Be like snow, beautiful but cold-4

"הוא כזהההה יפההההה" 

"שכחי מזה קים.. לא כדאי לך להיכנס לזה". לחשתי לה בחזרה.

"תראי אותו, הוא כזה גבוה, והשיער שלו כזה בהיר, והעיניים שלו כאלה טובות, והחיוך שלו-" בהתה בגייב.

"כזה מקסים" השלמתי אותה.

"כן….." נמרחה על השולחן, לא מנתקת את מבטה בו.

"אז תעשי צעד" לחשתי לה.

"ניראלך??"

"למה לא?" שאלתי, והתחלתי לקשקש במחברתי, קיימנו את השיחה הזאת יותר מידי פעמים.

"כי.. א. הוא מלך הכיתה" התחילה.

"אין לנו מלך כיתה, זה לא כיתה ב"

"ראית איך כל הבנים מתייחסים אליו, כאילו הוא אלוהים. כמו ש'סקסי' התייחסו אלייך." התמרמרה.

סקסי, זאת חבורת בנות שהשתייכתי אליה שנה שעברה. שם החבורה נקבע לפי ראשי התיבות של כל הבנות החברות בה: (סנואו, קארה, סאלי, יסמין). אני חשבתי שהן היו חברות שלי, אבל הן ניצלו אותי רק בשביל המעמד החברתי. הן התייחסו אליי כאילו הן השפחות שלי, ולא רציתי את זה, רק רציתי שנהייה חברות אבל הן העדיפו לשייך אותי למעמד אחר. זה הגיע לאיזשהו מצב שכולם קראו להן 'הכלבות של סנואו', דיברתי איתן על זה ואז גיליתי שכל הזמן הזה הן הפיצו עליי שמועות ושקרים, היה ביננו ריב ענקי ומאז אנחנו כבר לא חברות. היה לי מזל שהתחברתי למישל, קים ודניאל. הן התייחסו אלי כמו בן-אדם ולא כאילו הן חייבות לי משהו, הן באמת רצו אותי כחברה ואני רציתי אותן, זאת חברות של אחיות, חברות אמיתית.

"בחיים אל תזכירי לי את 'סקסי'" אמרתי לה בחזרה.

"סורי" עקמה את פרצופה, "אבל תראי איזה מקובל הוא".

"למי אכפת מהמעמד בכלל" ניסיתי להרגיע אותה.

"לי אכפת" התבכיינה.

"אז מזל שאת מקובלת" הזכרתי לה, שנאתי את התכונה הזאת בה, היא חייבת לקבל מחמאות 24/7.. אבל יותר מהכל שנאתי להזכיר לעצמי שאני מקובלת. ביסודי, הבנות המקובלות תמיד היו רעות אליי, הייתי המטרה שלהן. לא היו לי אז חברים, רק הדמויות בסיפורים. זאת הייתה תקופה חשוכה בחיי. כשעברתי לחטיבה נשבעתי לעצמי לרכוש חברים, וכך היה. כולם הכירו אותי, נהייתי ה"חמודה של השכבה", במעבר לתיכון הסרתי מעליי את כל השומן העודף, את הגשר, את המשקפיים, גבהתי, גדל לי החזה (מאוד יש לומר), וארך לי השיער.  אז, באופן שטחי לחלוטין, אנשים החלו להתייחס אלי שונה. בנים מתחילים איתי על בסיס יומי, ובנות מנסות לפתח איתי שיחות רק בשביל להיראות איתי בציבור. הכל משחק מכור ומפגר, הכל הצגה. כל פעם שאנשים מחמיאים לי זה רק מחזיר אותי אחורה, לתקופת היסודי, הכל נשמע לי כל כך צבוע ואני רק מפחדת שבסוף אני לא אהפוך להיות אותן בריוניות, וזה מה שהכי הפחיד אותי, כמעט כמו שהפחידה אותי המחשבה שמישהו ידע על זה, ידע על היסודי.

בגלל זה גם היה לי כל כך קל להסתדר עם ניק, הוא הכיר אותי אז, באותה תקופה. ולא היה לו אכפת אפילו מי הייתי, רק מי אני עכשיו.

"כדור הארץ לסנואווו?" קים העירה אותי ממחשבותיי.

"מה אמרת?" חוט המחשבה שלי נקטע.

"ב. הוא איתי בכיתה, ואנחנו ידידים" הרכינה את ראשה.

"נו בסדר, אז הוא איתך בכיתה".

"אבל.. אם זה לא ילך טוב אז-"

"אז תחזרו להיות ידידים." ניחמתי אותה.

"אוקיי… ג. הוא החבר הכי טוב של מייקל.."

"אז?" העמדתי פני אדישה.

"אז אם יהיה ביננו משהו זה אומר שאני אהיה הרבה ליד מייקל ואז את לא תהיי הרבה בסביבה כי תמיד יש מתיחות כזאת בינכם ו"

"די תפסיקי" קטעתי אותה, "את גם ככה ידידה של מייקל" היא השפילה מבטה, "וזה בסדר מבחינתי. לא מקומי להגיד לך מי יהיו הידידים שלך" היא חייכה בהבנה. "וחוץ מזה, אולי בזכות זה הקשר שלי ושל מייקל יהפוך להיות… קל יותר.. אז אולי זה דבר טוב" הרגעתי אותה

"אני שמחה שאמרת את זה" הביטה בי במבט כנה.

הרמתי את עיניי ממחברתי, שהייתה מלאה בקישקושים וציורים קטנים והבטתי בה, שמחה שסיימנו את השיחה המעיקה הזאת.

"ד" החלה,

"יש לך עוד???" צעקתי.

"גברת דניאלס, יש משהו שתרצי לחלוק איתנו?" הסתובבה אלינו המורה, כבר שכחתי שאנחנו בשיעור.

"אם היה כבר הייתי חולקת" חייכתי.

"אני לא מוכנה להתנהגות חצופה שכזו" המטרה החלה להתעצבן, "תעברי לשבת ליד… לוקאס.

"אבל המורה לא דיברנו!" צעקה קים ועיקמה את פרצופה.

"בלי אבל ובלי חבל" אמרה המורה כשארזתי את ספרי הלימוד שלי והכנסתי אותם לתוך התיק.

"האמת שזה מאוד חבל" לחשתי לקים כשנישקתי אותה בלחי ועברתי לשבת ליד לוקאס.

"סנואו" אמרתי כשהתיישבתי, לוקאס איתי בכיתה אבל בחיים לא באמת דיברנו, אני לא חושבת שהוא מדבר בכלל. הוא תמיד סגור בתוך עצמו, אדיש, שקט.

"לוקאס" פלט לבסוף, ואז נתן בי מבט מלא שנאה.

הלוואי שמייקל לא דיבר איתו…