…Baby Doll 9+10 (פרק כפול לכבוד אמבר!)

קודם כל המזל טוב לאמבר שיש לה היום יום הולדת!!!!!
עשיתי בשבילך פרק כפול…
אוהבת אותך ותודה על התגובות!

פרק תשע – אגרסיבי.

לא יכולתי לישון כמו שצריך אתמול בלילה. נרדמתי לארבע שעות לכל היותר.
קמתי מוקדם מהרגיל הבוקר, הבטן שלי השתוללה שוב. פינקתי את עצמי עם קערת דגנים וטוסט. אבל זה לא עזר. לקח לי הרבה זמן להבין שהבטן שלי לא השתוללה בגלל רעב, אלא בגלל משהו אחר לגמרי.

יצאתי אל המרפסת והרצתי בראשי את האירועים שקרו אתמול בלילה. הזיכרון גרם לפי להתייבש.
אפילו שאמא שלי קוראת לזה 'טיפשי ולא הכרחי', אני תמיד דמיינתי לעצמי איך זה מרגיש כשבן מנשק אותך. וזה לא היה דומה בכלל למה שציפיתי. מן הסתם, בגלל שזה קרה עם הבן אדם הלא נכון. אני אמורה לחבב את מי שאני מנשקת. מה לעזאזל חשבתי לעצמי.

זאת לא הייתה נשיקה רצינית. למען האמת, זה אמור להיחשב כהטרדה. זאת בטח סתם נשיקה שהארי ישכח תוך שנייה. הוא היה תחת השפעה של אלכוהול ובטח לא הייתה לה משמעות בשבילו. ובגלל הסיבה הזאת אני צריכה להרגיש מחוללת ומוטרדת, לא?

אבל לא כעסתי בגלל זה. וגם לא הרגשתי מחוללת או מוטרדת. אני עדיין ניסיתי לעכל את זה ולא הייתי בטוחה מה אני מרגישה או צריכה להרגיש לגבי זה.

"Bum rush the speaker that booms, it's killin' your brain like a poisionous mushroom" ראשי הסתובב לכיוון הקול. התרגשתי כשראיתי את הנער עם תיק הצד העבה נעצר בשער הראשי. זה היה הדוור.

מיששתי את הירכיים שלי בחיפוש אחר המכתב בכיס הג'ינס שלי. "חכה רגע" קראתי לו לפני שרצתי לכיוון השער. הוא בטח לא שמע אותי בגלל המוזיקה החזקה שהוא שמע ושר לצליליה, לא שם לב אליי בכלל.

"סליחה?" קראתי והחזקתי בסורגים הגדולים של השער. הנער הרעשני הוציא את אחת האוזניות שהיו תקועות באוזניו והסתובב אליי, מסדר את המשקפיים שעל גשר אפו.

"היי" הוא חייך אליי מעט בעצבנות והעביר את ידו בשיערו החלק.

"היי, אני צריכה שתשלח את המכתב הזה לכתובת הזאת" הצבעתי על הכתובת שהייתה מקושקשת על המעטפה הקטנה והמקומטת.

"אין בעיה, זה מה שאני עושה. אבל היית יכולה פשוט לשים אותו בתיבת הדואר" צחקק.

"אני לא יכולה… זה מסובך, אבל אתה יכול לשלוח אותו בבקשה?"

"ברור" הוא חייך "אני יכול לשלוח אותו באופן אישי אם את רוצה, ללכת לכתובת ולהגיש להם את המכתב בעצמי".

מבטו של הנער עזב לפתע את שלי כשהוא הציץ מבעד לכתפי. תווי פניו השתנו לשאלה ועקבתי אחר מבטו הנוקב כדי למצוא את הארי עומד על המרפסת הקדמית, ידיו משולבות מעל החזה שלו. נאנחתי, מנסה לשחרר את המצוקה שנבנתה בתוכי. למה הוא ממשיך להופיע בכל מקום בלי אזהרה?

הסתובבתי במהירות חזרה אל הנער. "לך" סימני לו עם שפתיי.

"זה מכתב?" הוא הצביע על על המעטפה שהייתה בידו של הדוור כשהוא התקדם לכיווננו. "אני יכול לראות את זה בבקשה?".

