Be like snow, beautiful but cold-9

"אתם מכירים?" ניק שאל במבוכה.

"פחות או יותר" אמרתי עם חיוך.

"פחות" אמר לוקאס, החיוך שלי נמחק.

ניק נעץ בו מבט נוקשה שאיפס אותו.

"אבל תמיד אפשר להכיר יותר טוב" חייך חיוך מאולץ.

"למה הסיוטים?" שאלתי, מתעלמת מחוסר הרצון שלו לדבר.

"אני חייב ללכת לאסוף את ליאה, נדבר" ניק נישק אותי בלחי ונתן ללוקאס חיבוק גברי.

"אני אבוא איתך" אמר לוקאס, מנסה לצאת מהסיטואציה המביכה שניבנתה.

"לא עזוב אחי, בית הספר שלה זה בצד השני. גם ככה הבית של סנואו זה בדרך שלך, לכו ביחד". חייך חיוך ערמומי ורץ לפני שהספקנו להגיד מילה.

"אז איפה את גרה?" שאל, הרמתי גבה, "נו.." האיץ בי.

"ליד הפארק, שכונת נוקוויל" עניתי בתמצות.

"אה.. אני בהמשך הרחוב, על השדרה החמישית" אמר, עדיין היה מביך.

התחלנו ללכת, "לא ענית לי" אמרתי לאחר כמה דקות של דומייה.

"מממ?" שאל.

"סיוטים?" שאלתי שוב, משחקת עם עלה שקטפתי בדרך.

"כן. יש לי סיוט, אני לא מצליח להתעורר ממנו" אמר ויכולתי להשבע שקולו נשבר מעט.

לא ידעתי מה להגיד..

"הסיוט זה החיים שלי" אמר, לא לגמרי הבנתי את כוונתו. החלטתי שעדיף לא לשאול, אני לא חזקה בשיחות כאלה.

"יש לך אחים?" שאלתי, לפתע עיניו נצצו.

"שתיים, גדולות. אחת גרה בניו יורק" אמר ועלה חיוך על שפתיו.

"והשניה?" שאלתי, שמחה שמצאתי נושא שיחה ועוד יותר שמחה שלוקאס פאקינג משתף אותי.

"השנייה גרה בישראל" נאנח.

"אין מצב! גם המשפחה שלי גרה בישראל, הם עברו חזרה לאמריקה לפני שנולדתי" חייכתי.

"אני נולדתי בישראל, ההורים שלי היו במשלחת מטעם העבודה, הם גרו שם בתל אביב, ועלו לארץ כשהייתי בן חמש. אחותי נשארה שם…" אמר בכאב.

"עולם קטן, גם ההורים שלי עברו לשם בגלל משלחת וגרו בתל אביב, הם עבדו בחברת 'איסוזק'".

"גם שלי!". הביט בי מחייך.

"שרמוטה אני באה" ניתקתי את השיחה עם דניאל, ותיקתקתי בדלת ביתה מיד לאחר מכן.

"תפסיקי לדפוק, את יודעת שאת בת בית פשוט תיכנסי, גם השיחה הייתה מיותרת" צעקה עליי ודחפה אותי לחדרה.

"אז הלכתי הביתה עם לוקאס" אמרתי באיפוק.

"דייייי" פערה את פיה.

"כן.. גיליתי שהמשפחה שלו והמשפחה שלי גרו באותה עיר, בתל אביב" חייכתי.

"איזה נדיר! זה בישראל לא?" גירדה את מצחה.

"כן, מסתבר שאבא שלי ואבא שלו עובדים ילד.. בקיצור השיחה זרמה משם והוא קצת נפתח" חייכתי.

"זה ענק!" חייכה חיוך בלתי רצוני.

"חחחחחחחחחחח תקשיבי לא סיפרתי לך את החלק הכי טוב"

"מהההההה???"

"הוא החבר הכי טוב של החבר הכי טוב שלי" נהינתי מלהגיד את המשפט הזה, היא הסתכלה עלי מבולבלת, "ניק".

"הבנאדם הזה לא מפסיק להפתיע.." אמרה דניאל, חולת המסתורין.

אני לא יודעת למה התבייטנו דווקא עליו, אולי זה הדחף הבלתי מוסר שלנו לגלות מי הוא באמת, המסתורין הזה שלו, כל כך רצינו לדעת מה הבן אדם הסגור הזה מחזיק בתוכו. אולי זו האדישות המוגזמת שלו שסיקרנה אותנו, אולי הרצון להיות 'הבנות שהצליחו לגלות מי זה לוקאס באמת, הבנות שגרמו ללוקאס להשתנות'. אולי זה כי בתוך תוכנו היה לנו רצון לשנות אותו, להכיר אותו.

