?Can I Hold You || פרק עשירי ||

הוא התקרב אליה.
הצעדים שלו היו חדים וכבדים.
הלב שלה עצר, והנשימות שלה החלו לרעוד.
היא ידעה שהכל כבר חסר סיכוי, אין לה עוד לאיפה לברוח.
הגיע הזמן להסתכל לפחד בעיניים.

"סוף כל סוף את שלי". החיוך שלו גרם לדמעות שלה ליפול.
"זה נגמר". הוא חייך מרוצה.
זה נגמר. היא ידעה.
הוא הקיף אותה מכל עבר, היא נמחצה לקיר.
כבר לא נשאר בה די כוח.
הוא קרע את חולצתה, ורק אז היא הרשתה לעצמה לצרוח.

"תום!" קול נוסף הצטרף, עיניה היו עדיין עצומות.
"תפקחי את העיניים תום!" הקול צעק, היא הרגישה יד אוחזת בפניה.
היא נכנסה להתקף פאניקה.
"תעזוב אותי כבר!" היא צרחה, והזדקפה לפתע, אט אט פותחת את עיניה.
מגלה שהיא על המיטה רועדת בטירוף, ולמולה יושב עידן,
לחוץ.

היא כשלה אחורה, מטיחה את גבה על המיטה הרכה, נותנת לעיניה להשתחרר,
למרות שהוא עדיין מביט בה.
היא רעדה, מנסה להרגיע את נשימותיה.
"זה היה רק חלום.." עידן לפתע דיבר, עוזר לה להתרומם.
"רק חלום". היא חזרה אחריו, מהוססת.

היא הביטה בבואה שלה במראה.
היא לבשה חולצת בטן שחורה, וחצאית מתנפנפת שחורה גם כן,
הבגדים של אתמול.
"מה קרה לי?" היא שפשפה את עיניה בבלבול.
עידן ישב עדיין על המיטה, מביט בהשתקפות שלה בשקט.
"היה לך סחרחורת, את לא הרגשת טוב. אז נשארת לישון כאן". הוא הסביר.
"כ-כאן?" היא שפשפה את ראשה, מודאגת.
"הכל בסדר, את לא צריכה לדאוג סמסתי אתמול אמא שלך מהפלאפון שלך שאת ישנה אצל חברה". הוא קטע אותה.
"כאלו שזה באמת היה משנה משהו". היא מלמלה יוצאת מן החדר, והוא אחריה.
"את לא צריכה לדבר ככה, ההורים שלך דואגים לך". הוא פסק.
"עדיף שתהיה בשקט. אתה לא יודע כלום". היא נבחה.
הוא הנהנן בשקט, לא רוצה להיכנס למריבה.

הם ישבו במטבח, ועידן העמיס על הצלחת של תום אוכל.
"אני לא רעבה". היא דחתה אותו.
"את לא אכלת מאתמול ב5, מאז שהגעת אלי. ועכשיו כבר 12 בצהריים, אני לא שואל. את אוכלת עכשיו תום, אל תתעסקי איתי". הוא קבע, מחזיר לה את הצלחת.
צביטה של כאב פעמה בליבה.
הוא הזכיר לה את תומר.
היא בלעה רוק בשקט, מנסה לאכול.
אך כמה שניסתה, היא לא הצליחה.

"לאט לאט". עידן דחק בה.
היא הרגישה שהיא לא מסוגלת.
"בבקשה עידן, אני לא י-יכולה". היא גמגמה, קמה מן הכיסא.
"תעצרי תום". הוא קרא.
"בבקשה עידן, תניח לזה". היא רעדה.
"לא, את לא מבינה עכשיו אבל המצב שלך מסוכן, את הולכת עיוורת על קצה צוק". הוא קרא בעדינות, נוגע בכתפה.
"ולמה כלכך אכפת לך?" היא הסתובבה, נלחמת עם הסערה שבעיניו.
"אני לא רוצה להיות זה שראה אותך ככה והניח לך ליפול". הוא אמר.
"זה בסדר, אתה יכול להוריד את זה מהצפון שלך, אני דואגת לעצמי". היא דחפה את חזהו, אך כצפוי הוא לא זז. היא לא הצליחה להשפיע עליו.
היא הייתה חלשה מידי.
"בואי". הוא אחז בידה, דוחק בה לחזור לשולחן, ולא עזב אותה עד שסיימה את כל הצלחת.