?Can I Hold You || פרק שתיים עשרה ||

"את לא מרוכזת, שוב". הוא פלט בשקט.
חלפו להן כבר שבועיים שלמים מאז הבילוי המשותף שלהם יחד בבית החולים.
בזכות עידן אף אחד מלבד ענבר והוא עצמו, לא ידעו על כך.
את התחבושות שעטפו את ידה הימנית היא הסבירה לשואלים ולהוריה שנפלה ונחבלה, וזה סיפק את התשובות לשאלה המתבקשת.
היא לא יכלה שלא לשים לב לשינוי שחל בעידן, כלפיה.
הוא נשאר קר, אדיש ומתנשא כשאשר היה, אך הקול שלו כשפנה אליה הפך להיות שקט יותר, רך.
הוא כבר לא התנגח איתה, השפיל או ירד עליה.
הסיבות לשינוי שלו כלפיה לא עניינו אותה, אך היא מצאה נחמה בכך שהוא כבר לא מעיק עליה,
היא לא מרגישה את המשקל שלו ביחס לכל הצרות בחייה. הנטל הוסר.
ובכן, יש לה הרבה.

"אני מצטערת, איפה היינו?". היא מלמלה, מביטה בעיניים שלו, מתנשפת.
"אני מניח שמספיק להיום, סוף סוף עבדת קצת, את יכולה לסגור את הספרים". הוא הנהן, שולח לעברה מבט קצר.
הוא צדק.
בשבועיים שעברו היא באמת החלה להתאפס על עצמה קצת. רק קצת.
והקצת הזה זה המתמטיקה.
עידן היה קשוח ולא וויתר לה, ולאט לאט היא באמת החלה לראות פרות מהעבודה הקשה שלה, הציונים במבחנים שלה החלו לעלות, ה10-20 הפכו ל-30-40, ובשביל שניהם זו הייתה הוכחה לכך שיש שכר לפעולתם.

"תודה, עידן". היא מלמלה בעודה נעמדת, מסדרת את החצאית הקצרצרה שלה.
"נפגש מחר בבית הספר". הוא חייך חיוך קצר ולא משמעותי בעליל.
היא הנהנה, מבט קצר שאינו מעיד על התשובה.
הוא ירד איתה בגרם המדרגות הארוך, עד לדלת הכניסה, כבידו הוא אוחז בצרור המפתחות היוקרתי שלו.

"מה אתה עושה?". היא עצרה, מביטה במפתח שלו.
"מקפיץ אותך הביתה?". הוא ענה מבולבל, ספק קובע, ספק שואל.
"לא תודה". היא דחפה אותו בבוטות.
הוא עדיין לא התרגל למצבי הרוח המשתנים שלה.
"אל תהי מגוחכת, השעה כבר 12 וחצי, רק אידיוט ייתן לך ללכת לבד בחושך ובסמטאות האלו". הוא קרא בעצבים.
"אז קדימה, תהיה אידיוט, כזכור לי תפקדת ככה מצוין בתחילת שנה, לא?". היא ירתה בעצבים.
"תום, את מתישה אותי". הוא ענה, מתנשף.
"עידן, אתה מעצבן אותי". היא קראה, מחזירה לו באותו מטבע.
"בסדר". הוא נאנח, היא נשמה בהקלה.
"אז נלך ברגל". הוא בעט באבן המזדמנת בדרכו.
"נלך?". היא נעצרה.
"בחייך תום, פעם אחת על תעשי דרמה מכל דבר קטן!". הוא קרא.
"פשוט תן לי ללכת לבד, אני אוהבת ללכת לבד". היא התעצבנה.
"אני לא אתן לך ללכת לבד! את יודעת שמאחורי השכונה שלי יש סמטה של עבריינים? בחייך את רוצה למות היום?". הוא רגז.
"פשוט תעזוב אותי בשקט, תחזור לאחת הפרחות שלך או לבית העצום שלך, ולהורים המושלמים שלך ולך. פשוט לך מכאן". היא ירקה.
הוא השתתק.
לרגע חלף במוחה מחשבה על כך שהיא הגזימה מעט, אך זה נגמר ונעלם ברגע שהוא הביט בה במבט שכלכך לא התגעגע אליו.
המבט שבו הביט בה בפעם הראשונה שפגש בה. המבט שליווה אותו כשהסתכל עליה בתקופה של תחילת הלימודים. המבט שעבדו שניהם כלכך קשה בשביל להעלים אותו לעד.
אך הוא חזר.
הכחול השורט והפוצע, הסערה שאין ממנה דרכי מילוט.
היא הרגישה שהיא נפצעת, טובעת, והסיטה הצידה את עיניה מהר.
"ביי, לילה טוב שיהיה לך". הוא סנן, והסתובב.
מותיר אותה לבד.