"בואי" אמרה דניאל לפתע.

"שו בואי?"

 "הולכים לאודישנים של המעודדות" אמרה.

"את לא רצינית" אמרתי בתסכול.

"דווקא כן" חייכה אליי וגררה אותי אחריה.

"לא רוצה", עמדתי מול דלת כיתה יא5, בה מתבצעים האודישנים.

"בלי רצון" דחפה אותי לכיתה.

"התקבלתי…" אמרתי במירמור, האמת שהאודישנים לא היו מה שחשבתי, פשוט ביקשו את שמי, שאלו על העבר שלי בריקוד, ביקשו שאעשה קטע קצר וזהו.

"עכשיו תורך" חייכתי לעברה.

"חיה בסרט" אמרה והחלה ללכת לכיוון היציאה מבית הספר.

"מזהההה???" רדפתי אחריה.

"סתם רציתי לראות את סנואו דניאלס, שונאת החיוכעם המזוייפים והריקודים, שונאת מוזיקת הפופ הצבע הורוד, שונאת הפונפונים ושונאת הקיטשיות, שונאת החרוזים ושונאת לחשוף עור מול בנים, שונאת הספורט…" חפרה דניאל, נתתי בה מבט מאיים, "סנואו דניאלס שונאת המעודדות, מעודדת" צחקה.

"את לא מתכוונת להיבחן גם? למה עשיתי את זה?" התמרמרתי.

"זו לא גישה שמחה" קרצה אליי.

"אני אהיה המעודדת הכי מדכאת בעולם" נהינתי ממשחק המילים השנון שלי, ואז נזכרתי לאיזה צרה נכנסתי.

"תרגעי גם ככה שעות המעורבות בקהילה לא יזיקו לך" אמרה. בזה היא צודקת…

"בואי נקפוץ לניק" אמרתי בדרכנו חזרה מבית הספר, הפעם השנייה כבר היום.

"זורם לי, אני אסמס לו" דניאל אמרה.

מאז שהכרתי את ניק לבנות אנחנו סוג של חבורה כזאת, ניק הביא גם את חברים שלו למעגל וכך התגבשנו כקבוצה אחת: מישל, דניאל, קים, ניק, מייקל, גייב ואני.

לא כולם מסתדרים עם כולם, אני עדיין בריב עם מייקל לדוגמא אבל אנחנו נהנים מהחברה הכללית אחד של השני, אנחנו התגבשנו לחבורה אחת בשכבה, אנחנו קוראים לעצמנו "אמפריה", אלוהים יודע למה.

"הוא אומר שהוא עם לוקאס בפארק, שנלך?" שאלה, הנהנתי בראשי ופנינו שמאלה.

"היייייי" חיבקתי את ניק, לוקאס הביט בי בכעס. מה יש לו?

"מה קורה יפות שלי?" שאל וחיבק גם את דניאל, מבטו של לוקאס התרכך מעט.

"מעולה" אמרה דניאל והתיישבנו כולנו על הדשא.

דיברנו, דיברנו מלא, אולי שלוש שעות.. לוקאס התחיל להיפתח, הוא דיבר וצחק וגם דניאל שמה לב שהוא מתחיל לשפוך מידע על עצמו. הוא התגלה כילד מדהים! הוא מצחיק, וחמוד, ונחמד, וקשוב, ורציני, ואכפתי ובן אדם טוב בסך הכל. אולי הוא לא אדיש או סגור, אולי הוא רק ביישן…

"למה אתה לא מדבר ככה בבית הספר?" שאלתי.

"אני לא יודע מה להגיד" אמר.

"כל מה שאמרת עכשיו" דניאל אמרה ואני הנהנתי בהסכמה.

לוקאס השפיל את ראשו ושיחק עם חתיכת דשא.

"הוא.. פשוט חזר ביטחון" אמר ניק והסתכל על חברו.

"כן.." אמר לוקאס בקול חלש.

"יואווו" אני ודניאל אמרנו ונתנומלו חיבוק ענק, הוא לא זז בכלל, לא החזיר חיבוק, כאילו שזאת הפעם הראשונה שמחבקים אותו.

"מה יש לך?" שאלה דניאל.

"לא אוהב חיבוקים?" שאלתי.

"לא אוהב רחמים" הרים את מבטו והסתכל עליי ברצינות, כאילו הוא רואה את הנשמה שלי.

"מה קשור רחמים?" שאלתי מבולבלת.

"מה פתאום התחלתן לדבר איתי?" אמר, מדגיש את המילה 'איתי'.

"למה לא, את נראה ילד ממש נחמד וסיקרן אותנו להכיר אותך." חייכתי.