הדוור הצעיר הסתכל עליי בדאגה, עיניו הגדולות והבוחנות עוברות ממני אל הארי ובחזרה. "אני רוצה לראות את המכתב הזה" הארי דרש.

"ב-בטח" הדוור ענה והביא את המכתב לידיו של הארי, מפחד ממבטו המאיים.

__

"אני מתגעגעת, אני מתגעגעת אלייך. לא יכולה לחכות לעוף מהמקום הזה…" הארי נעצר, חיוך מתפשט על פניו כשהוא עבר עמוד "ו…מה? ליפול אל תוך ידיך החסונות?" הוא חיקה אוית בקול גבוה ולועג לפני שהמשיך לקרוא את המכתב.

"הארי, אני חושבת שזה מספיק" גברת בריפן התערבה, פניה סמוקות וורודות מהמסע הארוך שעשתה לכאן.

"תפסיק!" לחוצה, ידיי נשלחו לכיוון הדפים אך הארי הרים אותם גבוהה באוויר, מותח את ידו כך שלא יכולתי להגיע אליהם.

"אני שונאת את המקום הזה. אני שונאת את כל האנשים האלה" הוא קרא בקול, השעשוע שלו מתחיל להימחק ביחד עם החיוך שהיה על פניו.

הבנתי שהוא הגיע לסוף המכתב, אז הפסקתי לנסות לקחת את הדפים מידיו. מסיבה כלשהי, זה שימח אותי שהוא קרא את המכתב. לא היה לי אומץ להביע את כל מה שאני מרגישה כלפי כל המקום הזה בפנים שלו ובמכתב היה כתוב בפירוט עד כמה שאני שונאת את המקום הזה, את ריצ'רד, את אבא שלו ואותו. ועכשיו הוא קרא את כל מה שחשבתי.

הארי לא אמר מילה, רק אנחה ארוכה נפלטה מבין שפתיו לפני שהן נמתחו לחיוך שוב. אבל הפעם הוא נראה יותר מאולץ מאמיתי ולועג. הרגשתי את הלב שלי נשבר כשהוא תפס את הדפים מול פניי וקרע אותם ממש באמצע. אנחות בהלה חלושות ברחו ממני ומגברת בריפן.

הרגשתי את הכעס והזעם נבנים בתוכי ומשתלטים על כל החושים שלי בזמן שהוא זרק את הניירות הקרועים על הרצפה. הפנים שלו היו קשוחות וקשות, הרגזתי אותו. "את לא זוכרת מה אמרתי לך אתמול? את ממש מתגרה במזל שלך, טליה".

"מה אתה היית עושה אם היית במצב שלי?" עניתי בקול רועד והתכופפתי להרים את החתיכות הקרועות מהרצפה, אוספת אותן.

"אני הייתי ילדה קטנה וטובה שמודה להארי על כל מה שהוא עושה בשבילי" לגלג. הוא הלך בכעס אל דלת הכניסה וחטף בדרך את מפתחות המכונית שלו. "אמרתי לך שלמעשים שלך יהיו השלכות לא יפות" אמר לפני שיצא מהבית בטריקה.

פרצתי בבכי בשנייה שהוא עזב. מה הארי הולך לעשות עכשיו? הוא בטח הולך לספר הכל לריצ'רד. התנהגתי כמו מטומטמת ונתתי לזה לקרות. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שהמשפחה שלי הולכת להיפגע. אמא שלי גם ככה חולה וחלשה. ואח שלי… מה הוא יעשה?

"אהובה, תירגעי. הוא בטח לא יעשה שום דבר. הארי אומר הרבה דברים שהוא לא באמת מתכוון אליהם כשהוא כועס" גברת בריפן ניסה לנחם אותי. היא התכופפה ושלחה יד תומכת על גבי.

"הוא כן. הוא אמר את זה אתמול, הוא באמת מתכווון לזה" בכיתי, מנגבת את הדמעות שהצטברו על לחיי.

"מה קרה אתמול?"

"בבוקר… יצאתי החוצה אל תא הטלפון. והוא התעצבן לגמרי בגלל שהתקשרתי למשפחה שלי. הוא איים שהוא יעשה להם משהו אם אני אעשה משהו כזה שוב. מסתבר שהוא מת מפחד שאבא שלו יהיה בצרות מכל הדברים הלא חוקיים שהוא מתעסק בהם" עצרתי כדי לבלוע רוק ולמשוך באפי.

