?Can I Hold You || פרק שבע עשרה ||

האולם השתתק. איש לא פצה את פיו.
עיניה של תום היו ממוסמרות לעיני הדבש של הנער שעד לפני מספר לא מובטל של זמן, היה כל עולמה.
היא כמעט שכחה את הצבע הממכר של עיניו. רק כמעט.

"תומר בנאי!". הייתה זאת רומי, ראש מועצת התלמידים של בית ספר שפצתה ראשנה את פייה, ניתקה את רגליה מהבמה המאולתרת והחלה לצעוד במהירות ובזהירות על גבי נעלי ההעקב הגבוהות שלה לעברו של הנער על התלתלים הזהובים.
מעולם לא היה לתומר שלה תלתלים.

השאר החלו להתעורר, לקפוץ נרגשים סביב הבחור היפה עם החיוך השובב.
חוץ מתום. היא נשארה ממוסמרת לרצפה, כשעיניה נעוצות בו.
היא לא זזה. אך היה ניתן להבחין בעיוות של כאב החולף על פניה העדינות.
בעצם, גם עידן נשאר נטוע במקומו, מביט בהמון הנופלים על צווארו של חברם היקר, בהתלהבות וצווחות נרגשות.
עבר זמן רב מאז פגשו אותו לאחרונה.

לאחר רבע שעה כבר ניתן היה להבחין שוב בתלתלי הזהב ובחיוך השובה של תומר, שכן ההמון סביבו הידלדל.
על אף שכל גופו שידר שלווה ורוגע ונינוחות, עיניו ריצדו אנה ואנה, תרות אחר דבר מה לא ברור.
הוא כמעט התייאש, עד שהבחין סוף כל סוף במבוקשו, עיניו ננעלו על תום.
בצעדים בטוחים הוא החל לדהור לקראתה, רומס את כל האנשים בדרך, מספק הנהונים קצרצרים למי שעדיין לא הספיק לברכו לשלום.
לבסוף הוא נעצר, כמה מטרים בודדים מתום, ומעידן.

"היי, מה קורה איתך?". הוא קרא, מחויך.
עידן קמץ את פיו, בעוד תום החלה להתנשף בעצבים.
הוא הניח יד על מנת לרסנה, אך היא העיפה אותה במכה מהירה, והתקדמה צעד נוסף לעבר תומר.
"היי, מה קורה איתך?". היא שאלה. בשקט.
תומר כחכח.
"זה מה שפאקינג יש לך מה להגיד לי אחרי שנה וחצי שלא נפגשנו?!" היא הרימה את קולה, מתחילה להרגיש את העצבים נבנים בתוכה.
"אני יודע, אני דפוק..תום-". הוא החל להתנשם.
"תקשיבי אני מצטער-". הוא החל למלמל, נוגע בכתפה.
"תעוף ממני". היא קראה בשקט.
"לא, אני לא אלך, תקשיבי לי-". הוא החל שוב.
"אחי, היא בקשה שתלך". עידן צעד צעד קדימה לעברו ונכנס לתמונה.
"מי אתה ומה אתה מתערב?". הוא צעק, דוחף את כתפו של עידן, על אף שעידן היה גבוה ממנו בחצי ראש.
"אל תדבר אליו ככה". תום מלמלה.
"חיים שלי אני מצטער, באמת אני יודע שהקשר שלנו ניתק, ויצאתי חרא-". תומר קרא, בעודו תופס את כף ידה של תום, על מנת לפייסה.
"חיים שלי? אני חיים שלך?!". היא צעקה.
"אם אני החיים שלך, אז איפה היית בכל השנה וחצי המסריחה הזאת שכל מה שרציתי לעשות כל בוקר זה לקחת סכין ולגמור את הסבל הזה לתמיד?". היא צעקה שוב, קהל של סקרנים החל להיווצר סביבם.
עידן השתעל.
תומר הסתובב מתנשף.
עידן התקרב, מושך את תום לעברו, ולוחש לה ברוך באוזן.
"אם כמה שאני שונא את זה שהזבל הזה חזר, את צריכה לדבר איתו..לא, לא כשאת אמוציונלית ורגשנית, אחרי שתעכלי שהוא כן והוא חזר, את חייבת לכסות איתו את הכל. אבל לא עכשיו, ובטח שלא כאן כשכל בית הספר שומע את הצעקות שלכם". הוא קרא, מלטף את לחיה בדאגה.
"אתה..אתה צודק". היא מלמלה בלחש.
היא הרגישה איך היא נהיית חלשה, עידן הושיט לה יד ובקע את המעגל שנוצר סביבם, משאיר בפנים את תומר שבור בעודם חומקים בזריזות חזרה למכונית היקרה של עידן.

***

'היי תום, אני יודע שאת לא רוצה לשמוע ממני, אבל אני צריך שניפגש לדבר. יש איזה שהוא סיכוי כלשהו קטן שהתשובה שלך תהיה חיובית? תומר'.
היא רצתה לזרוק את הפלאפון כשהבחינה בהודעה מתומר.
אבל דבריו של עידן חזרו אליה, והיא החליטה להקשיב לו.
'בוא אלי הביתה היום ב8'. היא כתבה לו, נאנחת.
זה עומד להיות אסון.