"חבל על הזמן שלכן, אני לא משהו מיוחד" אמר.

ניק לא צחק כשהוא אמר שהביטחון העצמי שלו נמוך. דניאל ואני הסתכלנו אחת על השנייה עם אותה מחשבה, הולכים לגרום לו לאהוב את עצמו.

"לוקאס, אתה יודע שאתה ממש יפה?" שאלתי לפתע, השאלה הפץיע לא רק את לוקאס אלא את ניק ודניאל גם.

"אני לא יודע הרבה דברים, אבל דבר אחד שאני יודע- זה שאני לא יפה" כאב לי הלב לשמוע אותו אומר את זה.

"אתה בטח צוחק" אמרה דניאל ברצינות, "תסתכל במראה".

"היא תישבר" אמר, הייתה שתיקה מביכה, "נו בצחוק.. בסדר לא כולם אוהבים את עצמם".

"צודק. גם אני לא אוהבת את עצמי, אבל תסמוך עלי כשאני אומרת את זה- אתה ילד יפה: מבפנים ומבחוץ" שיתפתי אותו.

"את לא אוהבת את עצמך?!" התעלם לוקאס לחלוטין ממה שאמרתי.

"בוא לא נדבר עליי"

"מה שתגידי.. חוש הטעם שלך כנראה מוזר מאוד" אמר בהרמת גבה.

השיחה עברה לנושא אחר, ואחריו עוד מיליון נושאים שונים. דיברנו שעות וזה לא הספיק לנו, אפילו החלטנו להתחפש ארבעתנו ביחד בהאלווין, לצבי הנינג'ה.

"את יודעת.. את בסדר." אמר לי לוקאס כשהלכנו הביתה, הוא ניק ואני המשכנו את הדרך קצת אחרי שדניאל פנתה לכיוון ביתה.

"גם אתה" חייכתי.

"אני מתכוון לזה, זה דבר רציני בשבילי" הביט בי, מזווית עיני ראיתי את ניק כותב משהו בפלאפון שלו.

"גם בשבילי" חייכתי.

כשהגיע הזמן בשבילי לפנות, חיבקתי את ניק, רציתי לחבק גם את לוקאס אבל הוא כבר המשיך ללכת..

"ביי.." אמרתי מרחוק והסתובבתי.

כשהגעתי הביתה פתחתי את הפלאפון, שתי הודעות.

פתחתי את הראשונה- מניק:
"שתדעי שהוא ממש נפתח אלייך ואל דניאל. הוא אף פעם לא ככה!"
חייכתי לעצמי וכתבתי:
"דווקא קיבלתי הרגשה קטנה בהתחלה כאילו הוא קצת שונא אותי".
תוך שנייה ניק ראה והגיב לי:
"ככה הוא אל כולם בהתחלה, הוא שונא את כולם ואז הוא נפתח לאנשים שמוכיחים לו שלא כדאי לשנוא אותם."
חייכתי לעצמי ופתחתי את ההודעה השנייה, היא הייתה מלוקאס:
"מחר מעגל?" כתב, כולם יודעים על המעגל, זה לא הפתיע אותי שהוא יודע ששם החבורה מסתובבת. הוא בהחלט חלק מהחבורה, כתבתי לו בחזרה:
"תבוא יהיה כיף".
אחרי מספר דקות הוא כתב לי,
"את תהיי שם?" סיננתי אותו קצת בחזרה ואז כתבתי לו:
"כן, גם דניאל מייקל וניק" כתבתי את שמות הילדים שידעתי שהוא מכיר בשביל שהוא ירגיש בנוח לבוא.
"שכחת מישהו" כתב, הוא מכיר את מישל קים וגייב?
"מי?" שאלתי.
"אותי." משום מה חיוך עלה על פני כשקראתי שגם הוא יבוא.

קיבלתי הודעה נוספת, מדניאל-
"את מבינה שהוא פאקינג נפתח???" כתבה, הרגשתי צביטה קלה בלב. קיוויתי שההודעה הזאת תהיה מלוקאס..
"כן, הוא בא מחר למעגל"השבתי לה.
"ישששש!! התוכנית הצליחה, הוא חלק מאיתנו עכשיו, הוא נפתח. ידעתי שיש בו משהו, ידעתי שהוא בנאדם טוב" הוא באמת היה מיוחד, הוא לא היה ערס או מלא אגו, הוא היה הוא, וזה הספיק לנו בהחלט.

קיבלתי עוד הודעה, מלוקאס, על פני עלה חיוך בלתי רצוני, הוא כתב:
"לילה טוב".

'אין לך מושג כמה טוב' חשבתי בליבי…