"ו- והוא נישק אותי… בלילה. כשהוא חזר שיכור. אבל הוא בטח לא זוכר. אני לא מבינה, גברת בריפן" הוספתי, דוחפת כמה קצוות שיער אל מאחורי אוזניי.

"הו יקירה…" היא כיסתה את פיה עם ידה השמנמנה "קרה… אממ.. עוד משהו?".

"לא. הוא אמר לי שהוא לא יעשה שום דבר איתי".

"נשמע כמו משהו שהוא יגיד" היא התיישבה על הרצפה לידי, מיישרת את השמלה שלה. "אני מבינה שאת בטח שונאת אותו, אבל תיראי, מתוקה, הארי לא כמו אבא שלו. אל תיטעי ותחשבי שהוא מישהו כמו דמיאן. הוא פשוט לבד ודיי אבוד אני חושבת, ודמיאן הוא המשפחה היחידה שיש לו, אז הוא יעשה הכל כדי לא לאבד אותו. ולפעמים הוא משתמש בדרכים דיי… אגרסיביות".

היא חייכה, מניחה את ידה על ידי. "וכמו שאת רואה, גם לי לפעמים קשה איתו. אבל זה מישהו שהוא הפך להיות אחרי כל הלכלוך והרוע שהוא היה מוקף בו בזמן שהוא גדל. אבל הארי לא דומה בכלל לדמיאן או לאנשים האלה".

__

הארי הגיע הביתה ומצאתי את עצמי בוכה אפילו יותר מהמחשבה על כך שהוא עשה משהו למשפחה שלי, באופן אישי או עקיף. היבבות שלי במרפסת משכו את תשומת ליבו והקולות של רקיעות הרגליים רק התגברו והתחזקו.

אבל ממש לא אכפת לי מה הוא עושה עכשיו. כבר לא ידעתי מה אני מרגישה יותר.
שמעתי את דלת הזכוכית מחליקה ונפתחת אבל לא טרחתי להסתובב ולהסתכל עליו. הארי היה הבן אדם האחרון שרציתי להתמודד איתו עכשיו.

אבל אז הרגשתי אחיזה חזקה על המרפק שלי והוא הכריח אותי להסתובב אליו. "תפסיקי לבכות, אני יכול לשמוע אותך עוד מהקומה למטה!".

"מה… מה עשית?" יבבתי.

"מה עשיתי? טוב, הלכתי לאכול קצת פרוזן יוגורט עם חברים ואז נסעתי למועדון. אבל הייתי צריך לחזור הביתה כי גברת ג'ונס התקשרה ואמרה שהיא שומעת מישהו בוכה בטירוף כשהיא עשתה ריצה ליד הבית" הוא השיב, מהדק את אחיזתו על ידי. "תזכרי שבמקום הזה יש הד של הקול הכי קטן".

"אתה… א-אתה אמרת…"

"אני יודע שעזבתי עם איום דרמטי אבל זה היה רק בשביל להפחיד אותך. אלוהים, תפסיקי לקחת דברים בכזאת רצינות" הארי אמר, קולו מלא בתסכול. הוא ניקה את הדמעות שלי עם גב האגודל שלו. "עכשיו כשאת יודעת שהמשפחה שלך לא מתה, לכי למיטה או משהו. אני צריך לחזור למועדון".

פרק עשר – חוסר כנות.

ישבתי במטבח עם גברת בריפן, נוגסת בנדיבות בטוסט-ביצת העין שלי בזמן שישבתי על השיש במטבח. מאז שהגעתי לפה למדתי לנצל את היתרון שבבית הזה – אספקה אין סופית של אוכל טעים. זה משהו שאח שלי יחלום עליו. באמת, היו לו כמה חלומות כאלה.

גברת בריפן סיפרה לי על שני הבנים שלה ועד כמה שהם שובבים בזמן שהסכין שבידה חתכה את המלפפון שעל קרש החיתוך לעיגולים. היא צחקה בזמן שהיא נזכרה בכל הסיפורים שסיפרה ואני נחרדתי בכל פעם שהסכין החדה חתכה את המלפפון קרוב מידי לאצבעותיה הקצרות והמלאות.

