משנה מקום משנה מזל – פרק 2

הבית הלך ונעשה קטן יותר. "אמה?" שמעתי את אימי קוראת לי,
"מה אימא?" אמרתי עדיין לא לגמרי מסתובבת, קשה לי להיפרד.
"אמה, ארזת הכל מתוקה?" אימא שאלה מסתובבת לכיווני,
"כן אימא, לא שכחתי כלום" אמרתי… לא שכחתי כלום, נכון? הרי החדר נראה בדיוק כמו ביום שקיבלתי אותו, לבן וריק.
*פלשבק*
"אימא, אימא, איפה החדר שלי?" אמרתי נלהבת.
"למעלה מתוקה, החדר עם הדלת הורודה" היא אמרה מגחכת, עוד לפני שהיא סיימה את המשפט הייתי כבר בדרכי למעלה. "אימא!!!!!!!" צעקתי ואחרי מספר שניות היא עמדה לידי.. "אימא גנבו לי את הדברים בחדר! הוא ריק!" אמרתי עם פרצוף עצוב "לא מתוקה, הדברים יגיעו בעוד חצי שעה"
אמרה והתחילה לצחוק. "הא, טוב" אמרתי ויצאתי לגינה, לשחק עם
הברביות שלי…"איזה בית יפה יש לנו, נכון יסמין?" שאלתי את הבובה שלי "אני לא רוצה לעזוב לעוווווולם."
*סוף פלשבק*
דמעות חזרו לזלוג מעיניי, אני לא רוצה לבכות, אבל…. הדמעות לא כ"כ שואלות אותי.
המשכתי לבכות והדבר האחרון שאני זוכרת היה 'נתב"ג – מרחק 4 ק"מ'.
"אמה? אמה קומי, הגענו" שמעתי קול מוכר קורא בשמי וגופי התחיל להתנדנד.
"אמה, אנחנו נאחר את הטיסה בגללך, קומי" אימא אמרה והתחלתי לפקוח עיניים, "ומה רע בזה?" אמרתי עם חצי חיוך? "אמה, כבר דיברנו על זה, את עוד תחזרי לישראל, את תראי את כולם, זו לא הפעם האחרונה שתהיי פה, חוץ מזה- שינויים זה תמיד טוב" אבא נכנס לשיחה, "כן אבא " אמרתי וגלגלתי את המזוודה שלי לכיוון הלובי הראשי. 'טיסה CK342 למישיגן תצא בעוד חצי שעה משער A" האישה עם הקול הרובוטי שבכרזה אמרה. "מפה אין דרך חזרה" אמרתי לעצמי בלב.
-כעבור חצי שעה, במטוס-
באמת לא יכלו להושיב אותי במקום יותר משעמם… מצד שמאל זקן שממלמל מתוך שינה – מעט מטריד הייתי אומרת.. ובצד השני ילדה קטנה, בסביבות הגיל 10 מציירת להנאתה,
גאד.. אם רק הייתי יכולה להדליק את הפלאפון שלי עכשיו ולדבר עם אלכס.
'אולי אני אלך לשירותים? זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות עכשיו' אמרתי וניסיתי לקום בזהירות בלי לפגוע בציור של הילדה..כמה כיסאות מאחורי הבחנתי באבא ואימא שישנו מחובקים, זו על כתף זה.
'הם באמת רוצים שאני אנסה לחיות במישיגן, הם באמת מרוצים מהמעבר…. אולי כדאי שאני אתן למעבר צ'אנס? אולי.' בדרך לשירותים נתקעתי במשהו קשה, יותר נכון מישהו קשה…. הרמתי את ראשי בעודי מסתכלת על הבחור שהתנגשתי בו "סליחה" מלמלתי, רוב הסיכויים שלעצמי, "זה בסדר, באמת" הוא אמר והחל לחייך, משהו בחיוך שלו, גרם לפרפרים בבטן שלי, אני באמת לא יודעת למה, "אממ… הכל בסדר?"
אמר והוציא אותי ממחשבותיי, אני מקווה שהוא לא שם לב שבהיתי בו, "כן, הכל בסדר, זה כמעט לא כואב" כן, שיקרתי, זה כאב.. מאוד, 'הוא באמת חזק' גיחכתי לעצמי "יופי, אני כריס דרך-אגב, נעים להכיר" אמר והושיט את היד… באמת? לחיצת יד? חשבתי לעצמי בעודי מחייכת "אמה, גם אותך"
אמרתי והבטתי בעיניו, הן היו כחולות ירוקות, צבע לא כ"כ מוגדר, אבל הן היו מדהימות
"יש לך חיוך יפה" הוא קטע אותי שוב ממחשבותיי, גאד אני חושבת יותר מדי בזמן האחרון, זה לא בריא.
"תודה, גם לך" אמרתי ויכולתי להרגיש שאני מתחילה להסמיק…. 'מה?! למה אני מסמיקה ?! אוח אני כ"כ פתטית לפעמים… אני חייבת לרוץ לשירותים!' חשבתי לעצמי
"איפה את יושבת?" קטע כריס את מחשבותיי "B21" אמרתי מנסה לחשוב האם זה באמת המקום שלי? "מגניב אני B53" אמר עם חיוך
"את מוזמנת לבוא לבקר אם משעמם לך" גיחך ופינה לי את השביל לשירותים "אני אבוא, אני אבוא" אמרתי וסגרתי את הדלת מאחוריי.