?Can I Hold You || פרק שלוש עשרה ||

"היי". השקט הופר. הוא נגע קלות בכתף הרועדת שלה, מסית את צומת ליבה לעברו.
עיניה כבר יבשו מהדמעות, היא התרוממה מעט, מבחינה שהיא עדיין נמצאת בתוך הרכב השחור והיוקרתי של עידן. היה לה שם חם, נעים.
היא לא רצתה לצאת משם.

"השעה כבר מאוחרת, ללוות אותך הביתה?". הוא שאל בשקט, ברוך.
היא הפנתה את עיניה הירוקות לעברו, והמבט שלה שיקף כאב. הרבה כאב.
הוא נשך את שפתו, כאלו נכווה מהאש שלה.
"אני לא רוצה ללכת לשם". היא מלמלה בלחישה, קולה הצרוד מדמעות כמעט ולא נשמע.
"בסדר, את רוצה לבוא אליי?". הוא לחש חזרה.
היא שתקה.
"אני אקח אותך אליי..". הוא מלמל בקול כשלא ענתה.
הוא הביט בפניה, מחפש אישור, מבט, סימן קטן.
אך פניה לא זזו, והוא פירש זאת כשתיקה כהסכמה.

המנוע נדם, עידן ניתק את החגורה שלו, ופתח את הדלת.
ואז כאלו לפתע נזכר בתום, ופנה לעברה, היא ישבה שקטה, מצטנפת בתוך הכיסא, כאלו מנסה להיעלם.
הוא ניתק את החגורה ממנה, והיא גררה את רגליה, יוצאת מן הרכב.
עידן שלף את צרור המפתחות, ופתח את דלת הבית.
תום החניקה יבבה, בעודה חושבת שנראה שעבר נצח מאז הפעם האחרונה שדרכה כאן במפתן הדלת. למרות שהאמת הייתה שזה קרה רק לפני שעות אחידות ובודדות.
בהליכה מהירה הם כבר עשו את דרכם בגרם המדרגות, בדרך לחדר הגדול של עידן.
ורק כשהוא טרק מאחוריו את הדלת, היא הרימה את עיניה, מבחינה שהם כבר שם.

הוא פשפש בארונו, ופנה לעברה לאחר כמה דקות, כשבידו מגבת גדולה, וגופיה ומכנס שחור חלק קצר של בנות, לרגע חלפה במוחה המחשבה למה לעזאזל יש לו בארון בגדים של בנות, אבל היא גיחכה מיד לאחר מכן.
נו באמת, זה עידן כרמל.
בטח ישנות אצלו בנות כל השבוע, אז הן כבר משאירות אצלו מזכרות.
כאלו שהוא באמת יזכור אותן.

"קחי, המקלחת מכאן-". הוא חייך לעברה, מצביע לעבר דלת צדדית בתוך חדרו.
היא הנהנה, משהו בין 'מה שתגיד' – לתודה.
ואז היא נעלה את הדלת.
זרם המים החמים עטף אותה מכל עבר, כמו חיבוק של אמא.
היא נגעה בפניה קלות, הן היו רטובות. אך לא, לא מזרם המים.
הדמעות המלוחות שלה התמזגו עם המים, והיא בכתה בשקט, נותנת לעצמה להתפרק.
היא לקחה ביד רועדת את הסבון, מתחילה לשפשף בכוח את גופה הצנום.
לאחר מכן פתחה מחדש את הזרם, שוטפת את הקצף.
היא נאנחה. ולקחה מחדש את הסבון.
היא הרגישה כלכך מלוכלכת, בלויה, מגעילה.
והיא חזרה על הפעולה במשך דקות ארוכות, משפשפת עם הסבון, שוטפת עם המים,
אך לא. היא לא הפסיקה להרגיש מלוכלכת, לא משנה כמה סבון שפכה.
לבסוף היא וויתרה.
היא זכרה את ההרגשה הדוחה הזאת, היא הרי לוותה אותה במשך שנה.
הרגשה מגעילה. כאלו היא מלוכלכת וזולה. ושום דבר לא יצליח לנקות אותה,
כאלו דבר לא יעזור.
היא בסך הכל חפץ, כלי. כלי שנועד לספק את היצר המיני של הגברים.
והיא מלוכלכת, מגעילה.
היא עטפה את עצמה במגבת, מייבשת את גופה ושיערה.
היא התלבשה במהירות, והחלה לסרק את שיערה החלק, שהיה מלא בקשרים חזקים.
לאחר שסיימה, פתחה את דלת המקלחת, ויצאה.
היא צפתה לראות שם את עידן, ממתין שתצא כדי להתקלח אף הוא.
אך הוא לא היה שם.
היא ישבה על מיטתו, משועממת. עייפה.
ואז לפתע הוא נכנס, הוא היה כבר מקולח, והשיער שלו היה רטוב.
הוא היה רק עם חולצה, כשפלג גופו העליון חשוף.
היא מצמצה בעיניה, הגוף שלו היה כמעט מושלם.
וכשהבינה שעידן רואה את מבטה, היא הסתה אותו הלאה, נבוכה.
כשהביטה שוב הבחינה שהוא גורר איתו מזרן רחב.
הוא הניח אותו לצד המיטה וחצי הגדולה שלו, ומיד עטף אותו בסדין, כרית ושמכה.
תום כחכחה בגרונה, מסיתה את צומת ליבו של עידן לעברה.
הוא פסק מהמלאכה.
"יש לך סוודר?". היא שאלה בשקט.
עידן נעמד, וחייך קלות.
הוא פתח את ארונו וזרק לעברה את הקפוצ'ון האפור שלו.
היא חייכה קלות כתודה, ולבשה אותו במהירות, הגופייה שלה עלתה מעט, חושפת פס עבה מהבטן השטוחה והלבנה שלה.

