?Can I Hold You || פרק ראשון ||

ואז היא ראתה אותו,
והלב שלה נחמץ.

היא זיהתה אותו בשנייה הראשונה שעיניה פגשו בשלו,
הרי זה לא כזה קשה לזכור פרצוף כלכך יפה.
הזיכרון עוד היה טרי והכאיב לה,
למרות שעבר קצת יותר משנה מאז אותו מקרה,
הלב שלה החסיר פעימה,
והיא נותרה נטועה במקומה.
מתנשפת.

היא הבחינה איך הוא מעביר בה את אותו מבט,
סוקר – אך ללא צל של ספק, מלא בשנאה.
ממבט קצר בתווי פניו היא הבחינה שהוא כלל לא השתנה.
עיניו הכחולות היפות, שתמיד נראו לה כמו סערה בלב ים,
הביטו בה בזעם.
הבלורית הבהירה הזהובה שלו, נחה בנונשלנטיות מושלמת,
צונחת מקודקוד ראשו, מסתירה את אחת מהגבות שלו.
שפתיו העבות האדמוניות רטטו,
בדיוק כמו ביום הראשון שפגשה בו לראשונה,
והתפללה שזו תהיה הפעם האחרונה.

שנה וחצי לפני:

"את לא יכולה ללבוש את זה!" תום זעקה לעבר ענבר, מביטה בה בעגמומיות,
משתדלת שלא לאבד תקווה.
"מה הבעיה בחולצה הזו? אני חושבת שהיא נורא מחמיאה". ענבר חרצה לעברה את לשונה, מביטה בבואה שלה שהשקיפה עליה מהמראה.
"כן, מותק, היא נורא מחמיאה אם את הולכת לקניון או לבילוי בצהריים, אבל את לא יכולה ללבוש אותה למסיבה!" השיבה תום נחרצות, תוך כדי נבירה מהירה בארון הבגדים הענק שלה.
"קחי את זו, היא הרבה יותר מתאימה". תום חייכה בניצחון, והגישה לענבר המיואשת שמלה כחולה צמודה.
"אני בחיים לא אבין אותך". ענבר גלגלה את עיניה והחלה להתלבש במהירות.

תום עצמה, לבשה שמלה שחורה צמודה וקצרה שהגיעה עד לאמצע ירכיה, השרוולים שלה היו ארוכים והגב היה פתוח.
היא חייכה לבבואה שלה, חיוך מעט נרקיסיסטי, וניערה את שיערה הפזור בכדי שיראה לא מתאמץ מידי ונונשלנטי.
היא תמיד אהבה את מה שנשקף מהמראה.
החל מעיניה הירוקות המיוחדות, השיער החום- שחור הגלי שהגיע עד לאמצע גבה, לחיוך החושף שיניים צחורות להפליא, ועד לרגליה הארוכות החטובות, לגופה המלא במקומות הנכונים ולקימורים הנשיים.
כנראה הביטה בעצמה זמן רב במראה, משום שענבר שכבר סיימה להתארגן הביטה בה בזעף וגלגלה עיניים.
"אז יוצאים?" התנערה תום במבוכה, ושתיהן יצאו יחד לכיוון הרכב של נדב, שהיה גדול מהן בשנה וכבר היה לו רשיון, והוא זה שהזמין אותן למסיבה הענקית של החבר שלו.

המסיבה הייתה מהנה וכייפית בדיוק כמו שנדב הבטיח.
הבית היה מפואר ועצום.
הקהל היה זורם וחביב, והכל תקתק כמו שצריך.
תום שמחה על כך שהן נענו להפצרותיו של נדב להצטרף אליו למסיבה הלא מוכרת.

לאחר זמן רב שבו רקדה כמו שרק היא ידעה,
היא החלה ללכת לכיוון המטבח, לוקחת כוס ומוזגת לעצמה מים קרים מהברז.
היא שתתה במהירות, לא מודעת לכמה שהייתה כלכך צמאה.
ואז לפתע היא ראתה אותו.
הוא היה יפה כלכך, כאלו נשלף מתוך מגזין אופנה יוקרתי.
חולצת טריקו לבנה קצרה, ומכנסי חקי ארוכים צמודים,
הוא נעל נעלי אופנה סגורות,
והבלורית שלו צנחה על מצחו בשלמות.
הלב שלה החסיר פעימה, עם כל דקה שהביטה בסערה שבעיניו.
אך לפתע היא הבינה לתומה שמה שמשתקף מעניו לא משאיר מקום לדמיון.
הוא היה מלא זעם, שנאה.
והכל היה מופנה כלפיה.
הוא התקרב לעברה, בצעדים מהירים ושפתיו רטטו.
כן, בעצבים.

"מי את?" הוא קרא בקול בוטה.
תום בלעה רוק בחשש.
"אני-" היא ניסתה להגיב, אך זה כמובן לא עניין אותו.
"שאלתי מי את, ומה לעזאזל את עושה בבית שלי?!" הוא הרים את קולו, פוגע בה.
קהל החל להתאסף סביבם.
"באתי עם נדב". היא שמעה את עצמה לוחשת, פגועה.
הוא טלטל את ראשו כלא מאמין, והתקרב אליה יותר.
"ואת חושבת שזה מקנה לך כרטיס כניסה חופשי לבית שלי?" הוא ממש זעם, ועיניו נצצו בכעס.
הקהל סביבם גדל, ותום ניסתה להחניק את הדמעות.
בחיים לא חוותה השפלה פומבית כזאת.

"א-אני מצטערת.." היא שמעה את עצמה לוחשת.
לא באמת מבינה על מה, היא רק רצתה לברוח משם.
הבחור שלפניה שתק, שולח לה מבטי שנאה וזעם.
בצעד מהיר היא הסתובבה ועקפה אותו,
בורחת מדלת הבית בריצה קלה.
היא לא הבינה הרבה,
היא לא ידעה הרבה.
היא רק ידעה שבחיים לא השפילו אותה ככה,
והיא לא עומדת לחזור לראות את הבחור הזה יותר לעולם.
היא עומדת לשכוח ממה שקרה,
ולא להשאיר מכל זה זכר,
ובעיקר, היא נשבעה לעצמה מאותו יום שלא לבכות על אנשים שלא מגיע להם.

בחזרה להווה:

המבט שלו הוסיף להביט בה.
באותה שנאה טהורה בדיוק מאותו יום.
היא הסתובבה במהירות, והחלה ללכת לכיוון ההפוך.
קולטת איך שלל בנות מעריצות החלו להתקבץ סביב הנער היפה ביותר שמעולם ראתה,
הנער ששנא אותה מהשנייה הראשונה שפגש בה.