?Can I Hold You || פרק חמש עשרה ||

בין כל ההמולה שהתרחשה, ישבה לה תום שקטה, שאוזניות תקועות עמוק באוזניה, יושבת עם גבה לקיר צדדי, מנסה להיעלם.
אך אפילו בפינה השקטה שלה, הרעש והצעקות בקעו את המוזיקה הדיכאונית שלה.
היא נאנחה, מוותרת מראש.

"שלום לך". האוזניות שלה נתלשו, והיא הבחינה בעידן הרוכן לעברה, כשאוזניה אחת נחה על ידו.
"היי". היא השיבה, מרמזת לו שאין לה כלכך עניין לדבר.
"כבר לא מתייחסת אלי?". הוא התיישב, עוטה על פרצופו מבט עצוב בעודו משרבב שפתיים.
"תפסיק. אתה מוזר". היא קטעה אותו.
הוא נאנח.
"אז מדוע את לא חלק מכל ההמולה?". הוא התעניין.
היא ויתרה רשמית, עוצרת את השירים בלחיצה מהירה על הסמארטפון שלה.
"תחשוב לבד". היא נאנחה.
"האירוע הגדול של תיכון 'צפריר' לא נאה לכבודה?". הוא גיחך.
"תעשה לי טובה עידן, זה הדבר הכי פלצני ששמעתי בכל החיים שלי". היא תקעה בו את מרפקה.
"אז מסיבות הם לא חלק נכבד מהחיים שלך?". הוא שאל בחיוך.
"תדייק, מסיבות של בית הספר, הם לא חלק נכבד מהחיים שלי". היא הזדקפה.
"באמת? חשבתי שאת מהבנות שאוהבות את הדברים האלו..". הוא צחקק.
היא צחקה אחריו, והוא התרומם, מושיט לה יד לעזרה.
היא נתמכה בידו ויחד הם חזרו לכיתה, לתחילת השיעור הבא.
* * *
"תום!". צעקה רמה הבהילה אותה, בדיוק בשעה שהרימה את תיק הבית ספר על גבה.
"את חייבת להיזהר עם הצעקות שלך ענבר. את עוד תהרגי אותי יום אחד". היא מלמלה, מעוצבנת.
"טוב, זה בתקווה שלא תעשי את זה קודם בעצמך עם כל הסמים והאלכוהול שאת צורכת". מלמל יניב מקדמת הכיתה.
תום הרימה את מבטה לעברו, ממצמצת קלות בעיניה, ואט – אט מרימה את האצבע השלישית המרשימה שלה לעברו.
"פשוט תתחפף מכאן". היא פלטה. עיניה ירו גיצים.
הוא מלמל משהו על כך ש'זה היה בצחוק' ו- 'פריקית'.
"אז, לעינינו, את באה היום לנשף?". ענבר חייכה, קורנת.
"נשף?". תום מלמלה בבלבול.
"בפעם האחרונה שבדקתי היום הבית ספר מארגן את 'מסיבת המחצית' המסורתית, על איזה נשף את לעזאזל מדברת?". היא הוסיפה.
"השנה, הבית ספר במקום מסיבת סיום מחצית ראשונה, עושה נשף!". היא צווחה, מצביעה לעבר מודעה מבריקה על סוף הלוח.
"מה את חושבת?". היא פלטה.
"תפסיקי תום, תבואי בשבילי". היא התחננה, עושה פרצוף של כלכלב.
"זה לא יעבוד עליי, ענברי". היא דחפה מעט את כתפה.
"הורסת שמחות!".

* * *
*"אני בא לאסוף אותך עוד שעתיים".* ההודעה של עידן התקילה אותה בדיוק כשמזגה לעצמה כוס מים קרים. הם כמעט נשמטו מידיה.
*"תשכח מזה, אני לא באה איתך לשום נשף!".* היא סמסה חזרה בעצבים.
"מצטערת מותק, זה כבר מאוחר מידי בשבילי להשיג בת זוג לנשף, ובפעם האחרונה שבדקתי את היחידה שלא מצאה לעצמה בן זוג לנשף".*
*"ואתה מספיק חכם כדי לדעת שזה בגלל שאני לא מתכוונת להגיע אליו בכלל".* היא החזירה. זועפת.
"זה לא משנה, שזה יהיה התירוץ שלך, אני תקוע בלי דייט ואת הולכת להציל אותי בתור חברה טובה, את יכולה להתארגן לבד ולהראות נורמלי, או שכדי שאשלח אלייך את ענבר?".* הוא סימס.
*"תמות".* היא החזירה.

היא נעמדה.
עידן לא השאיר לה ברירות.
על סמך ההיכרות איתו היא יודעת שעוד שעתיים כשיגיע אליה, גם אם היא תהיה בפיג'מה הוא יגרור אותה אחריו לנשף.
עקב כך, היא הכריחה את עצמה לעלות להתקלח ולכל הפחות לגרום לעצמה להראות טוב יותר ממה שהיא נראית ברגע זה.

