?Can I Hold You || פרק שני ||

צלצול קולני קטע את רצף המחשבות שלה.
היא קלטה שעליה להיכנס לכיתה, אך היא לא הייתה בטוחה שתהיה מסוגלת לכך.
היא דשדשה במוחה, מחפשת את אותן כוחות שאפיינו אותה,
את תום החזקה. תום שלא נותנת ולא נתנה לשום פרט שולי או פעוט,
ככול שיהיה להיכנס תחת המעטפת שבנתה סביבה,
לחדור לתוך החומה השקופה והנוקשה שהצליחה לבנות,
מאז אותו מקרה,
היא הבטיחה לעצמה יותר לא ליפול.

אך מכל הדברים בעולם,
לזה היא לא הייתה מוכנה.
הרי איך תוכל להתכונן ולהתגונן?
מישהו הזהיר אותה? שלח לה התראה?
ובכן, לא.
דבר לא הכין אותה ליום שבו תיכנס לכיתה שלה, שנואה ככל שתהיה,
אך מוכרת. בטוחה.
והיא תגלה שם את הדבר היחיד שמעולם לא הצליחה להבין,
הדבר שתקף אותה לפני שהספיקה למצמץ ולהבין.
וכעת, היא נדרשת לחזור לכיתה,
להיכנס לתוך החדר, שעד כה עוד סיפק לה מרחב מוכר,
ולהביט לבלבול ולחשש בעיניים,
אשר בטח כבר מוקף באין ספור מעריצות מלקקות.

היא התנערה והנשמה קלות,
מנסה להחזיר את הנשימה שלה לסדירה.
בצעד מהסס, היא קמה, מודעת לכך שאין לה עוד הרבה ברירות.
הבית ספר בלשון המעטה, לא כלכך מחבב אותה עקב מצבה הלימודי הלא מזהיר.
מתחילת השנה היא מיעטה להראות את פרצופה בשיעורים,
וגם אם הייתה נכנסת זה היה באיחור, שגרף יחד איתו עשרות עיניים מסוקרנות,
מה שלא הוסיף כלכך למצב בעיני המורה.
אך את זה היא לא יכלה לזקוף לזכותה.
היא לא הכריחה את שאר התלמידים להביט בה כשהייתה נכנסת במפתן הדלת,
וודאי שלא הייתה אחראית לשריקות הבוטות של הבנים כשהבחינו בשורט הקצר או לחצאיות מיני שהייתה בוחרת לשים באותו יום.
אך נכון לעכשיו, המורים בבית הספר ממש לא בעדה,
וגם וודאי שלא צוות ההנהלה.

לבסוף, היא שלחה יד ארוכה, מלווה בכפפה השחורה הארוכה, שחשפה את פרקי אצבועתייה, מדגישה את הציפורניים המשוחות בלק שחור,
ופתחה את הדלת בעדינות .
ממבט סוקר מהיר היא הבחינה שהיא איחרה, אך זה לא נראה כאלו עבר זמן רב.
רועי, הליצן של הכיתה עדיין עמד על השולחן, מתגרה במורה שמזמן התייאשה מלרסן אותו,
היא הבחינה בבת הצחוק שהתנוססה עדיין על פני התלמידים,
היא שיערה שרועי אמר משהו מצחיק דקות אחדות לפני שנכנסה.
אך כעת המצב היה שונה.
עיניי כולם, ללא יוצא מן הכלל נפנו לעברה.
היא הבחינה במבט הנעוץ בשורט שלה ובנשיכת השפתיים של עומר שישב באמצע הכיתה,
בגלגול עיניים של רונה, ובחיוך שהביע הקלה בצד ענבר.
אך לצערה, היא הבחינה נוסף לכל במבט הקפוא ששיגר לעברה הנער עם עיני הסערה, והבלורית שצנחה בשלמות על מצחו בשלווה, הנער ההורס ביותר שאי פעם פגשה.
ההורס, תרתי משמע.
היא בלעה רוק בכבדות, ורק אז הביטה סוף כל סוף בעיניה היוקדות של המורה.