הבית שלה היה כרגיל ריק, ושבע ארבעים היא עלתה לחדר שלה, להעיף מבט קצר במראה.
היא לבשה סקיני ג'ינס ארוך ובהיר עם קרעים, וחולצת בטן שחורה שחשפה את העגיל בטבור שהספיקה לעשות בקיץ. השיער שלה היה אסוף בפקעת מבולגנת בקודקוד ראשה.
היא שלחה יד ושחררה את הגומייה, נותנת לשיערה להשתחרר ולנחות ברכות על גבה.
היא לא הייתה מאופרת. מלבד העיפרון השחור שמסגר את עיניה ונתן לפניה מראה גותי מעט.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיה וחששותיה.
היא לא בדקה מי זה. היא ידעה שזה רק תומר.

היא פתחה לו את דלת ביתה, והוא נכנס פנימה בביטחון.
אחרי הכל זה היה פעם הבית השני שלו.
"נשב בחוץ?". הוא שאל.
תום הנהנה לשלילה.
"פה, נשב פה". היא קבעה בשקט.
הם התיישבו. היא לא הציעה לו שתייה או אוכל.
"את נראית טוב..". הוא מלמל, מעיף בה מבט קצר, בולע רוק כשמבחין בעגיל בטבור ובנזם שעל הפה שהתווספו לגופה מהפעם האחרונה שראה אותה.
"חבל שאי אפשר להגיד אותו דבר עלייך". היא קראה בקרירות.
תומר גיחך.
זה היה שקר, וזה היה ברור לשניהם.
תומר היה גבוה, בעל עיני דבש, תלתלים זהובים וחיוך שובב.
לא מעט בנות היו נופלות לרגליו.
"אני באמת לא יודע איך להתחיל". הוא קרא, נואש.
"אתה לא מצפה ממני שאעזור לך". היא קראה, קרה.
הוא נאנח.
"לא. לא ציפיתי שתהיי קלה איתי, חששתי שככה תגיבי. את שואלת למה לא הודעתי לך שאני עומד להגיע? כי ידעתי שתגידי לי שלא העז להראות את הפנים שלי כאן. ונכון, את צודקת. הייתי חמור, היית צריכה אותי בכל התקופה הזאת שעברת, ואני יודע שחוץ מענבר הייתי העוגן שלך, וככה נטשתי אותך, אבל את יודעת שלא השאירו לי ברירה". הוא קרא.
"עצור". היא קטעה את שטף דיברו.
"היית אז, העוגן היחיד שלי תומר. ענבר תמיד הייתה חברה שלי, גם אחרי שעזבת אבל מעולם לא ספרתי לה דבר או חצי על האונס, היית היחיד שידע, ואני יודעת שלא הייתה לך ברירה, אבל יכולת להמשיך להתעקש על לשמור איתי על הקשר, זה סה"כ שנה וחצי שנעדרת, זה לא כז מסובך לשמור על קשר. אבל אתה התרחקת, התקשרתי אלייך וסיננת, והייתי לבד". היא קראה.
"אני דפוק, אני כלכך מצטער תום". הוא התקרב, אוחז בידה.
"ולא רק זה..". היא החלה לדבר שוב, אבל נחנקה. דמעות החלו להיווצר בעיניה, מחליקות בשקט. זו אחר זו.
"אהבתי אותך תומר, יותר מכפי שאי פעם כל אחת אחרת תאהב". היא בכתה, והוא מצמץ בהפתעה, אך החל במהירות למחות את דמעותיה החמות.
"ואתה, כמו מפגר מספר לי על המלאני הזאת שהכרת, הזאת היפה הבלונדינית מהשליחות שלך..כאלו כמו מפגר. זורע לי עוד מלח על הפצעים". היא המשיכה לבכות דוחפת את חזהו.
"אני נשבע לך שלא ידעתי תומי". הוא מלמל שבור.
"ואני אכלתי את עצמי עם כל תמונה מחורבנת שהעלת לאינסטגרם שלך מנשק את הפצצה האמריקאית הזאת, איחלתי לך בלילה שתיחנק, שתמות ולא תחזור לכאן לעולם..". היא הפסיקה ובלעה רוק. היא לא תכננה לספר לו את כל זה. אך מאוחר מידי.
"תקשיבי, אני זרקתי אותה ביום הזה שהתקשרת אלי בוכה לפני חודשיים, אני הבנתי אז משהו תום, הבנתי שרק אותך אני רוצה. אני..ההורים שלי נשארו בחול, נשאר לנו עוד 3 חודשיים לשליחות אבל אני חזרתי תום, חזרתי מוקדם יותר כי הבנתי שאני צריך אותך חזרה בחיים שלי". הוא קרא.
"תלך מכאן תומר בבקשה, אני לא הייתי צריכה לספר לך את זה". היא נעמדה.
"אני לא יכול. ולא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אני אחזיר אותך אלי, את עוד תראי". הוא ליטף את לחייה הרטובה.
"זה לא ייקרה תומר, אני לא אצליח לסמוך עלייך שוב". היא פתחה את דלת ביתה, מרמזת לו שהגיע הזמן שלו ללכת.
"אני מצטער תום, תודיעי לחבר החדש שלך עידן שהוא לא עומד להשאר שם עוד הרבה זמן, תומר בנאי חזר. הוא חזר כדי להחזיר אותך אליו". הוא חתם, וטרק מאחוריו את הדלת. מותיר אותה מתנשפת והמומה.