ניסיתי להתרכז בדבריה של גברת בריפן ובטוסט שלי אבל זה נהיה קשה עם הריח הנוראי, החזק שנכנס דרך דלת המטבח הפתוחה למחצה. הסירחון היה מוכר והעלה בי זיכרונות נוראיים.

ידעתי שהארי כבר חזר היום מהקולג' אבל תיארתי לעצמי שהוא נמצא בחדר שלו למעלה. אז או שהבית עולה בלהבות או שהוא ירד לסלון ועושה משהו מחריד לחלוטין.

יצאתי אל הסלון ומצאתי אותו עושה בדיוק את מה שחששתי שהוא יעשה. הסירחון היה חזק יותר בחדר הזה והכל מסביב היה מטושטש. הנחיריים שלי התמלאו בריח וזה גרם לחזה שלי להסגר ולהתכווץ כשהעשן נכנס למערכת שלי. ידיי עשו את דרכן במהירות לכסות את פי ואפי מהעשן והריח המגעיל.

הארי שכב בעצלנות על הספה הכי גדולה בחדר, משקל גופו נזרק עליה וידו הימנית מחזיקה את החומר הרעיל קרוב לפיו.

"מה אתה עושה?" קולי רעד, נבלע בתוך ידי שהחזיקה את פי כדי למנוע כניסה של העשן לתוכו.

"טוב, מה את חושבת שאני עושה?" הוא העלה חיוך מאולץ על פניו שנעלם במהירות.

"למה אתה עושה את זה לעצמך?"

"החיים שלי בזבל גם ככה" אמר בפשטות לפני שהסיגריה החליקה בחזרה אל תוך הפה שלו. "יש לך בעיה עם זה?".

"אני… אני פשוט לא יכולה לסבול את הריח" הצלחתי לומר, מסיימת את המשפט שלי עם שיעול.

"אז צאי החוצה או משהו".

הנדתי בראשי באכזבה. הסתובבתי והתחלתי ללכת הרחק ממנו. זה לא היה בגלל שדאגתי לבריאות שלו, פשוט לא יכולתי לסבול את ההתנהגות הזאת וכל הגישה המעופפת הזאת, שלא אכפת לו מזה.
מצאתי את עצמי צועדת בחזרה אליו.

"אבא שלי מת כי הוא עישן… המון. אני פשוט לא מצליחה להבין למה אנשים עושים את כל הדברים האלה שהם יודעים שיפגעו בהם. אתה צריך להפסיק".

"שאלת את אבוש למה הוא עשה את זה? למה הוא עישן?" הארי נשען מעט קדימה והתיישב לפני שהניח את מרפקיו על ירכיו הפסוקות, הסיגריה עדיין נעוצה בין אצבעותיו.

"אני הייתי ילדה, לא ממש הבנתי-"

"את לא הבנת. ומתוקה, את לא תביני" הוא פלט ענן קטן של עשן לפני שידו החופשייה העבירה אצבעות ארוכות בתוך שיערו הנפוח. "אם עדיין לא הבנת, העולם לא כזה תמים כמו שאת חושבת. זה לא תמיד ארנבונים וקשת בענן. את האמת, כמעט אף פעם אין בחיים את כל החרא הזה".

"אני כן מבינה" אמרתי "אני מבינה שלאנשים יש בעיות אבל תמיד יש בחירה. אנחנו יכולים לבחור להתמודד איתם בדרכים שונות, יותר הגיוניות".

"את יכולה להתמודד איתם בדרכים הגיוניות אם את מוקפת באנשים שבאת אכפת להם ממך" הוא פלט צחוק קצר ומריר לפני שהמשיך "את יודעת, את הבן אדם הראשון והיחיד שאמר לי להפסיק לעשן" הוא הרים אליי את מבטו שוב.

"אז תיקח את זה בתור משהו טוב, סימן טוב" משכתי בכתפיי לפני שהשתעלתי שוב, העשן מתחיל לתפוס בי אחיזה.

"את יודעת איך זה להיות מוקפת באנשים שכל מה שאכפת להם זה מה שיש לך בארנק?" שאל.