היא נותרה לבד, והחלה לצעוד.
רק היא והרוח. רק היא והקור.
צעד אחר צעד, רגליה רעדו.
אך זה לא מהקור.

ואז היא הבינה על מה עידן דיבר.
היא נכנסה לשכונה של קריית שלום, כמה אירוני שהכל קיים שם, חוץ מהשלום.
היא שמעה עליה רבות, הרי כל ילד בתל – אביב יודע שלשם לא מגיעים, ובטח ובטח שלא לבד.
הצעדים שלה החלו להיות מהירים, הראש שלה נותק מהעולם, והיא התמקדה אך ורק בעצמה.
היא הרימה את ראשה, מחייכת בהקלה, עוד שני צעדים ונשאר לה רק הפארק הקטן, הפארק שנמצא בין קריית שלום לרחוב אביבים, הדו קיום הבלתי יאמן, ששכונת מצוקה של עבריינים ושכונה של עשירים פלצנים חולקים בניהם אותו פארק. פארק מסריח וקטן.

ואז עידן שב וחזר לה במחשבות.
האם פגעה בו יותר מידי? אחרי הכל עד שהם מצאו את הגשר, פירקו את הגדר וסוף כל סוף התחילו בערך להסתדר, היא שוב הרסה את זה בכך שפגעה בו.
אולי הייתה צריכה להשתדל יותר, להניח לו ללוות אותה, אפילו שזה כלכך מציק ומפריע ל-
"היי, יפיופה!". היא שמעה צעקה מאחוריה.
היא הסתובבה, מבחינה שהיא בסוף של הפארק, אך מרוב שהייתה שקועה במחשבות היא פספסה את חבורת הנערים מאחוריה.
"מה?". היא קראה בבוטות, עצבנית.
לפני שהסתובבה חזרה, היא הרגישה נשימה מלוכלכת על עורפה, וריח חזק וחריף של אלכוהול סימא את חושיה.
"אכפת לך? אני רוצה לעבור". היא סננה לעבר הבחור הגדול שנצמד אליה.
היא סקרה אותו במהירות, גילו הרגיש לה בערך סביבות ה-20.
הוא לבש בגדים מלוכלכים ופיו הסריח ממשקאות חריפים.
אפילו היא נגעלה מכך.
"הו, שמעתם איזה מותק? היא רוצה לעבור!". הוא צעק לחבורת הנערים שישבה בספסלים מטרים בודדים משם, ואלו החלו לצחוק. מלגלגים.
"אז מה יפה כמוך עושה בחור הזה?". הבחור שאל, והחל ללטף את כתפה החשופה.
היא הבחינה במבטים שתקע בגסות במחשוף שלה.
"אני רק רוצה לחזור הביתה". היא רשפה.
"איזה יופי שרצונות זה בסך הכל חלומות". הוא חייך, חיוך רעב, וידו ירדה במהירות למותנה, משם הוא צבט את ישבנה.
וכאן היא קפאה.

היא ידעה שכשהוא יעשה את זה היא תקפא.
הפסיכולוגים קבעו שכשאדם נמצא במצבי מצוקה, קיימים שלושת ה'אפים' (f)
fight, fright, flight.
שזה בעצם לקפוא, לברוח או להילחם.

היא כבר חוותה בעברה מצב מצוקה, ולרוע מזלה, הגוף שלה קיבל את ה-f הגרועה מכולן.
לקפוא.

והיא פשוט עמדה שם, קפואה.
היד שלו חקרה את כל גופה ברכושניות, והיא עמדה שם, ללא נוע.
הוא הוביל אותה למאחורי עץ רחב בפארק, ופשט את חולצתה בכוח.
היד שלו ליטפה אותה והיא חניקה יבבה חנוקה.
הוא סטר לה בכעס, והדמעות חנקו את גרונה.

