?Can I Hold You || פרק שש עשרה ||

המכונית של עידן חרקה בשולי הכביש, כמעט סמוך למדרכה.
אנחה קלושה נפלטה מבין שפתיה של תום, אך נראה היה שעידן לא שם לב.
היא חששה. פחד קינן בליבה.
כבר קרוב לשנה וחצי שתום מתחזקת מראה חדש, דמות של ממש.
דמות בעלת אופי קודר, מראה צורם ומוזנח, והתנהגות אחרת.
כבר שנה וחצי שהיא לא נראתה כמו שהיא נראית כעת.
עדינה, רכה. תמימה.
כבר שנה וחצי שהיא לא נראית כמו תום.

והנה מגיע הרגע, שהיא בטיפשות מוחלטת משנה את המראה שלה חזרה.
מה יגידו כולם?
האם יהיה מישהו בכלל בכל החדר שלא ינעץ בה מבט מופתע?
היא רגילה לשדר שלא אכפת לה מה כולם מדברים, מרכלים עליה.
אבל בפנים, כמה שהיא ניסתה להדחיק, משהו חלחל, חדר לתודעה.

"היי". הקול של עידן פתאום לחש.
היא התנערה, מביטה בו. הוא היה קרוב אליה, ממש רכן מעליה.
"את בסדר? את מרגישה טוב?". הוא מלמל.
היא דחפה מעט את כתפו, מנסה לשוות לעצמה מראה קליל.
"בטח, נכנס?". היא חייכה.
עידן העיף לעברה מבט קצר, הביט בה מסופק ולאחר הנהן קלות, פותח את דלת מכוניתו, ואחריו תום.

הנשף מחצית התרחש באולם יוקרתי שסמוך לבית ספר.
עברה במוחה מחשבה מגוחכת.
הם משלמים כלכך הרבה לבית הספר, והוא מוציא את זה על נשפים מטומטמים חסרי תוכן, באולמות יוקרתיים ופלצניים, כשמה שחשוב באמת זה החינוך של הילדים כאן?
מילא. מגיע להורים שלה, שיוציאו קצת כסף מהכיס שלהם, מה קרה?!

הדשא מסביב לאולם היה כלכך מבריק וירוק, עד כדי כך שתום חשדה שהיה לא אמיתי.
"שנכנס?". עידן נגע קלות בכתפה החשופה.
היא קפצה.
הוא התרחק, מביט בה מבין.
הוא לא היה צריך לגעת בה.
אנשים שעברו אונס רגישים יותר למגע, והוא הופך להיות אצלם מרתיע, מלחיץ.
עיניו שידרו התנצלות קלה, היא הנהנה.
"תכנס, אני אבוא ממש בעוד רגע". היא ניסתה לחייך.
היא רק רצתה לברוח.
"את בטוחה? את לא רוצה שאשאר איתך כאן, באמת שאין לי בע-" הוא החל לשכנע.
"עידן". היא קטעה אותו בהרמת יד קטנה.
"תכנס, אני אגיע". היא קראה. קצרת רוח.
הוא הנהן, מובס.
הוא החזיר לה חיוך אחרון וצעד במהירות לעבר מפתן הדלת, מבלי להביט לעוד רגע קט לאחור.
שקט השתרר.

קולות של שמחה וצהלות נשמעו מעבר לדלת.
לאחר 5 דקות לכל היותר בחוץ, כשכל מה שאומר לה ראשה זה לברוח – היא החליטה להשאר נאמנה לבקשתו של עידן.
היא לא תברח. הוא לימד אותה להתמודד.

רגליה נקשו ברצפה, היא נכנסה בדלת.
המוזיקה הייתה חזקה, אנשים מכל עבר רקדו פרועים, המורים לא נראו ברקע ההמולה שדמתה כעת למסיבת מועדון פרועה.
היא הופתעה.
היא התנשמה. איש לא הבחין בה מבין כל האנשים כאן.
היא נרגעה, ולמה בעצם שיביטו בה?
אבל היא טעתה.

זה היה יניב.
הוא היה הראשון.
"תום דנר?". הוא פלט, צעק.
היא הרכינה את ראשה.
"זאת באמת את?". הוא התקרב.
"לך ממני". היא מלמלה, לוחשת.
"מה? אבל תראי-". הוא החל למחות, נוגע קלות בכתפה, כאלו כדי לראות אם היא אמיתית.
תום נרעדה, נרתעת.
"מה אתה לא מבין יניב? היא אמרה לך ללכת!". היא זיהתה את הקול הקר שלו.
הקול הבטוח והנוקשה.
יניב מלמל משהו ונעלם, היא נאנחה בהקהלה.

"היי, נכנסת בסוף". הוא חייך.
"חשבת שאברח?". היא גיחכה.
"כבר לא ידעתי מה לחשוב". הוא חייך, חיוך רך ונעים.
ברקע בדיוק התנגן לו שיר הסלואו כמובן, כמקובל בטקסי הנשפים המביכים.
"אז,". הוא מלמל.
"תרקדי איתי?". חייך עידן.
"אני חייבת?". היא ניסתה להתחמק.
"כשאין ברירה, אין ברירה". הוא הושיט לה את כף ידו, מושך אותה לרחבה העמוסה.

האולם הוחשך, והשיר הרומנטי התנגן לו בקצב.
היא הייתה אדומה ממבוכה, והודתה לפחות על מזלה הטוב שהריקוד הוא בחושך.
לרגע הם עמדו נבוכים, זה מול זו, עם ידיים צמודים לגוף, לא זזים.
ואז עידן עשה את הצעד הראשון.
הוא התקרב, מרים את כפות ידיה, ומניח אותן בעדינות סביב עורפו,
הוא עשה צעד נוסף, כך שהחזה שלו פגע בגופה, ובתנועה עדינה עטף באיטיות את זרועותיו החסונות סביב מותניה הדקות, ומניח אותם בגבה התחתון.
להפתעתה, הייתה זו דווקא הרגל שלה שנשלחה ראשונה.
ויחד שניהם, הובילו את הריקוד הצמוד.
היא הרגישה איך המוזיקה מחללת, זורמת בדמה, ועיניה לא משו, אף לא לשנייה אחת מעיניו הדוקרות של עידן.
היא הרגישה איך היא נשרפת מבפנים מהמגע מהמצמרר שלו.
כל דקה בין זרועותיו הייתה נראית לה כחטא עצום, אך היא הרגישה בגן העדן.
כך מרגיש גן עדן?

היא הרגישה בתוך הנצח. ועם זאת הזמן עבר כלכך מהר.
מהר מידי.
הסוף התנגן, והאולם הואר.
ההמולה חזרה לעטוף אותם, ורומי – ראש מועצת התלמידים עלתה לבמה המאולתרת, כדי לדבר.
נראה היה שכולם חוזרים לעצמם.
חוץ משניהם.
הם היו בעולם אחר, כזה שהיה שייך לשניהם.
אך לפתע צעקה חדה מהפה של רומי גרמה אפילו לשניהם התנתק במהירות.
"מה לעזאזל?". היא צעקה, מבולבלת.
הם הביטו נבוכים אחד בשני, כל העיניים הופנו לעברם.
שנייה לפני שהיא הסתובבה לברוח מבושה, היא קלטה שאף אחד כאן לא מביט בהם,
צעקות ההפתעה והמבטים המבולבלים הופנו לעבר נער גבוה וחייכן, שעמד גאה במפתן הדלת.