"שלום לך, מיס דנר. כבר חשבנו שלא נזכה לראות את זיו פנייך היום". היא דיברה בלגלוג מתנשא, ועיניה רשפו.
"לפעמים חלומות מתגשמים". תום לא נשארה חייבת, והישירה לעברה מבט ירוק – יוקד.
"זה מספיק, תום!" המורה נעצה בה מבט זועם.
"עכשיו, בלי הפרעות נוספות – שבי ליד.." היא נעצרה, ממקדת את מבטה, תרה אחר מושב פנוי.
"הו כן, שבי לצד מר כרמל". היא חייכה בניצחון.
תום סקרה את הכיתה מבולבלת,
היא לא הצליחה להבין במי מדובר, עד שהבחינה במושב פנוי בסוף הכיתה, לצד הנער האחרון שהייתה מוכנה לבלות איתו שעתיים שלמות של שיעור היסטוריה.
"ל-לא". היא מלמלה, מתנשפת.
הכיתה הביטה במחזה בבלבול.
"זאת לא הייתה בקשה או שאלה, דנר. אם את לא רוצה למצוא את עצמך עכשיו בחדרו של המנהל, שאני בטוחה שלא יהיה נלהב לראות אותך שם פעם נוספת, כדאי לך-" המורה התקדמה לעברה, משווה לעצמה חזות מאיימת.
תום נאנחה, מביטה במורה במבט נכנע, עמוס בשנאה טהורה.
"קדימה, הרי אנחנו לא רוצות לעכב את השיעור, ולעשות רושם מוטעה על מר עידן היקר שכך מתנהלים אצלנו שיעורים, נכון תום?" המורה זרזה אותה זועפת.

תום וויתרה, הרי לא הייתה לה עוד ברירה.
הייתה לה הרגשה שעוד ביקור קטן אצל המנהל ישים אותה על תנאי,
ומשם – הדרך החוצה מבית הספר סלולה.

היא צעדה באיטיות, מגפיה השחורים הצבאים שהגיעו עד לכמה סנטימטרים מעל לקרסול,
נקשו על רצפת הכיתה בקול.
לבסוף היא הגיע לשולחן, היא הגיעה לעידן.
היא עצרה את נשימתה, פוקדת על עצמה לא להסתחרר מהבושם המשכר והגברי שלו שהכה בה,
והתיישבה לצידו, מושכת את עצמה הכי רחוק ממנו, נצמדת לקצה השולחן.

השיעור המשיך כסדרו.
המורה קשקשה דבר מה על המהפכה התעשייתית, וכתבה נקודות חשובות על הלוח הגדול.
מידי פעם, תום מיקדה את מבטה בלוח, מבחינה במושגים שלא התיימרה להבין כגון, תיעוש, הפרולטריון וכו´.
ומיד לאחר מכן התייאשה והרפתה, מתמקדת חזרה בנושאים שיותר ניקרו במוחה.
היא הרגישה שהוא נועץ בה מבטים, מתחילת השיעור,
המבט הכחול שלו לא הפסיק לסקור אותה, החל מהשיער שלא סירקה הבוקר, שהשאירה פזור ומבולגן, היא שיערה שהוא מבחין בשקיות השחורים שתחת עיניה,
היא הרי לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שזכתה לשינה רצופה נטולת חלומות, נטולת סיוטים.
כשעיניו ירדו להתמקד בשפתיה,
היא החלה להרגיש את האי נוחות מעקצצת בה.
בנים תמיד הביטו בשפתיים שלה.
היא שנאה אותם.
השפה העליונה שלה הייתה נפוחה מידי, והשפתיים שלה באופן כללי היו אדמות וגדולות מידי.
בנים תמיד החמיאו לה, מדברים על כך שהם ´סקסיות´.
היא תיעבה אותם, ללא צל של ספק.

מבלי שהצליחה לעצור מעצמה היא שמעה את עצמה לוחשת לעברו.
"פשוט תפסיק". היא לחשה בעצבים.
היא סוף כל סוף נפנתה להביט בו, זה היה קשה מנשוא עבורה.
הוא פשוט היה..יותר מידי.
מבחינת הכל.

הוא גיחך, שפתו התחתונה קפצה.
ולפתע הוא אחז בכיסא המרוחק שלה, וגרר אותה חזרה צמוד לכיסאו.
זאת לא הייתה מלאכה קשה מידי עבורו, בהתחשב בכך שתום לא שקלה הרבה.
היא נרעדה כאשר הזרוע השרירית שלו פגעה בשלה,
הייתה לו יותר מידי השפעה עליה, והוא בהחלט היה מודע לכך.
זה הפחיד אותה.
בצעד מהיר היא קלטה אותו רוכן לעברה.
"להפסיק מה?" הוא שרברב שפתיים בשחצנות.
היא התפללה שיתרחק, היא כלל לא הייתה בטוחה אם תצליח להתנגד לו כשהריח שלו מטריף את חושיה.
והיא לא התכוונה להמר.
"תפסיק להביט בי ככה, זה מציק". היא הרימה את קולה מעט.
עידן חזר להישען בנוחות על הכיסא, והביט בה מבודח.
"השתנית". הוא פלט, וכאלו מעולם לא דיבר איתה,
הוא חזר להקשיב לשיעור עד סוף השיעור.