?Can I Hold You || פרק אחד עשרה ||

"תום". היא שמעה את הקול שלו, בוקע את הקור, את החומה האטומה שבנתה לעצמה באמצעות האוזניות הגדולות שלה.
שום דבר לא חודר תחתיהן.
לא נהימה. לא צעקה. לא שאגה.
אך הקול שלו חדר.
הוא הצליח.

"אני יודע שאת שומעת אותי". הוא דיבר.
רכות לא מוכרת נשטפה מקולו.
רשרוש קל העיד על כך שהוא יושב כעת לצידה, על חומת האבנים הגבוהה,
שאליה הצליחה לטפס רק בקושי מבלי לקרוע את הסקיני ג´ינס הכהים – הדוקים שלה.
"באת לנאום לי על כך שאני שוב פעם מבריזה? כי זה בסדר, זה שאתה המורה הפרטי שלי לא הופך אותך אוטומטית לבייביסיטר שלי". היא נהמה, מורידה במהירות את האוזניות מאוזניה.
הוא הביט בה לרגע דל, ומיד לאחר מכן חיוך קל בקע מבין שפתיו הבשרניות.
"את תמיד כזאת, תוקפנית?" הוא המהם תוהה בקול.
"בדרך כלל רק לאנשים שמשפילים אותי בפומבי במסיבה בבית שלהם, ללא כל סיבה הגיונית הנראית לעין". היא פלטה בבוטות, אך מיד לאחר מכן נרעדה.
היא חשפה את זה.
"הו". הוא פלט.
"אז את כן זוכרת". הוא המהם פעם נוספת, ממקד את עיניו התובעניות בעיני האיילה הירוקות – בורקות שלה.
"אתה יודע, טראומה כזו קצת קשה לשכוח". היא מלמלה, מוותרת. היא נחשפה.
"זה לא הי-" הוא דיבר במהירות, אך נקטע על ידה בגסות.
"תחסוך ממני עידן, זה קרה מזמן, זה כבר ממש לא רלוונטי". היא נעמדה.
"לא חכי, שבי רגע". הוא תבע.
"אני לא מעוניינת, תודה". היא נשפה בחדות, מסתלקת בעצבים.

***

דם.
היא ראתה הרבה מאוד דם.
הראש שלה החל להיטשטש, וסחרחורת כבדה תקפה אותה מכל עבר.
החדר שירותים החל להסתובב,
מסחרר עוד יותר את ראשה.
ההכרה בכך שהגזימה הפעם תקפה אותה,
אך היא לא ראתה כעת בזה שום חשיבות.
היא המשיכה לדמם, בקצב מהיר יותר ויותר.
הסכין נשמטה מידה הרועדת והמדממת,
והיא נפלה על הרצפה.
מרגישה חלשה.

"תום?". היא שמעה לחישה רכה.
ענבר.
"תום?". פעם נוספת. היא לא הייתה מסוגלת לענות.
עיני השקד החומות של ענבר הביטו בה לפתע, מבולבלות,
אך היא התעשתה במהירות והחלה לצרוח.
"תום!" היא זעקה, נופלת על צווארה של תום,
ומביטה בנזק שחוללה.
"מה לעזאזל את עושה תום? את הורגת את עצמך!". היא החלה לבכות, רועדת.
תום לא ענתה, היא לא הייתה מסוגלת.
החולשה הנוראית שתקפה אותה לא אפשרה לה להגיב, או אפילו לזוז.
ענבר נעלמה בריצה, תום הניחה שזה בשביל להזעיק עזרה.
תוך חצי דקה הופיע בחדר בצעדים מהירים פרצוף יפה עד כאב,
ולידו תלתלים זהובים רכים, ועיניים אדומות מדמעות.

בשקט, שנייה לפני אובדן הכרה היא הספיקה לצפות בו משיל את חולצתו,
וגם כשהיא מטושטשת וחלשה לא יכלה שלא להבחין בגוף האלוהי שניצב מולה.
הוא קרע את החולצה הלבנה שלו, ומיד מתחיל לחבוש את זרועה החתוכה.
בו בזמן, מורה בקור רוח לענבר לבדוק שכל התלמידים עדיין בכיתות ואין אף אחד במסדרונות.
היא הייתה מבולבלת, היא לא הבינה למה הוא לא מתקשר להזמין אמבולנס,
אך לפתע הוא הרים אותה בין ידיו, וכבר לא היה לה אכפת.

הוא רץ איתה במסדרונות, לא עוצר. לא נושם.
היא הרגישה את עצמה מוטלת בעדינות בתוך הרכב,
ואז סוף כל סוף הרשתה לעצמה לסגור את העיניים.

***

עיניה נפתחו באחת.
בבום. בבהלה.
בדרך כלל זה לא אמור להיות ככה.
עיניים אמורות להיפתח לאט, ברוגע.
בחשש.
אך עיניה שלה נפתחו ממש מיד,
מרצדות בזריזות, קולטות את החדר.
עד שנעצרו, מביטות בעיניים הכחולות כים הסערה, כשמיים התכולים,
כקרח.
"אני רואה שהתעוררת". הקול שלו חתך את השקט.
"כמה זמן אני כאן?". היא התרוממה, ישירות תוקפת.
"חודש וחצי". הוא הצמיד את שפתיו.
"מ-מה?". היא צעקה, משתעלת.
"תרגעי, שלוש שעות". הוא מיהר לתמוך בה, מניח אותה חזרה למצב שכיבה.
"הרופאים אומרים שאת צריכה לנוח. איבדת דם, הרבה מאוד דם". הוא קרא, כועס.
"א-אני..". היא החלה לגמגם.
"את ילדה קטנה וטיפשה, מה לעזאזל חשבת לעצמך שחתכת את הורידים שלך?" הוא הרים את קולו, כמעט צועק.
"אתה לא אבא שלי". היא פלטה, ממהרת להזכיר לו.
"יש לך מזל". הוא המהם, שב לשלווה המוכרת שלו.

"למה לא הזמנת אמבולנס?". היא שאלה לפתע, הוא היה מופתע שהיא בכלל קלטה מה קרה שם בדקות האלה.
"זה לא היה טוב לך". הוא מלמל.
"בין כה וכה אני נמצאת עכשיו בבית חולים, אתה סתם איבדת זמן..זמן שהיה יכול להיות יקר אולי". היא לא וויתרה.
"חשבתי שלא היה לך אכפת בכלל". הוא קטע אותה.
"אני פשוט מבולבלת". היא ענתה בכנות.
"לא רציתי לסבך אותך. הגברת הקטנה שכחה שהיא על תנאי". הוא קטע אותה שוב, הפעם מדבר בשלווה שלו שוב, ואז מיד, מבלי שהספיקה להשיב הוא יצא מן החדר נעלם,
לפני שבכלל הספיקה להתפעל מכך שחשב על כל פרט ופרט.