?Can I Hold You || פרק שישי ||

רגליה כשלו מאחוריה.
היא הרגישה שאם לא תעצור בקרוב, היא עלולה להתמוטט.
היא רצה, חולפת על פני עוד עץ בודד, עיניה נפוחות ורטובות,
מה שמקשה על ראייתה,
אך נדמה שזה כלל לא אכפת לה.
היא רק צריכה להתרחק.

היא הייתה שם איתו.
הוא חיבק אותה.
הוא החזיק אותה.
היא איבדה תחושה של זמן בין זרועותיו החזקות.
הרגיש לה פתאום חמים ובטוח אצלו.
אך הנורה שבמוחה נדלקה לאחר עשר דקות – רבע שעה,
והיא הבינה מיהו הנער שמחבק אותה.
בצעד מהיר, היא שלפה את עצמה ממנו,
ממלמלת דבר מה על כך שהיא בסדר עכשיו,
כלום לא קרה.
היא תפסה את רגליה והחלה לרוץ משם,
בורחת.

לבסוף היא התיישבה, על ספסל בודד וחשוך,
מעסה בכאב את רקותיה שהחלו לפעום.

שנה וחצי לפני:

"אל תעשי מזה כזה סיפור גדול". ענבר גיחכה, בעודה יושבת על המיטה הסגלגלה שלה,
מביטה בתום ההססנית.
"אבל זה סיפור גדול". תום נשכה את שפתיה.
"זאת העצה שלי, כולן עושות את זה, אל תהי כלכך תמימה". ענבר צקצקה.
תום קמה,
סוקרת את עצמה במראת הגוף הגדולה שבחדרה של ענבר.
ענבר קמה מאחוריה, מצחקקת.

"תראי, בשביל להיות יפה צריך לסבול, ויש לך כמה -" ענבר גיחכה, תופסת את מותניה העבים של תום, וצובטת את הקילוגרמים העודפים שלה.
"עודפים – שלא יעלמו מעצמם". סיימה, משחררת אותה, לאחר שחטפה בעיטה עצבנית מהרגל הימנית של תום.
"אני רק מנסה לעזור". הוסיפה לבסוף, מתיישבת חזרה במיטה הילדותית שלה.

תום התיישבה חזרה למולה, ניכר בעיניה שהיא מתחילה להשתכנע.
"אז איך את אמרת שעושים את זה?" היא התנשפה.
"הו מותק, זה פשוט. תרכיני ראש לכיוון האסלה, תדחפי אצבע לאורך הלשון,
ופשוט תשחררי את הגרון". היא חייכה.
"ממש פשוט.." תום מלמלה.
"הו, ודבר אחרון – תשימי מגבת גדולה בין החריצים של הדלת, זה יחסום ויעמם את הקולות שהגרון המקסימה שלך תפיק. סמכי עלי, את לא רוצה שההורים שלך ישמעו את זה, מניסיון הם ישר ינסו לשלוח אותך לפסיכולוגים וכל שאר החרטות האלה.." מלמלה ענבר בצער.
"זה בסדר, אל תדאגי". תום מלמלה חזרה.
הוריה הם האנשים האחרונים עלי האדמות שירצו לשלוח אותה לפסיכולוג.
אחרי הכל, בזמן האחרון היא התחילה לתהות האם הם בכלל מבחינים בה כשהיא יוצאת ונכנסת לבית בין כל הצעקות והריבים שלהם.

בחזרה להווה:

תום התנשפה לאט.
לפתע צחוק פסיכי תקף אותה.
היא צחקקה לאט, נזכרת ביום הראשון שהקיאה לאחר הארוחה שאכלה.
איך הבטיחה לעצמה שזו תהיה הפעם האחרונה.
אך זו כמובן לא הייתה הפעם האחרונה.
היא המשיכה להקיא, מבטיחה לעצמה שזה עד שתצליח להיפטר מהקילוגרמים ´העודפים´ שלה.
אך היום הזה הגיע במהרה, העודפים נעלמו.
אך הראייה שלה היטשטשה,
והיום שבו הבטיחה לעצמה להפסיק להקיא לאחר ארוחה פג כלא היה,
מתנדנד לו אי שם באופק,
מייחל ליום שבו תרגיש חזקה,
ותצטרך ותלחש לו להגיע חזרה.