?Can I Hold You || פרק רביעי ||

"את מוזמנת לשבת, תום". המנהל כחכח בגרונו, מצביע על הכיסא הפנוי לצד עידן.
"אני חושבת שאני אוותר". היא מלמלה בכעס.
"כנראה לא הבהרתי את עצמי טוב, זאת בהחלט לא הייתה הזמנה". הוא צמצם את עיניו.
תום נאנחה בזעף, והתיישבה בהפגנתיות לצד עידן,
מספיק קרוב בכדי לקלוט אותו מגחך.

"אתה בטח תוהה לעצמך מה אתה עושה כאן, עידן". המנהל פתח ברשמיות, מלטף את שפמו המאפיר.
"לא בדיוק, אבל שהיה". עידן מלמל ביובש.
"ובכן, לאחר רפרוף בתעודה שלך מהמחצית הקודמת בבית הספר הקודם שלך, נוכחנו לגלות כמובן שמקומך איתנו..ובנוסף, לבקש ממך דבר מה". המשיך המנהל, מתעלם כליל מהערה של עידן.
"בטח, אבל רק דבר אחד. זה הכרחי שהיא – תהיה כאן?" עידן קטע את המנהל, מצביע עליה בזלזול בעזרת עיניו.
תום הידקה את שפתיה, מרגישה איך החום עולה, מטפס לכיוון הראש.
היא הביטה בו בשנאה.

"ובכן, כן. אתה מיד תבין". המנהל ענה במבוכה.
"אז איפה הייתי? הו כן, ובכן בית הספר התחיל בפרויקט נהדר, שבו תלמידים חזקים ייקחו תחת חסותם תלמידים..ובכן, בינוניים יותר, וכמובן יעזרו להם להתאפס ולשפר את הציונים שלהם". הוא מצמץ, מלכסן מבט לעבר תום, שכל אותה העת לא התיקה את מבטה מהתמונה שבסוף החדר,
כאלו חוששת שמה תסיט את עיניה, היא תתפוצץ מזעם.
"אז מה אתה אומר? כחלק מהשתלבות שלך בבית הספר, תסכים ללוות את תום דנר עד לסוף השנה?" המנהל חזר להביט בעידן ארוכות.
"אבל למה דווקא אותה?" עידן לא וויתר.
"אוקיי זה מספיק! נמאסת עליי חתיכת אפס!" תום קמה מהכיסא, בועטת אותו בחוזקה על הרצפה.
עידן הביט בה, ממצמץ בהתנשאות.
"תום!" המנהל קם, מזועזע.
"תחכי לי בחוץ, מיד!" הוא זעם.
תום הסיטה קצוות שיער חומה סוררת, למאחורי אוזנה,
והתנשפה ארכות. זועפת.
"מה שתגיד". היא לחשה, צועדת לכיוון הדלת, לא שוכחת לטרוק אחריה את הדלת ברעש צורם ומחריש אוזניים.
"אני מצטער, היא לא במיטבה בזמן האחרון".
היא הספיקה לשמוע את המנהל ממלמל.

תום התיישבה על הספסל.
הדקות חלפו, והיא החלה להתייאש.
כשהחליטה לקום, ולהתעופף משם סוף כל סוף,
הדלת נפתחה בחבטה ועידן יצא אחריה מותש.
"אני מקווה שאת מרוצה". הוא לחש, עיני הסערה שלו שידרו שוב את המבט המוכר – המוצף שנאה, והוא חלף על פניה כאלו היא סתם רוח, מטרד ציבורי שיש לגרש.
לפני שהצליחה להתאושש, ראשו הקרח של המנהל צץ, ובמבט שלא מבשר טובות הוא קרא לה להיכנס חזרה למשרד,
הפעם לבד.

"את רוצה להסביר לי מה זה היה?" שאל בחומרה כשהתיישבו.
"אני לא אשתוק כשמישהו משפיל אותי". היא לחשה בשקט, בנימה שלווה.
"זה לא מוצא חן בעיני". הוא רטן, עדיין כועס.
"אני מצטערת המנהל, אתה יכול להכריח אותי לעשות הרבה דברים ולא יהיה לי זכות להתנגד, אך יש דברים שהם מעלייך, שאתה לא יכול להחליט עליהם, והכבוד שלי הוא חלק מזה. אני לא אשתוק כשמשפילים אותי, בין אם תרצה ובין אם לא". היא סיימה, חותמת את שפתיה בעליוניות.
"אל תלכי לכיוון הזה תום". הוא ירה.
"מאוחר מידי, אני כבר בעיצומו" היא ירתה חזרה, נעמדת ומתחילה לפסוע לכיוון דלת המשרד.
"אני מזכיר לך שאת בבית ספר על תנאי, וכדאי לך מאוד שאני לא אשמע ממר כרמל האדיב שאת מתנגדת לו-" הוא קם אחריה, מרים את קולו בחומרה.
"מה שתגיד" היא מלמלה, ומיד נמלטה מחוץ לכיתה.

היא ישבה שעונה על הקיר, נראית כרגיל. בדיכאון.
האוזניות השחורות הגדולות שלה היו תקועות עמוק באוזן,
והמוזיקה הצווחנית והמזעזעת איימה להחריש את אוזניה.
לפתע, משיכה חדה הפסיקה את המוזיקה,
והיא קלטה את עידן עומד מעליה, הפרצוף שלו כועס וזועם,
ועיני הסערה שלו שיקפו את אותו מבט שהתרגלה כלכך לראות.
כן, שנאה.
"אצלי. היום ב6 וחצי". קולו הצרוד הטיח בה, והיא נרעדה קלות.
שנייה לפני שניסתה להתנגד ולמנוע,
הוא נעלם, מותיר אותה מבולבלת ותוהה,
איך הכל התקלקל מהרגע ששוב פעם הופיע.