?Can I Hold You || פרק תשיעי ||

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
סוף כל סוף, בלילה הזה היא הצליחה לישון.
כן, שינה רציפה. ללא סיוטים. ללא צרחות.

רק שם אחד ליווה את שינתה, תומר. כמובן.
מי זה תומר בשבילה?
תומר הוא חבר.
לא, תומר הוא אח.
האח שמעולם לא היה לה,
אח ללא קשר דם.

הוא האדם היחיד שבאמת דאג לה ללא גבולות, ללא מעצורים.
בשבילו היא הייתה הכל, בובה שמורה שלאיש אסור לפגוע.
היא הייתה כמו אחותו הקטנה, והוא נשבע אמונים שלעולם לא ייתן לאיש לפגוע בה.
ולכן הוא כלכך מיוסר.
כי לעזאזל, הוא נכשל.

הוריו החליטו לטוס לשליחות של שנה בתחילת יא´ באוסטרליה,
והוא נאלץ בעל כורחו לנטוש אותה בארץ לבד.
למרות שידע כבר את מצבה,
שהיא הולכת ומדרדרת,
מתרסקת.
אך הוריו לא השאירו לו ברירה,
והוא הבטיח לה. הוא נשבע לה שיהיה תמיד לצידה,
אך זאת הייתה בשבילה סתם עוד הבטחה.

נכון, הוא מעולם לא איכזב אותה,
וזאת כלל לא הייתה אשמתו,
אך התוצאה הייתה חד משמעית.
הוא טס, ומותיר אותה לבדה.
היא כעסה, סננה את שיחותיו, והקשר שלהם דעך ונפגם.
עד ליום האתמול, שפיסה זעירה ובודדת,
קצה חוט מחייה הקודמים חזרו לנשמתה,
היא מצאה בזה די נחמה,
ובזכות זה צלחה לילה שלם של שינה.

היא האמינה לו שהיום שהוא יחזור לחייה בחזרה קרוב,
והיא ייחלה לו בכל נשמתה וגופה.
הלבד התחיל להעיק אפילו עליה,
והיא הייתה זקוקה לו.
ממש כמו אוויר לנשימה.

***

"את לא מרוכזת". הוא נשף.
היא חזרה למקד את עיניה הירוקות בדף התרגילים,
המספרים ערבלו את מוחה, וסחרחורת עזה תקפה אותה.
הראש שלה נשמט הצידה, ועידן במהירות תפס את ראשה.
"היי!" הוא קרא, ממקד את עיניה לעיניו.
היא השתעלה.
"מה קורה לך?" הוא שאל, מבולבל.
"א-אני לא מסוגלת עידן, אפשר לחזור הביתה?" היא מלמלה, נעמדת.
הוא הביט בה מבולבל, ומבט לא מוכר נבע מעיניו.
"כן". הוא אישר, לוחש.
היא החלה לצעוד, והוא אחריה מלווה אותה לדלת.
לפתע, הרגל שלה רעדה, והיא איבדה שליטה,
מתחילה להחליק מטה,
בצעד זריז עידן תפס את מותניה, ומביט עמוק לעיניה.
"תישארי כאן". הוא פסק.
"ל-לא". היא גמגמה, הראש שלה כאב.
"זאת לא הייתה המלצה, תום. את נשארת כאן, את לא במצב של ללכת". הוא קבע.
בשארית כוחותיה היא נאלצה להנהן,
עיניה הזדגגו, והיא הרגישה איך עידן מרים אותה בזרועותיו,
חום גופו היכה בה, והיא הרגישה איך היא טובעת בין זרועותיו החסונות.
אך למרות ששנאה אותו בכל נימי ליבה,
וכמה שכל זה הרגיש לה כלכך שגוי ולא נכון,
היא הרגישה בטוחה ומוגנת מבין זרעותיו,
והיא פשוט ידעה, שהוא לא יניח לה ליפול.
שנייה לפני שעיניה נעצמו,
היא הרגישה שהיא מונחת בעדינות על המיטה הנעימה של עידן,
ואיך שמיכה עבה מכסה אותה ברכות.