עידן כיבה את האור, ונשכב על המזרן.
הוא התהפך מעט, והביט בדמותה של תום, שעמדה עדיין צמודה לקיר.
"אני יכולה אני לישון על המזרן.." היא לחשה.
"תשני על המיטה, הכל בסדר". הוא ענה.
לא היה לה כוח להתווכח, כמו שתמיד עשתה.
היא נשכבה על המיטה הנוחה, וכיסתה את עצמה בשמיכה.
עיניה ננעצו בתקרה.
היא לא הצליחה להירדם.
נשימות כבדות בישרו לה שעידן כבר ישן שנת ישרים, ומשהו ברוגע שלו גרם לה לרצות לישון גם.
אך ברגע שסגרה את עיניה, כצפוי חזרו להן הסיוטים.
והנה היא ראתה אותו מתקרב, נוגע בגופה, והיא קופאת.
היא כלכך רצתה לזוז, לברוח, אבל היא כלכך חלשה. כלכך קטנה.
ואז הוא קרע לה את החולצה.
והיא צעקה, פתחה את עיניה.
היא לא מסוגלת. היא לא יכולה לישון.
היא הססה, אך עידן עדיין ישן.
אבל כשהרגישה שהקירות סוגרים עליה, וההתנשמויות שלה הופכות למהירות היא כבר לא חשבה.
היא קפצה על המזרן וטלטלה את גופו הרדום של עידן.
היא ייבבה, הכל היה נראה לה כלכך אמתי, ודמעות חמות שטפו אותה.
היא פחדה. היא הרגישה איך נהיית תלויה בו.
זה קרה לה כבר בעבר, היא נתלתה על תומר, היא הרגישה כלום בלעדיו,
ואז כשעזב, הכל התפרק, ואפילו שהוא היה איתה והכל היה כלכך קשה וכבד, הוא היה שם איתה, והיא תלתה בו תקווה, הוא העמיד וחיזק אותה.
אבל כשהלך, החור שהיה בה גדל, כי כעת לא היה לה על מי לבכות, מי שיחזק, והיא נשבעה לעצמה שיותר לא תהיה תלויה באיש.
והנה זה שוב קורה לה, היא לא מצליחה לבד. היא צריכה כאן עוד איש.

אבל הכל איבד חשיבות, הקירות סגרו עוד יותר, והיא לא הצליחה לנשום.
היא טלטלה את עידן פעם נוספת והוא פקח את עיניו, מביט בעיניה הדומעות.
היא לא דיברה, רק הביטה בו דומעת ומיבבת.
הוא נעמד, תומך בה לחזור לשכב במיטה, היא חשבה שהוא עומד לחזור לישון, לחזור למזרן,
והרגישה כלכך פתטית שחשבה שהוא יתמוך בה.
אבל היא שוב טעתה, עיניה היו עצומות אך היא הרגישה איך המיטה שוקעת, והוא שכב לצידה.
היא בכתה בשקט, והידיים החזקות שלו עטפו אותה.
היא בכתה והוא חיבק. היא התחפרה בזרועותיו, מחפשת הגנה, והוא סיפק לה את זו שבקשה.