לפני שנתיים:

"אל תפחדי, אני מבטיח לך שזה לא יכאב". הוא חייך חיוך תחמני.
"א-א-ני ל-לא..". היא ייבבה. היא קפאה על מקומה.
"את תהי בסדר גמור, אני עושה לך טובה, אני רוצה שתהני". הוא קטע אותה בכעס, סוטר לישבנה.
הוא קם לרגע. היא התנשמה, רגע התפתה להאמין שהסיוט הזה נגמר.
אך הוא רק נעל את הדלת והוציא את המפתח, ומיד חזר לעברה בצעדים מהירים, פוקד עליה לשכב תחתו על המיטה.
הוא פשט את החולצה האופנתית שלה, וזרק אותה על הרצפה.
היא יבבה, עדיין מקווה שהוא לא ילך רחוק, עד הסוף.
משם לא תהיה לה דרך חזרה.
היא עצמה את עיניה חזק, כאלו מאמינה בכך שאם היא לא רואה את זה, זה לא באמת קורה.
הרי מה היא, בסך הכל ילדה קטנה.
אך לפתע היא צווחה, הוא אחז בכוח במותניה, נאבק עם הסקיני ג'ינס הצמוד והחדש שלה שקנתה רק אתמול עם אמה.
היא שמעה אותו נוחת על הרצפה.
הלב שלה נצבט והיא התפללה שזהו רק סיוט.
רשרוש קל בישר לה חששותיה, והיא ראתה את עטיפת הקונדום מתעופפת לרצפה, אך עדיין,
היא כלכך קיוותה שהיא טועה.
החזייה שלה הוטחה ממנה, ומיד לאחר מכן גם התחתון הילדותי והוורוד.
היא הרגישה כלכך חשופה, כלכך פגיעה אך עדיין היא לא העזה לבכות.

רק שהוא הלך ממנה, אחר שפגע בה כלכך, וכתמי דם בולטים הבהירו לה שהנורא מכל קרה,
הוא קרע את קרום הבתולין שלה, אלו שנשבעה לשמור לאחד,
קרע באכזריות ללא רחמים וחמלה.
רק אז, הטיפה הראשונה החלה לנשור, ומאז מטר כבד שלא הספיק ליפול.

בחזרה להווה:

הרגליים אמרו לה ברחי, אך הפקודה לא חדרה למוח, והיא נשארה נטועה במקומה ללא יכולת להתגונן, לברוח.
אך לפתע, שנייה לפני שניתק ממנה את החזייה השחורה, שהחביאה מאחוריה את כל פרטיותה, מכונית בלמה בקול מחריש אוזניים מאחוריה והדלת נטרקה בחוזקה.
הפעם לא רק היא קפאה.
"תהי בשקט". הוא לחש, נרגז.
היא עדיין הייתה קפואה לגמרי, אך הברז נשאר סגור.
היא לא הצליחה אף לא להתפלל שזה הנס אליו נזקקה.

צעדים מהירים וכבדים נשמעו.
"תום!". היא שמעה לפתע צעקה.
ופתאום יבבה חזקה יצאה מגרונה.
זה כל מה שהצליחה לעשות, אך בשבילו זה היה מספיק.
הוא שמע אותה. הוא שמע.

שנייה בודדת מיד לאחר מכן היא הרגישה את הבחור שנצמד אליה מוטח על הקרקע, עיניה היו עצומות, כמו אז לפני שנתיים שנאנסה לראשונה, כאלו אם היא לא רואה זה לא באמת המציאות, לא באמת קרה.
היא לא העזה לפתוח אותן.
היא שמעה רק בעיטות ומכות, ונאנקות חזקות מהבחור שמוטל על הרצפה.
ורגע לאחר מכן הכל השתתק.
והוא ניגש אליה.
אט אט היא פתחה את העיניים מביטה בבחור על הרצפה, ובעידן המגיש לה את החולצה.
היא רעדה, ולבשה את החולצה שלה במהירות.
"בואי". היא שמעה אותו לוחש.
והפקודה שלו פעלה, רגליה נשלחו קדימה והם יצאו מן הפארק,
נכנסים לרכב השחור והיוקרתי של עידן.

כל אותה העת היא לא דיברה, לא זזה.
הפעולות שלה היו כמו של רובוט.
היא קשרה את החגורה ועצמה את עיניה.
שותקת, לא זזה.
היא הרגישה את עידן מתניע ואותם נוסעים,
ולבסוף את החריקה. האוטו נדם.
היא פתחה את עיניה לאט, היא עדיין בתוך הרכב, לצד עידן. מתחת לביתה.

"הגענו". הוא נגע בכתפה.
ואז לפתע הברז נפתח, הסכר נפרץ.
הדמעות החלו לשטוף את פניה יורדות כמטר של גשם ביום גשמי וסוער.
והיא החלה לצרוח.
לצרוח על עידן, לצרוח על המכונית. לצרוח על העולם.
ועידן שתק. מביט בה ושותק.
היא פתחה את החגורה והחלה להכות אותו, מרביצה חזק לחזהו המוצק.
והיא צורחת. והוא שותק.