?Can I Hold You || פרק ארבע עשרה ||

"ידעתי שאמצא אותך כאן". הוא מלמל, מתיישב לצידה, על החול הרך והחם של הים.
היא לא דיברה. עיניה נשארו עצומות.
"אני מצטער, מתנצל". הוא קרא, זוקף את סנטרה בעזרת אגודלו.
עיניה הכחולות כים נפתחו.
"לפעמים סליחה זה לא מספיק". היא קראה.
"אני יודע, ובכל זאת, תאמיני לי אני כלכך מצטער". הוא לא היה מוכן לוותר.
"אני אוהב אותך. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב, את הכל בשבילי, החל מהחברה הכי טובה, זאת שעומדת לצידי בכל צרה או בעיה, ועד לבת הזוג המושלמת עבורי, החצי השני שבלעדיה אני לא מצליח לישון, שוכח איך לנשום..אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדייך, הם יהיו חסרי תוכן, ריקניים. אם רק תגידי שנשאר עוד סיכוי, שאת עדיין אוהבת, אני אעשה כל מה שתבקשי, אפילו להוריד לך את הירח, רק..רק תדברי". הוא דמע.
"ובכן, אתה בהחלט לא צריך". היא נעמדה, והוא הביט בה מבולבל, נעמד מיד אחריה.
"לא צריך?". הוא קרא.
"לא צריך לדמיין את חייך בלעדיי, סלחתי לך כבר שהתנצלת בפעם הראשונה". היא חייכה, מתקרבת לעברו בצעד נוסף.
"אבל אמרת שסליחה זה לא מספיק.." הוא מלמל, לא מאמין, מתקרב אליה.
"תדייק, אמרתי שלפעמים". היא צחקה, ושפתיה נחתו על שלו בתיאום מושלם.
הכתוביות עלו. הסרט נגמר.

"ואוו". תום הזדקפה, מותחת את רגליה שנתפסו במהלך הרביצה הממושכת על הספה יחד עם עידן.
"הסרט הכי נוראי שראיתי לאחרונה". עידן הזדקף אחריה, זורק את השמיכה הרכה על הרצפה.
"תפסיק להיות כזה בכיין, הוא לא היה כלכך נורא". היא צחקה.
"הוא היה קיטשי ודביק בטירוף, פעם אחרונה שאני נותן לך לבחור סרט!". הוא זעף, זורק עליה את גרעיני הפופקורן האחרונים בקערה.
"אתה סתם קטנוני". היא צחקקה, מטיחה בפניו את הכרית העבה.
"את לא עשית את זה עכשיו!". הוא צעק, ועלה מעליה, מתחיל לדגדג את גופה הצנום.
היא צחקקה, מנסה להעיף את ידיו, כתוצאה מכך הם נפלו שניהם על הרצפה, כשהיא מעל עידן.
שפתיה מעולם לא היו קרובים כלכך לשפתיו.
הם התנשפו, קופאים.

עבר לו עוד חודש, והיחסים ביניהם מעולם לא היו טובים יותר.
הם ידידים טובים, חברים.
הוא דואג לה, מספק לה את הכתף התומכת שהיא צריכה, מרים אותה כשהיא נופלת,
והוא האדם היחיד שהיא מסוגלת להראות לו חולשה.
בעיניי כולם תום דנר היא הפריקית הקשוחה, הזאת שלא יודעת מה זה המושג להישבר, להתמוטט.
היא ישנה אצלו כמה ימים בשבוע, והוא כבר לא ישן על המזרן, הם ישנים יחד, מחכים לרגע שתתעורר ותצרח, והוא יהיה שם בשביל לעטוף אותה ולהחזיר אותה לקרקע.
עידן עוזר לה להשתקם, להתגבר.
היא נהייתה תלותית בו, היא לא מסוגלת לבד.
הוא שם בשבילה, והיא קרועה בין התלות בו לבין הפחד מהרגע שיעזוב אותה ותישאר לבד.

היא חזרה למציאות.
המבט שלו הקפיא אותה, והלב שלה דפק כמו משוגע.
לרגע היא התפתתה לרסק את שפתיה לשפתיו, אך הוא הקדים אותה.
הוא הפך אותה, כך שהוא מעל, וקפץ חזרה, נעמד, אוחז במותניה, ומרים אותה למצב עמידה אחריו.
הם שתקו לרגע, ואז הוא דיבר.
"את חייבת לאכול כבר תום, את יותר רזה משקית חלב". הוא נאנח.
היא התנערה, מנסה לשכוח מהרגע המוזר שחוותה עד לפני רגע.
המחשבות תקפו אותה.
היא ידעה. הוא לא רואה אותה בכזה אופן, בשבילו היא ידידה, הוא עוזר לה כשקשה, הוא שם בשבילה בתור חבר.
ואז היא גיחכה.
"מה שתגיד". היא צחקה.
"אז מה מכינים לאכול?". הוא המשיך, כאלו לא קרה מקודם דבר.
הלב שלה נצבט.
הוא לא רואה אותה ככה.
"אהמ, תאכל אתה אני חייבת לעוף הביתה". היא שקרה.
המקום היחיד שהיא רוצה להיות בו עכשיו זה הבית, אבל אין לה ברירה.
זה קשה מידי עבורה.
"את בטוחה?". הוא שאל, מבולבל.
"כן כן, להתראות". היא קראה.
היא רצה במהירות, טורקת אחריה את דלת הכניסה מהבית שהפך להיות הבית השני שלה.
אם לא הראשון.