לאחר המקלחת היא פנתה אל המראה הגדולה שבחדרה, והביטה בשיער הרטוב שלה.
היא מצמצה בעינה, לוקחת קליפס קטן, ותפסה בין אצבעותיה את השיער הקדמי שלה, והעלתה אותו כבננה גבוהה, ותפסה בעזרת הקליפה השחור.
היא כבר ראתה תום אחרת.
סוף כל סוף ראו את עיניה הירוקות הבורקות, שבדרך כלל היו מוסתרות מאחוריי השיער המבולגן שלה.
היא סירקה את שיערה הפזור, וייבשה בעזרת מגבת.
לגופה עדיין הייתה מהודקת המגבת האדומה.
היא נאנחה, פותחת את הארון.
בשונה משאר הימים במשך השנה וחצי האחרונים המבט שלה כבר לא היה ממוקד בחלק השמאלי של הארון. החלק של תום החדשה, בו היו מצויים החולצות הזרוקות, המוטיב החוזר של השחור.
בהתחלה היא עוד התפתה ללבוש את מה שהרגיש לה הכי נוח, אך היא התנערה, ומבטה התמקד בחלק בארון של תום הישנה, הקודמת.
תום התמימה.
היא כמעט שכחה שהכל נמצא שם.
הכל נעלם מאחוריי השחור הבולט הזה.
אבל הכל היה שם, בדיוק כמו ביום האחרון שהשאירה אותו.
ואז עיניה תפסו בשמלה הזאת.
במבט ראשוני היא הייתה נבוכה בשבילה.
כלכך יפה, כלכך מדהימה בשביל ארון כזה דכאוני. כזה מלוכלך.
זאת הייתה השמלה הכחולה.
כבר ממבט ראשון היא הייתה משגעת.
צבעה היה כחול רויאל מלכותי, והחלק העליון היה נראה כסטרפלס, אך אם היו מתעמקים היו מבחינים בשני חוטים דקים כחולים אף הם שאמורים להיות תלויים על הכתפיים.
המשך החלק העליון היה צמוד. צמוד עד כדי חונק. אך רק למראית העין.
השמלה הייתה נוחה.
החלק התחתון הוא זה שהפך את השמלה לכלכך מיוחדת.
הוא היה קצר מקדמה. קצר מאוד.
אך החלק האחורי שלו התנופף אחורה, והגיע עד לקו הברכיים.
השמלה הזאת הייתה מבד עדין נעים, נשפך.
היא הייתה כלכך יקרה. זאת הייתה השמלה האחרונה שסבתא שלה הספיקה לקנות לה לפני שנפטרה.
היא עלתה 2500, לאחר הנחה. והיא מעולם, מעולם לא מצאה סיבה מספקת כדי ללבוש אותה.
עד להיום.

היא הבחינה לרגע בשעון, קולטת שנשארה לה בקושי חצי שעה, ובלי היסוסים נוספים, היא הניחה את השמלה לגופה.
קושרת ומהדקת.
למרות שהיום היא בת 17, והשמלה נקנתה עבורה כשהייתה בת 15, היא עדיין הייתה מתאימה בדיוק למידותיה. ואילו אפילו נראתה טוב יותר.

לאחר מכן היא שבה להביט במראה בחדר השירותים, מהססת, אך היא לקחה צמר גפן ומסיר איפור והסירה בעדינות את כל השחור שעטף את עיניה.
היא פקחה את עיניה, מביטה במראה. היא הייתה נראית שונה.
מעט אחרת.
עדינה יותר.

היא פתחה את תיק האיפור והתאפרה מחדש. אך הפעם שונה יותר.
היא משחה פס דקיק, כמעט בלתי נראה של איינלר, ועבתה את ריסיה בעדינות עם מסקרה.
היא הוסיפה צלליות כסופות לעפעפיה.
ורק לבסוף היא מיקדה את המבט שלה במראה.
היא נחנקה.

הדמות שלמולה הזכירה לה מישהי.
נערה יפה, תמימה ומתוקה.
אחת עדינה, שלא יודעת מה זה כאב, עצב והתמוטטות.
שבירה.
היא הזכירה לה את תום הישנה.
והברז איים להיסדק, כי אחרי הכל היא עדיין התגעגעה אל הדמות הזאת במראה.

"תום?". היא שמעה לפתע את הקול של עידן.
היא הסיקה שאמא שלה פתחה לו.
היא התנערה, צעקה לו שהיא תגיע בעוד רגע,
נעליה לרגליה סנדליים שחורות שטוחות. עקבים זה היה יותר מידי.
היא לקחה את הפלאפון שלה, וצעדה במהירות לעבר דלת הכניסה.
עידן היה עם הגב לעברה, יוצא לכיוון הדלת.
היא זרזה אותו, מתחמקת ממבטה של אמא.
רק לאחר שהדלת נסגרה היא התנשפה בחדות.

"כדאי שנמהר-". הוא התחיל, ואז הסתובב לעברה.
הנשימה שלו נעתקה.
"עידן?". היא עשתה לו פרצוף.
הוא בלע רוק.
"ו-ובכן..כן, כדאי שנמהר, אנחנו לא רוצים לאחר". הוא התאפס, תופס בידה, עדיין מביט בה נפעם, ויחד הם נכנסו למכונית שלו.