירה להרגיע את הרוחות.

" אני לא מבינה כלום , אני לא מבינה. אני מנסה להבין גם את הצד של אדגר. בחיי שזה קשה לי." אמרה אנדראה ובאותה השנייה היא לא הייתה מוכנה לשמוע את ההסברים של אלווירה , אמו.

" יקירתי , לכי לשטוף פנים וככה את תרגישי טוב יותר." האיצה בה והלכה לפתוח את הדלת כי היא שמעה צלצולים צורמים ובלתי נסבלים שמגיעים מפעמון הדלת.

כשהיא פתחה את הדלת , היא הופתעה לראות שזאת הייתה בעצם אלפוסינה, שהגיחה פתאום משום מקום.

" אני יכולה להיכנס?" שאלה אלפוסינה .

" לא , את לא יכולה. לפני שתגידי לי אם זה אמיתי שאת חיה , לי זה נראה כמו חלום בלהות." אמרה אלווירה בבהלה וכמה שהיא ניסתה להירגע , היא לא הצליחה כל כך מה קורה עם אלפוסינה ולמה היא חזרה לאחוזה.

" האמת שכן , למרבה הצער אני חיה . טוב להיות עוד הפעם בבית שלי." היא אמרה וצחקה כאילו כלום.

" אני לא מאמינה למראה עיניי." אמרה אלווירה ברווחה והתיישבה כי היא הרגישה סחרחורת קלה .

" גם אני לא , מי בעלת הבית פה עכשיו?" שאלה אלפוסינה והתיישבה במקומה הקבוע כמו תמיד.

" אני," קבעה אלווירה ועמדה מול אלפוסינה , " מעכשיו בני אדגר הוא היורש היחידי של משפחת לונגריה." אמרה בנחישות.

" כבר לא , ברואליו בני שנמצא בכלא הוא היורש היחיד המחזיק בהון לונגריה." החזירה לה עקיצה וזו התפתלה מרוב פחד במקומה.

לפתע ,כשאנדראה חזרה עם המגש עם ספלי התה המהבילים שהונחו עליו , היא הפנתה מבט לעבר אמה ולא האמינה למה שהיא רואה.

המשך יבוא…