"אני לא יכולה לעשות את זה יותר". היא בכתה בחזהו, מכתימה את חולצתו.
"את כן, את חזקה תום". הוא חיבק אותה.
"אני לא, אני לא רוצה להיות יותר חזקה, נמאס לי מהכל". היא הרימה את עיניה לעברו.
"את לא צריכה להיות חזקה יותר, אני פה". הוא ליטף את שיערה.
"אתה לא". היא סובבה אותו ממנה, החולצה שלו עלתה מעט, והיא הבחינה לפתע שהיא מלאה בשריטות אדומות טריות.
"מה לעזאזל-". היא החניקה יבבת הפתעה.
הוא גיחך.
"אני עשיתי את זה?". היא הרימה את קולה.
הוא הסתובב לעברה חזרה, מיישר את החולצה.
"אפשר לומר". הוא גיחך.
"א-אני..סליחה". היא קראה בשקט.
"זה בסדר תום, אני מבטיח. אני עכשיו אהיה פה איתך תמיד, לכל מה שתצטרכי, לכתף לבכות עליה, או לגב לשרוט ולהוציא עצבים, וגם כדי לחלץ אותך מכל מיני דברים..את לא לבד יותר, את לא לבד". הוא חיבק אותה קרוב.
היא לא ענתה, רק המשיכה לבכות.
הם שתקו במשך כמה דקות.
ואז הוא שוב דיבר.
הוא הביט בעיניה וחייך.
"אני מת על העיניים שלך". הוא ליטף את לחייה.
"הן סתם ירוקות". היא מלמלה.
"הן לא, כשאתה מביט מקרוב יש שם גוונים ונגיעות סגולות וכחולות. בחיים לא ראיתי עיניים כאלה תום". הוא חייך.
"הן מכוערות". היא דחפה את חזהו.
סוף כל סוף היא נרגעה.
בין הידיים של עידן הכל נראה הרבה פחות נורא.

"אני רוצה לספר לך משהו". היא התרוממה מעט, מרימה מבט לעברו.
היא רוצה לספר לו?
"את הדבר הזה רק אדם אחד עלי האדמות יודע". היא כחכחה.
עידן התרומם, מביט בה בהבנה.
"אבל הוא נמצא רחוק ממני עכשיו, זאת אומרת..גם פיזית. אבל יותר מזה, גם נפשית". היא חייכה בעצב.
"זה קרה לפני שנתיים". היא פתחה, ועידן לא הסית את עיניו מפניה.
היא הרגישה בטוחה. היא רצתה לספר, לפרוק את העול הזה מנפשה.
"נ-נשארו לבד. הכל הרגיש בסדר, התכוונתי לעלות לחדר שלי, אך הוא חסם לי את הדרך בגופו. נבהלתי, לא ידעתי מה קורה. אך הוא תכנן את זה לפרטי פרטים, לא משאיר מקום לטעויות.
הוא גרר אותי לחדר, נעל את הדלת ונשכב מעליי. ו-..". הקול שלה הפך לצרוד, והיא הפסיקה לדבר.
"הוא..-?". עידן קרא בקול צרוד.
"אחרי שראיתי את העטיפה של הקונדום הבנתי ש-". היא החלה לבכות מחדש.
"הוא אנס אותך, תום?". עידן נעמד, דופק אגרוף בקיר.
תום קברה את פניה בכר, והחלה לייבב מחדש.
"תעני לי, הוא עשה את זה?". הוא צעק.
היא בכתה, מרימה את ראשה ומהנהנת קלות, עיניו של עידן הביעו טירוף.
הוא ניפץ את האגרטל, והסתובב בחדר.
"אני לא מאמין". הוא המשיך לצעוק.
היא בכתה, לא ציפתה שיגיב בכזאת היסטריה.
"תפסיק". היא נעמדה לפתע.
היא התקרבה אליו, עיניה רכות ודמעותיה ממשיכות לזלוג.
הוא דפק עוד אגרוף חזק בקיר.
היא נגעה בכתפו.
"עידן, תפסיק!". היא קראה.
הוא ירד על ברכיו, נצמד לקיר, והיא אחריו, צונחת באפיסת כוחות.
"אני מצטער". הוא אמר, מחבק אותה בקול רועד.
"אני יודעת". היא התחפרה עמוק בזרועותיו.
"אני לא אתן לך להיות יותר לבד". הוא קבע, מצמיד אותה חזק לגופו.