"כן" הביטחון שלי כשעניתי לו הפתיע אותו. "ריצ'רד והאנשים שלו תמיד בדקו כמה כסף יש לנו בחסכונות ואם היה לנו אפילו מעט מעל שבע מאות הם היו מוצאים דרך לקחת אותו או לקצץ לנו את התקציב לחמש מאות. הם רוצים שנהיה תחת השליטה שלהם, תמיד".

הוא הסתכל עלייי בזהירות אחרי שסיימתי לדבר, כאילו הוא שוקל ברצינות את מה שהרגע אמרתי. פתאום גם המבט שלו עליי וגם פרץ הביטחון העצמי שלי גרמו לי להסמיק ממבוכה. פחדתי שהוא ישים לב לאדמומיות על הלחיים שלי, שלא יקח את זה בתור סימן מוטעה.

הוא נשף אוויר לפני שהסתכל על הסיגריה שבידו, היא התקצרה מאוד במשך השיחה שלנו. הלשון שלו עברה באיטיות על שפתו התחתונה וזה היה נראה כאילו הוא מתלבט עם עצמו על משהו. שמחתי כשהוא לבסוף זרק את הסיגריה שבידו אל תוך המאפרה הקטנה והמלאה.

"אכלת פעם קייק-פופס?" הארי שאל וקם מהספה בזמן שנרתעתי מעט לאחור מהמהירות שבה הוא זז. עלה לי זיכרון שוב מאותו הלילה. הלילה שהוא בבירור לא זכר.

"טליה?"

"הא?" התנתקתי מהמחשבות שלי, חוזרת לשיחה.

"קייק פופס. אכלת פעם?"

"אה… לא"

"הם ממש טעימים" הוא הרים את מפתחות המכונית שלו והטה את ראשו לכיוון דלת הכניסה.

הוא רצה שאני אצא איתו מהבית? לא הייתי בטוחה אז נשארתי נטועה במקומי.

"נו, את באה או לא?" קולו נשמע שוב. הוא לא יכל להיות יותר ברור מעכשיו.

* נקודת המבט של גברת בריפן

עברה כמעט שעה מאז שהארי וטליה יצאו. זה היה מוזר לראות שהארי מתנהג שונה ליד טליה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהוא לקח מישהי נחמדה לאכול עוגה במסעדה במקום ללכת לאיזה מועדון מלוכלך. היא הייתה טהורה מידי בשבילו והוא ידע את זה, בגלל זה הוא חושב פעמיים לפני שהוא עושה משהו שעלול לפגוע בתמימות הזאת, התכונה הזאת הפכה לכל כך נדירה פה.

ג'פרי ומני השאירו כמעט חמישים הודעות בפלאפון שלי, אבל אני בטוחה שהם סתם משתובבים שוב. עמדתי להתקשר הביתה כדי להזהיר את בעלי מחשבון הטלפון הענק שאנחנו נקבל אם הם לא יפסיקו בדיוק כשהיה צלצול בדלת.
הצצתי בעינית ההצצה כדי לראות את דמיאן עומד במרפסת הכניסה. אני לא בטוחה אם הפרצוף שלו נראה כל כך נפוח וסמוק בגלל ההשתקפות בעינית או שהוא פשוט היה כועס.

"אדון דמיאן, איזו הפתעה" בירכתי אותו כשהוא נכנס פנימה.

"משהו לא בסדר" הוא אמר, אוחז בסנטרו כשהוא מסתובב קדימה ואחורה במסדרון. "איפה הבן שלי? איפה הילדה הזאת?".

"טליה במקלחת. הארי עדיין לא חזר הביתה" שיקרתי.

"מסתבר שהארי סיפר לבן של פטריק שהוא לא שוכב איתה בכלל. בגלל שאין לה ניסיון או משהו כזה. את לא יודעת על הסיפור הזה במקרה, נכון מריה?"

"ל-לא"

"מריה," הוא חייך באילוץ, אפילו בתסכול, השיניים הצהובות שלו נחשפות לפניי. "תחשבי על הילדים שלך לפני שאת עונה על השאלה שלי," הוא נשם באיטיות "האם אני משלם לך לחינם?".